תפארת ישראל על מעילה ו

משנה מעילה, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

השליח שעשה שליחותו: שהמשלח נתן להשליח את ההקדש או מעות ההקדש בתורת חולין להוציאן, ועשה השליח שליחותו:

בעל הבית מעל: אפילו כשקודם שהוציאו לחולין נזכר השליח, שהחפץ הוא הקדש, והרי אין מעילה במזיד, אפ"ה מעל בעה"ב, מדהוא היה עכ"פ שוגג באותה שעה שהוציאו השליח. ואף דבכל התורה כולה, מי ששלח אדם לעשות עבירה, לא נתחייב המשלח, ולא חילק הכתוב לענין זה בשום דוכתא בין שהיה השליח שוגג או מזיד, בכל גוונא המשלח פטור, אף דרק בהזיד השליח י"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין [כשיטה מקובצת ב"מ ד"י ע"א בשם הריטב"א]. אפ"ה בג' דברים יש שליח לדבר עבירה בשליחות יד בפקדון, ובמעילה, ובטבח גנב ע"י אחר [וסי' שמט]:

אמר לו תן בשר: של הקדש:

השליח מעל: אע"ג דכבד נמי הוה מין בשר, דהרי בנדר מבשר אסור בכבד [כי"ד רי"ז ס"ח]. אפ"ה היה השליח צריך להמלך במשלח אם יתן מין בשר זה. ודוקא שהקדיש הבשר לקדשי בדק הבית. אבל בבשר עולה וכדומה, לא מעל רק האוכל לבד, משעה שהגביה לאכלו, [ועי' רמל"מ פ"ז ממעילה. אמנם לראב"ד שם לא מעל עד שאכלו]:

אמר לו תן להם חתיכה חתיכה: ר"ל תן חתיכה א' לכל א' מהן:

כולן מעלו: וכ"ש בשנתן להם השליח בידים ב', והם לקחו גם החתיכה השלישית, ודאי כולן מעלו, אלא דרבותא קמ"ל שהן נטלו בעצמן כל הג', דאע"ג דהשליח לא עביד כלום, רק אמר להם שיטלו, ועוד שהם לקחו כל הג' ביחד, אפ"ה לא אמרינן שע"י שלקחו יותר ממה שאמר להם השליח, עי"ז עקרו כל שליחות הבעה"ב והשליח, ולא למעלו אלא הן, קמ"ל:

אמר לו הבא מן החלון: הוא חלול מרובע שבעובי החומה בכותל הבית, ואינו מפולש לחוץ, ועשוי להניח שם חפצים שבבית:

או מגלוסקמא: קאסטען:

אף על פי שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה: שטעיתי בדיבורי, שאמרתי שתביא מהחלון, ורציתי לומר שתביא מהגלוסקמא. או איפכא:

בעל הבית מעל: דדברים שבלב אינן דברים כשסותרין לדבריו שהוציא בשפתיו [י"ד ר"י רט"ז שם סק"ג, וכך כתבו תוס' שבועות דכ"ו ב' ד"ה גמר]:

השליח מעל: ולא המשלח. ונ"ל דקמ"ל דאף בשאומר המשלח שטעה בדיבורו, דומיא דרישא:

משנה ב

שלח ביד חרש שוטה וקטן: שיביאו לו בעד פרוטה של הקדש מאכל מהחנווני:

בעל הבית מעל: אף שאינן בני שליחות, עכ"פ כיון דבכל התורה אין שליח לדבר עבירה, רק במעילה, ש"מ דבמעילה א"צ שליחות ממש, אלא כל שיאמר שיעשה כן, ואפילו לקוף, ועשה רצונו, חייב, אף שהפועל אינו שלוחו כלל. וה"נ כשהשליח קטן, או אפילו עכומ"ז שאינן בכלל שליחות, ואפילו היה קוף עושה על פי דיבורו מעל. [ועתוס' עירובין דל"א ב' ד"ה כאן]. הא למה זה דומה לזיעת המעטן, דכשניחא ליה ביה, מכשיר אף שלא לחלחו בידים רק דהכא צריך נמי גרמתו ממש. [כך נ"ל פי' הש"ס הכא. וחילי. ממעות מותרין לקמן סי' ל"ד. דמעל הגזבר. אלמא דבמעילה גלי קרא דא"צ שליחות ממש, ורק גלוי דעתו סגי. ובזה מתורץ קו' התוס' הכא דאמאי לא נילף מעילה מתרומה]:

