מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/פרק מז
פרק מז[עריכה]
המצוות אשר כלל אותם הכלל השנים עשר והם אשר ספרנום ב"ספר טהרה" ואף על פי שכבר זכרנו תועלתם בכלל אני מוסיף עליהם באור ואתן טעם הכלל כראוי ואחר כן אתן טעם מה שהתבאר לי טעמו מפרטיו:
ואומר שזאת תורת האלוה אשר נצטוה בה משה רבינו והתיחסה אליו לא באה רק להקל העבודות והטרחים. וכל מה שאפשר שתדמה בקצתם שיש בו צער או טורח גדול אינו רק מפני שאינך יודע המנהגים ההם והדעות הנמצאות בימים ההם. ראה ההפרש אשר בין שישרוף האדם את בנו לעבודת אלוקיו ובין שישרוף בן יונה לעבודת אלוקינו. כתוב בתורה "כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוקיהם" - זאת היתה עבודתם לאלוקיהם; ומעבודותינו בכיוצא בזה לשרוף בן יונה או מלא כף סולת. ולפי זה הענין הוכיח האלוה אומתנו בעת מרותה "עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך? - ענה בי" ונאמר עוד בזה הענין "המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה? מדוע אמרו עמי רדנו וגומר? " - רצונו לומר אי זו מצות טורח היתה להם בזאת התורה עד שיצאו מכללה? וכבר קראנו האלוה יתברך ואמר "מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וגומר?". כונת אלו הפסוקים כולם - ענין אחד:
זאת היא הקדמה גדולה לא תסור משכלך. ואחריה אומר כבר בארנו שהכונה כולה היתה במקדש - להתחדש בו התפעלות לבא אליו ושיירא ויפחד - כאמרו "ומקדשי תיראו". וכל דבר נכבד כשיתמיד האדם לראותו יחסר מה בנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות. כבר העירו החכמים ז"ל על זה הענין ואמרו שאין טוב להכנס למקדש בכל עת שירצה - וסמכו זה לאמרו הוקר רגליך מבית רעך פן ישבעך ושנאך". ומפני שהיתה זאת הכוונה הזהיר האלוה יתברך הטמאים מהכנס למקדש - עם רוב מיני הטומאות עד שכמעט לא תמצא אדם טהור רק מעטים כי אם ינצל ממגע נבלה לא ינצל ממגע אחד משמונה שרצים הנופלים תמיד בבתים ובמאכלים ובמשקים והרבה פעמים ירמסם האדם דרך הליכתו; ואם ינצל מזה לא ינצל ממגע נדה או זב או מצורע או משכבן; ואם ינצל מאלו לא ינצל משכיבת אשתו או מקרי. ואפילו היטהר מאלו הטומאות לא הותר לו להכנס למקדש עד שיעריב שמשו ולא הותר לו להכנס בלילה למקדש - כמו שהתבאר ב"מדות" וב"תמיד" - ובלילה ההוא ישכב עם אשתו על הרוב או תתחדש לו סיבה מסיבות הטומאה וישכים ביומו כאתמולו:
ויהיה זה כולו סיבה להתרחק מן המקדש ושלא ידרכו בו בכל עת. וכבר ידעת אמרם "אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל". ובאלו הפעולות תתמיד היראה ויגיע ההפעלות המביא לכניעה המכוונת.
וכל אשר תהיה הטומאה יותר נמצאת תהיה הטהרה ממנה יותר כבדה וזמנה יותר ארוך. וההתאהל עם המתים וכל שכן הקרובים והשכנים היא יותר נמצאת מכל טומאה ואין לה טהרה אלא עם אפר פרה עם רוחק מציאותה ואחר שבעת ימים; והזיבות והנידות יותר ממגע טמא - מפני זה צריכים שבעת ימים ואשר יגע בהם - יום אחד; לא תשלם טהרת זב וזבה ויולדת אלא בקרבן מפני שהוא מעט מציאות מן הנדות; - ואלו כולם גם כן דברים מכוערים נמאסים - רצוני לומר נדה וזב וזבה ומצורע ומת ונבלה ושרץ ושכבת זרע. ועלו בידינו מאלה המשפטים תועלות גדולות ורבות. אחת מהם - להתרחק מן הכיעור והמאוס והשניה - שמירת המקדש והשלישית - לישא פנים למנהג המפורסם כי היה מטורח הצאבה הגדול בענין הטומאה מה שתשמעהו עתה והרביעית - להקל הטורח ההוא מעל האדם ושלא ימנעהו ענין הטומאה והטהרה מעסק מעסקיו. כי זאת המצוה של טומאה וטהרה אינה נתלית רק במקדש וקדשיו לא בזולתם "בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא" אבל לזולתם אין חטא עליו אם ישאר טמא כל אשר ירצה ויאכל חולין טמאין כמו שירצה. והמפורסם מדעת הצאבה עד זמננו זה בארצות המזרח - רצוני לומר שארית המגוסי - שהנדה תהיה בבית בפני עצמה וישרפו המקומות אשר תלך עליהם ומי שמדבר עמה יטמא ואפילו אם עבר רוח על הנדה ועל הטהור יטמא. ראה כמה בין זה ובין אמרנו "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מרחיצת פניו וגומר"; ולא יאסר ממנה רק בעילתה כל ימי טומאתה. - ומן המפורסם שבדעותם עד שמננו זה - שכל מה שיבדל מן הגוף משער או צפורן או דם הוא טמא; ומפני זה כל ספר אצלם טמא מפני שהוא נוגע בדם ובשער וכל מעביר תער על בשרו יטבול במים חיים. וכיוצא באלו הטרחים אצלם רבים מאד. אבל אנחנו אין לנו טומאה וטהרה אלא לקודש ולמקדש:
אמנם אמרו יתברך "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" אינו בענין טומאה וטהרה כלל - לשון "ספרא" "זו קדושת מצוות". וכן מה שאמר "קדושים תהיו" - אמרו "זו קדושת מצוות". ומפני זה קרא העבירה על המצוות גם כן טומאה - אמר באבות המצוות ועקריהם שהם עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים - אמר בעבודה זרה "כי מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי"; ובגילוי עריות "אל תטמאו בכל אלה וגומר"; ובשפיכות דמים "ולא תטמאו את הארץ וגומר". הנה התבאר שמלת טומאה נאמרת בשתוף על שלושה ענינים נאמרת על מרות האדם ועברו על המצווה בו ממעשה או דעת; ועל הזיהומים ועל הלכלוכים "טומאתה בשוליה"; ועל אלו הענינים המדומים - רצוני לומר מגע דבר פלוני או משא דבר פלוני או לשאת דבר פלוני על כתפיו - ועל זה המין האחרון אמרו "אין דברי תורה מקבלין טומאה". וכן הקדושה נאמרת בשיתוף על שלושת ענינים שכנגד אלו השלושה:
ומפני שאי אפשר להיטהר מטומאת מת אלא אחר שבעת ימים ובמציאות אפר הפרה גם כן והיו הכהנים צריכים תמיד להכנס אל המקדש להקריב והזהיר כל כהן מטומאת מת לבד רק להכרח גדול אשר יכבד ענינו על הטבעים - רצוני לומר להמנע מקרוב אל האבות ואל הבנים ואל האחים ולעמוד עמהם ולנגוע בהם. ולרב הצורך להיות כהן גדול במקדש תמיד לאמרו "והיה על מצחו תמיד" הוזהר מלטמא למת כל עיקר ואפילו לאלו הקרובים הלא תראה איך זאת האזהרה אינה כוללת הנשים "בני אהרן ולא בנות אהרן" - מפני שאין הנשים צריכות בהקרבה. - ומפני שאי אפשר שלא ישגה אדם מישראל ויכנס למקדש טמא או יאכל קדשים והוא טמא או אפשר שיעשה זה במזיד כמו שיעשו הרשעים והעברות הגדולות והם מזידים צוה מפני זה להקריב קרבנות שיכפרו על טומאת מקדש וקדשיו - קצתם לזדון וקצתם לשגגה לפי מיניהם - והם שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר המשתלח (כמו שהתבאר במקומו) כדי שלא יעלה בלב המזיד שלא עשה רעה גדולה כשטימא מקדש יי רק ידע שנתכפר לו בשעיר אמר "ולא ימותו בטומאתם" ואמר "ונשא אהרן את עון הקדשים וגומר". ונכפל זה הענין הרבה:
אבל טומאת צרעת כבר בארנו ענינה והחכמים ז"ל גם כן בארוהו והודיעונו אותו. והעיקר המוסכם עליו - שהוא עונש על לשון הרע ושהשינוי ההוא יתחיל בכתלים; ואם עשה תשובה - הוא המכוון ואם עמד במריו - יתפשט השינוי ההוא לכלי מטתו וכלי ביתו; ואם עמד במריו - יתפשט אל בגדיו ואחר כך לגופו. וזהו מופת מקובל באומה כמו מי שוטה. ותועלת זאת האמונה מבוארת - מצורף אל היות הצרעת מתדבקת וכל בני אדם מואסים אותה ובדלים ממנה וכמעט שהוא בטבע. - אך היות טהרתה ב"עץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים" כבר נודע טעמו במדרשות ואמנם אינו נאות בכונתנו ואני לא ידעתי עד היום טעם אחד מהם ולא טעם עץ ארז ואזוב ושני תולעת בפרה אדומה; וכן אגודת אזוב שמזים בה דם הפסח איני מוצא דבר שאסמוך עליו ביחוד אלה המינים:
וטעם קרוא פרה אדומה חטאת הוא מפני שהיא משלמת טהרת טמא מת להכנס למקדש אחר כך - כוונת הענין שהוא אחר שנטמא למת נאסר עליו להכנס למקדש ולאכול קדשים לעולם - לולא זאת הפרה שנשאה זה החטא כציץ שהוא מרצה על הטומאה וכשעירים הנשרפים. ומפני זה היה העוסק בפרה ובשעירים הנשרפים "מטמא בגדים" - כשעיר המשתלח אשר יאמן בו כי מרוב מה שנשא מן העוונות הוא מטמא מי שנגע בו:
הנה כבר זכרנו מזה הכלל טעמי מה שידענו לתת בו טעם כפי מה שנראה לנו: