תפארת ישראל על כריתות ו

משנה כריתות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

יצא וירעה בעדר: כשאר חולין, מדהקדישו בטעות:

וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב: ר"ל עד שיפול בו מום:

וימכר ויפלו דמיו לנדבה: להביא בדמיו עולת נדבת צבור לקיץ המזבח [כתמורה פ"ג מ"ד]. דס"ל דמתוך שבבעת הפרשת הקרבן היה לבו נוקפו שמא חטא. גמר ומקדישו אף כשא"צ לו:

הרי הוא בא על חטא אחר: דס"ל דמתנדב אדם אשם תלוי בכל יום:

הדם ישפך: להנחל השוטף בעזרה:

והבשר יצא לבית השרפה: ואפילו לר"מ לעיל דס"ל דהו"ל כחולין, אפ"ה הכא שכבר נשחט, אין דינו כשאר חולין בעזרה שצריך קבורה, רק דינו כקרבן שנפסל שצריך שריפה:

נזרק הדם: ואח"כ נודע לו (שחטא) [שלא חטא]:

הבשר יאכל: מדבשעת זריקה עדיין מסופק היה אשם תלוי כשר הוא:

והבשר יאכל: דס"ל דכלי שרת מקדשין הפסול ליקרב, וכל העומד לזרוק כזרוק דמי, והו"לנכנזרק הדם קודם שנודע לו:

משנה ב

אם עד שלא נשחט: נודע לו (שחטא) [שלא חטא]:

יצא וירעה בעדר: ולא פליגי רבנן כלעיל, דהתם מדלבו נוקפו מספק גמר ומקדיש. אבל הכא עיקר סמיכתו על העדים, או על מחשבתו שסבור שוודאי חטא, ומדנודע השתא שטעה לגמרי, בטעות הקדישו:

משנשחט הרי זה יקבר: דמדהקדיש בטעות הו"ל חולין בעזרה:

הבשר יצא לבית השרפה: דמדנזרק הדם, מחזי כזבח פסול, להכי צריך שריפה. ואת"ל כיון שהפרישו לוודאי ונודע לו שלא חטא הקדש בטעות היא דאינו קדוש [כנזיר רפ"ה] והו"ל חולין בעזרה שדינן בקבורה [כשלהי תמורה] וכל הנקברים לא ישרפו כמבואר שם. י"ל כיון דעיקר טעם שלא ישרפו שמא יהנו מעפרן, א"כ הכא שנשרפין בבית הדשן, שם אע"ג שאין מועלין באפר דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו, עכ"פ איסורא איכא [כפ"ג דמעילה] ובדילי אינשי משם ואין לחוש שמא יהנה מעפרן:

שור הנסקל אינו כן: כאשם תלוי:

אם עד שלא נסקל: נודע לו שלא המית ישראל, או שהוזמו עדיו:

עגלה ערופה אינה כן: כשור הנסקל:

אם עד שלא נערפה: נודע מי הרגו:

משנערפה תקבר במקומה: כשאר עגלה ערופה:

והלכה לה: דהרי בשעת עריפה עדיין ספק היה, כדינה:

משנה ג

ובכל שעה שירצה: דשמא חטא בחיוב כרת. וס"ל דא"צ חתיכה מב' חתיכות, וגם א"צ איקבע איסורא:

אמרו עליו על בבא בן בוטי: מתלמידי ב"ש היה [כביצה ד"כ ע"א] וכ"כ ר"א [כתוס' נדה ד"ז ב']:

שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום: לאו דוקא, דהרי בשבת ויו"ט אסור להקריב קרבן יחיד:

חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד: דהרי בחטא ביו"כ, כל היום מכפר, וכלקמן:

אמר המעון הזה: נשבע בביהמ"ק:

אלו היו מניחים לי הייתי מביא: מיד אחר יו"כ:

אלא אומרים לי המתן עד שתכנס לספק: דבשלמא בשאר ימות השנה, דלמא אתמול אחר שהביא אשמו חטא. אבל יו"כ הרי כל היום מכפר, וכלעיל. לכן צריך להמתין יום שלם:

