תורת העולה/חלק ג/פרק סד

פרק ארבעה וששים

אחר שנתבאר עניני המועדות ומוספיהן נשאר לבאר ענין שלמי חגיגה ועולות ראייה, השמחה, הנתלה גם כן בהן. נאמר (דברים טז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך והוא הנקרא עולות ראייה, ונאמר (שם) תחוג להשם אלקיך והוא החגיגה, ונאמר (שם) ושמחת בחגיך והוא השמחה. והנה מצינו בכל רגל שלשה מיני קרבן מלבד המוספין ונקראים ראייה, וחגיגה, והשמחה, כמו שכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות חגיגה, ונראה הטעם לפי הכוונה הנמשכת עד הנה, כי לפי ששלשת הרגלים היו מורים על הטענות הקשות שהיו טוענים האומות על חדוש העולם, שהוא הטענה הרביעית והחמישית והששית שזכר הרב המורה פרק י"ד(?) מחלק ג' וכתב על אלו הטענות שהם קשים להתיר ונתבאר לעיל תשובות כל דבר בשלימות פרק נ' ונ"ו, וס"א כי במוספי הרגלים אלו היו מבטלין טענות אלו והוא מענין הרגל בעצמו, כמו שנתבאר כל אחד בענינו, על כן צותה התורה לשמוח בהן כי אין לך שמחה כהתר ספקות החומרות, אשר על ידי זה עומר האדם על האמת וזוכה לעולם הבא, אשר תכליתן השגה האמתיות(?) שהיא השמחה האמיתית ואפשר שנגד אלו טענות חזקות נאמר גם כן שור או כבש או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה וגו', וכבר ידעת מעל דברי המאמר הזה איך שהקרבנות היו באים להעמיד אמונת חדוש העולם בידינו, ולכן אמר בענין הקרבנות שור או כבש וגו', רוצה לומר כי יולד לאדם, אחד משלשה ספיקות אלו החזקות, וזהו לשון יולד, והמשילם בשלשה מיני קרבן אלו, נגד טענה החמישית שהיא מצד יציאת מן הכח אל הפועל אמר שור שנאמר עליו (משלי יד) ורב תבואות בכח שור, ונגד הטענה הרביעית שהיא מצד שלא היה מי שנשא האפשרות אמר כבש רוצה לומר בהדי כבשי דרחמנא למה לן לשאול מה לפנים ועל הששית שהיא מצד המונעים והמקרים המביאות לידי שנוי רצון, אמר עז להיות כי העזות והחוזק והחלושה(?) גורמין שנוי רצון ומביאים לדחד שנוי פעולות. ואמר שהיו שבעת ימים תחת אמו רוצה לומר שאף שיספוק באחד מטענות אלו ואין לו לב להשיב עליהם מכל מקום יאמין על כל פנים בשבעת ימי בראשית שהם על פי הקבלה הנקראת אם כמו שנאמר (משלי א) אל תמוש תורת אמך ואז ירצה לקרבן השם אבל בלא אמונה זאת פגול הוא לא ירצה, וראה והתבונן, אם לא הוצרך הכתוב לומר שור או כבש או עז כי יולד וגו', ולא עגל כמו שקשה לפי פשוטו עמ' צה' יפה של מקרה, ולכן צותה התורה בשלשה מינ קרבנות אלו בכל רגל, כדמות קרבן תודה שאדם מקריב, כדי להודות להשם שברא עולם וחדושו כרצונו, שהוא כוונת כל קרבן, וכמו שכתבתי למעלה בענין קרבן תודה, ולזה באו אלו הקרבנות להודות להשם להשם שברא העולם כרצונו, ובאו שלשה מיני קרבן נגד שלשה כתרים שהנחיל לעמו ישראל, בסבת עמדם על חדוש העולם והנה עולת ראייה נגד כתר תורה הבאה מצד החכמה, שנאמר עליו (קהלת א) לכי ראה הרבה, ומצד הנבואה שהיא מצד הראייה באספקלריות, כמו שנתבאר למעלה בענין הכיור, שהיה נעשה ממראות הצובאות, והחגיגה, נגד כתר כהונה, שזכה בה אהרן שאמר (שמות לב) חג להשם מחר ולזה באה החגיגה, והשמחה נגד כתר מלכות שהשמחה והכבוד המדומה עמו ובהיות כי הענין כאשר נתבאר אין הנשים חייבות בקרבן ראייה וחגיגה כי אם בקרבן שמחה לבד, כי אין הנשים חייבות בתלמוד תורה, ואין הכהנים אלא בבני אהרן, מה שאין כן בכתר מלכות שהיא ממשלה לבד, ושייך באנשים ובנשים, וכל שכן למקצת המפרשים שכתבו שאין הנשים חייבות בקרבן שמחה, אלא שמשמחת עם בעלה, והוא ענין המלכות, הראיה, וחגיגה אין להם שיעור אלא איש כמתנת ידו, וחכמים נתנו בו שיעור הראייה מעה כסף, וחגיגה שתי כסף, והשמחה אין לה שיעור כלל אפילו מדרבנן בהיות כי כתר תורה וכתר כהונה אף בירידתן ושפלותן כמו בזמן הגלות, נשארה עם ישראל שלא פסקה מהן התורה והכהונה, מה שאין כן במלכות שפסק לגמרי, ונאמר בעולות ראייה, ולא יראו פני ריקם כי השם יתעלה יהיב חכמה לחכימין ומי שמכין עצמו הוא זוכה לה ומסייעין למי שבא לטהר, אבל לא למי שיושב בטל וריקם, והיה מדינה שאם היו לו קרבנות מביא קרבנות לירושלים, ואם לאו מביא כסף הקרבן להיות כי מי שלא יוכל לעסוק בעצמו בתורה יחזיק לומדי תורה ובזה הוא זוכה קצת לכתר זו להיות בצל החכמה בצל הכסף, והנה מי שלא חגג יום ראשון יש לו תשלומין כל שבעת ימי החג, מכל מקום מצוה להקדים ביום ראשון, וכבר נתבארו עניני המועדות והימים שבהן הוקבעו, שבאו כולם להורות על עניני חדוש העולם בשבעה ימים. לכן יש לו תשלומין כל שבעה אף בשבועות שהוא יום אחד, וקרבנות אלו אינן דוחין השבת ולא טומאה, כי כבר נתבאר הטעם שקרבנותיו הקבועין דוחין השבת, מטעם שמורים על מה שמורה עליו השבת. אמנם, קרבנות שעיקר הוראתן לדברים אחרים, ואינן אלא לדוגמא, ואף על פי שמורה במקרה גם כן על הפסד וחדוש העולם, מאחר שעיקר הקרבן לא בא לזה לא דוחה שבת ולא טומאה, שאינה נדחית אלא כששבת נדחית, והיתה הראייה כולה עולה, והשמחה וחגיגה שלמים בהיות כי כתר תורה כולה כליל להשם, מה שאין כן בכתר כהונה ומלכות, ומקצתו היו אוכלים הבעלים, והיו מקצת פטורים מקרבנות אלו והם הנשים והעבדים וחרש שוטה וקטן, ואלם וסומא וחגר וטמא וערל וזקן, חולה והרך והענוג שאינן יכולין לעלות ברגליהם בהיות כל אלו אינן ראויין לכתרים אלו, יש משום שפלותן, והרך והענוג כי אין התורה והעבודה נמצא באלו, כי בתורה חיי צער תחיה ואין אדם מפונק זוכה לה, וכן בעבודה ובמלכות היו צריכים להיות גבורי כח, לעשות רצון קונם, וכן סומא והחגר פטורים, שלא להטיל מום בקדש, הוא הדמות שראו הנביאים כמו שנתבאר למעלה מענינו של כיור, וזהו אמרם כל שבא לראות בא ליראות כמו שנתבאר שם.