תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק ב

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד א[עריכה]

כיצד אשת אחיו שלא הי' בעולמו, שנים אחים ומת א' מהן ונולד להן אח ואח"כ בם השני את אשת אחיו ומת, הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא הי' בעולמו והשני' משום צרתה עשה בה מאמר ומת שני' חולצת ולא מתיבמת. פי' הראשונה היא אשת הראשון שלא הי' בעולמו של זה והשני' הוא אשת השני שהי' בעולמו והיא יוצאה מפני שהוא צרת אשת אחיו שלא הי' בעולמו ואם עשה בה השני מאמר מת אשת השני הוי צרה במקצת לאשת אחיו שלא הי' בעולמו משום המאמר לפיכך אינה מתיבמת ואין המאמר קונה קנין גמור שתהא צרתה גמורה בלא כלום אלא צריכה חליצה:

שני אחים ומת א' מהן וייבם השני את אשת אחיו ואח"כ נולד להם אח א' ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא הי' בעולמו והשני' משום צרתה עשה בה מאמר ומת שני' חולצת ולא מתיבמות ר"ש אומר מייבם לאיזה שירצה או חולץ לאיזה שירצה פי' בסיפא אשמיעינן רבותא דאע"ג דיבם ואח"כ נולד דכי אשכחה בהיתרא אשכחה אסרי רבנן וקרי לה א"א שלא הי' בעולמו כיון שהיתה אשת הראשון שלא הי' בעולמו ופטרו נמי צרתה, ור"ש פליג היכא דיבם ואמר כיון דמכח שני נפלה קמי' מותרת היא לו אף הראשונה והילכך מייבם לאיזה שירצה או חולץ לאיזה שירצה ונפטרת צרתה כדין כל ב' יבמות הבאות מבית א' שבונה או חולץ לא' ולא לשתים:

אר"ה א"ר שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא קס"ד אין זיקה, פי' זיקת יבמתו לא חשיבא בצד אישות שתאסר אמה עליו משום חמותו ולימא הל' כדברי האומר אין זיקה פי' לקמן בפ' החולץ תנן ש"י שקידש אחיו את אחותו של יבמה נתלה היבום באחיו, משום ריב"ב אמרו אומרים לו למקדש אחות יבמתו המתין מלכנוס לפי שאחות זקוקתו היא ולאחר שנזקקה אחותה לפניך קדשת את זו וצריך להמתין עד שתתיבם לאחיו דפקעא זיקא:

אמר שמואל הל' כב"ב ומדקאמר הל' מכלל דפליגי עלי' שאין זיקה חשיבא לאסור עליו קרובתי' ש"מ דלא חשיבא זיקה להיות אוסרת בתרי אחי, פי' שנפלה לפני שני יבמין כגון ההוא פלוגתא דב"ב ורבנן דכיון דלא ידוע קמי' מאן מנייהו רמיא לא חשיבא לממיסר קרובות אבל בחד שאין של אלא יבם א' דודאי קמי' ועלי' רמיא אימא יש זיקה וככנוסה דמיא ואסר באמה קמ"ל דאפי' בחד אין זיקה ולימא הל' כדברי האומר אין זיקה אפי' בחד פי' ר"ע ס"ל בפ' ד' אחין ש"י אין יבמה מפר נדרי' לא לא' ולא לב', פי' בין שנפלה לפני א' בין שנפלה לפני ב' והוינן בה בשלמא ר"ע סבר אין זיקה אפילו לחד אי אמרת הכי הו"א אפי' מחיים קמ"ל לאחר מיתה אין מחיים לא דאסור לבטל מצות יבמה פי' דוקא כשמתה יבמתו מותר באמה משום דאין זיקה אבל כשיבמתו בחיים אסור ליקח מה שאם יקחנה תצא היבמה בלא כלום מפני שהיא ערוה ואסור לבטל מצות יבמין דלכולי האי ל"א אין זיקה שיהא מותר לבטלה:

ור"י א"ר ש"י שמתה אסור אסור אלמא קא ס"ל כו' יש זיקה ולימא הל' כדברי אאומר יש זיקה אי הוה אמר הכי ה"א ה"מ בחד אבל בתרי אין זיקה קמ"ל התם אסור באמה ואפי' בתרי אחי והא כי פליגי בתרי פליגי בתרי פליגי פי' לקמן בפ' החולץ ואכתי אימא הל' כדברי האומר יש זיקה אפי' בתרי אחי אי אמר הכי ה"א ה"מ מחיים אבל מתה פקעה לה זיקה קמ"ל דזיקה בתרי לא פקעה פי' בודאי אם הי' חולץ להא' מן האחים הי' מפקיע זיקתה מכל האחים אז הי' זה מותר באמה אבל כיון שלא נעשה בה מעשה לא פקעה זיקתה ועדיין אמה אסורה לו משום צד תמות:


דף יח עמוד ב[עריכה]


א"ל אביי לר"נ הא דר"י דשמואל הוא דתנן ש"י שקידש אחיו את אחותו משום ריב"נ אמרו א"ל המתן עד שיעשה אחיך מעשה, פי' מת ראובן ונפלה לאה אשתו לפני שמעון ולוי אחיו אחיו והלך לוי וקידש את רחל אחותה א"ל ללוי המתין מלכנוס אותה שהיא אסורה לך מחמת זיקת לאה דיש זיקה ואחות אשתך היא עד שיעשה שמעון מעשה בלאה שיכנוס או שיחלוץ ויפקיע זיקתה ממך ואז אחותה מותרת לך ואמר שמואל הל' כב"ב ואי דרב נמי קשי' דרב אדרב אמוראי נינהו ואליבי' דרב כיון דאיתמר משמי' דשמואל בההיא לא שבקי' שמואל ומוקמי אליבא דרב כאמוראי:

אר"כ אמריתי' לשמעתי' קמי' דר"ז מנהרדעא ואמר לי אתון הכי מתניתא לה אנן בהדיא מתניתין לה, ש"י שמתה אסור באמה, ואזדא שמואל לטעמי' דא"ש הל' כריב"ב וצריכא דאי אשמיענן הא הו"א ה"מ בחד אחא אבל בתרי אין זיקה קמ"ל הלכה כריב"ב ואי אשמיענן הל' כריב"ב ה"א ה"מ מחיים אבל מתה פקעה לה זיקה קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה ואע"ג דהוה פלוגתא דרב ושמואל וקסבר רב אין זיקה וקי"ל דכל היכי דפליגי רב ושמואל הלכה כרב הכא הל' כשמואל דהא בפרקין דלקמן אמרי' דקסבר ר"י יש זיקה ואפי' בתרי אחין וכיון דקם לי' ר"י כשמואל הלכתא כוותיהו דקי"ל רב ושמואל ור"י הל' כר"י כ"ש הכא דקיימא שמואל ור' יוחנן כי הדדי:

ואמרי' בגמ' אר"י חלוק הי' ר"ש אף בראשונה, ממאי מדקני משנה יתירא, פי' בבא דרישא דלמאן קתני לה, אילימא לרבנן פשיטא השתא יבם ואח"כ נולד די אשכחה בהיתרא אשכחה אסיר רבנן נולד ואח"כ יבם מיבעי' אלא לאו לר"ש הא תנא רישא להודיעך כתו דר"ש ותנא סיפא להודיעך כחן דרבנן ובדין הוא דפליג ר"ש ברישא אלא שביק להו לרבנן עד דמסקי מילתייהו והדר פליג עלייהו, אלא א"א שלא הי' בעולמו לר"ש היכי משכחת לה בחד אחא ומת ונולד לו אח פי' זו היא א"א שלא הי' בעולמו שלא הותרת לו ע"י אח אחר, א"נ בתרי ולא ייבם ולא מת, פי' וכשנולד באיסור מצאה והסירה ליבמה מפני שהוא א"א שאל הי' בעולמו ודוקא כשלא מת אותו האח השני, אבל אם מת הותרת לו כדאמרי' לקמן, ואמרי' בשלמא יבם ואח"כ נולד כי שכחה בהיתרא אשכחה אלא נולד ואח"כ יבם מ"ט דר"ש פי' הרי כבר בא ומצאה באיסור וכיון שנאסרה לו שעה א' נאסרה לו עולמית ואעפ"י שחוזר השני ומיבמה לכשימות למה מותרת לו, קסבר ר"ש יש זיקה וזיקה ככנוסה האי פי' כשנולד מצאה זקוקה לזה האח כאלו היתה כנוסה תחתיו דמי דזיקה ככנוסה דמיא, והילכך לא מצאה באיסור וכיון דאמרי' זיקה ככנוסה דמיא אע"פ שלא יבמה השני אם מת מותרת היא לזה שנולד ומו"ה אמרי' לעיל א"נ בתרי אחי ולא מת ול איבם וטעמא דכ"ז שהוא בחיי' אסורה לו אע"ג דאמרי' זיקה ככנוסה דמיא הרי הוא חי והאיך ישאנה אבל הכא דמית מותרת היא דכאלו כנוסה היא, ודוקא לענין זיקת יבמות אמרי' הכי שלא תחשב לו כא"א שלא הי' בעולמו ולא לכל מילי שהבא על שומרת יבם אינו חייב מיתה ול"א זיקה ככנוסה דמיא, א"נ אם קידש את אחותה מקודשת היא ול"א ככנוסה דמיא ול אתפסי בה קידוש':


דף יט עמוד א[עריכה]


ור"פ פליג על ר' אושעיא ואמר ביבם ואח"כ נולד פליג ר"ש אבל בנולד ואח"כ יבם לא פליגי ותרוייהו לרבנן איצטריך ולא זא"ז קתני, ותניא כלל אר"ש כל שהלידה קודמת לנשואי' לא חולצת ולא מתיבמות:


דף יט עמוד ב[עריכה]


ואמרי' יתיב ר"מ ב"ז קמאי' דר"ה ויתיב וקאמר מ"ט דר"ש הואיל ומצאה בהיתר ולא עמדה שעה א' באיסור, אלא מ"ט דרבנן, פי' דאסרי אפי' כנסה ולבסוף נולד והא כי אשכחה בהיתרא אשכחה, ומהדר א"ק ויבמה עדיין יבומין הראשונים עלי' פי' אע"ג דכתיב יבמה יבא עלי' ולקחה לו לאשה שעדיין זיקת יבמין עלי' והילכך הא' אסורה לזה שנולד מכח זיקת יבומין הראשונים שלא הי' בעולמו, ואלא הא דתנן כנסה ה"ה כאשתו לכל דבר ואמרי' לכל דבר למאי הל'.


דף כ עמוד א[עריכה]


ואר"י ב"ח לומר שמגרשה בגט ומחזירה התם נמי נימא ויבמה עדיין יבומין הראשונים ותבעי חליצה שאני התם כתיב ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו א"ה ה"נ הא כתיבי רחמנא ויבמה ומה ראית מסתברא שדי איתרא דולקחה לו לאשה בהיתרא דכל מייבם אשת אחיו שאין זה שום איסור למידרש דלא תבעי חליצה בהיתרא היכא דכולה מילתא היתר כגון מייבם א"א ושדי איסורא ביבמה למידרש עדיין יבומין הראשונים עליו אאיסורא היכא דאיכא צד איסור כמו א"א שלא הי' בעולמו:

ואמרי' א"א שלא הי' בעולמו היכא כתיבי, פי' לאיסורא, אר"י דא"ק כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לא"א שלא הי' בעולמו, יחדיו המיוחדים בנחלה פרט לאחים מן האם, פי' הראוים לירש זא"ז פי' אחר שחולקים נחלה א' ואין הלכה כר"ש דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים והלכך לא מבעי נולד ואח"כ יבם אלא אפי' יבם ואח"כ נולד אסורי' כרבנן:

מתניתין כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת, איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ול אמתיבמת אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת איסור מצוה שניות מדברי סופרים, איסוק קדושה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר פי' כל יבמה שהיא אסורה לו איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת לא היא ולא צרתה כדאמר בפ"ק שאם היא אסורה ליבם כ"ש צרתה, איסור מצוה כגון שני' שהוא מדרבנן או א' איסור קדושה שהן חייבי לאוין חולצות דאין איסור חזק להפקיע זיקתה לגמרי דקדושין תופסין בחייבי לאוין ואנן בעינן דומיא דאחות אשה שהוא בכרת ולא תפסי בה קדושין, ולא מתיבמות מפני האיסור שבה ואם היבמה היא אחות ערוה גם יבמתו או חולצת או מתיבמת, כגון ראובן ושמעון שהיו נשואים שתי אחיות ומתו ונפלו ב' לפני לוי והיתה א' מהן ללוי איסור ערוה כגון שהיתה אחותו או כלתו מותרת ליבם אחותה דהשתא אינה רחל אחות זקוקתו שהרי לאה היא ערוה ואינה זקוקה לו ויוצאת בלא כלום, הלכך רחל אחותה או חולצת או מתיבמת, אלמנה לכ"ג שמת אחיו ההדיוט ונפלה אלמנתו לפניו גרושה וחלוצה כ"ה שעבר אחיו המת ונשא גרושה או חלוצה וכשמת בלי בנים צריכה חליצה שהרי קדושין תפסין בח"ל, אלב יבמוי לא משום שאסורה לו משום דהוה כהן ולא יפטורי בלא כלום לא, דלא אלים להו דכהן למיפטרי' דילפי' מאחות אשה בפ"ק:

ואמרי אחותה שהיא יבמתו דמאן, אי לימא אחותה דאיסור מצוה ואיסור קדושה כיון דמדאורייתא רמיא קמי' קא פקע באחות זקוקתו' אלא אחותה דאיסור ערוה:

איסור מצוה שניות מדברי סופרים ואמאי קרי להו איסור מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים איסור קדושה דכתי' קדשים יהיו לא':

קא פסיק ותני אלמנה לכ"ג ל"ש מן הנישואים ל"ש מן האירוסין, בשלמא מן הנישואין עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת אר"ל א"ר א"ק ועלתה יבמתו השערה שאין ת"ל יבמתו ומה ת"ל יבמתו אלא יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזוהי זו חייבי לאוין ואימא חיובי כריתות א"ק ואם לא יחפץ הא חפץ יבם וכל העולה יבום עולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזוהי זו חייבי לאון ואימא חיובי כריתות א"ק ואם לא יחפץ הא חפץ יבם וכל העולה יבום עולה לחליצה א"ה חייבי לאוין נמי הא רבי רחמנא יבמתו מה ראית מסתברא ת"ל תפסי בהן קדושין ח"כ לא תפסי בהו קדושין:

מתיב רבא איסור מצוה ואיסור קדושה בא עלי' או שחלץ לה נפטרה צרתה, פי' ואי מדאורייתא אסורה ליבם כדילפי' מיבמתו הכי פטרה ביאתה צרתה אפי' היא גופא לא תפטר ואסיק רבא גזירה ביאה ראשונה דאית בה מצוה אטו ביאה שני' דדלית בה מצוה, פי' מדאורייתא אסורה ליבם כדילפי' מיבמתו הכי פטרה ביאתה צרתה אפי' היא גופא לא תפטר ואסיק רבא גזירה ביאה ראשונה דאית בה מצוה אטו ביאה שני' דלית בה מצוה, פי' מדאורייתא שרי ח"ל ליבמה דאתי עשה ודחי את ל"ת אלא הא דתנן דכל ח"ל אינן מתיבמות גזירה ביאה ראשונה דאיכא מצוה אטו ביאה שני' דליכא מצוה, תנ"ה אם בעלו קנו בביאה ראשונה ואסור לקיימן בביאה שני' ואע"ג דכל ח"ל מדאורייתא בני יבום נינהו וקרינהו בהו אם חפץ יבם אפ"ה איצטריך לן דרשא דרב גידל מיבמתו לאלמנה מן הנישואין דאיכא עשה ול"ת מדאורייתא בני יבום נינהו וקרינהו בהו הא אם חפץ יבם אפ"ה איצטריך לן דרשא דרב גידל מיבמתו לאלמנה מן הנישואין דאיכא עשה ול"ת ומדאורייתא לאו יבום היא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וה"א דלא תחלוץ קמ"ל יבמתו, ואע"ג דח"ל אפשר בחליצה ואל לידחי עשה את ל"ת ועשה חליצה במקום יבום לוא מצוה היא והלכך אתי עשה ודחי את ל"ת אי לאו גזירה:


דף כא עמוד א[עריכה]


ת"ר מה הן שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האב מן האב וכלת בנו וכלת בתו, ומותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ואסור ובת בחורגו מותר באשתו ובבתו באשת חורגו אומרת אני מותרת לך ובתי אסורה לך פי' אמו כתיב וגזרו על אם אמו שיתרחק מאמו וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו, ואע"ג דהא גזירה לגזירה משום דתרוייהו אימא רבתא קרי להו, ואשת אבי אביו משום אשת אביו הכתובה ואשת אבי אמו ואע"ג דאינה אבי אמו גזירה משום אשת אבי אביו דתרוייהו אבא רבא קרו להו הלכך חדא נינהו, ואשת אחי האב מן האם דדאורייתא ערות אחי אביך כתיב ואמרי' לקמן בהבא על יבמתו דבאחי אביו מן האם שריא וגזרו עלה משום אשת אחי אב מן האב, ואשת אחי האם מן האם נמי גזירה משום אשת אחי אביו מן האם קא משתעי אבל אם הי' אחיו של אחיו מן האם שריא וגזר רבנן עלה משום אשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם נמי מן האב גזירה משום אשת אחי אביו מן האם דהיא נמי שני' ואיכא צד וכלת בנו גזירה משום כלתו וכלת בתו משום כלת בנו ואסור בבת חורגו.

בת חורגו דאורייתא דכתיב את בת בנה ואת בת בתה פי' והיכי תני לה בהדי שניות משום דקבעי למיתנא אשת חורגו אומרת אני מותרת לך ובתי אסורה לך דאע"ג דבתי אסורה לך מדאורייתא מבדידי' לא גזרו רבנן תנא בת חורגו.

אמר רב ד' נשים יש להן הפסק ונקט רב בידי' תלת, אשת אחי האם מן האב, ואשת אחי האב מן האם וכלתו וכלת בנו וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו, פי' ד' נשים שניות יש להן הפסק שלמעלה מן ושלמטה מהן מותר אבל האחרות כגון אם אמו אין לה הפסק שלמעלה הימנה עד סוף כל הדורות הויא נמי שני' הוא ואמו מה"ת וכן אשת אבי אביו, הואיל אשת האב דאורייתא למעלה מהן אסור עד לעולם ונקיט רב בידי' תלת גמרא הוה גמיר דד' נשים שניות יש להן הפסק ולא הוה בידי' לפרושי אלא תלת אשת אחי האם מן האב לבדה שני' אבל אשת אחי אם אמו מותרת וטעמא משום דלא שייכי בהו ערוה מדאורייתא, אבל אם אמו דשכייכי בדורותי' ערוה דאורייתא כגון אמו, וכן אשת אבי אביו יש בדורותי' אשת אב דאורייתא ואם אביו נמי אע"ג דלא שייכא בה ערוה דאורייתא אין לה הפסק ואסורה אף אם אבי אביו דמיחלפא באם אם אמו וכלת בנו שיש בדורותי' ערוה דאורייתא אין לה הפסק דתנאי כלתו ערוה כלת בנו שני הוכן אתה אומר בבנו ובבת בנו עד סוף כל העולם ולא אסרו כלת בתו אל אמשום כלת בנו מ"ה י"ל הפסק וזעירי מסיף אף אשת אבי אמו שי"ל הפסק מפני שאין בדורותי' ערוה דאורייתא, ורב מ"ט לא חשיב לה מיחלפא באשת אביו אביו:


דף כא עמוד ב[עריכה]


איבעי' להו אשת אחי האם מן האם מאי אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם דאיכא צד אב הוא דגזרו רבנן אבל אשת אחי האם מן האם דליכא צד אב לא או דילמא ל"ש דהא מיחלפא באשת אחי האב מן האם ת"ש דכי אתי ר"י בר שילא אמר, אמרי' במערבא כל שבנקבה ערוה, בזכר גזרו רבנן על אשתו משום שני' פי' כל שאילו היתה נקיבה דאורייתא כשהוא זכר ערוה הוה אשתו שני' מדרבנן אמר רבא וכללא הוא והרי חמותו ערוה ואשת חמיו מותרת, בת חמיו ערוה ואשת בן חמיו מותרת חורגתו ערוה אשת חורגו מותרת בת חורגתו ערוה ואשת בן חורגתו מותרת דר"י בר שילא לאתוי מאי לאו לאתוי אשת אחי האם מן האם, דכיון דמקום ערוה דאשת אמו אסורה אפילו מן האם דאורייתא בזכר גזרו על אשתו משום שני' מ"ש הני ומ"ש הא, הא בחד קדושין מקרב לה הני עד דאיכא חד קדושין לא מקרב להו, פי' אשת אחי האם מן האב בחד קדושין שקידש את אמו מקרבא לי' אבל כל הנך דלעיל בעי תרי קדושין כגון חמיו נתקרב אליו בעבור שקידש את בתו ועוד אשת חמיו הן קדושי שניים וכן כולם ואיפשיטא לאיסור.

שלח לי' ר"מ מתתוסנייא לר"פ ילמדנו רבינו אשת אחי אבי האב מן האם ואחות אבי האם מהו מדלמטה ערוה למעלה נמי גזרו רבנן א"ד הא איתפליג דר"א, פי' הא דאמרן לעיל אשת אחי האב מן האם י"ל הפסק דהיינו היתרא לאשת אחי אבי האב מן האם משום דלמטה דידה לאו ערוה הוא אלא שני' וכי קמבעי לי' באשת אחי אב האם מן האב דלמטה דידה ערוה:

אמימר אכשר באחות אבי האב ובאשת אחי אבי האב מן האם דכיון דאיתפליג איתפליג פי' נתרחקה קרובה מהן. ואי קשיא אמאי באשת אבי אביו גזרי' ול"א כיון דאיתפליג איתפליג והכא אמרי' לי'. תשובה, התם דאסר רחמנא אשת אביו מפני שהאי קרובת אביו גזרו חכמים נמי באשת אבי אביו בעבור קרובת אביו אבל הכא דאסור אשת אחי אביו י"ל דלא גזרו רבנן מפני שאיססור האחוה קל הוא ורחוק ואין להחמיר בדבר כ"כ לאסור נמי אשת אחי אביו כיון דאיתפליג ומפני זה הטעם לא גזרו חכמים שניות באחותו ואשת אחיו ואחות אשתו לאסור למטה מהן ולמעלה מהן דהיינו בנותיהן ואמותיהן כי היכי דגזור בשאר עריות שאין איסורין מחמת אחוה אלא מחמת קרובות או מחמת קרובת אשתו מקרובת אביו גזרו חכמים למטה מהן ולמעלה מהן כגון בתו ובת בתו ובת בנו גזרו בהו למטה עד דור אחר, וכן באמו שהאי קרובתו גזרו חכמים למעלה נמי דרו אחר שבת באשת אביו מפני שהיא קרובת אביו גזרו עוד באשת אבי אביו, וכן בקרובת אשתו שאסרה תורה בתה ובת בתה ובת בנה גזרו חכמים דור אחר, וכן למעהל הימנה שאסרה תורה קרובותי' אמה ואם אמה ואם אבי' גזרו חכמים עד דור אחר וטעמא דמילתא כיון שהקרובה הולכת למטה ולמעהל הכל נראה כבית א' ובעבור זה גזרו חכמים למעלה מהן ולמטה מהן, אבל אותן שנאסרו לו מחמת אחוה כגון אחותו ואחות אשתו ואשת אחיו לא גזרו חכמים למטה מהן ולמעלה מהן מפני שאין איסורין אלא מחמת אחוה והאחוה כבית אחר הוא הלכך לא מיחלפא בנותיהן ואמותיהן בדידהו דכיון דאיתפליג איתפליג ונראה הדבר כי הן בית א' ואשת אבי אביו ששאל אלו למטה מהן ולמעלה מהן דהיינו בנותיהן ואמותיהן דהא ודיא פשיטא לי' דלא גזרו אלא אשת אחי אבי אביו דמשמע שדומה לאשת אבי אביו וכן באחות אבי אביו דדמיא נמי האי גזירה לאשת אבי אביו ובכלל אחות אבי האב יש אחות אם אביו ואחות אם אמו ואחות אבי אמו דדינא חדא אית לאחות אם ולאחות אב:


דף כב עמוד א[עריכה]


תני ר"ח שלישי שבבנו וששבתו וכן בבן אשתו ובבת אשתו שני', רביעי שבחמיו ושבחמותו שני' א"ל רבינא לר"א מ"ש למעלה דקחשיב לה לאשתו ומ"ש למטה דלא קחשיב לה לאשתו למעלה דאיסורא מכח אשתו קאתי חשיב לה למטה דאיסורא לא מכח אשתו קאתי לא קחשיב לה. והא בן אשתו ובת אשתו דאיסורא מכח אשתו קאתי ולא קחשיב לה. והא בן אשתו ובת אשתו דאיסורא מכח אשתו קאתי ולא קחשיב לה, איידי דתנא שלשה דורות למטה דידיה ולא חשבה תנא ג' דורות למטה דידה ולא חשבה:

א"ל ר"א לר"כ שניות דבי ר' חייא יש להן הפסק או לא ת"ש דא"ר ד' נשים יש להן הפסק או לא ת"ש דא"ר ד' נשים יש להן הפסק ותו לא, דילמא כי קאמר רב בשניות דהאי מתניתא קאמר, ת"ש שלישי ורביעי אין טפי לא, דילמא משלישי ואילך ולא איפשיטא וק"ל והא איכא בדורותיהן ערוה דאורייתא ומ"ש הני מאם אמו ומאשת אבי אביו ומכלת בנו דפשיטא להו ולא קא מבעי' להו ותו אמאי לא פשיט לי' ממאי דתניא כלתו ערוה כלת בנו שני' וכן אתה מוצא בבנו ובבן בנו עד סוף כל הדורות והשתא י"ל כלת רביעית שבבנו דע"י קידושין מיקרבא לי' איסורא, ואין לה הפסק כלת רביעית שבבתו דקורבא דממולא לא כ"ש דאסורא ולא יהא לה הפסק:

א"ל רבא לר"נ חזי מרהאי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר בעי במערבא גזרו שניות בגרים או לא, פי' אם הי' נשוי אם אמו ונתגייר חייב להוציאה או לא, א"ל השתא ערוה גופא אי לאו שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה לא גזרו בהו רבנן שניות מבעי', פי' דגר שנתגייר קטן שנולד דמי ואפי' עריות דאורייתא שריין לי' אלא שחכמים גזרו שלא יאמרו דגוים מוזהרים על העריות כישראלים:

אר"נ גרים הואיל ואתא לידן נימא בהו מילתא אחים מן האם לא יעידו ואם העידו עדותן עדות, אחים מן האב מעידים לכתחילה פי' שאין אבות לבני נח דרחמנא אפקרי' לזרעי' כדכתיב וזרמת סוסים זרמתם מה' קורבת קרבת אב אינה ורבה אמימר אמר אפי' אחין מן האם נמי מעידין לכתחילה פי' דקס"ד גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומ"ש מערוה פי' דאמרינן לקמן בפ' הנושא גר שהי' נשוי אחותו מן האם יוצא עדות לב"ד מסורה ערוה לכל מסורה פי' שהכל נושאים נשים והילכך אי שרית לקיומה אתי למשרי עריות בישראל דכ"ע לא ידע דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי אבל עדות לב"ד מסורה וא"נ מכשרת עדות אחים גרים לא אתי לאכשורי אחים ישראל דב"ד יודעים דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי:

מתניתין מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשת אחיו לייבום ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן הנכרית או שיש לו בן מ"מ פוטר אשת אביו מן ען היבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית:

מ"מ לאתויי מאי אר"י לאתויי ממזר פשיטא אחיו הוא מ"ד נליף אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן כשרים ולא פסולים אף הכא נמי כשרים ולא פסולים קמ"ל ואימא ה"נ מדלענין יבום מיפטר פטר מיזקק נמי זוקק:


דף כב עמוד ב[עריכה]


ואחיו הוא לכ"ד ליורשו וליטמר לו, מי שיש לו בן מ"מ לאתויי מאי אר"י לאתויי ממזר מ"ט דכתיב ובין אין לו עיין עליו:

וחייב על מכתו אמא קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך בשעשה תשובה ואע"ג דתנאי ר"ש בן מנסיא אומר איזהו מעות שא"י לתקן זה שבא על הערוה והוליד ממנה ממזר השתא מיהת עושה מעשה עמך הוא:

חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית מ"ט דא"ק האשה וילדיה תהי' לאדוני' אשכחן שפחה, נכרית מנ"ל אר"י משום רשב"י א"ק כי יסיר את בנך מאחרי בנך מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן האשה העכו"ם קרוי בנך אלא בנה:

והבא על שפחתו והוליד ממנה בן. ראיתי חלוקות גדולות בזה בין הגאונים על מעשה שכתב ר"ת ז"ל ממי שהוליד בנים משפחתו ויצאו ממנה גאונים יושבי ישיבות ויש גאונים שהי' עושים אותם עבדים, ויש גאונים שאמרו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובוודאי כשבא עלי' שחררה ובנים כשרים הם והנכון בעיני דל"א הכי אלא בדבר שאניו מחוסר מעשה כגון המקדש על תנאי וכנסה סתם דלא אמרי' על תנאי קמא הוא בועל אלא אחולי אחלי' לתנאה ואין אדם עושה בעילתו בע"ז אבל הכא דמחוסר מעשה כגון הכא דהוה צריכא גט שחרור ולא יהיב לה גלי מילתא שכל בעילתו בזנות הי' ובניו עבדים עד שיראו גם שחרור:


דף כג עמוד ב[עריכה]


מתניתין מי שקדש א' מב' אחיות וא"נ איזה קידש נותן גט לזו וגט לזו מת ולו אח אחד חולץ לשתיהן הי' לו שנים אחד חולץ וא' מייבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם פי' נותן גט לזו וגט לזו שאסור בשתיהן דכל חדא וחדא א"ל זו היא אחות אשתו:

מת ולו אח כו' דלא ידוע איזו האו יבמתו ומחליץ לחדא ויבום לחדא לא דאחות חלוצתו אסורו בחיי' מדרבנן ליבומי ברישא נמי לא דדילמא אין זו יבמתו וקפגע באחות זקוקתו דהוא כאשתו:

הי' לו ב' א' חולץ תחלה לא' והב' אם רצה לייבים את השני' מייבם דאיזו יבמתו שפיר ואי אחותה האי לא פקע באחות זוקקתו דחליצה אפקעתי' לזיקה קדמו וכנסו קודם שנמלכו בב"ד אין מוציאין מידן דכל חד וחד אמר אנא שפיר נסבית וא"נ הוה איפכא שהראשו חלץ אחות זקוקתו ההיא שעתה הוא דהוה אסורא ומשבא אחיו ויבם השני' שהוא יבמתו פקעה זיקתו למפרע:

מתניתין ב' שקדשו ב' אחיות זה א"י איזו קידש וז א"י איזו קידש מתן ב' גיטין וזה נותן ב' גיטין מתו לזה אח א' ולזה אח א' זה חולץ לב' וזה חולץ ב' והשני' א' חולץ וא' מיבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידן זה חולץ כו' דכל חד מינייהו אסור ליבומי דילמא פגע באחות זוקקתו הא' חולץ לשתים שא"א יבם לא קודם חליצת שני' משום אחות זוקקתו ולא אחר חליצה משום אחות חליצתו לפיכך הואיל ואסור ליבם יחלוץ החלה לשתיהן כדי להוציא אותה שהיא יבמתו מאיסור יבמה לשוק, והשני' א' חולץ להפקיע זיקה מאחיו אם יבמתו היא זו ותשתרי אחותה לשני ממ"נ אם זו יבמתו שפיר נסב שהרי אחיו לא חלץ לזו אלא לאחותה שלא היתה יבמתו ואניה כלום ואם לאו יבמתו נסיב שפיר דהיא נכרית דאי משום אחות זקוקה ליכא שהרי חולק אחיו לאחותה שהאי יבמתו ופקעה זיקה ואי משום יבמה לשוק הוי חליצה זו מהיחיד שהוא אחי בעלה. קדמו וכנסו וכו' כדפרש"י:

לזה ב' ולזה ב' אחיו של זה חולץ לא' ואחיו של זה חולץ לא' זה מיבם חליצתו של זה וזה מיבם חליצתו של זה קדמו שני' וחלצו לא יבמו שני' אלא א' חולץ וא' מיבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידים. י' קדמו שנים האחין של א' וחלצו לשתיהן משום דלא ידעו איזו היא יבמתו לא יבמו השני' את הא' זה את זו, וזה את זו דקמא דנסיב א"ל זו האי אחות זקוקתו אלא א' חולץ תחלה לא' וא' מיובם לשני' ממ"ע אם יבמתו האי שפיר ואם לא באחות זקוקה לא פגע שהרי חלץ אחיו ליבמתו ויבמה לשוק לא הוה שהרי הוא חולצה מאחי בעלה ואם קדמו אלו השנים אחרונים ולא באו לימלך בב"ד אין מוציאים מדים כדפרש"י שהיר אין כאן אלא איסור אחות זקוקה בנשואים הראשונים ואכיא למימר קמאי דנסיב יבמתו היא ושפיר נסיב דנכרית היא, וא"נ נכרית היא וקמא פגע באחות זקוקה כיון שבא שני ויבם פקעה זיקתו מאחיו והותרו לו לאשתו ואיסור דעבד עבד:

ש"מ קידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין, פי' דקס"ד דמתני' כשלא הוברר דבשעת קידושין לא הוה ידע כי מינייהו קידש כגון דאמר הרי א' מכם מקודשת לי ועשו שתיהן שליח לקבל קדושיהן דאלו אין סופן לביאה דכל חדא קיימי עלי' בס' אחות אשה ומדקתני נותן גט לזו וגט לזו אלמא חדא מינייהו מקודשת ומשום ספיקא דלא ידוע הי מינייהו בעי למיסב גט לתרוייהו אלמא קדושין הן ופלוגתא דאביי ורבא הוא בקידושין ומהדר כשהוכרו ולבסוף נתערב, פי' בשעת קדושין ידע איזה מהן קידש ותלו הקידושין שמסורים לביאה היו דוקא נמי דקתני ואינו יודע וכבר איפסקא הלכה בפ' האיש מקדש כאביי ביע"ל קג"ם:

ומאי קמ"ל פשיטא דתרוויהו בעי גיטא כיון דא"י איזה קידש סיפא איצטריך לי' הי' לו ב' א' חולץ וא' מיבם ודוקא איחלץ והדר יבומי ברישא לא דקפגע באחות זקוקה לזה אח א' ולזה שנים כו' פשיטא מ"ד נגזור תרי אטו חד קמ"ל ודוקא מחליץ הא' לשתיהן והדר יבומי חד מהשני' אחר חליצת אחי' לשניי' אבל יבומי ברישא קודם חליצת היחיד לשתיהן לא, ואפי' חלץ אחיו של מיבם לאחותה דליכא השתא איסור אחות זוקקה לא, משום שמא זו האי ארוסת הנכרית וקפגע ביבמה לשוק בלא חליצה:

מתניתין לזה שנים ולזה שנים וכו' הא תו למ"ל היינו הך, פי' שכבר אשמיעינן השני' א' חולץ וא' מיבם והכא נמי הכי הוא דהני תרי חד חולץ וחד מיבם וההני תרי חד חולץ וחד מיבם מ"ד כיון דהאי מיבם חדא והאי מיבם חדא נגזור דילמא מיבמי בלא חליצה קמ"ל, פי' דילמא אתי ליבומי חד משני אלו וחד משני אלו בלא חליצה וקפגע כל חד בס' יבמה לשוק ובאחות זוקוקה קמ"ל דלא גזרי' והאי מרישא לא שמעי' לה דהכא לזה א' ולזה ב' דסוף סוף לא מיבעי אלא חדא וכיון שעסוקים בחליצה דחדא מתקרי נמי דלא מיבעי עד שיחליץ היחידי לשתיהן אבל הכא כיון דלבסוף תרוייהו מיבמי הך להאי ביתא והך להאי ביתא אתי למימר מה לי חליצה והא דתנן קדמו וכנסו אין מוציאין מדים דוקא כנסו שניהם אז אין מוציאין מיד הא' מפני' שהב' בא והפקיע זיקתו ושוב אין לו נאסרת עליו משום אחות זקוקה אבל אם כנס הא' לבד אומרים לו שיוציא עד שיחלוץ אחיו לשנים או יכנוס ול"א דבכניסת ראשון לא' תפקע זיקת שני' ותצא משום אחות אשה זקוקה ותהי' אותה שכנס מותרת לו דהאי סברא ל"א אלא לר"ג דאמר אין זיקה כדתנן רג"א אם מיאנה מיאנה ואם לא תמתין עד שתגדיל ותצא משום אחות אשה אלמא קדושין דבתרה הזיקה אתי ומפקיע הזיקה אבל למ"ד יש זיקה לא אתי קידושי דבתר הזיקה ומפקע להזיקה כדתנן ש"י שקידש אחיו את אחותו עדיין צריכה אשת אחיו חליצה ואשתו אסורה לו דלא אתי קידושין דבתר הזיקה ומפקעה לה לזיקה וטעמא דמילתא כיון דאמרי' יש זיקה כי היכי דאין קדושין תופסין באחות אשה ה"נ אין תופסין באחות זקוקה מדרבנן למיפטרי יבמה הלכך יבמתו צריכה חליצה אשתו נמי אסורה לי' משום אחות זקוקה ובתר דלחיץ לה משום אחות חליצה, ולמ"ד אין זיקה ואית לי' דאסור לבטל מצות יבמין אם קדם הראשון וכנס יוציא משום קנסא דקנסינן לי' מושם דבטל מצות יבמין, ומקשה ומ"ש מהא דתנן ד' אחים ב' מהם נשואים ב' אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצת ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו, פי' אכולה מתני' מקשה דהכא תנן הא' חולץ וא' מיבם והתם תנן הא' חולצת ולא מתיבמות ולא אמרי' לחליץ חד לחדא ומייבים אידך לאחרת והכא תנן אם קדמו וכנסו אין מוציאין אותן מידם והתם תנן אם קדמו וקנסו יוציאו ופריק הכא השתא התם אי למ"ד יש זיקה אי למ"ד אסור לבטל מצות יבמין, הכא כל חד וחד אימור דידה מתרתי לי' פי' מש"ה בתרי טעמא אסרי' להו ליבומי ואפי' למיחלץ ברישא והדר יבומי לא דילמא מייבם ברישא וקעבר בודאי או באיסור זיקה או בביטול מצות יבמין ומ"ה אם קדמו וכנסו יוצאין דראשון ודאי קעבר וקנסינן לי' ששוב לא יהא לו היתר וקנסי' לי' נמי לשני אטו ראשון, אבל הכא אימור דיד' איתרמי' לי' ולא קעבר כלל הלכך לא גזרי' דילמא מייבים ברישא דאפילו אי מייבים ברישא דילמא דידי' קא מתרמי' לי' ולא קעביד איסורא ואם קדמו וכנסו נמי לא קנסי' לי' דדילמא דידי' איתרמיא ולא עביד איסורא ולא קנסו אלא למאן דעבד איסורא בודאי:

ואם קדמו וכנסו אין מוציאין אותו מידן. תני שישא אפי' שניהם כהנים מ"ט חליצה דרבנן הוא ופ' חליצה לא גזרו בי' רבנן. פי' אע"פ ששניהן כהנים דקים לן דחד מינייהו חליצה נסיב דהא חלוצת הנכרי חליצה היא מ"מ בשני אחים כדקתתני קדמו שנים וחלצו לו גזרו רבנן, ולא פקעה מס' דכל חד וחד מצי למימר אנא דיד' אי מרמי לי ודוקא בספק חליצה לא גזרו רבנן אבל בס' אחות זקוקה או בס' חליצתו אע"ג דרבנן נינהו גזרו דדוקא גבי' ב' אחים קתני אם קדמו וכנסו אין מוציאין אותן מידן אבל באח א' לא קתני אם קדם וכנס אין מוציאין מידו שאם כנס את א' מהן אע"ג דא"ל דילמא דידי' איתרמי לי' מוציא דילמא השני' איא אשת אחיו וזו האי אחות זקוקתו וכן נמי אם חלץ הא' ואח"כ כנס את השני' דלא אסורה לו אלא משום אחות חלוצתו אע"ג דא"ל דידה איתרמיא והחליצה שעשה לאחותה אינה כלום אפ"ה מוציא דדילמא לאשת אחיו חלץ זו היא אחות חלוצתו:

ומ"ש מס' חליצה דשרי' לכהן והכא לא שריא י"ל אחותת חליצתו ואחות זקוקתו שהן אסורות מחמת קורבה אחמור רבנן אפילו בספיקא דידהו אבל באיסור חליצה לכהן דלא משום קורבה נאסרת אלא משום דגרושה לא אחמור בספיקא דידה, והתניא גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מניין ת"ל ואשה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:

מתניתין מצוה שגדול ליבם ואם קדם הקטן ליבם זכה וירש נכסי המת ת"ר והי' הבכור מכאן שמצוה בגדול לייבם פי' רש"י קרא דלעיל יבמה יבא עלי' ולקחה לו אשה ויבמה וכתיב והי' הבכור שיהא זה היבם בכור דהיינו גדול האחים כדכתיב גם אני בכור אתנהו, אשר תלד פרט לאיינית שאינה יולדת שאינה זקוקה ליבום והיא יוצאה בלא כלום פי' לאיזה יבמה מייבים לאותה ולא לאיילנות דההיא בלא כלום נפקא שאינה זקוקה ליבום יקום ע"ש המת לנחלה אתה אומר לנחלה או אינו אלא שאם הי' שמו יוסף קוראין לו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן ע"ש אחיו ונאמר להלן ע"ש אחיהם יקראו בנחלתן מה שם האמור להלן נחלה אף כאן נחלה ולא ימחה שמו בישראל פרט לסריס ששמו מחוי פי' שאם הי' היבם או המת סריס תמה אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום:

א"ר אע"ג דבכל התורה כוהל אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתיא ג"ש אפקיעתי' לגמרי ואע"ג דפשטי' דקרא על היבם משמע לא משגיחינן בפשטי' דקרא אלא דרשי' לי' היבם לירש נכסיה מת והכי הוה גמיר להו דהאי קרא יוצא מידי פשוטו השתא דאמרת קרא בגדול כתיב אימא בכור ליבם פשוט לא ליבם א"כ אשת אחיו שלא הי' בעולמו דמעטי' רחמנא למ"ל ואימא במיבם פשוט יש לישקול א"ק יקום ע"ש אחיו המת והרי כאן פי' הל"ל והי' הבכור אשר תלד על אחיו המת ולא לכתוב בי' יקום השתא דכתיב יקום קרא יתירא הוא לומר לך כל מי שיקים יורשו ואע"פ שיאנו בכור אלא בכור דקרי' רחמנא למאי ה"ל לגריעותא מה בכור אינו נוטל קראוי כבמוחזק אף הוא אינו נוטל בראוי כבמוחזק פי' גבי בכור כתיב לתת לו פי שנים בכל אש רימצא לו ולא בראוי לבא להם אחר מיתת אביהם ה"נ ביבם מה שנמצא למת בעת מותו יורש ולא מה שראוי לבא לו אחר מיתתו שאם מת אביהם או א' מן המורישים אחר מותו לא יאמר היבם הרי אני במקום המת לירש חלקו אלא כולן יורשין בשוה:


דף כד עמוד ב[עריכה]


מתניתין נטען על השפחה ונשתחררה או לנכרית ונתגיירה ה"ז לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו ונטען על א"א והוציאה מת"י אע"פ שכנס מוציא, פי' הנחשד מן השפחה ואח"כ נשתחררה או על הנכרית ואח"כ נתגוירה ה"ז לא יכנוס שלא יאמרו אמת הי' החשד אבל נחשד על א"א ונתגרשה אע"פ שכנס יוצאי מפני שהיא אסורה לבעל ולבולע כדאמרינן בסוטה ומשום דתנן לעיל ואם כנסו אין מוציאין מידן מ"ה תנא מצוה בגדול ליבם ואם קדם הקטן ויבם זכה, ותנא נמי הנטען על השפחה ואם כנס אין מוציאין מידו ותנא נמי ב"א דמוציאים וכל הנ"ך אע"פ שאין זה מקומן:

ואמרי' דגירות מיהא הוי פי' אע"פ שבשבילו נתגיירה כדי שישאנה ורמינה וא' איש שנתגייר לשם אשה וא' אשה שנתגיירה לשם איש וכן נמי שנתגייר לשם שנתן מלכים לשם עבדי שלמה אינם גרים דר"נ שהי' ר' נחמי' אומר א' גירי אריות וא' גירי חלומות וא' גירי מרדכי ואסתר אינם גרים עד שיתגיירו בזמן הזה בזמן הזה ס"ד אלא אימא כבזמן הזה, הוא איתמר עלה אר"י ב"ר שמואל בר"מ משמי' דרב ה"ל כולן גרים הן א"ה לכתחילה נמי יכנוס משום דר"א דאר"א הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך:

הנטען על א"א וכו' א"ר ובעדים פי' אם הוציאה מבעלה בעידי טומאה אז אם הלך הנטען וכנסה יוציא שכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אבל אם הוציאה בעלה שלא בעידי טומאה וכנסה הנטען אין מוציאין אותה מידו כיון שלא נודע הדבר בבירור א"ר ששת אמינא כי נאים ושכיב רב אמרה להא שמעתתא דתנאי הנטען מא"א והוציאה מת"י ונתגרשה מאחר ה"ז לא יכנוס ואם כנס יוציא, פי' יציאה מת"י הבעל והלכה ונשאת לאחר ונתגרשה גם ממנו ה"ז לא יכנוס אותו החשוד הראשון ואם כנס לא יוציא משמע השתא דמשום דנשאת לאחר הוא דאמרי' ואם כנס לא יוציא, ה"ד אידאיכא עדים כי אתא אחר ואפסקא לקלא מאי הוי כיון שיש עדים שזינתה עמו. עד לעולם האי אסורה לו ומה תועיל הפסקת האחר אלא לאו דליכא עדים וטעמא דאיתא אחר ואיפסקא לקלא הא לאו הכי מפקינן אלמא אפילו בלא עידי טומאה מפקינן מן החשוד, א"ל רב ה"ה דאע"ג דלא אתא אחר ואפסקי' לקלא אי איכא עדים מפקינן ואי לא, לא מפקינן וה"ק אע"ג דדאתא אחר ואפסקא לקלא היכא דליכא עדים, לכתחלה לא יכנוס:

מיתיבי בד"א כשאין לה בנים פי' מבעלה אז אם כנסה נטען יוציא אבל יש לה בנים מבעלה לא תצא אם באו עידי טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא אלמא בלא עדים נמי מפקינן לה מנטען וק' לרב. רב מוקי מתני' ביש לה בנים מבעלה ויש לה עדים ומאי דוחקי' לאוקמי' כשיש לה בנים וטעמא דאיכא עדים דמפקינן הא לאו הכי לא מפקינן לוקמי' כשאין לה בנים ואע"ג דליכא עדים א"ל רבא מתני' קשיתי' מאי ארייא תני' הוציאוה ליתני הוציא אלא כל הוציאוה בב"ד משמע, וב"ד בעדים הוא דמפקי' לפום האי תירוצא כשבא הבעל אל מפקינן אלא בעדים ומנטען מפקינן אפי' בלא עדים אם אין לה בנים מבעלה, ואם יש לה בנים מבעלה אפי' מנטען לא מפקי אלא בעדים כדי שלא להוציא לעז על בני' ואיבע"א לעולם רב בנטען נמי בעדים קאמר בלא עידי טומאה לא מפקינן והנך מתנייתא דמוכחי דמפקינן לה בלא עדים ר' נינהו דאפילו הבעל נמי מפיק בלא עדים דתניי' רוכל היוצא ואשה חוגרת בסינר א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא והסינר הוא כעין כנסים לנשים לצניעות רוק למעלה מן הכילה א"ר הואיל ומכורע הדבר תצא שכיון שיש רוחק למעלה מן הכילה מוכח מילתא שעל המטה עלה ורקק שם ואין הרוק בלא האשה. מנעלים הפוכים תחת המטה א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא פי' פיהן לחוץ ועיקרן לפנים דמוכחא מילתא שהרוכל כנס שם תחת המטה וקלקל עמה שם ובחפזון יצא והניח מנעליו שם. ומקשי ונחזי דמאן נינהו פי' נראה אם אלו מנעלים הם של רוכל נחזיק הכיעור מפני שראינהו יוצא אבל אם אינן שלו למה נחזיק הכעור שמא הפקידו בידה ומשני מקום מנעלים הפוכים פי' שנראה בקרקע שאדם יצא מתחת המעה וכיון דרוכל נכנס ויוצא אמרי' דהוא הי' שם וקלקל שמה במחבא כדרך מנאפים שאלו מדרך זה הי' מב"ב הו"ל להיות מדרך פי' המנעו לפנים ועקרו לחוץ כדרך הלוך בבית אבל זה המדרך מוכח שמתחת המטה יצא וכיון דרוכל יצא תליין בי' ואין חילוק עכשיו בין בעל לבועל דלרב אפי' מבועל לא מפקינן אלא בעדים ולר' אפי' מבעל נמי מפקינן בדבר מכוער:

ואסיק תלמודא דהל' כוותי' דרב והל' כוותתי' דרבי קשיא הלכתא אהל' ל"ק הא קלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק פי' דרב ור' פליגי בין גבי בועל בין גבי בעל שניהם דינם שוה לר' תתצא בדבר מכוער אפי' מבעל ולרב לא תצא אלא בעדים אפי' מבועל כדפרש"י ורב ור' לא חילוק דבריהם דר' מפיק בעדים דבר מכוער אפי' בקלא דפסיק א"נ דליכא קלא כלל ורב לא מפיק אפי' בקלא דלא פסיק כ"א בעידי טומאה והתלמוד בא והכריע ביניהם ופסק הל' בקלא דלא פסיק אי איכא עדים בדבר מכוער תצא כר' ולא כרב דאמר אפי' בקלא דלא פסקי בעינן עידי טומאה בקלא דפסיק הל' דרב דלא תצא אלא בעידי טומאה ולא בעידי דבר מכוער כרבי:

וקלא דלא פסיק עד כמה אמר אביי אמרה לי אם דומי דמתא יומא ופלגא ול"א אלא דלא פסיק ביני ביני אבל פסיק ביני ביני לא, ול"א אלא דלא פסיק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה הוא דפסק ול"א אלא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דמפקי לקלא:

שלח לי' רבא בר"פ לרבה בר"נ הא דתנן התם המוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזיר, כנס מהו שיוצאי התם גבי נטען אם כנס אלמי אלמוהו לקלא מ"ה יוצא אבל הכא גבי בעל אם כנס אמרי קם בי' במילתא וליתא הלכך אם כנס לא יוציא:

מתניתין המביא גט ממ"ה ואמר בפ"נ ובפ"נ לא ישא את אשתו. מת הרגוהו הרגגוהו לא יששא את אשתו ר"י אומר הרגתיו ל"י א"א הרגנהבו תנשא את אשתו פי' המביא גט ממ"ה כיון שהוצרך לומר בב"נ ובב"נ כדאמרינן בפ"ק דגיטין לפי שאין בקיאין לשמה ואי לא אמר הכא לא מנסבין לה נמצא שע"פ עדותו היא נשאת והלכך ל"י את אשתו משום לזות שפתחים הרחק ממך שלא יאמור עיניו נתן בה ושקר העיד וכן נמי כשהעיד על האשה שמת בעלה האי נשאת ע"פ ומשום לזות שפתים ל"י אותה ר"י אומר כשאומר הרגתיו לא תנשא האשה ע"פ ומפני שהוא רשע אין מקבלין עדותו אבל כשאמר הרגנוהו תנשא אשתו:


דף כה עמוד ב[עריכה]


מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו. פי' כך זה רשע כמו זה אמר ר"י באומר אני הייתי עם הורגיו פי' וראיתי כשהרגנוהו אבל אני לא נגעתי בו שיאן זה רשא ומקבלין עדותו ודייקינן לת"ק הרגתיו ל"י את אשתו הוא ניהו דל"י הא לאחר תנא רשע הוא ואר"י פלוני רבעוני לרצוני הוא וחאר מצטרפין להרגו לרצוני רשע הוא ושחורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד. פי' ואינו מצרף עמו דכיון דאמר לרצוני היה רשע ואין עדותו עדות ה"נ כשאומר הרגתיו רשע הוא והיכי מהימנינין לי' השיא את אשתו ע"פ וכ"ת שאני עדות אשה דאקילי בה רבנן פי' ואפילו רשע כשר לעדות זה והאמר ר' מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, דד"ת פסול לעדות אשה גזלן דדבריהם, פי' כגון משחק בקוביא ומפריחי יונים אבל גזלן גמור מדברי תורה פסול וה"ה לכל שהוא רשע מה"ת לימא ר"מ דאמר כר"י דאמר הרגתיו לא תנשא אשתו אלמא רשע דאורייתא פסול לעדות אשה אבל ח"ק אפילו רשע דד"ר כשר לעדות אשה א"ל ר"מ אנא דאמרי אפילו כרבנן וטעמא דרבנן הכא כדרבא דא"ר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע פ' רבא פליג על ר"י ואמר פי' פ' רבעני לרצונו הוא ואחר מצטרף להורגו לרובע דכיון דזה לעדות נאמן הוא על חבירו ואינו נאמן ע"ע ממה שאמר לרצוני לפי שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול נעדות בין טובה בין רעה הילכך אינו נעשה רשע בעדות עצמו ואין עדותו עדות אצל עצמו לעשות רשע והא דקיי"ל הודאת פיו כמאה עדים ה"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות ולפסול לא אלא לימא ר"י דאמר כר"מ, פי' ר"י דאמר לרצוני רשע הוא א"כ הכא כי אמר הרגתיו רשע האו ולמא תנשא אשתו לימא כר"י ס"ל דאמר הרגתיו לא תנשא אשתו א"ל ר"י אלא דאמרי אפי' כרבנן ודין הי' שלא יהי' נאמן כשאומר הרגתיו אלא שאני עדות אשה דקילו בה רבנן להכשיר אפי' פסול מאורייתא ור"מ דאמר גזלן דד"ת פסול לעדות אשה הוא דאמר כר"י ולית הל' כר"י דהא רבא פליג עלי' בפ"ק דסנהדרין ואמר פי' רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו שאין משים עצמו רשע ופלגינן דבורא ואמרינן נאמן לומר רבעי אבל אינו נאמן לומר לרצוני אלא לאונסו וה"נ נאמן ומר כי נהרג אבל אינו נאמן לומר שהוא הרגו אח אחים הרגוהו וקם לי' ר"מ כרבא, והל' כרבא דהוא בתרא וליתא לדר"י והוא דאמר כר' יהודה וקיי"ל כרבנן:

מתניתין חכם שמסר את האשה בנדר על בעלה ה"ז לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד וכולן שהיו להן נשים ומתו מותורת לינא להן וכולן מותרות לבניהן ולאחיהן פי' כגון שנדרה האשה מבעלה ולא הפר לה ובאת מפני חכמים להתיר לה נדרה ואל מצאו פתח ואסרה וגירשה בעלה, לא ישאנה דאיכא חשדא מפני שאסרה עליו כדי שיגרשנה וישאנה הוא, ודייקינן הא היתרה ישאנה פי' הכי קא דייק מדקתבי שאסר מכלל דאי הוה חזי לה פתחא הי' שרי לה והאי דנקיט האי לישנא משום דהכי שייך לדיוקי לפרש דברי המשנה:

במאי עסקינן אילימא בחד מי מצי מפר והא ארחב"א אר"ע תנא הכפרת נדרים בג', אלא בג' מי חשידי והא תנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד לעולם בחד וביחיד מומחה:

מיאנה או כו' טעמא דבב"ד הא בתרי לא ומ"ש מהא דתנן עדים חתומים על שטר מקח ועל גט אשה לא חששו חכמים בדבר הא גופא קמ"ל לאפוקי ממ"ד מיאון בשנים קמ"ל מיאון בג', פי' ה"ה בתרי נמי לא חשידי והא דקתני מפני שהוא ב"ד לא משום לאפוקי מחשד אלא לאשמיענין דאין מיאון פחות מג' ולית הל' כי הא מתניתין דלקמן בפ' ב"ש פסקינן הלכתא כמאן דמכשר מיאון בב':

איבעי' להו כנס מהו שיוציא ר"כ אמר מוציא פי' אע"ג דלגבי נטען תנן אפי' כנס אין מוציאין מידו הכא מוציאין דכיון דאיהו אפקע מבעלה ושריא לעלמא איכא ריננא טפי ר"א אמר כנס אינו מוציא א"ל רבבנן לר"א גמרא אי סברא א"ל מתני' היא נטען שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה הא' לא יכנוס ואם כנס אינו מוציא אלמא בריננא לא מפקי ה"נ בריננא לא מפקינן:


דף כו עמוד א[עריכה]


וכולן שהי' וכו' פי' המורה וכולן החכם והמביא גט והמעיד באשה להשיאה דתנן בהם ל"י שהי' להן נשים בשעת מעשה ומותו לאחר זמן מותרת אלו להנשא להם דהשתא ליכא חדש דהרי בשעה שהעיד בה העד או שאסרה החכם היתה אשתו קיימת ואל לישא את זו נתכוין, וכלן הנשים הללו שנשאו לאחרים כשאסרן החכם וכשהעדי העד במיתת בעלה מתו הבעלים השנים מותרות להנשא להם לחכם ולעד ולמביא גט, וכולן מותרות לבניהן ולאחיהן של אלו המתירים אותן ואין אסורות אלא להם לבדם, והוא פתרון נאה ביותר דלא קאי האי וכולן אלא אמביא גט ואמעיד במיתת בעלה אחכם שאסר את האשה אבל בנטען על השפחה ועל הנכרית או על הא"א דליכא עדים עד לעולם אסורין לו, ואעפ"י שהי' להם נשים ומותו ואעפ"י שנשאו לאחרים או מתו או נתגרשו הן אסורות לו תדע דהכא הוא דהא דאמרי' לעיל דנטען בא"א אע"ג דליכא עדים ואתא אחר ואפסקה לקלא לכתחילה לא יכנוס והכא אמרי' וכולן וכולן שנשאו לאחרים ומותו או נתגרשו הן אסורות לו תדע דהכא הוא דהא דאמרי' לעיל דנטען בא"א אע"ג דליכא עדים ואתא אחר ואפסקה לקלא לכתחילה לא יכונס והכא אמרי' וכולן וכולן שנשאו לאחרים ומותו או נתגרשו מותרות להנשא להם אלא לאו ש"מ לא קאי האי וכון אכולה מתניתין אלא אמביא גט ואמעיד במיתת בעלה ואחכם שאסר האשה. ודייקנין לכון שהי' להם נשים ומתו, מתו אין נתגרשו לא אלמא אמרי' שלכתחילה גירשה כדי ליקח זאת:

א"ל רבינא לר"א והתנאי אפילו נתגרשה ל"ק הא דהוי קטטה והא דלא הוה קטטה דמוכחא מילתא שבעבור לישא זו גירשה. ואב"א אידי ואידי דלא הוי קטטה הא דארגיל הוא הא דארגילא היא:

וכולן מותרות לבניהן ולאחיהן, ירושלמי שיאן אדם מצוי לחטוא לא מפני בנו לא מפני אחיו ואקשי' ומ"ש מהא דתנאי הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה פי' ה"נ ניחוש שמא עצה רעה היתה ביניהם סתירה ולהשיאם לבנו או לאחיו כדי לזנות עמה, ומתרץ נשי לגבי נשי קרובות אשכחן דאזלין נכי לגבי נכרי קרובים לא שכיחי דאזלי א"נ נשי דלא אסירא שכיבתן אהדדי לא קפדי אהדדי נכרי דאסרינן שכינתן אהדדי קפדי אהדדי וה"ה דינשאו לאביהם ולא מבעי' קאמר לא מבעי' אביו דבזיז קרא מיני' אלא אפיו בנו דלא בזיז אבוה מיני' איממא לא קמ"ל:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=תוספות_רי%22ד_על_הש%22ס/יבמות/פרק_ב&oldid=1058666"