תפארת ישראל על תרומות י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על תרומות · י · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

בצל שנתנו בתוך עדשים:    בצל תרומה. בעדשי' חולין והעדשי' כבר נתבשלו. וכשהיו חמים ויבשים נתן לתוכו הבצל:

אם שלם מותר:    העדשי' ואף דבכל חם בחם בלא רוטב צריך כדי נטילה [כסוף פרק יא דזבחים] הכא עדשים מבושלין טבען לצפד ולצמצם את הבצל ואינו בולע ופולט [ותמהני אר"ש דמוקי למתני' בעדשים צוננות. והרי בירושלמי מוקי לה ביבש ותו אם כן קשה לי בצונן יבש אפי' בשאר תבשיל מהכ"ת שיאסר]:

ואם חתכו בנותן טעם:    דטועם הכהן להחולין דביש בהם טעם התרומה אסור:

ושאר כל התבשיל:    שנתן לתוכן בצל וא' מהן תרומה:

בין שלם בין מחותך כנותן טעם:    ר"ל בלח בששים ובחם בחם בלא רוטב סגי בכדי נטילה. או בזה ובזה יטעמנו הכהן אם יש בו טעם הבצל:

רבי יהודה מתיר בצחנה:    דגי' כבושין בציר שנתן לתוכן בצל תרומה נוטל הבצל והצחנה מותר:

שאינו אלא ליטול את הזוהמא:    שהבצל שואב פסולת הצחנה ואינו נ"ט לתוכה כשהוא שלם:

משנה ב[עריכה]

תפוח:    תרומה:

שרסקו:    צערריעבען:

ונתנו לתוך עיסה:    של חולין:

אף על פי שהבאישו מימיו:    ע"י השעורים:

מותרין:    דנטל"פ מותר. אף דבכה"ג משביח ולבסוף פוגם כמבואר בירושל'. ולא קיי"ל כן (שו"ע יו"ד, קיג):

משנה ג[עריכה]

הרודה:    הוציא מהתנור:

ורבי יהודה מתיר:    פליגי אי ריחא מלתא היא:

מפני שהשעורים שואבות:    ממשות היין וקיי"ל דבפת חטין דוקא בב' לריעות' נאסר דהיינו בפת חמה וחבית פתוחה והפת מונח נגד פתח המגופה. אבל בשעורין אפי' בחדא לריעותא נאסר (שו"ע יו"ד קח, ד):

משנה ד[עריכה]

תנור שהסיקו בכמון:    קיממעל:

שאין טעם כמון אלא ריח כמון:    דריחא לאו מלתא בדיעבד [י"ד ק"ח] ואף דהכא שהסיקו בתרומה וכל הנאה של כלוי אסור בתרומה לזר [כתוס' פסחים דל"ד א'] היינו לכתחלה אבל בדיעבד מותר:

משנה ה[עריכה]

תלתן:    פענכעל:

במעשר שני:    אם היה תלתן תרומה ומע"ש משערין אם וכו':

אם יש בזרע כדי ליתן טעם אבל לא בעץ:    אף שגם העץ נ"ט אינו מצטרף לאסור היין דעץ אינו קדוש בתרומה ואף דבהקדישו בפירוש הו"ל תרומה חומרא בעלמא הוא:

והקדש:    אם הי' התלתן א' מג' אלו:

כדי ליתן טעם:    דגם עצן אסור ואף דבשביעית אין קדושה בעצים דהסקה הכא שאני דטעם עצו ופריו שוה:

משנה ו[עריכה]

מי שהיו לו חבילי תלתן בכלאי הכרם ידלקו:    שאף העץ אסור בהנאה וטעון שריפה:

כותש:    אבשטאסען. ור"ל דרשאי לכתוש הזרע מהשרביטין כדי להפריש מהזרע לבד:

ומחשב כמה זרע יש בהם:    דת"ג נתנה באומד:

אם הפריש:    קודם כתישה:

אלא נותן העץ עם הזרע:    מדקרא עליו שם תרומה וטעם עצו ופריו שוה. ומ"מ אינו קדוש בתרומה כלעיל סי' כ':

משנה ז[עריכה]

זיתי חולין שכבשן:    במי מלח:

פצועי:    כתושי' ור"ל בין שהיו הזיתים פצועי וכו':

או במי תרומה:    משקין מפירות תרומה. שכבש בהן זיתי חולין פצועים:

אבל שלימי חולין עם פצועי תרומה מותר:    דשלמים אינן בולעין אבל פולטין:

משנה ח[עריכה]

כל גרב:    חבית:

שהוא מחזיק סאתים אם יש בו:    ר"ל אם נתערב בהחבית:

משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל:    דמשקל יהודה הוא כפל מגליל נמצא שהן כ' של גליל וזוז הוא דינר וד' דינרין הוא סלע. נמצא הן ה' סלעים גליל:

דג טמא:    והשאר ציר דג טהור דהו"ל א' מתתק"ס דסאה כ"ד לוגין ולוג ב' ליטרות [ודלא כרש"י עירובין דכ"ט א' דלוג הוא ליטרא] וליט' ק' זוז נמצא סאתים צ"ו מאות זוז וי' זוז הוא חלק תתק"ס בצ"ו מאות:

צירו אסור:    דאף דכל האיסורים בטלין בס' בציר שהוא חריף ונרגש מאד אחמרו בה רבנן [כרל"מ פט"ו ממ"א]:

ר' יהודה אומר רביעית:    רביעית הלוג:

בסאתים:    הוא אחד מקצ"ב. ואף דלר"י מין במינו לא בטיל ציר שהוא מד"ס קילא. ואנן קיי"ל דבטל בס' [כי"ד פ"ג]:

משנה ט[עריכה]

חגבים טמאי' שנכבשו עם חגבים טהורי' לא פסלו את צירם:    דאינו רק לחלוחית בעלמא:

העיד רבי צדוק על ציד חגבים טמאים שהוא טהור:    פי' בלי תערובות מותר והכי קיי"ל (רמב"ם פ"ג מהל' מאכלות):

משנה י[עריכה]

כל הנכבשים זה עם זה:    ירק תרומה עם חולין:

מותרים:    אף דקיי"ל כבוש כמבושל [כי"ד ק"ה] וכ"כ תנינן ספ"ז דשביעית וורד חדש שכבשו ביין ישן וכו' נאסר בכבישה וכ"כ תנינן שם פ"ט מ"ה הכובש ג' כבשים וכו' כבישה אוסרת וכ"כ תנינן בפרקן מ"ז דבכבש פצועי חולין עם תרומה נאסרו הכא שאני דהו"ל תרי דרבנן דתרומת ירק דרבנן ודמוע נמי דרבנן מדאיכא רוב וקילא הך תרי דרבנן דלית בה דררא דאיסור דאוריית' כלל כך נ"ל [ולאאמ"ו הגזצוק"ל דוקא במב"מ מקילינן הכא בכבש תדע מדאסרו טעם כמון בפת במ"ד]. וי"א דהכא בכל אסורים מיירי רק שלא כבשו שיעור כבישה דבמשקה חריף צריך כדי שיתננו על האור וירתיח [והוא י"ח מינוטען] ובאינו חריף צריך מעל"ע [כי"ד ק"ה] ולר"ת באינו חריף צריך ג"י מעל"ע ולא קיי"ל כיותי':

אלא עם החסית:    מיני בצלים דחריפי וכדמפרש ואזיל:

משנה יא[עריכה]

רבי יוסי אומר כל הנשלקים:    הוא יותר מבישול [כתוי"ט מ"י] וכן מוכח לע"ד ממשנה עוקצין [פ"ב מ"ו]:

עם התרדים:    ווייסקאהל:

אסורים:    ופליג את"ק וס"ל דאפי' שלוק אינו אוסר בשאר ירקות רק בתרדין תרומה:

רבי שמעון אומר כרוב של שקיא:    ר"ל קאהל הגדל בארץ יבישה שצריך להשקותה והוא חולין:

עם כרוב של בעל:    ששלקו עם כרוב הגדל בארץ לחה שדי לה בגשמים [דהמטר נקרא בעל של הארץ שעל ידו יולדת גדולי קרקע]:

מפני שהוא בולע:    ר"ל של שקיא נוח לבלוע:

רבי יהודה אומר כל המתבשלין זה עם זה:    כל גידולי איסור והיתר שנתבשלו זע"ז:

מותרים:    דאינן בולעין זמ"ז:

אלא עם הבשר:    שבטבעו לפלוט ולבלוע. ולא קיי"ל כחד מהנך תנאי:

ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת:    כבד טריפה שבשלה עם היתר אוסרתו. ואם בישל כבד כשירה עם איסור אינה נאסרת:

מפני שהיא פולטת ואינה בולעת:    דמטרוד' לפלוט דם לא בלעה והכי קיי"ל. ואנן נוהגין להחמיר אפי' כשירה שבשלה לבדה אם לא צלא' תחילה (שו"ע יו"ד, עג) דהרי אף שבבישול אינה נאסרת. עכ"פ בשליקה נאסרת ולא בקיאינן בין שליקה לבישול. מיהו לפ"ז בנכבשה במים מעל"ע ויש במים ס' נגדה מותרת כשיצלאנה דהרי כבוש גרע טפי אפי' מבישול וגם הכלי שנכבשו בתוכו מותר. דהרי יש ס' נגדה [פ"מ שם ובצ"צ ובמ"י ובתו"י סי' כ"ז מחמרי]:

משנה יב[עריכה]

ביצה שנתבשלה בתבלין אסורין:    כתרומה וערלה וכ"כ:

אפילו חלמון:    דאטטער וכ"ש החלבון שהוא בחוץ:

ומי כבשים:    מים שכבשו או שלקו בהן ירקות תרומה:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]