תורת העולה/חלק ג/פרק סה
פרק חמשה וששים
[עריכה]אחר שיתבאר הלכות תמידין ומוספין על סדר האמורין בתורה, ראיתי לבאר טעם פרטי שאר קרבנות חובה האמורים בתורה, עם טעם פרה אדומה ועגלה ערופה הבאים גם כן לכפר, אף על פי שבאים מחוץ למקדש, מכל מקום כפרתן של ישראל תלוי בהן. ואף שנעמוד מתוך זה על טעם פרים ושעירים הנשרפים שהם לכל הקרבנות שנתבארו.
ואתחיל בפרה אדומה, בהיות כי שייכא להלכות רגלים שבה תלוי טהרתן של ישראל, שחייבין לטהר עצמן ברגל, ולזה תקנו חכמים ז"ל פרשת פרה קודם פסח שהוא הרגל הראשון. וזה החלי לעשות בעזר השם יתעלה.
(במדבר, יט) "זאת חקת התורה וגו', ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול וגו'", מאחר שראינו מצינו(?) כל חכם מישראל חתר לו דרך מיוחד לעמוד קצת על סודותיה, ולא חששו למה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש רבתי ותנחומא "אחכמה והיא רחוקה ממנו - זו פרה אדומה", ושהתורה קראה "חוקת" -- גם אני אמשיך אחריהם לאחוז בסנסניהם, לבאר הענין על פי מדרשם ז"ל אשר בהן מסרו ראשי פרקים, למתבונן בדבריהם, ומתוכם יתבאר עומק חכמתם על שאמרו אחכמה והיא רחוקה כו'.
ואעתיק הנה תחלה טעמי המפרשים ז"ל ומדרשם אשר מתוכן יאירו עינינו.
אמרו במדרש תנחומא ורבתי פרשת חקת:
"ויקחו אליך" - אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך אני מגלה טעמיה אבל לאחרים חקה, כתיב (זכריה יד) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון - דברים שמכוסין מכם בעולם הזה, עתידין הם להיות צפין לכם, הדא הוא דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו, בנתיבות לא ידעו אדריכם, אשים מחשך לפניהם אור, ומעקשים למשיר, אלא הדברים עשיתם ולא עזבתם, אלא הדברים אעשה אין כתיב כאן אלא עשיתים, עשיתי' לרבי עקיבא וחביריו.
אמר רבי אחא דברים שלא נגלה למשה נגלו לרבי עקיבא, וכל יקר ראתה ענו זה רבי עקיבא.
מפני מה כל הקרבנות באים זכרים והיא נקבה, אמר ר' אייבו משל לבן שפחה שטנפה את הפלטין של מלך, אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה, כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא הפרה ותכפר על מעשה העגל.
וכן כתב רש"י בפירוש החומש. גם כתב עוד:
"אדומה" - על שם שהחטא קרוי אדום, (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו,
"תמימה" - על שם שישראל היו תמימין ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהן.
"לא עלה עליה עול" - כשם שפרקו מעליהם עול מלכות שמים,
"אלעזר הכהן" כשם שנקהלו על אהרן לעשות העגל, ולפי שאהרן עשה העגל לא נתנה לו עבודה זו, שאין קטיגור נעשה סניגור,
"ושרף את הפרה" - כשם ששרפה את העגל
"עץ ארז וגו'" - שלשה מינים, נגד שלשה אלפים ישראל,
עץ ארז הוא הגבוה שבמינים, ואזוב נמוך מכולן, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא - ישפיל עצמו ויכניע כאזוב ותולעת ויתכפר לו,
"למשמרת" - כשם שחטא העגל שמור לדורות לפורעניות שאין לך פקידה שאין בה מפקידת העגל שנאמר (שמות לב) "וביום פקדי ופקדתי". וכשם שהעגל מטמא כל העוסקין בו, שעבודה זרה מטמא - כך פרה מטמא כל העוסקין בה. וכשם שנטהרו באפרה שנאמר (שם) "ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים" -- כך "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן על מים חיים".
ומדרש פסיקתא:
"פרה" זו מצרים, שנאמר (ירמיה מו) "עגלה יפיפיה מצרים".
"אדומה", זו בבל, שנאמר (דניאל ב) "אנת הוא רישא דדהבא".
"תמימה" זו מדי, דאמר רבי חייא בר אבא מלכי מדי תמימים היו אין להקדוש ברוך הוא עליהם רק עבודה זרה בלבד שקבלו מאבותיהם.
"אשר אין בה מום" - זה יון. אלכסנדרוס מקודון כד היו חמא לשמעון הצדיק הוי קאים ליה על רגלוהי, ואמר ברוך אלו-ה של שמעון הצדיק.
"אשר לא עלה עליה עול" - זה אדום הרשעה, שלא קבלה עליה עולו של הקדוש ברוך הוא, ולא דיה שלא קבלה אלא שמחרפת ומגדפת ואומרת "מי לי בשמים".
"ונתתם אותה אל אלעזר הכהן" - אל אל עוזר.
"והוציא אותה מחוץ למחנה" - מלמד שהוא עתיד לדחוף שרה של רומי ממחיצתו.
"ושחט אותה לפניו" - "כי זבח להשם בבצרה וטבח גדול בארץ אדום".
"ושרף אותה לעיניו" - "ויהיבת ליקידת אשא".
"את עורה ואת בשרה" - היא ודוכסיה ואפרכיה ואיסתירטליטיה, "יחזקאל" "הונך ועזבונך ומערביך מלחיך וחובלייך ומחזקי בדקך וערבי מערביך".
אמר רב בר יצחק אפילו אותן שהם מקהלך ובאו ונדבקו בקהלך אף הם יפלו בלב ימים ביום מפלתך.
דבר אחר: "פרה" - אלו ישראל "כי כפרה סיררה סרר ישראל".
"אדומה" - אלו ישראל "אדמו מעצם מפנינים".
'תמימים' - אלו ישראל "יונתי תמתי".
"אשר אין בה מום" - אלו ישראל "כולך יפה רעיתי ומום אין בך".
"אשר לא עליה עול" - זו דורו של ירמיה, שלא קבלו עליהם עולו של הקדוש ברוך הוא,
"ונתתם אותה אל אלעזר הכהן" - זה ירמיה מן הכהנים אשר בענתות,
"והוציא אותה אל מחוץ למחנה" - ועמיה הגלה לבבל,
"ושחט אותה לפניו" - "את עיני צדקיה עור ואת בניו שחטו לעיניו",
"ושרף הפרה לעיניו" - "וישרף את בית השם ואת בית המלך",
"את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף" - "ואת כל ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש",
"ולקח" - זו נבוכדנאצר,
"עץ ארז ואזוב ושני תולעת" - זה חנניא מישאל ועזריה,
"והשליך אל תוך שריפת הפרה" - קטיל המון שביבא,
"ואסף" - זה הקדוש ברוך הוא דכתיב ביה "ונשא נס לגויים ואסף נדחי ישראל"
"איש" - זה הקדוש ברוך הוא דכתיב (שמות טו) "השם איש מלחמה",
"טהור" - זה הקדוש ברוך הוא דכתיב ביה "טהור עינים מראות ברע".
"את אפר הפרה" - זה גליותיהן של ישראל,
"והניח מחוץ למחנה במקום טהור" - זה ירושלים שהיא טהורה,
"לעדת בני ישראל למשמרת" - לפי שבעולם הזה ישראל מטמאין ומטהרין על ידי כהן, אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מטהרן, שנאמר (יחזקאל לו) "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו'".
והרקנ"ט ביאר סוד פרה על דרך הקבלה לקוח מדברי הזוהר והרמב"ן. וכן כתב רבינו בחיי והאריך בו וארמוז דבריהם בקצרה.
וזה לשון הרקנ"ט: דע כי סוד פרה נעלם מאוד עד שאמרו רבותינו ז"ל שלא נגלה רק למשה רבינו עליו השלום, ואין כוונתן שלא נגלה כלל מטעמם רק ענין אחד יש בה שלא נגלה טעמו, והוא שאמרו רבותינו ז"ל "מזה ומזין עליו - טהור, ונוגע - טמא". והיא עצמה נחקקת מן התורה שבעל פה.
על כן "פרה אדומה" - ממ"ה[1]. גם נקבה הרומז למ"ה. וטעם "תמימה אשר לא עלה עליה עול" - לחלוק כבוד למ"ה.
"ונתתם אותה אל אלעזר הכהן" - טעם אלעזר פירש הרב ז"ל לעשות לפניו אפילו על ידי זר כדי שתעשה על כוונת הסגן, שלא יחשבו מחשבה רעה כאומות העולם והשטן. וטעם "הוציאו מחוץ למחנה" כטעם שלוח לעזאזל. וטעם הזאות שבעה פעמים נגד שבעה קצוות. וידוע כי אוהל מועד משכן השכינה המקבלת ממ"ה שלמעלה העזה, הנרמז בדם פרה האדומה.
וטעם "את עורה ואת בשרה וגו'" - רמז כי הכל הוא חלק מ"ה, מנפש ועד בשר יכלה, והכחות הנאצלות משם מתפרנסין ממנה.
וסוד עץ ארז ואזוב רמוז מדברינו, הרומזים להקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל, כי הארז הוא גבוה מכל העץ לא דמה אליו ביופיו. ואגודת אזוב עמו כטעם האתרוג עם הלולב. וטעם שני תולעת נודע מגוונו.
ורבינו בחיי האריך עוד בזה בתוספת קצת באור אבל דבריו דברים אלו.
ובעל מ"י כתב בפיר' מפירושו למערכת האלהות, כי המטמא עצמו באלו הטומאות הנמשכות מכחות הטומאה, צריך לטבול במים שהם רומזים לחסד. גם אפר פרה שהיא רמז למדת הדין. והטהרה נעשית על ידי כהן שהוא דוגמת החסד.
"פרה אדומה" הוא פרי האדם, והיא חכמה אלקית, לכן נאמר "ויקחו אליך". זהו הנגלה. אבל הנסתר "פרה" רומז לפרי שאכל אדם הראשון. "אדומה", שזהו מאדם העליון.
"אשר לא עלה עליה עול" תורה, ואינו יודע מאומה.
"והוציא אותה כו'", זהו נגלהו. ונסתרו - "אשר לא עלה עליה עול" בהסתרת פנים המאירים הנקרא תורה שבכתב, ואז מדת הדין קשה.
"ונתתם אותה אל אלעזר" להמשיך חוט של חסד עליה.
"והוציאה אותה מחוץ למחנה" בעת הזעם, כמה דאת אמרת "גלו למצרים שכינה עמהם".
"ושחט אותה" רמז להסתלקות כחות הטומאה בעת הרצון, "אשר אין בה מום",
ואחר שנסתלקו כחות הטומאה וחסר החמימות הקשה, היה הכהן שוחטה במזרח שמושל בו צורת אדם, ופונה פניו למערב, להורות על היסוד, ושלא יראה הריסת גנאי, כי במערב פני השור ושכינה, והשור נעשה חמור, ונסתלקה אשת השור שהוא סמאל. "ולקח מדמה" כדי להסיר נפש הבהמית. "באצבעו", כמו שנאמר "אצבע אלהים היא".
(במדבר יט) "והזה אל נוכח אוהל מועד", רמז אל אוהל התורה שהוא התפארת, והוא נוכח אוהל מועד שהוא מלכות.
והזה שבעה פעמים נגד שבעה ימי בראשית.
"ושרף את הפרה" - אש אוכלת אש.
'עורה בשרה ודמה' - נגד שלשה כחות הקליפות שהם מרוח דמסאבה, וכולם - על פרשה ישרוף, כמה דאת אמרת וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, רמז לאותן שמשתדלין כל ימיהם בחגים, ימשיכו לעץ החיים אשר בגן, ועץ ארז אינו עושה פרי, כי הוא אור הגנוז. ועוד בסיבת מניע רוחות החדשות, ואזוב עושה פרי, ויש לו ריח טוב, רמז לצדיק יסוד עולם ושני תולעת רומז למדת הדין רפה.
ובהשליך אלו השלשה תוך שריפת הפרה, אז הוסרו מכל וכל השלשה האחרים, שהם עורה ובשרה ודמה, וגם למטה הוסרו הכחות החומריות. ועל כן "ואסף איש טהור וגו'", רומז לקו המתעלה והמתיחד בבן זוגו. והניח מחוץ למחנה, עד ימטיר עליה מן השמים מים, ומכל מקום היה מטמא, כי אין טוב לעורר הכח ההוא בעודו בכחו וממשלתו, וזה פלא שבאפר לבד נוגע וא"ה פגע בו מדת הדין לטומאתו, כל שכן אם היה נגע בכולו שהיה בעת הזעם, שהיה בו אז סכנה ומתוך שלמותן שהיה בו עץ ארז ואזוב ושני תולעת היתה מטהרת כל טומאה.
"וכל כלי פתוח" שהוא הרשע המפקיר עצמו ואין לו התדבקות, "אשר אין צמיד פתיל עליו", שאין לו שלמות ראוי להגין עליו להתדבק בפתיל, שהוא רמז לפתיל התכלת. אמנם, אם יש לו חבור בפתיל, כחות הטומאה לא ישלטו עליו, ואם נטמא מאי תקנתיה, "ולקח מאפר הפרה" מדת הדין, "ומים חיים" שפע אלקי, "ואזוב" כי הוא המכריע, "והזה על אוהל" - "בל(?) יצען בל יסע יתידותיו לנצח". "ועל כל הכלים" - הם חמשה הרגשים, וגם "על כל הנפשות" הצומחת המרגשת והמשכלת.
והמים האלה היו צריכין מן המקוה, רמז למקוה מים, ושלא יתערבו בו מים אחרים שלא מן המקוה הידוע, כי בשאר מימות יש בהן אדמומית קצת.
ועוד האריך שם בתת טעם, למה מזין עליו ביום השלישי וביום השביעי, וע"ש בדבריו פירש בספר מערכת אלקות.
והרב המורה כתב סוף פרק מ"ז חלק ג': וטעם קריאת פרה אדומה חטאת, הוא מפני שהיא משלמת טהרה טומאת מת להכנס למקדש ולאכול בקדשים אחר כן, והפרה שנשאה זה החטא, כציץ שהוא מרצה על הטומאה, ושעירים הנשרפים. ומפני זה היה העוסק בפרה והשעירים הנשרפים מטמא בגדים, כשעיר המשתלח אשר יאמן בו, כי מרוב מה שנשא מן העוונות הוא מטמא מי שנגע בו, עד כאן לשונו.
ובעל העקידה פרשת חקת האריך בזה מאד, והראה בה שני פנים -- טעם ההסתר וההעלם שבה, וטעם בגלוי. ואעתיק כוונתו בקצרה והוא זאת, כי כל המצות יש להן שני טעמים והתכליות. האחד, הוא במה שיתכוון להיישר אל החיים האנושיים הזמניים על צד היותר נאות שאפשר. והשני מצד שיתכוון להשאיר אותנו בהן אחרנו בדברי רוחניות נצחיות.