החנוני מעל: כשיוציא החנווני הפרוטה של הקדש שקבל מהקטן. אבל החרש שוטה וקטן, אינן בני מעילה:

ונזכר: שנזכרו הבעה"ב והשליח שהפרוטה היא של הקדש. והרי מדנזכרו אין מעילה במזיד:

עד שלא הגיע אצל חנוני החנוני מעל כשיוציא: אבל בלא נזכר רק הבעה"ב, או שנזכר רק השליח, רק אותו שלא נזכר מעל, ולא החנווני:

כיצד יעשה: ר"ל כיצד יעשה הבעה"ב שנזכר הוא לבד, כדי להציל השליח והחנווני מאיסור מעילה. או י"ל, אם אחר שערבה החנווני להפרוטה ברוב מעותיו, נודע לו שהיא של הקדש, כיצד יעשה חנווני כדי להציל א"ע מאיסור. [ואע"ג דמדאורייתא בטל הפרוטה ברוב במעותיו, דהרי אין לך דבר שלא בטל מדאורייתא ברוב [כתוס' זבחים דע"ג ב' ד"ה אלא]. עכ"פ מדרבנן לא בטל, דהקדש הו"ל דבר שיש לו מתירין ע"י חרטה או פדיון. ואף אי נימא דכשהפריש הקדש ליתא תו בשאלה, דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. וא"כ לא גרע מתרומה ביד כהן דליתא בשאלה (ועמ"ש בס"ד בפירושינו ביצה פ"ג סי' כ"ו). עכ"פ פרוטה הו"ל דבר שדרכו למנות תמיד ולא בטל [כיו"ד ק"י ס"א]. ומה דקשה על זה עוד הרי מעל קתני, ומדמבטיל מדאו' האיך יתחייב קרבן מעילה. עי' מ"ש לקמן בס"ד סי' מ"א. כי שם מקומו]:

משנה ג

אמר לו הבא לי בחציה נרות: נרות חרס להדליק בו.

שניהם לא מעלו: המשלח לא מעל, שהרי לא נעשתה שליחותיה בפרוטה. והשליח לא מעל שהרי לא עקר שליחותו בפרוטה, והרי אין מעילה רק בפרוטה [ונ"ל דקמ"ל נרות ופתילות. אף דהנך הן מעניין א']:

השליח מעל: שהרי בשניהן שינה השליח, ויש בשניהן שוה פרוטה. ולא דמי לדלעיל [כריתות פ"ד סי' כ"ד] ולא חשבינן היפוך כשוגג. י"ל התם נתהפך לו בלי כוונה, להכי מחשב מתעסק. משא"כ הכא מתחלה ועד סוף חשב שבע"ה א"ל בהיפוך. גם אילה"ק בא"ל שיביא פתילות והביא פתילות ונרות דבעה"ב לא מעל, מ"ש מא"ל תן א' ונתן ב' במשנה א' דשניהן מעלו. י"ל התם חתיכה א' מובדלת מהב', ותיכף כשנטלו א' כבר מעל בעה"ב דלא שינה מדעת בעה"ב עדיין. משא"כ הכא רק פרוטה א' היתה ושינה בה מדעת בעה"ב, משא"כ משנה ד' בב' פרוטות, זהו דדמי ממש למשנה א', ולהכי באמת ב' מעלו:

משנה ד

שניהם מעלו: והוא שיהיה האתרוג שוה ב' פרוטות, להכי מעל גם המשלח, מדנעשת שליחותיה:

והבאת לי קטן ורע: ר"ל לא לחנם נתנו לך גם רימון, אלא וודאי או משום שהאתרוג שהבאת הוא יותר קטן ממה שציוותיך, או שהוא רע וגרוע ממה שרציתי. ואף ששוה ב' פרוטות, עכ"פ אילו הבאת כמו שאמרתי, היה שוה ד' פרוטות, ושנית מדברי:

נתן לו דינר זהב: שהוא כ"ה דנרי כסף, וד' דנרי כסף הוא סלע:

והלך והביא לו בשלשה: סלעים:

בשלשה טלית: והחזיר לו דינר:

שניהם מעלו: והוא שהחלוק שהביא שוה דינר זהב. וכלעיל:

והבאת לי קטן ורע: דאילו הבאת כדברי, היה שוה כפליים. [ונ"ל דקמ"ל חלוק, אף דבמלבוש אדם רגיל לבזבז בשויין, כדאמרינן (ב"מ דנ"ב א') עשיק לגבך ושוה לכריסך. אפ"ה פליגי רבנן על ר"י. וס"ל דלא מצי למימר דהיה לו להביא כמו שצוה ויהיה שוה כפליים. ונקט אתרוג לרבותא דר"י איפכא. או נ"ל איפכא דנקט חלוק לרבותא דר"י דאף שהחזיר לו דינר, לא אמרינן אגב דקבל זוזא גמר להתרצות במעשה השליח, כדאמרינן [ב"ב דנרח א'] בתלוהו וזבן, אגב אונסא וזוזא גמר ומקני, ונקט מה"ט אתרוג לרבותא דרבנן]:

משנה ה

המפקיד מעות אצל השלחני אם צרורין: קשורין קשר משונה בלי חותם, או שקשורין קשר פשוט אבל מחותמין:

לא ישתמש בהם: דגלי מפקיד דעתיה דלא ניחא ליה שישתמש בהן הנפקד:

לפיכך אם הוציא: ר"ל אם הפקיד בידו מעות הקדש כן, והוציאן הנפקד:

מעל: הנפקד, שהרי לא הרשיהו שיוציאן:

אם מותרים: אף בקשורין רק שאין הקשר משונה:

ישתמש בהן: דהו"ל כהרשהו להוציאן כשיצטרך:

לפיכך אם הוציא לא מעל: דהו"ל כאילו הרשיהו המפקיד להוציאן, והרי לא שינה משליחותו. מיהו גם המפקיד לא מעל, שהרי לא א"ל בפירוש שישתמש בהן:

אצל בעל הבית: שאין דרכו להחליף או לפרוט מעות:

לפיכך אם הוציא מעל: הבעה"ב מעל, מדהוציאן שלא ברשות:

החנוני: שיש לו חנות למכור שם סחורתו על יד על יד, ורגיל להצטרך למעות לקנות או להחליף למי שיש לו סלע וקונה בפרוטה:

כבעל הבית: דבהפקיד בידו אפילו אינן צרורין לא ישתמש בהן. לפיכך בהיו הקדש והוציאן החנווני, מעל:

רבי יהודה אומר כשלחני: ומותר להשתמש בהן כשאינן צרורים, גם לא מעל כשהוציאן.

משנה ו

כיון שהוציא את הראשונה: לצורך הדיוט:

מעל: לאו דוקא ראשונה, רק כל שיוציא פרוטה מהכיס מעל בה, ולטעמיה אזל דס"ל [בכריתות פ"ה מ"ג], דבספק מעילה חייב אשם תלוי:

וחכמים אומרי' עד שיוציא את כל הכיס: כל המעות שבכיס לצרכיו:

מודה רבי עקיבא באומר פרוטה מן הכיס זה הקדש: ר"ל אם אמר לא יפטור כיס זה מההקדש, עד שאתן פרוטה להקדש:

שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס: דהך לישנא משמע דה"ק איני נפטר מכיס זה להוציא כולו בלי שאתן הפרוטה להקדש, ומשמע וודאי דלאחרונה נתכוון [תוס']. ולהכי בכה"ג שפירש יפה דבריו, אפילו בדאורייתא יש ברירה, דעדיף טפי מב' לוגין שאני עתיד להפריש דאין ברירה, דהתם לא פירש לאיזה ב' לוגין נתכוון. [ואי"ל בב' לוגין נמי נימא ב' לוגין שאפריש באחרונה ליתא דהרי צריך שישייר קצת יותר מב' לוגין, דבעינן ראשית ששיריה נכרין לישראל [פסחים דל"ג ב']. ותו דאי לא ישייר רק ב' הלוגין הו"ל כמפריש בשבת, וכמ"ש בפירושינו בס"ד [דמאי פ"ז י"ח]:

בועז

הלכתא גבירתא