משנה ד

פטורים: דכתיב מכל חטאותיכם לפני ד' תטהרו, והיינו חטא שנודע רק לה', אבל חטא שמחייבו קרבן וודאי, אינו מתכפר עד שיביא קרבנו:

מי שבא על ידו ספק עברה: ספק כרת:

פטור: מאשם תלוי:

משנה ה

האשה שיש עליה חטאת העוף ספק: שולדה ומסופקת אם מין חיוב או פטור ילדה:

מפני שמכשרתה לאכול בזבחים: שאם ילדה מין חיוב, אסורה מלאכול קדשים עד שתביא קרבנה, והרי אין יו"כ מועיל רק לכפר חטא:

אם משנמלקה נודע לה: שילדה מין פטור:

הרי זו תקבר: וא"ת מ"ש מאשם תלוי, דכשנודע לו לאחר זריקה שלא חטא, היה דינו לאחר שנודע כמו קודם שנודע, ויאכל [כלעיל מ"א], וה"נ הול"ל הכא דכשנודע לה לאחר שנמלקה שפטורה היתה, יהיה דינה כמקודם וישרף ככל חטאת העוף הבא על הספק [כרמב"ם פ"ז מפסוהמ"ק], ויהיה אפרו מותר בהנאה, והרי כשיקבר יהיה אפרו אסור בהנאה [כשלהי תמורה]. י"ל דהכא שאני, כיון דגם קודם שנודע היתה אסור באכילה מחשש שאינה קודש, להכי לאחר שנודע שפטורה היתה, דמי טפי לחולין בעזרה. להכי גזרו בה רבנן שתקבר ככל חולין שנשחטה בעזרה [כתמורה פ"ז מ"ד, ועמ"ש שם בס"ד. כך נ"ל פי' הגמ' [מכילתן דכ"ו ב']. ודברי רש"י, ור"ב דגריר אבתריה צ"ע. ועי' נזיר [דכ"ט ב'], ועי' מ"ש לעיל [פ"א מ"ד].

משנה ו

המפריש שתי סלעים לאשם: שכך הדין של כל אשם, שיהיה איל בן ב' שנים, ושיהיה שוה לכל הפחות ב' סלעים, חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע, שהן כבש בן שנה, וסגי בשוה כל דהו:

יפה שתי סלעים: בשעת כפרה. ואף שכשלקחו היה שוה רק סלע, בתר שעת כפרה אזלינן, ואדם מתכפר בשבח הקדש:

והשני ירעה עד שיסתאב: דמדניקח בדמי אשם, אינו מקריבו עולה מבלי שיומם תחלה:

ויפלו דמיו לנדבה: לנדבת צבור לקנות בדמיהן עולות לקיץ המזבח:

לקח בהן שני אילים לחולין: על מנת לאכלן, וא"כ מעל. וחויב קרבן מעילה בב' סלעים, וחייב עוד החומש של ב' סלעים שמעל בהן, מלבד הקרן שצריך להשיב, וה"ל הקרן והחומש יחד י' זוזים, ב' סלעים שהן ח' זוזים קרן, ועוד ב' זוזים לחומש מלבר, שחייב בעבור הב' סלעים שמעל בהן:

אחד יפה שתי סלעים ואחד יפה עשרה זוז: דהיינו כפי הקרן וחמש שחייב:

היפה שתי סלעים יקרב לאשמו: ר"ל בשביל אשם מעילות שנתחייב השתא מדמעל, דאע"ג שלא נהנה עדיין, וגם לא פגם, אפ"ה כל שהוציא הקדש לחולין א"צ פגם והנאה [כמעילה פ"ה מ"ד]:

והשני למעילתו: ר"ל בעבור האשם שהיה חייב תחלה, ובעבור החומש שהיה חייב, מדקיי"ל שהחומש שייך להקרבן כשמעל בקרבן מזבח [כמעילה ד"ט. והר"ב פי' בהיפוך ממה שכתבנו, ודבריו תמוהין כמ"ש רמל"מ פ"ד ממעילות ה"ז בד"ה ודע]. דמדמעל במעות הרי הן חולין גמורים, ומה שהשביח המעות שלו הוא. אבל בלא היה שוה א' מהן י' זוז, חייב ליקח מהשוק איל ששוה י' זוז בעבור האשם שמעל בו, בהוספת חומש:

אחד לאשם ואחד לחולין: שלקח בשני סלעים שהפריש לאשם, ב' אילים, א' לאשם שחייב וא' לאכילתו. נמצא שמעל רק בסלע. בין שלקח האשם ואח"כ החולין, או איפכא, או שלקחן שניהם יחד:

יקרב לאשמו: לאשם שהיה חייב תחלה, שהרי לשמו ניקח וממעות שהופרש לו:

והשני למעילתו: אם שוה השתא ב' סלעים יביאנו לאשם מעילה שחייב:

ויביא עמה סלע וחומשה: דהיינו ה' דינרין, ויפלו לנדבת צבור. דהרי הכא מדקנה אחד לאשם, נמצא הבהמה האחרת שבח הקדש היא כולה, וצריך להחזירה כמו שהיא כולה להקדש ואינו יכול לחשבה לתשלומיו, אבל יכול לחשבה לכפרתו להביאה בעבור אשם מעילה שחייב, דאדם מתכפר בשבח הקדש. ולהכי הואיל ואלו לא היה מועל בסלע זה, היה הדין שיפול לנדבה, וכדקיי"ל מותר אשם לנדבה. ה"נ השתא שמעל ישלם הה' דינרין לנדבה שמעל בה. והכא לא אמרינן כברישא דאם א' שוה י' זוז שיועיל לו להפטר מקרן וחומש שחייב. ליתא דממ"נ, אם זה שקנה לאשם שוה י' זוז פשיטא שא"א שיחשוב אותן ב' דינרין ששוה יותר מהראוי לתשלומי חיובו, דהרי השבח להקדש. דאע"ג דקיי"ל אדם מתכפר בשבח הקדש, עכ"פ הרי צריך לשלם הב' דינרין עם הגזילה, והרי אלו הב' דינרין ששוה הקרבן יותר ממה שחייב, הם בהאשם שקנה. ותו דהא דאדם מתכפר בשבח הקדש היינו בקנה אשם בסלע והוקר ושוה ב' סלעים, בתר שעת הקרבה אזלינן ויוצא בו. אבל הכא ששוה האשם שחייב יותר מב' סלעים מהיכא תיתא שיזכה בהן הוא לחשבון החומש שחייב. ותו כיון דסלע שמעל בו, מותר אשם היה, שדינן ליפול לנדבה לעולת קיץ המזבח, איך יהיה יכול לצרף החומש אל האשם. וכן אם השני שקנה לחולין שוה י' זוז, נמי אינו יכול לחשבן בעד הקרן וחומש שחייב, דהרי חייב ה' זוז לעולת קיץ המזבח מדמעל במותר אשם. וא"כ האיך יחשוב הקרן והחומש שחייב, בהאשם מעילות שמביא. [ועי' רמל"מ פ"ד ממעילה ה"ו]:

משנה ז

לא יביאנה בנו אחריו: אפילו שגג הבן ג"כ בכרת, אפ"ה לא יביא חטאת זו לכפרתו, דחטאת שמתה בעליה היא ולמיתה אזלא [כתמורה רפ"ד]:

ולא יביאנה מחטא על חטא: לאו על בנו קאי, רק על כל מפריש חטאת דעלמא:

אפילו על חלב שאכל אמש לא יביאנו על חלב שאכל היום: מיהו בכה"ג אם הביא כיפר. אבל חטאת חלב שהקריבה בעבור דם שאכל לא יצא:

שיהא קרבנו לשם חטאו: דמשמע, חטאתו ולא כשהופרש לשם חטא אדם אחר, כברישא. ומשמע נמי, חטאתו ולא כשהופרש לשם חטא אחר:

משנה ח

מביאין מהקדש כשבה: ר"ל כשהפריש מעות ליקח כשבה לחטאת, רשאי ליקח בהמעות שעירה לחטאת. וכמו כן להיפך. דכל המחוייב חטאת יכול להביא כשבה או שעירה כמו שירצה:

מהקדש כשבה ושעירה: ר"ל אי שעירה:

תורין ובני יונה: ר"ל או בני יונה:

כיצד: אב' בבות דסיפא קאי:

הפריש: מעות לחטאת:

יביא עוף: והמעות הנותר יהיה חולין. [ואע"ג דהמעות נתפס בקדושה, דהרי בשהפריש מעות לחטאתו ומת, ילכו לים המלח [כתמורה פ"ד מ"ב], וא"כ ה"נ אמאי השאר חולין, קדושה שבהן להיכן הלכה [כפסחים דל"ד ב' ]. נ"ל דשאני הכא דרבייא קרא, דכתיב בקרבן עולה ויורד שמביא חטאת, וכפר עליו הכהן מחטאתו [ויקרא ה' פ"ו ופ"י ופסוק י"ב], משמע ממקצת דבר שהפריש יביא חטאת, והיינו בהעני. דאף על גב דעני שהביא קרבן עשיר יצא [ולא להיפוך] ויוכל להביא שפיר כשבה או שעירה. היינו בדיעבד, אבל לכתחילה צריך קרבן עני דוקא]:

יביא כשבה ושעירה: דכתיב בעשירית האיפה [שם] על חטאתו, משמע דבהעשיר יוסיף על הדמים, להפריש לעשירית האיפה, ויביא עוף, אע"ג דעשירית האיפה אינה מין דמים, כמו שיקריב השתא. וא"כ כ"ש כשהפריש מעות לעוף והעשיר, יוכל להוסיף עליהן להביא כשבה, דשניהן מיני דמים. ולא אמרינן שהמעות שהפריש יפלו לנדבה:

ונסתאבו: שהוממו:

אם רצה יביא בדמיהן עוף: אם העני. דאל"כ עשיר שהביא קרבן עני לא יצא:

הפריש עוף ונסתאב: והוא נעשה עני. ומיירי שיבש גפו וכדומה בחסר אבר, דאל"כ הרי אין תמות וזכרות בעופות [כתמורה פ"ו מ"ד ]:

לא יביא בדמיו עשירית האיפה: ה"ה לא כשבה ושעירה, רק נקט עשירית האיפה מדאין מנוי שיתעשר דאתעשר אל תאשר [כגיטין ד"ל ב']:

משנה ט

רבי שמעון אומר כבשים קודמין לעזים בכל מקום: בכל מקום בתורה נזכר כבשים קודם לעזים:

יכול מפני שהן מובחרין מהן: ויהיה הידור מצוה שיביא כשבה:

ואם כבש יביא קרבנו לחטאת: [כויקרא ד' פכ"ז ופל"ב] (ויקרא, ד), דכאן הקדים שעירה לכשבה:

תורין קודמין לבני יונה בכל מקום: בכל מקום בתורה הקדים תורים לבני יונה:

האב קודם לאם בכל מקום: בכל מקום בתורה הקדים אב לאם:

מלמד ששניהם שקולים: מדאורייתא:

האב קודם לאם בכל מקום: מדרבנן ן (שו"ע יו"ד, רמ):

מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו: דגם האם חייבת בכבוד בעלה מדמפרנסה. אבל בנתגרשה, אף דבעל חייב במצות טפי מאשה, אפ"ה שניהן שוין [ועי' הוריות פ"ג מ"ז ]:

אם זכה הבן לפני הרב: שלמד רוב חכמתו ממנו:

מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו: להשיב אבידתו, ולפדותו משבי, ולהחיותו, ולפרוק משאו, בכל הני רב קודם לאב. ואם אביו ג"כ ת"ח אף שאינו רבו, אביו קודם בכל דבר שהוא צער הגוף. אבל בדבר שבממון, כהשבת אבידה, דוקא כשאביו שקול כרבו אביו קודם [ועי' ב"מ ספ"ב]. וכל זה ברב שלמדו בחנם. אבל במלמדו בשכר, אז אותו ששילם עבורו שכר הלימוד, אף שאינו אביו, הוא קודם לרבו בכל דבר (שו"ע יו"ד רמב, לד):

בועז

הלכתא גבירתא