תפארת ישראל על אהלות יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על אהלות · יג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

העושה מאור:    שעשה חור בכותל להכניס בו אור להחדר:

בתחלה:    נ"ל דמלת בתחלה הכא פירושו כתחלת התנור [כלים רפ"ה]. ור"ל כשהתחיל לעשות מאור ולא גמרו עדיין. אפ"ה משעשה כבר חללו כמלא מקדח של לשכה. מביא ומוציאה טומאה. ולא אמרי' דמדלא גמרו עדיין לא מחשב עדיין מאור. או נ"ל דמלת בתחלה הכא פי' כמלת בתחלה לעיל [פ"ז מ"ג]. דהיינו שלא היה בכותל חלון מקודם. ולרבותא נקט הכי. דלא מבעיא כשהיה כאן חלון וסתמו וחזרו נמלך לפתחו. ודאי סגי משעה שעשה חור למאור כמלא מקדח. אלא אפי' היה בתחלה כאן כותל סתום. וחתר השתא בהכותל ועשה בה חור למאור כמלא מקדח. סגי בזה להכניס ולהוציא בו טומאה:

ושיעור מקדח זה כגודל פונדיון [ככלים פי"ז מי"ב] והוא שליש טפח. וטפח הוא ד' גודלין [ועי' י"ד סי' ל' וסי' מ"ח]. וא"כ רוחב החלון גודל ושליש על גודל ושליש:

שירי המאור:    ר"ל אבל אם היה כאן חלון גדול. וסתם קצת ושייר ממנו קצת עדיין:

רום אצבעיים על רוחב הגודל:    נ"ל דאף דבכל מקום שמשערין באצבע. היינו אגודל [כרמב"ם פט"ו מתפלה ה"ד ופי"ז משבת ה"ו]. עכ"פ הכא מדלא קאמר אצבעיים על אצבע. וקאמר אצבעיים על גודל ש"מ דאצבעיים דקאמר. ר"ל אצבעיים ממש. דהיינו אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות די"א א']. [ולפי מה דאמרינן [מנחות מא"ב] דד' גודלין הן ה' אצבעות א"כ יהיה אגודל / אצבע וכל אצבע יהיה לפ"ז / אגודל]:

חלון שסתמה ולא הספיק לגומרה:    לגמור סתימת החלון. ואין חילוק בין שנתעכב ע"י אדם שקראו ממלאכתו. או ע"י הזמן שנתהווה שבת. או ע"י שלא היה לו טיט לסתמו כולו. או שנעשה עיף וכדומה. ומדיש כמה מיני עכובים. להכי נקט אלו הן לשון רבים:

חררוהו מים:    ר"ל אבל אם החור הזה שבכותל לא עשאו בכוונה. אלא שהמים עשו החור:

או שאכלתו מלחת:    דע"י שהיתה ארץ מליחה תחתיו נתעכל המקום בהכותל ונעשה שם נקב מעצמו:

שעורו מלא אגרוף:    דאע"ג דלענין אהל לא גרע נעשה מעצמו מאילו נעשה בכוונה [כלעיל ספ"ג]. הכא שיביא טומאה מאהל לאהל אחר אינו מביא או מוציא הטומאה עד שיהיה הנקב כמלא אגרוף של אדם הגדול מאד. דהיינו כראש אדם בינוני שכבר נתגדל [כפי"ז דכלים מי"ב]:

חשב עליו:    אחלון שלא נעשה בכוונה קאי:

לתשמיש:    להניח שם חפציו. או להושיט דרך שם להחדר הסמוך לו. או להציץ מתוכו לחדר האחר או לשוק. [ואף דלכאורה היה נראה כיון דלהוציא ולהכניס טומאה בעינן צריך שיהיה החור עשוי להכניס ולהוציא ולא סגי בשעשוי להניח שם תשמישיו. אפ"ה כיון דקיי"ל דגם בחור שאינו עשוי להכניס ולהוציא עכ"פ מדרבנן שמה פתח [כשבת קמ"ו א']. א"כ ה"נ לענין טומאה שמה פתח עכ"פ מדרבנן ומתפשטת ויוצאת הטומאה דרך שם]:

למאור:    ר"ל ואם חישב על נקב זה להביא דרך שם האור מבחוץ:

הסריגות:    גיטטער בל"א והוא כעין רשת מעצים דקים או ברזילין דקין שמחברין אותן תוך חלול החלון הגדול כדי שלא יכנוס גנב לשם:

והרפפות:    הוא מלבן כאורך ורוחב אויר החלון. וממלאין כל רוחב חלול המלבן זה. עם דפין קטנים שקובעין אותן בו בכל רחבו. וכולן שוכבין זע"ז בשפוע. ומרוחקין זה מזה קצת כדי שיבא דרך שם אור היום או אויר להבית. ואפ"ה לא יהיו בני רה"ר יכולים להציץ דרך שם להבית:

מצטרפות כמלא מקדח:    דאם כל האוירים שבין הסריגות. או שבין הדפים הקטנים שברפפות הם יחד כמלא מקדח מצטרפי:

כדברי בית שמאי:    מיהו נ"ל דבעשוי לתשמיש גם לב"ש אין האוירים מצטרפין לשעור טע"ט דכל שאין טע"ט ביחד אויר לא חזי לתשמיש ולהכי חוצץ ולא מביא [כלעיל פ"ח מ"ד]:

להביא הטומאה ולהוציא הטומאה:    אכולהו שיעורי שהזכיר במשנה קאי. כל חד וחד הוא מביא הטומאה מחדר לחדר דרך החלון שביניהן. וכמו כן הוא מוציא הטומאה וכגון שטומאה בבית. ובו חלונות הרבה סגורים כולן טמאין תחת המשקוף בחוץ. נפתח א' מהן ויש בו רווח כשיעור האמור בו. הוא טמא וכולן טהורים [כלעיל פ"ז מ"ו]. והיינו דקאמר הכא שמוציא את הטומאה. ר"ל דאמרינן שתצא בו הטומאה ולא בהאחרות או ר"ל שמוציא הטומאה מהאחרות שהיו טמאין קודם שנפתח זה. והשתא נטהרו [כך פירשתי ע"ד הגאון רב"א]:

אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח:    דס"ל דדוקא להביא הטומאה לשום מקום סגי בשיעור זוטא מדהו"ל לחומרא אבל להוציא הטומאה ולהציל שאר הפתחים דהו"ל לקולא. צריך שיהיה בהחלון. שיציל האחרות שיעור גדול יותר מהנזכרים במשנה והיינו טפח:

משנה ב[עריכה]

חלון שהיא לאויר:    ר"ל הא דאמרינן במשנה א' דמאור שיעורו כמקדח. היינו בפתחו לאויר שאין בית חוצה לו:

בנה בית חוצה לה:    כנגד החלון. ונתבטל עי"ז הכנסת האויר. וגם אור היום שיכנוס השתא דרך שם חלש מאד:

שעורה בפותח טפח:    דמהשתא אינו רק להניח שם חפציו ושאר תשמיש:

נתן את התקרה באמצע החלון:    ר"ל שהניח באמצע גובה החלון את תקרת הבית שבנה בחוץ. נמצא שחצי העליון של החלון מגולה למאור ולאויר. וחציו התחתון מכוסה דחזי רק לתשמיש:

והעליון מלא מקדח:    מדעדיין חזי לאויר ולמאור כבתחלה:

משנה ג[עריכה]

החור שבדלת:    נ"ל שהוא חור שעשה האומן בשעה שעשה הדלת מדהיה צריך להנקב במלאכתו לפי שעה או כדי לתחוב שם בית האחיזה של הדלת. והאומן שכח לסתום חור זה. והשתא לא חזי למידי:

שעורו מלא אגרוף:    דמדנעשה רק לתשמיש שעה והשתא א"צ לו הו"ל כנעשה ממילא:

דמדעשאו החרש בידים או לתחוב שם מידי הו"ל כעשאו לתשמיש:

שייר בה החרש:    הוא האומן העושה הדלת:

או מלמעלן:    שהיו הנסרים קצרים מגובה הפתח. ועי"ז נשאר קצת מגובה הפתח פתוח סמוך להמשקוף או להאסקופה. והו"ל ודאי כנקב דממילא:

ולא מירקה:    ר"ל או שנעל אדם את הדלת ולא גמר לנעול. ועי"ז נשאר הבית פתוח קצת. דאילו פתחו בידים. הוה אזלינן בתר מחשבתו. לדבר מה פתחו אם לתשמיש או למאור. אבל פתיחה זו לא נעשה לשום כוונה:

שעורו:    של חלול הפתיחה להכניס ולהוציא טומאה:

משנה ד[עריכה]

ולנר:    כל הנזכרים בבבא זו. כלי מנורה הן. קנה ר"ל שעשה החור בכותל כדי לתחוב שם קנה המנורה להושיב עליו הלאמפע. ולאספתי. ר"ל שעשה החור כדי לתחוב שם הצבת שמוחטין בו הפתילה. ולנר ר"ל שעשה החור לתחוב בתוכו קצה קערת הנר שנותנין לתוכה השמן והפתילה. ולכ"א מהנך צריך חור רחב יותר מלחבירו [רב"א]. מיהו לפעד"נ דמשום דכל הנך חורים הרי אין עושין אותן מפולשין והרי הכא מדמיירי להביא טומאה מחדר לחדר א"כ ע"כ בחורין מפולשין מיירי. לפיכך נ"ל דמסתבר טפי שעשה החורים כדי להושיט כלים הללו מחדר לחבירו:

שעורו כל שהוא:    ר"ל שיעור של כל אחד הוא כפי הצריך לו. דס"ל דדוקא במיוחד להניח שם או להושיט דרך שם כל דבר שצריך אז צריך טפח על טפח. אבל בעשאו רק לדבר מיוחד. צריך שיהי' רחב כפי הצריך לאותו תשמיש. בין שהוא גדול או קטן מטפח. והא דאמרינן [פ"ד מ"א] טומאה בעוביו כלים שבתוכו טהורים. דלא כב"ש:

לזון את עיניו:    להסתכל דרך שם לרה"ר:

ולתשמיש:    ר"ל או שעשה חור להניח שם כל דבר שיצטרך:

בפותח טפח:    בהנך גם ב"ש מודו. מדעשאו סתמא. לרוב תשמישין צריך טע"ט. דהיינו כפי רוחב היד שמשתמש עמה:

משנה ה[עריכה]

אלו ממעטין את הטפח:    דחלון טע"ט שנתמעט ע"י שהניח בו א' מאלו. אין הטומאה עוברת בו:

פחות מכזית בשר:    ממת והרי אין בזה טומאה כלל:

ממעט על ידי רובע עצמות:    האי על יד. הוא כמו על יד הירדן דר"ל אצל. דהיינו חלון טפח על טפח מצומצם שהוא בין ב' בתים בכותל שביניהן. שבא' מהן מונח רובע עצמות. והרי הן מטמאין באהל. ואם בהחלון מונח פחות מכזית ממת. ממעט הוא החלול טע"ט שבחלון שלא תתפשט הטומאה מבית לבית. אבל כזית ממת. מדהוא עצמו מטמא באהל אינו ממעט להחלול שבחלון [כמ"ו]:

ופחות מעצם בשעורה ממעט על ידי כזית בשר:    עצם פחות מכשעורה שהוא טהור לגמרי שמונח בחלון שהוא טע"ט מצומצם שבין חדר לחדר שבא' מהן מונח כזית ממת שמטמא באהל אז העצם כשעורה ממעט הרווח טע"ט של החלון. ולא תתפשט הטומאה מחדר הטמא להטהור. ודוקא לרובע עצמות אמרינן דרק פחות מכזית בשר ממעט. ולא עצם פחות מכשעורה. אבל לשדרה וגולגולת. או לרוב בנין או רוב מנין. בין זה או זה ממעט [הר"ש והרא"ש]. ונ"ל הטעם משום דשדרה וגולגולת. ורוב בנין ורוב מנין. כולן צריכין שיהיו עצמות שלימות. ולהכי הו"ל עצם כשעורה לגבייהו כאינו מינו. ושפיר ממעט על ידן. משא"כ רובע עצמות. דמטמאו אף כשהן שבורין. הו"ל דוגמת עצם כשעורה. להכי אינו ממעט. דמדהוא מינו מחזיק בה [ועי' לעיל פ"ב סי' י' י"א]:

פחות מכזית מן המת:    אע"ג דכבר תני לה. הדר תני לה הכא מדבעי למתני כמה מילי שממעטין כשהן פחות מכשיעור. להכי הדר כלל גם הך בהדייהו. ואשכחן דכוותיה [ב"מ פ"ד מ"ז] ועוד בדוכתי טובא. א"נ לעיל נקט רק בשר שממעט. לאשמעינן מלתא בטעמא. דהיינו משום דבשר מהמת הוא אינו מינו עם עצמות. להכי ממעט על ידן. משא"כ הכא נקט סתמא כזית ממת. היינו כזית נצל דג"כ מטמא באהל [כלעיל רפ"ב]. וה"ה שאר דברים דנקט התם דמטמאי באהל. וי"א דהכא קמ"ל דאם החלון גדול ואין בא' מהן כדי למעטו. מצטרפי כל השנויין במשנתינו למעט הרווח. ולא אמרינן דהחמור לכה"פ יצטרף להקל לטמא עכ"פ כקל שבשניהן [ככלים פכ"ז מ"ג]. וא"כ הרי דבר טמא אינו ממעט. קמ"ל. דמדאין טומאתן שוה או אין שעורן שוה לא מצטרפי [כלעיל כ"ד מ"א]:

פחות מכביצה אוכלים:    אף שהוכשרו. דמדאורייתא אמק"ט ולא מטמאי אחרים. ורק מדרבנן גם פחות מכביצה עכ"פ מק"ט אוכלין [כרפ"ב דטהרות ועי' חולין קי"ח ב' תוס' ד"ה אין] וכיון דמדאורייתא טהור הוא ממעט. [ולהרמב"ם דלק"ט א"צ שיעור מדאורייתא [כרכ"מ רפ"ד מטומאת אוכלין]. א"כ ע"כ דמיירי הכא בלא הוכשרו. והא דנקט פחות מכביצה היינו משום דאז לא חשיב ומבטל ליה התם [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ו מ"ב] ולפ"ז יפה נקט במ"ו דכביצה אוכלין אינן ממעטין. ומדנקט סתמא משמע אפי' אינן מוכשרין אפ"ה אינן ממעטין והיינו מדחשיבי. וכן משמע בב"ב [די"ט ב'] דמוקי לגרוגרת דחוצצין [כפ"ו מ"ב] דאיירי במוסרחין ולא באינן מוכשרין. אולם מ"ש הרמב"ם [פט"ו מטו"מ ה"ב] דגרוגרת מוסרחין דוקא באינן מוכשרין חוצצין. תמוה דהרי אפי' מוכשרין. עכ"פ מדלא חזו לאדם אמק"ט וחוצצין. ואף לבתר מ"ד [טהרות פ"ח מ"ו] דכל המיוחד לאדם טמא עד שיפסול לכלב. היינו רק לאסוקי מיניה טומאה [כרכ"מ פ"ב מאוכלין הי"ד] ולא דלא לאחותי לה טומאה וצ"ע]:

התבואה שבחלון:    שהשרישה בקרקע רחוק ג"ט מהכותל. והשבלין המחוברין שאמק"ט גדלו למעלה וסתמו החלון עד שמיעטוהו לפחות מטפח [הא בסתמו לגמרי החור שהיה טע"ט אז א"צ שיבטל את הסותם שיניחו שם לעולם וכן כתבו רבעתו"ס [ב"ב ד"כ ע"א ד"ה היא גופה]. וכן כתב הראב"ד פט"ו מטו"מ. ודעת הרמב"ם אינו כן]. אבל בגדלו סמוך להכותל אז התבואה מקלקלת הכותל. ולמיעקר קאי. ולפיכך אינה ממעטת [כלקמן מ"ו]. ואע"ג דזרעים המחוברין אין נחשבין אהל [כפ"ח מ"ה] התם ה"ט משום דהרוח מניען. משא"כ הכא שנסמכין בחלון ובכותל א"א להרוח להניען:

וככיי שיש בה ממש:    ככיי י"א שהוא קורי עכביש. וי"א שהוא מוח שתוך מין ענפי אילן [כספי"ז דכלים] ובין כך או כך שיש בה ממש. היינו שהוא עב:

ונבלת העוף הטהור שלא חשב עליה:    שתהיה לאכילת אדם. דבחישב עליה ויש בה כשיעור לק"ט. אז מק"ט בכפרים אף שלא הוכשרה [כעוקצין פ"ג מ"ג]:

ונבילת עוף הטמא שחשב עליה ולא הכשירה:    ר"ל אעפ"י שחישב עליה להאכילה לאדם אם לא הוכשרה ממעטת. וכ"ש בהוכשרה ולא חישב עליה להאכילה לאדם. דאפי' נבילת עוף טהור אמק"ט רק בחישב עליה. משא"כ נבילת עוף טמא בכפרים דמדאין שם רוב אוכלסין לא אכלי לה להכי אמק"ט אוכלין. רק בחישב עליה וגם הוכשרה בא' מז' משקין שנמנו במסכת מכשירין [פ"ו מ"ד]:

משנה ו[עריכה]

אין העצם ממעט על ידי עצמות:    דבמונח עצם פחות מכשעורה בחלון שהוא טע"ט ורובע עצמות מונחים בא' מהחדרים שהחלון פתוח בכותלו אין העצם כשעורה ממעט הטע"ט שבחלון. ומתפשטת הטומאה דרך החלון זה מחדר לחדר שבצדו. דמדשניהן מין א'. אינו בדין שאותו מין המטמאו יעכב התפשטות הטומאה. דמינה מחזיק בה [כזבחים ד"ג ב']:

ולא בשר על ידי בשר:    כשמונח בחלון הנ"ל פחות מכזית בשר. אינו מעכב התפשטות הטומאה. כשמונח באחד מהחדרים כזית בשר ממת:

ולא כזית מן המת:    נקט כזית לדוגמא. וה"ה שאר שעורין שלמין כעצם כשעורה וכדומה. אמנם כל הנזכרים במשנתינו מכאן ולהלן. כיון שהן עצמן טמאין. אפילו אשלא במינן אינן חוצצין [ומה שהקשה רתוי"ט כאן בשם מהר"ה למאי איצטריך למתני שאינו ממעע בחלון. הרי הכזית גופיה מביא הטומאה מתוך החור להבית שאצלו עי' מ"ש ע"ז בפרקן בבועז סי' ח']. ולא כביצה אוכלים:    שהוכשרו לק"ט ע"י אחד מז' משקין. אולם להרמב"ם שהבאנו לעיל [סי' ל"ט] מיירי הכא אפי' בלא הוכשרו. ואע"ג שאמק"ט. אפ"ה מדחשיבי לא מבטל להו. [ונ"ל ראיה אלימתא לרמב"ם. דאי נימא דהכא ה"ט דאינה חוצצת. מדהוכשרה ונטמא השתא מהטומאה שבבית. מלבד דק' הוכשרה מאן דכר שמיה הכא. ק' נמי היכי פסק ותני הכא דאינו חוצץ. הרי בשמונח האוכל בחצי החור שסמוך לבית הטהור. לא נטמא האוכל [כאהלות פ"ו מ"ד] וא"כ ניחוץ. אע"כ דה"ט דאינו חוצץ משום דחשיב ולא מבטל ליה לפיכך אפי' בחצי חלק החור שלצד הבית הטהור לא מבטל ליה ואינו חוצץ]:

ולא תבואה שבחלונות:    ותמוה דברי הר"ב שכתב שהשרישה תוך החלון ממש. אלא כדמוקי לה בב"ב [ד"כ ע"א] שהשרישה תוך ג"ט סמוך לחלון. וכ"ש בהשרישה תוך החלון בעצמו. דבהנך תרי גוונא הצמחים מקלקלין הכותל ולמעקר קאי. ולהכי מדאינו מבטלו שם אינו ממעט. [והא דנקט הכא חלונות דלא כלעיל דנקט חלון לרבותא נקט חלונות לאשמעינן דאפי' רגילין כך בכל החלונות אפ"ה כשירא' הפסד בכותלו יעקרו ולהכי לא מבטל ליה]:

ולא ככיי שאין בה ממש:    שנימוח בין האצבעות כשיאחזנו:

ולא נבלת העוף הטהור שחשב עליה:    עי' לעיל סי' מ"ב:

ולא נבלת עוף הטמא שחשב עליה והכשירה:    עי' לעיל סי' מ"ג. [ואילה"ק להרמב"ם לעיל סי' ל"ט דכל מאכל אדם שהוא חשוב לא מבטל ליה. א"כ ל"ל הכא שהוכשרה. הרי בל"ז מדיחדה לאכילת אדם לא מבטל ליה שם. י"ל מדנקט הכא סתמא משמע אפי' אינה כביצה. דלא חשיבה. ואפ"ה מדמק"ט אינה חוצצת]. וכל הנהו דנקט עד הכא לא צריכה כלל. דהרי מדיוקא דרישא שמעינן לכולהו. אצא איידי דבעי למתני מכאן ולהלן כמה דברים דלא תני הפוכן. הדר תני נמי הפוכן דרישא:

ולא השתי והערב המנוגעים:    ר"ל או שתי או ערב המנוגעים ודוקא בשיש בו כזית [כנגעים פי"ג מ"ח] או שיש בהן בכדי לארוג געגא"צ [כרמב"ם מטו"צ פי"ג הי"ד] וגם שאין בו פסיקות [כנגעים פי"א מ"ח] דבאין חד מהנך. טהור הוא [והא דלא נקט בגד טמא. ואת"ל דזה פשיטא דאינו חוצץ. מדאית ביה תרתי. חדא שהוא טמא ועוד מדמהני לי' טבילה לא מבטל ליה התם. עכ"פ לתני בגד מנוגע או אבן או עפר מבית מנוגע. ומ"ש שתי וערב דנקט מכל המנוגעים. י"ל דלא נקט שתי וערב רק לדיוקא דדוקא מנוגעים אח"צ אבל שאר שו"ע מדאינו מק"ט חוצץ. ואע"ג דכשיש בהן כדי לארוג ג' על ג' אצבעות מסתבר דהוה כמטלניות בהך שעור' דמדחשיב אח"צ. עכ"פ כשהשו"ע הוא רק כזית. אינו חשוב וגם אמק"ט וחוצץ. אבל אם השו"ע מנוגעים אפילו הם רק כזית אח"צ. אבל בגד מנוגע לא אצטריך למתנייה דהרי גם כל שאר בגד בין שהוא טהור. או אפי' הוא טמא מדאית ליה טהרה במקוה לא מבטל ליה ואינו חוצץ וגם אבן ועפר מבית מנוגע לא אצטריך למתנייה לדיוקא דפשיטא דכשאין מנוגעים חוצצין. דאפי' הונחו סתם שם מסתמא בטולא בטליה [כסוכה דד"א]. וא"ת גם שו"ע מנוגעים פשיטא דאח"צ דכיון דאסורים בהנאה ואי נימא דחייצי הרי נהנה מאסורי הנאה. ואי"ל בכה"ג מצות לאו ליהנות נתנו. מדעכ"פ נהנה גופו עי"ז [כתוס' ר"ה דכ"ח א] וכ"כ פסק בש"ע יו"ד [קמ"ב ס"ב] דסכין של משמשי עבודת כוכבים ששחט בה מסוכנת אסורה. וי"ל דהכא כיון דרק להציל הוא לא מחשב הנאה. דהנאה ממילא קאתא [ועש"ך יי"ד קרי"ב ס"ק כ"ה]:

ולא לבינה מבית הפרס:    לבינה שנעשה מטיט בית הפרס שנחרש בה קבר שעפר' טמא. ואע"ג שטומאת ביה"פ רק מדרבנן הוא [ככתובות כ"ח ב'] והרי מה"ט אמרינן לעיל [סי' ל"ט] דממעט. י"ל דהכא חשש עצם כשעורה יש דטמא מדאורייתא:

וחכמים אומרים הלבינה ממעטת:    דדוקא גוש מעיקרא. דהיינו כברייתא והוא גדול כפיקה של מחט שתופרין בה סקאין גזרו בו טומאה [ככלים פי"ז מי"ב]. משא"כ הכא בלבינה הרי נעשה רק גוש ע"י שגבלו במים:

והטמא אינו ממעט:    זה הכלל דטהור מרבה כל כלי שאמק"ט ואוכלין כביצה שלא הוכשרו וזה הכלל דטמא מרבה כל כלי או בגד המקבל טומאה:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]