והנה בתכלית הראשון יש לנו לחקור בטעם המצות כי מאחר שתכליתן מדבר נגלה, אם כן טעמיהן נגלין גם כן, וכל עוד שישכיל האדם בטעם הדבר וסבתו יתיישר מאד להשגת תכליתו, ולזה השתדל הרב המורה בנתינות טעמי המצות כולן, בחלק שלישי מספר המורה. אמנם, בבחינת השנית, תכליתה וטעמיה נעלם כי אחר שהכרח התכלית הוא מנועה ממנו, כמו שנאמר (ישעיה סד) עין לא ראתה וגו', יתחייב גם כן שהדרך המביא אל זה מוסכל ציורו ממנו, כי איך יצייר דרך אל המקום אשר לא ידעו ולא הכירו כלל. לזה נקראו כל המצות חקים.
והיה זה הכרח לתורה כדי שלא יאמרו שהתורה היא מצות, נגלה טעמם, ויבא מזה שני הריסות. האחד מה שקרה לשלמה באותן שלשה מצות שנכתב בהן טעם, שאמר אני ארבה סוסים ולא אסור. והשני, שנתמעט בעיני הכל צורת התורה, להיות במדרגת חבור קטן חסר וקצר מאד מספר הנהגת האדם אשר במדות, או בעניני רפואה היותר קצרים, וזה מגונה מאד.
והנה כאשר היה זה בכל מצות התורה ראתה החכמה האלקית לתת לנו בתוך מצות התורה קצת מצות אשר היא נגד האנשים, החושבים למצוא טעם אנושיים לכלם, וילאה שכלם בהם, ויודו הודאה גמורה שקצרה השגתן מהשיגן, ושיש להם תכלית נעלם, ויהא זה ראייה על כל המצות, וזהו ענין פרה אדומה, ושעטנז, ועזאזל, וכדומיהן.
אמנם, מה שהוא נמשך לדרך הנגלה הוא זה, כי לפי שכל דבר שהוא גדול המדרגה בהוייתו ומציאותו -- כשיפסד הוא גרוע מאילו נפסד דבר הפחות ממנו, ולזה כשיפסד הצומח אינו מטמא כמו כשיפסד הבעל חי שמטמא טומאת נבלות. וכן האדם שנדבק בו חלק השכלי -- כשימות ויפסד מטמא טומאת מת, שהוא יותר חמור מטומאת נבלות. ומזה הצד היה אישי האומה הישראלית מטמאין יותר משאר האומות כמו שדרשו ז"ל (במדבר יט) אדם כי ימות באהל, ישראל הקרוין אדם הם מטמאין באהל, ואין האומות מטמאין באהל. וזהו כי לפי שבחן הוא הפסדן.
והנה נתבאר מזה כי כל אלו הטומאות הנוספות אינן מצד החומר, כי החומר שהוא דבר גרוע בעודו בקיומו, הנה לא יהי הפסדו אל דבר גרוע ונמאס אל הקצה, אבל יהיה הפלגת טומאתו מצד עירוב אלו הכחות הנפשיות שבו, כח אחת לפי ענינה, והנה עיקר טומאתן אינו לאחר המות, אבל בעודן בחיים חויתן, בטמא נפשותן בהפסד המחשבות המקולקלות בשבוש האמונות, והמה הפעולות הנשחתות אשר בהן ישקצו עצמן, ועל ידן נכנסו בם רוח טומאה מחיים, ואף אחר מותן תדבק נפשן בטומאתן כל אחת ואחת כפי רשעתה. ולזה אמרו "הרשעים בחיים קרוין מתים", אי בחיים טמאים הם כמתים, ובמותם לא נפרדו.
אמנם, הנפשות הזכות וטהרות אשר לא בכל אלה נטמאו, נפשותיהן בחיים היא קדושה וטהורה, ולא נדבקה עמה רוח הטומאה, ולזה לא תדבק בה אחרי כן בצאתה לחפשי מן הגוף, וכמעט לא נמצא במיתתן צד טומאה. כי במיתתם קרויין חיים, וכמו שהחי אינן מטמא כן אלו אינם מטמאין, וכמו שאמרו פר' הנושא (כתובות קג, ב) בענין פטירתו של רבי בטלה כהונה היום.
והנה נראה כי זהו סוד פרה אדומה להיישיר האדם הנלבב אל טהרת נפשו ונקיותה להתקדש בה בחייו, כדי שלא תטמא אחר מותה אבל שתפסד בטהרה וקדושה. כי הפרה מורה על רוע המחשבה, אשר פרה ורבה בנים משחיתים, והם המעשים המכוערים המכוונים אל עגלים ועתודים בני בשן, גם שעירים ירקדו שם. ובאמת דרשו ז"ל תבא פרה ותקנת מעשה עגל, כי בתקון המקור והשורש יתוקנו כל חלקי הפעולות, ואם כן יראה שמי שצרף וזקק את הפרה לגמרי, בער כל חטאות ואשמות מן הארץ, וכן אם חטא ושב ושרף הפרה מבער כל טומאה.
ולזה אמרו במדרש שנקרא בת שבע אם שלמה, כי היא היתה אם כל מי שהיה רחוק מהשם ונתקרב ונעשה שלום ביניהם, ונאמרו בה שבע פרות, שבע שריפות, שבע הזאות, כו'. וזהו כוונת אמרם, ששלמה אמר אחכמה והיא רחוקה ממני זו פרה אדומה, כי שלמה בטח בחכמתו ובצדקתו בקצת הדברים החמורים שאסרה תורה, לעמוד עליהן. וסוף לא עמד - כי לעת זקנתו נשיו הטו את לבבו והיה מהראוי שתבא בת שבע אם שלמה ותכפר על מעשיו. וזהו אמרם "חוקה חקקתי גזרה גזרתי" (במדבר רבה, יט), רוצה לומר שחוק היא שיעשו כל אלו המעשים בפרה, כדי לעורר לבות האנשים על מה שיחייבו לעיינו, ולתת אל לבם בצורך טהרת זאת הנפש ונקיותה, כמו שיוכל להתעורר בכל המעשים הנעשים בה.
וזה כי הפרה בעצמו היא דוגמת הנפש, אשר בעצמה טהורה וקדושה, ודברים מחוץ מטמאין אותה. וכן הוא בענין הפרה הזאת כי היא בעצמה טהורה ונקייה ותמימה אין בה מום, ומסגולתה לטהר בגדים. אמנם, העוסקים עמה הם מטמאין בגדים, כי קבלת טומאתה מצד העוסקים בה. ואמר פרה אדומה רוצה לומר מצד שהיא אדומה, רוצה לומר שנתאדמה כתולע בחטא השכנות, ועונותיו צריכים כל התקונים הללו.
ומיסודו של רבי משה הדרשן כמו שהם פרקו נזמי זהב לעשות העגל כו', הוא ענין נכבד לפי דרכינו, והוא כי כמו שמתחזק האדם למחאות תאות יצרו ולהאדם לו בו נפשו, כן יחוייב להשתדל בכל נפשו ובכל מאודו, על תקונה וחזרתה לזכותה ולבנינותה.
"ואמר אשר לא עלה עליה עול" מלכות שמים. "ונתתם אותה אל אלעזר" שמצותה בסגן, והוא השכל האנושי שבתחלתו הוא סגן, עד שיעזר מהאל להוציא שלמותו אל הפועל, ויזכה להיות כהן לאל עליון. והוא יוציא הפרה אל מחוץ לשלשה מחנות, ירמוז אל ההכנעה והרחקת האודם מכל שלשה חלקי הנפש. "ושחט אותה לפניו" - על דרך שאמר הגבר הוקם על המזבח של תשובה, ונאמר "לבי חלל בקרבי".
"ולקח אלעזר מדמה", שהותר לאלעזר הנזכר לקחת מדמה ולהזות לפני השם, לומר שיספיק לו ממנה לקחת ההכרחי לשמור הבריאות. ואמר כי ההרגל בספוק יספיקוהו להזות שבעה פעמים. "ושרף הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף" - הם חלקי הנפש; כי העור הוא החיצוני, והבשר הוא נתון בתוכו, והדם הוא בפנימיות הבשר. וכן הנפש הצומחת הוא הנושא הראשון, אשר בו תינשא נפש החיונית, והחיונות היא אשר תינשא עליה הנפש הדברית. ושלשה אלו ראשי המחנות הם הכבד והלב והמוח. ואמר שיעבור התאוות והמדות הרעות והדעות הנפסדות, מכל שלשה מחנות אלו.
"ולקח הכהן עץ ארז ואזוב", רוצה לומר שיקח שני הקצוות מכל המעשים שהם היתרון והחסרון והוא דוגמת הארז והאזוב.
וישלח "אל תוך שריפת הפרה וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה" אמר שלשה דברים בטהרתו נגד שלשה דברים שנטמא בהן. כביסת בגדיו נגד תיקון המדות הנמשלים כבגדים. רחיצת הבשר הוא תקון התאות הבשריות במאכל ובמשתה ומשגל ודומיהן. ואחר כך יבא אל המחנה, הוא הנפש המשכלת, שנפרדה ונתגרשה ממחנה השכינה.
ואמר "וטמא הכהן עד הערב וטהר", כי בהערבו שמשו של הגוף יטהר. אמנם, "השורף אותה" לגמרי יספיק בתרי מיגו תלתא, והוא כבוס בגדים ורחיצת הבשר במים, ועם זה יטמא עד הערב וטהר, כי לא גרש ממחנה שכינה בראשון.
ואמר "ואסף איש טהור את אפר הפרה", ואמר כי איש טהור המחשבות נקי השכל הוא המשתמש במה שנשאר מן השריפה, והוא בענין הזמנים במדרגת האפר, גם כי יניחנו מחוץ למחנה. אמנם, "לעדת בני ישראל" בכלל "למשמרת למי נדה חטאת היא" וזה האיש האוסף יספיק לו כשיכבס בגדיו וטמא עד הערב כי אינו טעון אף רחיצת הבשר.
הרי שלש כתות. האחת טעונה כבוס בגדים ורחיצת בשר וביאה אל המחנה, והשנית כבוס ורחיצה, והשלישית כבוס לבד. ולזה אמרו ז"ל שהיו מחלקין אפר הפרה לשלשה חלקים; אחד נותן בהר המשחה, ואחד נותן בחיל, ואחד מתחלק לכל המשמרות. זהו של משמרת היו מסתפקין ממנה העיירות והם הבינונים כמו שהעיר היא ממוצעת בין הכפר לכרך. וזהו שבהר המשחה, היו כהנים גדולים משתמשין ממנה לפרות אחרות, והוא החלק השכלי המשובח.
אמנם, לעומת כח הבהמי אמר שהיא "למשמרת", ולזה מצינו שהזכיר בפרשה, שלשה פעמים חיוב הטהרה בנגיעה של מת.
- האחד "הנוגע במת לכל נפש האדם וגו'", והוא החטא הכולל לכל מין התאות הבשריות, כי התקון הוא שיתחטא בו ביום השלישי יראה בהשתנות הבחרות, ביום השלישי בהיותו בן שלשים, ובשביעי שהוא לאחרית ימיו יוכל לטהר, ואם לא יתחטא ביום השלישי שוב לא יטהר,
- והשני "כל הנוגע במת וגו'" כי נגע בדברים מכוערים מרוע התכונה וקלקול המעשים הממיתים את הנפשם, שאם לא יתחטא את משכן השם טמא, כי כח חיוני הזה הוא הנושא הקרוב אל כח השכלי ודאי ועל כח המתעורר אמר עוד טמא הוא, אמר עוד טמאתו בו, למה שימשך ממנו טומאה לכח הדברי אשר יזכרנו עוד, ואמר אדם כי ימות באהל כי הטומאות הנזכרות הם מהדברים אשר תחת האהל והם גוף האדם
- וענין השלישי והיא הבאה מהדברים המחשביים והוא אמרו "אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת", כלומר שיחטא בדעותיו, בגזור היות עניני בני אדם כהפקר על פני השדה, מהם צדיקים וטובים היו חללי חרב, או שנסתכל בעצמו האדם אחר מיתתו ומהרהר בזה, אשר בהרהורים אלו ודומיהן הפסד הנפש ההיא המחשביות ולהיות סכנת טומאה זו חמורה "ולקחו מעפר שריפת החטאת וגו' ונתן עליו מים חיים אל כלי", ואין מים אלא תורה שהיא רפאות חיים לכל תחלואי הנפש, כאשר הכלי הוא מחזיק הכל.
עד כאן לשון החכם, אשר אזן וחקר ותקן משל זה בסוד הפרה. והאריך עוד בזה הרבה להמתיק דבריו ולהטעימן, וכתב לבסוף "ולזה חכמים ז"ל קבעו פרשה זו לקרותה אחד בשנה בין פורים לראש חודש ניסן, כדי שתבא פרה וזכרון התשובה ותכפר בין שני שגאולות".
ואני רואה דברי חכמים ז"ל אשר כל דבריהם דברי קבלה הלכה למשה מסיני, אשר דרשו "ויקחו אליך -- לך נגלה טעם פרה ולאחרים חוקה". וכתבו שענין הפרה נגד ארבע מלכיות, ועל זה אבנה יסודי להמשיך על זה כל דיניה, וקצת מדרשיה אשר מתוכן יתגלו תעלומות חכמה.
ועוד כתב בספר הזוהר הנמשך לזה וזה לשונו פרשת פקודי (ח"ב רלז, א):
- פרה אדומה אשר אין בה מום וגו', בגין לאיתכפייא כל אינון סטרא מסאבא דלא ישלטון. אמר רבי אבא ודאי פרה קדישא איהי, רביה איהי, ואמאי אמר ליה הכי הוא והא אוקמוהן כללא דארבע מלכוון הוו פרה, כד"א כפרה סוררה. אדומה זו בבל, תמימה דא מדי, אשר אין בה מום דא יון, אשר לא עלה עליה עול דא אדום. ורזא דמלה דא, אף על גב דכמה מילין אתייהב למדרש בה - כולהו חד.
- הא אתמר דכתיב (איוב יג) "מי יתן טהור מטמא לא אחד", רזא דא הכי הוא דדא איהו טהור דנפיק מטמא, דהא בקדמיתא טמא, והשתא דאתעביד ביה דינא ואיתיהב ליקידא אשא בנורא דדליק ואתעבד עפר -- השתא איהו טהור מטמא, טהור דנפיק מטמא. ובגין כך כל אינון דמשתדלי בהו כלהו מסתאבי, דהא הכי הוא ודאי, וכיון דאתעבד אפר כדין, עד דמתכנש ויסתלק מתמן מסאיב לכולהו, אפר מאי טעמ' כד"א "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפת רגליכם", וכיון דאתייהב על האי אפר מים, כדין איהו טהור מטמא. ורזא דמלה דכתיב "מי חטאת" כד"א (בראשית ד) "לפתח חטאת רובץ", ובגין דאיהו פתח חטאת ודאי בקדמית' כתיב "והוציא אותה אל מחוץ למחנה". ובגין כך אתיהיב לסגן ולא כהנא רבא. ודא הוא טהור מטמא, בקדמיתא טמא והשתא טהור.
- וכל סטר רוח מסאבא כיון דחמא דא ערק ולא יתיב בההוא דוכתא מי חטאת מי נדה כלא מסאבא, ועל דא שלטא רוח קדושה, ורוח מסאבא אתכפיא דלא שלטא כלל, ודא הוא דינא דרוח מסאבא מחוץ למחנה, בגין דהוא רוח מסאבא דכתיב (דברים כג) "והיה מחניך קדוש וגו'". אתא רבי אבא ונשקיה, וכו' עד כאן לשונו.
הנה מצינו במדרשם ז"ל שענין הפרה רומזת על הגליות, ושמה מלכיה ושריה העליונים אשר מתדבקין בהן, והם מצד רוח מסאבא אשר ענין הפרה בא לגרש ולטהר. וזהו כוונת רבי יוחנן בן זכאי שאמר לההוא גוי (במדבר רבה יח, ט) ששאלו בענין פרה אדומה אילין מילייא דאתון עבדין, כמין כשפים הם, שאתם מביאין אפר ומים ואתם זורקין על האדם כו'. ואמר ליה שמא ראית מימיך אדם שנכנס בו רוח תזזית. אמר לו הן. אמר לו מה אתם עושין לו. אמר לו מביאין עקרין ומעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים והיא בורחת. אמר ליה ישמעו אזנך מה שאתה מוציא מפיך, כך הרוח הזה רוח טומאה הוא דכתיב (זכריה יג) "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", מזין עליו מי נדה והוא בורח.
הנה הראה לגוי בדרך שיחה בעלמא עומק הענין. ומעתה יתבאר לנו טעם הפרה על גלוי הדברים שהיא רומזת על ארבע מלכיות ששעבדו בישראל. ולכן היא מטמאה כל העוסקים בה ומטהרים במי זריקתו, וזה כי ידוע כי הגויים מטמאין במגע ובמשא, והרי הן כזב לכל דבריהם, וכל המתדבק בהן לא ינקה מטומאתה. ואף השורף אותה מטמא בגדים, בהיות כי אף במיתתן שנשרפו לאפר כמו שנאמר "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפת רגליכם" -- מכל מקום מטמאין הן בסבות כחות הטומאה ששורה עליהן ושדבקו בהן בחייהן, וכמו שאמרו "רשעים אפילו בפתחו של גיהנם אינן חוזרין למוטב", וכמו שמצינו בפרק הנזיקין (גיטין נו, ב) בההוא גברא דאסקוהו בוגידא(?) דהוי מבדרי(?) קטמא אשבעה ימי, ואפ"ה לא חזר מרוע מעלליו.
ולכן אין הטומאה נפרדת מהן אלא עם מים חיים שאז הם מטהרין הטמא אשר זורק עליו על ידי אגודות אזוב, המורה על הכנעה כאזוב זה השפל מכל דבר, והוא סוד הגליות אשר עם עסק התורה אשר ישראל עוסקין בגלותן, והוא הנמשל למים חיים, "אל כלי" -- והם ישראל המקבלים התורה והמחזיקין החכמים בתוכן ככלי המחזיק מה שבתוכו. ואף כי כל"י ראשי תיבות כ'הן ל'וי י'שראל. ועם האפר הנזרק עליהו מן הרשעים, והוא יסוריהן הסובלין עם הגלות -- מטהר אותן מטומאתן, ומפרק מעליהן טומאתן עד שנשארו טהורים. והוא כדמות שעיר עזאזל שנאמר "ונשא עליו את עונות בית ישראל". רק שהשעיר היה מורה על ימי שלותן והפרה על ימי גולתן. ושניהם הם חוקת התורה, שהשטן והאומות מקטרגין עליהן שאין טעמו נגלה, והשעיר היה נפסד אברים אברים, ולא הוצרך למים חיים, כי בהיות ישראל באדמתן, היו כשרים וזכאים ובקלות היו מפסידין השעיר היו רודפין אותו לעזאזל.
אמנם בגלות שישראל חטאים, אשר על ידי זה נדמו האומות לפרה פטומה ועגלי מרבק, ואי אפשר להפסידה אלא על ידי טורח גדול, אשר בקושי לעמוד עליו והוא ענין הפרישות הגדולות שהיו עושין קודם שריפת הפרה, ועל ידי זה שורפין הפרה כמו שנאמר (עובדיה א) והיה בית יעקב לאש ובית יוסף להבה וגו', והיה ממצות' ללקחה כשהיה פרה ולא ללקחה אצלו עגל ולהשהותה עד שתהא פרה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ראשון מהלכות פרה, כי הם פטומים וגדולים מעצמן, ואין אנו מפטמין אותם אלא בעונותינו ולכן אין ללקחה עגל כי עגל בו הרמז על גלות מצרים, כמו שנאמר (ירמיה מו) עגלה יפיפיה מצרים, וענין הפרה רומזת על הגליות אלו שאחר גלות מצרים, ולכן אמרו פרה שעשה משה במדבר, כי מאז ואילך מתחיל הרמז ולא כשאר קרבנות המורים על דברים שעברו ולזה אמרו חקה חקקתי אין לך רשות להרהר אחריה כי ימי אריכת הגלות שמחזיקין בהן האומות דעותן ואמונתן הנפסד' ואין רשות להרהר בו כי אפשר לבא מזה לידי מינות, וגזירה היא מלפני הקדוש ברוך הוא ואין טעמו וקצו נגלה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל לבא לפומיה לא גלי, והוא כוונתן ששלמה לא עמד בסוד הפרה, ואמר אחכמה והיא רחוקה ממני כי רצה להתבונן בסוד ארבע מלכיות אלו, ואריכת(?) הגליות וקץ הגאולה, וטעם שהיו ארבע מלכיות לא נודע לשום אדם ובוודאי לא דבר רק הוא, שהרי מצינו שהתורה הקפידה על מספר המלכיות בהרבה(?) מקומות, כמו שנמצא במדרשם ז"ל עד שאפילו בתחילת מעשה בראשית דרשו והארץ היתה תהו ובהו וחושך אלו המלכיות וכו', וזהו סוד הפרה אשר לא נודע, כי מי יתן טהור מטמא לא אחד שיגזור כן משכלו שיראה כבלע רשע צדיק ממנו והקדוש ברוך הוא גזר ומי יפירנה, והוא החקה הנגזרת, והיתה הפרה מטהרת עם המים מטמא מת בזריקתו עליו בהיות כי הרשעים בחייהן נקראו מתים ואף כי ישראל בגלותן נחשבו למתים ואף כי עבודה זרה שגרמה להם נמשל למתים, כמו שנאמר ויאכלו זבחי מתים, על כן המים עם העפר היו מטהרין בדרך(?) שנתבאר, והיה מזין עליו ביום השלישי וביום השביעי כי הנה מצינו ראינו שטהרתן של ישראל על ידי האפר והמים היא ביום השלישי והשביעי, וזה כי כבר נתבאר כי ששת ימים עשה השם שמים וארץ וביום השביעי שבת, והם דוגמת שבעה אלפים שהם קיום העולם, וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל בפרש בראשית וכן אמרינן פרק חלק ופרק קמא דעבודה זרה, ששת אלפים שנה הוי עולם שני אלפים תהו כו', והנה מעלת ישראל היתה כלה באלף השלישי, שבתחלתו היה אברהם, שהיה לאחר אלף ת"ת קמ"ח שנה, וכשהיה בן נ"ב נשלם האלף השני, כמו שפירש רש"י פרק קמא דעבודה זרה בשמעת' דאי טעי תנא, וחושב ליה התם מן הפסוקים ואז התחילה מעלתן של ישראל וכלתא לסוף אלף השלישי שהיה שלמה, שהי משם עד מתן תורה היא תמ"ח שנה, מ"ח שנה עד שנולד יצחק שנולד כשהיה אברהם בן ק' שנה ומשם עד מתן תורה ת' שמשנולד יצחק נחשבו הד' מאות שנה כמו שנאמר ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת ישראל מצרים בשנה הרביעית וגו' למלוך שלמה על ישראל ויבן הבית לה'. הנה שלמה שהיה גם כן אחר הבניין היה כמעט סוף אלף השלישי, ואברהם כמעט בתחלתו ובאותו אלף היתה ישראל בעלייה כמו שדרשו ז"ל במדרש החודש הזה לכם, עד שלא הוציא הקדוש ברוך הוא ישראל ממצרים, הודיע להם שאין המלכות עומדת להם אלא ל' דור, הלבנה מתחלת להאיר יום ראשון של חדש, וכל שהיא הולכת ומאירה עד חמשה עשר יום דסקום שלה מתמלא, ומחמשה עשר ואילך מתחסר, וביום ל' אינה נראית, כך ישראל מאברהם עד שלמה חמשה עשר דור, אברהם התחיל להאיר שנאמר (ישעיה מא) מי האיר ממזרח צדק, בא יצחק אף הוא האיר שנאמר (בראשית כו) ויזרע יצחק וכתיב אור זרוע לצדיק, בא יעקב והוסיף אור שנאמר והיה אור ישראל לאש, ואחר כך יהודא פרץ חצרון עמינדב נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד כיון שבא שלמה נתמלא דסקוס של לבנה שנאמר (ד"ה א כט) וישב על כסא השם למלך ומשלמה ואילך היו המלכים פוחתים והולכים, רחבעם אביה אסא יהושפט יהורם אחזיהו יואש אמציה עזיהו יותם אחז חזקיה מנשה אמון יאשיהו יהואחז יהויקים יהויכין צדקיהו, כיון שבא צדקיה (ירמיה לט) ואת עיני צדקיה עור וגו', הרי שמנו כל זמן אלף השלישי למעלת ישראל, ועל כן היה הזריקה והטהרה ביום השלישי וכן ביום השביעי שהם עתידים להתחדש כמותן, ויאיר נרם לעתיד ביום השביעי שימלוך השם והיה ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד, גם ישראל המתדבקים בו יהיו לגוי אחד בארץ, לכן היה הזאה ביום השביעי ולכן אמר כי כל מי שנטמא ומי נדה לא זורק עליו בימים אלו שאינו לוקח מוסר מזמן אלף השלישי שנתנה בו התורה, ובאלף השביעי שבו תשרף הפרה לעפר, בודאי אין לו חלק באלקי ישראל ויהיה נכרת מלפני השם, והנה על דרך זה יתבאר למה נקרא מי חטאת ומי נדה, ואים לא המים אצלה היו מטמאין כל העוסקים עמה. אמנם, עם המים היא מטהרת וממרקת עונותיהם, ומטמאת הטהורים המתדבקים עמהם, ואם אמרו קשים גרים לישראל כספחת משום שלומדין ממעשיהם כל שכן גויים עצמם, וכבר ידוע כמה הרחיקו התורה והחכמים את ישראל מן הגויים שלא ילמדו ממעשיהם, כל שכן שמתטמאין בהן בגלותן, אלא שצריכה לטהר הטמאים, ולזה הפרה אינה מטמאה אלא העוסק עמה, אבל לא הנוגע בה, להיות כי אסור להתעסק עמהן אבל אי אפשר שלא ליגע בהן, כל זמן שישראל שרוין ביניהם בגלות, והיה ממצות הפרה שנעשית על ידי משה במדבר, לעשותה על ידי סגן שהוא אלעזר כמעשה שאר הקרבנות שהיו נפסדין על ידי כהנים דוגמת מלאכי מעלה המהוים והמפסידים כל דבר ובהיות כי הכהן הגדול היה דוגמת אדם הראשון, ושאר הכהנים היו דוגמת בניו, כמו שנתבאר, והסגן שהיה אחר הכהן גדול היה דוגמת קין, אשר מצדו באו אלו הגליות והטומאות בעולם,כי הוא נתדבק בהמ' ומשם בא הזוהמא לעולם, ומשם ואילך כל הפרות כשרות אפילו בשאר כהו הדיוט, כי אחר כך נשתרבב החטא עד שכולן שוה, ואין זכרון לראשונים על האחרונים, והיה מצותה לעשותה בבגדי כהן הדיוט, ואם עשאה מחוסר בגדים או בבגדי זהב פסולה, כי כבר נתבאר כי בגדי כהן הדיוט היו מורים על מעשה קין והבל וכתיב בה והיתה למשמרת חטאת היא, והיו מחלקין אותה לשלשה חלקים אחד היה מונח בחיל, ואחד היה נותן בהר המשחה, ואחד היה מתחלק לכל המשמרות, של המשמרת היו משתמשין ממנו העיירות, והשניי' שבהר המשחה היו הכהנים הגדולים משתמשין ממנו לפרות אחרות ושל חיל היה מונח למשמרות, להיות כי אלו הגליות הם מונחים למשמרת מי נדה חטאת היא רוצה לומר החטאת גורמין הדבר, ובהיות כי עיקר הגליות הם שלשה גלות מצרים, וגלות בבל, וגלות אדום, אבל בגלות יון היו בארץ ישראל, כי לא גלו מארצם רק שוין היה מושל עליהם, לכן היה אפרה נחלק לשלשה חלקים, והיתה שרפת' מחוץ לשלשה מחנות להורות כי ענינם בא לרמוז על דבר שהוא חוץ לשלשה מחנות רוצה לומר שישראל אינן במחנותן ובארצם, שהם נגד שלשה מחנות כי בה"מ הוא נגד מחנה שכינה, וירושלים נגד מחהה לויה, וכל ארץ ישראל נגד מחנה ישראל, והיו אחו שלשה חלקים מורים על אלו הגליות באופן זה, של משמרות היו משתמשין ממנו בני עיירות נגד גלות מצרים שהיו בונין לפרעה עיירות את פיתום ואת רעמסס וזהו גלותן, ולכן היה טהרתן בדבר שמזכירין גלותן, ויותר נראה שגלות מצרים לא נזכר ונרמז בסוד הפרה וכמו שנתבאר למעלה, וזה שהיה מונח בעיירות הו'(?) נגד גלות מדי ויון שהיו ישראל בעריהן והיו סובלין יסורין ושמדות ממדי ויון ולזה היתה אפר זה מרמז על זה, ואשר בהר המשחה היו משתמשין בו כהנים גדולים נגד גלות בבל שהיו בו כהנים גדולים כיהושע בן יהוצדק כהן גדול ועזרא שעלה מבבל. אמנם, אותה שבחיל היה מונח למשמרת, והוא נגד גלות השלישי אשר אנו שומרין תמיד ומצפין על זמן קצו והוא תוחלת ממושכה, וזהו ענין המשמרת והיה מונח בחיל כי כבר נתבאר בריש דברינו מצורת המקדש שהחיל היה מרמז על עולם השפל וארבע יסודותיו אשר שם שלטה מלכות הרשעה וחלק בכל היה מונח בהר המשחה, אשר ממנו היו משיאין משואת בקדוש החודש להראות לבני בבל שקדשו החודש, ואף כי נאמר בגלות בלל מי אתה הר הגדול, וראה זכריה שני מאורות ושמן על ראשן, שהיה הכל משל על גאולת בבל ועל זרובבל בן שלתיאל, כמבואר בנבואת זכריה, ולכן היה הרמז בהר המשחה, ובמדרש בשעה שעלה משה למרום מצא הקדוש ברוך הוא שהיה אומר אליעזר בני אומר עגלה בת שנתה פרה בת שתים כו', הנה זה שלא כהלכתא, שהרי חכמים חולקין על רבי אליעזר בריש מסכת פרה וסבירא להו דאפילו בת שלש בת ארבע וכן פסק הרמב"ם פרק ראשון מהלכות פרה דמצותה משתהיה בת שלשה ואם כן יש לתמוה אמאי קאמר הקדוש ברוך הוא דלא כהלכתא, ורחוק הוא שנאמר גם בזה לא בשמים היא, כמו שאמר רבי יהושע במעשה בתנור של עכנאי אלא שנראה מזה סוד וטעם העגלה ופרה וזה כי הם עשו העגל במדבר בשנה הראשונה לצאתם ממצרים, והנה העגלה הערופה בא לכפר על מעשה ארץ מצרים שהיו הורגים ולא נודע מי הכהו כמו שצוה מלך מצרים למילדות שיהרגן כל זכר בעודן בשעת לידתן, כדי לכסות על הריגת הבנים, וכדי שיוכלו לומר שנולד מת ולזה כאשר יצאו ממצרים וקבלו התורה כתיב (שמות לב) חרות על הלוחות ודרשו חרות מן המלכיות, חרות ממלאך המות, וכאשר סרו מהר מם הדרך ועשר להם עגל מסכה חזרו למעשה ארץ מצרים, ושהיצר הרע היה מתגרה בהן ומסטינן ולכן היו מביאים עגלה בת שנתה וכמו שיתבאר בפרק שאחר זה. אמנם, פרה בת שתים לדעת רבי אליעזר להיות כי בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים נעשית הפרה, כמו שאמרו בירושלמי דמגילה שאחר הקמת המשכן נשרף הפרה, ובאותה שנה נשתלחו המרגלים וקבעו בכיה לדורות בליל תשעה באב שנחרב הבית בראשונה ובשניה, ועל זה בא ענין הפרה כמו שנתבאר, ולכן בא הפרה בת שתים. אמנם, החכמים החולקים ס"ל דאין למנות שנה שניה שנעשתה בו הפרה, שעדיין לא נשתלחו המרגלים, שהרי הפרה נעשתה מיד כשהוקם המשכן, והמרגלים נשתלחו אחר כך, ואז היה כמעט סוף השנה, ולכן אין למנות אלא משנה שלישית ואילך, והוא סוד הפרה, ובהיות כי דברי רבי אליעזר מבארים הסוד יותר מצד שאמר דין העגלה ודין הפרה ביחד להורות כי שני הטעמים שוה, על כן אמר ההלכה משם רבי אליעזר ונתבאר מתוך דברי המדרש הענין אשר כתבנו, ועל כן היתה הפרה נעשית מכהן(?) שהיה טבול יום, וכל הכלים היה טבולי יום כדי והוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש הכתוב מדבר, הנה עשו חזוק זה בפרה להכניע זדים, יותר מבשאר דברים שהיו חולקין עם הצדוקים כדי להודיע טעם הפרה, שהיא רומזת על חלוקי הדעות שיש לישראל עם המינים, והם גורמין ענין הפרה וכמו שנאמר אתה עשית וגו', מצות השם גורמין שישראל שנואין לאומות, וזהו אמרם פרה שעשה משה במדבר כי התורה שקבלו במדבר על ידי משה גרם להם מעשה הפרה ואף כי היתה נעשית בטבולי יום, להודיע כי אלו היו ישראל טהורים לגמרי, לא נעשית הפרה אלא היה השעיר המשתלח מכפר כמו שנתבאר והיה ממצות הפרה להשתמש בכל מעשיה בכלי אבן, ולשכה שהיה הכהן בתוכה היתה נקראת בית אבן, כי לב האבן בקרב הכלים ההם אשר עושין בהן הפרה, והיו מפרישין הכהן שבעה ימים להורות על מה שנאמר (בראשית ד) שבעתיים יקם קין, שהוא הכהן העוזר לשריפת הפרה, והיו מטהרין הכהן ומפרישין אותו בכל מיני פרישות מטעם שנתבאר, כי צריך טהרה גדולה לשרוף הפרה, וכתב עוד הרמב"ם פרק שני מהלכות פרה, בכל יום ויום מימי ההפרשה מזין עליו מאפר הפרה מן הפרות שהיו שם, להורות על מה שנאמר ואתם בני יעקב לא כליתם ודרשו ז"ל חצי כלים והם אינם כלים, וכשמזין על הכהן לטהרו מזה עליו מי שלא נטמא במת מעולם, וחצירות היו בנויות בירושלים כו, להיות כי הכהן השורף הפרה והוא שזכותו וטהרתו עומדת לן שתשרף הפרה שנזכרת, צריך לו סיוע ממקום אחר, וכמו שאמרו הבא לטהר מסייעין לו, ולכן היו מביאין תנוקות שלא נטמאו מעולם המטהריו הכהנים השורפים, והם כדמות העליונים שהם משרתים קדושים וטהורים המסייעין לטהרת הכהן והעם, וכתב הרמב"ם פרק שלישי ועושין מערכה כמין מגדל, ופתחין בה חלונות כדי שתהא האור מלבבת כהן, ומראה המערכה במערב הנה בנין המערכה כמגדל מורה על מלכי הגלות, אשר בונים מגדלות ומבצרות להן, ומושלים על ישראל על ידי זה ועל ידי זה אש של גיהנם מלבבת(?) כהן, והיה מראה המערכה נגד מערב בהפך מערכה שעל המזבח שהיה מראה שלה נגד מזרח, וכהר נתבאר פרק שלישי חלק זה, הטעם למה היה מראה של אותה מערכה למזרח. והנה זאת המערכה שהיא הופכת פניה נגד מערב, כי מערכת המזבח היה מורה על האש השמימה(?) שמהוה הכל והוא ברוח מזרחית שממנו עליית השמש על הארץ ועל ידי זה נותנים חיים לכל הנמצאים השפלים, וכמו שנתבאר טעם המערכה בפרק הנזכר. אמנם, אש של מערכה זו אשר היא מורה על הפסד הרשעים באש של גיהנם, מראה שלה למערב, שהוא הרוח אשר שם השמש שוקע, והוא הגורם הפסד לבעלי חיים, ואף כי נרמז בזה כח האומות, המתדבקים בערלות וקליפות אשר הם במערב, והוא מהפך מקרבן השם אשר בא למזרח, כמו שכתבתי למעלה בענין הקרבנות, ולזה היתה הלשכה של כהן השורף הפרה בקרן צפונית מערבית, כדי להגביר מדת הדין על אויבי השם ולהפסד האומות המתדבקים באותה לשכה, כתב עוד הרמב"ם וכופתין הפרה בחבל ושל מגג(?) היה, ונותנים אותה על גבי המערכה ראשה לדרום ופניה למערב, והכהן עומד במזרח ופניו למערב, ושוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו ומזה שבעה פעמים נגד בית קדשי קדשים, עד כאן לשונו, בהיות ענין הפרה רומזת על ענין מלכיות והגליות, ושריפתה, מורה על קצן ותכליתן שיהיו לשריפת אש, וכתיב (ישעיה כה) ביום ההוא יפקוד השם על צבא המרום במרום וגו', ואמרו רבותינו ז"ל אין אומה נופלת עד ששרה נופל תחלה על כן היה לוקח דם בכפו השמאלית, שהוא מקום מדת הדין שלמעלה, ומקבל בו הדם של הפרה שהוא חיותה וכחה והוא נפש של גלגל מאדים כי הדם הוא הנפש, והיה זורק ממנו ז' פעמים נגד קדשי קדשים להורות כי סמאל שהוא כחו של אדום, שיש לו שבעה שמות כאמרם שבעה שמות יש לו ליצר הרע נגד שבעה מדורי גיהנם, אשר נגד כל מדרגה יש מדור בפני עצמו, כולם יכלו קודם שריפת הפרה, ויכניעו עצמן מול פתח קדשי קדשים, ואחר כך ישרפו הפרה, והיה ראשה לדרום ופניה למערב, להורות על מה נתחייבו כלייה על מה ששמו פניהם תמיד בארץ ישראל שהוא לצד מערב, כמו שאמרו כי אתא ממערבא ושהיה ראשה בדרום רוצה לומר שהרימו ראש על חכמי ישראל וחסידיה, הנרמזים ברוח דרומית, כמו שאמרו הרוצה להחכים ידרים והיה הכהן השורפה עומד במזרח, כמו הכהן הראשון שהיה דוגמת אדם הראשון ותולדותיו שהיה במזרח, כמו שכתוב ויגרש אותו מקדם לגן עדן, וכתוב ויהי בנסע' מקדם, שהיו עומדים כולן במזרח ואחר כך היה קין שהיה נרמז בכהן השורף הפרה גם כן במזרח, והיה שוחט בימין כי הרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין והיה הכהן מקנח ידו בגופו של פרה, כי שניהם כאחד יכלו, וכתב הרמב"ם ומשליך אל תוך שריפתה עץ ארז ואזוב וצמר צבוע בתולעת, ואומר עץ ארז זה, עץ ארז זה, עץ ארז זה, ואומרים הן, וכן באזוב, וכן בתולעת, וכל כך למה לפי שכמה מיני ארז הן וכמה מיני אזוב וכמה מיני תולעת, לפיכך מודיע לכל ומגלה שאלו המינים הן האמורים בתורה, עד כאן לשונו. הנה ראה כמה דקדקו במצות לעשותה כתורה ושלא יטעו במינים אלו והוא להורות שענין שריפת פרה זו מנקה ישראל מחטאותיהם בדרך שנתבאר שהפרה מטהרת ישראל מחטאתיהם, כמו שנאמר בשעיר (ויקרא טז) ונשא העשיר עליו את כל עונות בני ישראל, וכן היו משליכין אל תוך שריפת הפרה מינין אלו נגד שלשה מיני חטא שגרמו לישראל אלו הגליות ואף כי המלכיות דבקו באלה, וגרמו להם השריפה, ושכלו גם כן עם הפרה, והם עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, כי נגד שפיכת דמים בא תולעת שני שהוא אדום כדם, ואזוב נגד גילוי עריות כי הוא מין עשב שמתבלין בו הקדירות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, ובעריות נאמר (שם כ) תבל עשו דמיהם בם, ודרשו ז"ל וכי תבלין יש בה, גם כי כנוי המשגל לאכילה והוא אזוב, והארז נגד עבודה זרה, שכל אחד עבודה זרה שלו היה, בחור נגדו כארזים ולזה היו משליכין אל תוך בטן הפרה, כשנקרע בטנה מן השריפה כי בטן רשעים תחסר, ובמלאת תאוותו ממאכל וממשקה המותרות, אז חוטא בכל אלה והיה שואל בכל אחד מהן שלשה פעמים, לא היה בא לידי כך, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון כו', והם השאלות אלו, אין עושין שני פרות כאחת, כי אין מלכות נוגעת בחברת, ותשע פרות אדומות היו משנצטוו במצוה זו, ומלך המשיח יעשה העשירי במהרה בימינו וכבר דרשו בזה כי תשע מלכים מלכו בכיפה, ומלך המשיח יהיה העשירי להורות כי הפרה נגד המלכיות ואף כי בתרגום ירושלמי של אסתר וכן בפרקי רבי אליעזר פרק אחד עשר כתב כי מלך העשירי יהיה הקדוש ברוך הוא, שתשוב אליו המלוכה, מכל מקום משיח יהיה התשיעי, וממנו ישוב המלוכה להשם, ולכן הוא עושה העשירי, וכתב הרמב"ם כהלכות פרה, כי המלאכים פוסלת בשעת שריפת הפרה, משעת שחיטתה עש שנעשית אפר, וכן פוסלת במלוי המים קודם שיתקדשו, ואינו פוסלת במילוי. הנה הטהרה התלויה בשלשה, והוא המלוי והקדוש והזיה נגד מה שנאמר (דברים ל) בקיום התורה והמצוה בפיך ובלבבך לעשותו, שהוא האזנת המצות בלב, והדבור בהן והעשייה שהם שלשה חלקי קיום המצוה, והנה מלוי המים מנביעתן היא האזנת הדברים והעיון במצות לקבלן כדי לקדשן אחר כך ההזאה נגד המעשה שגורם הטהרה. והנה ההזאה נגד המעשה, ולכן אינו פוסל המלאכה בה כאשר היא עצמה מורה על המעשים שהיא המלאכה. אמנם, קבלת שכר פוסל בקדוש וההזיה ואינו פוסל במלוי להיות כי אסור לעבוד ולעשות על מנת לקבל פרס וכן הלמוד הוא אסור בשכר אבל בהאזנה לבד אין לה רושם בזה, על כן לא אסרו השכר אצל המלוי שהוא נגד העיון. והנה הנוגע במי חטאת טמא או הנושא אותן שלא לצורך הזאה ומזה או הנוגע לצורך הזאה טהור וכן הנוגע בה לאחר שנעשה מצותו והוא המבאר לנו סוד הענין והוא כמדרשם ז"ל כי כל העוסק בתורה לשמה נעשה לו סם חיים והוא ענין המזה והנוגע לצורך. אמנם, הנוגע והנושא שלא לצורך דוגמת העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא וטמא וטמא יקרא. אמנם, לאחר שנעשה מצותו שוב אינו מקבל טומאה והוא האמת כי אף העוסק בתורה לשמה מכל מקום לאחר שנעשה מצותו נוגע בה שלא לצורך וכמו שאמרו וסוף הכבוד לבא, אבל תחילת העסק לא יהיה אלא לשמה זהו הנראה לי בסוד הפרה וברוך נותן תורה והוא יזכנו לצאת מאפילה לאורה ולהיות בחבורה שישרפו אותה וישלמו מספר עשרה אמן.
- ^ נראה לי שהראשי תיבות הינם "מידת הדין" - ויקיעורך