תוספות יום טוב על שבת כד

<< · תוספות יום טוב · על שבת · כד

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

נותן כיסו לנכרי. [* פירש הר"ב מבעוד יום וכן פירש"י ויש להקשות דלקמן מפרש הר"ב וכשמניח כיסו על החמור משתחשך והלא אינו יכול לעשות כן ועל רש"י קשיא נמי קושיא זו שכן איתא בסוגיא הא דהר"ב דלקמן וכן הקשה הרא"ש על פירש"י ועוד הקשה דמה צריך לטעם דנכרי אי אתה מצווה כו' הא ב"ה מתירין מבעוד יום על ידי קציצת שכר. ומסיק דאה"נ דהכא משתחשך מיירי וכתב ב"י סימן רס"ו דאע"פ שהמעות מוקצין הם במקום פסידא לא גזרו]. ומ"ש הר"ב דאי לא שריית ליה אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ולהכי אי לית ליה לא נכרי ולא חמור עשו חז"ל עוד תקנה אחרת שמוליכו בעצמו [פחות] פחות מד' אמות אלא שחכמי המשנה לא רצו לגלותה לאותה תקנה מפני כבוד אלהים הסתר דבר (משלי כה) דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ועיין במשנה ב' פרק בתרא דעירובין:

מניחו על החמור. מ"ש הר"ב כשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה פי' קודם שתעמוד דלא תעשה הנחה כמ"ש הרמב"ם בפירושו. וכתב עוד דכשיגיע לפתח ביתו יטלנו מעליו כשהוא מהלך ויזרקנו לתוך ביתו כלאחר יד כדי שלא יהא מכניס מרשות הרבים לרה"י כדאיתא בגמרא. וכתבו התוספות דה"ה באינך תקנות שצריך שיעשה כן כשיגיע לביתו:

משנה ב

מתירין פקיעי עמיר. ל' הר"ב שאגדן וכן לשון רש"י ואגד אין בו קשר האסור להתיר בשבת ואע"פ שבטור סי' שכ"ד לא דקדק וכתב שקושרין. ממילא ודאי משמע שר"ל בקשר המותר להתירו:

ולא את החרובין. כתב הר"ן בגמ' דחרובין דקתני דומיא דשחת דרכיכא אף חרובין דרכיכי ומש"ה אין מחתכין דמטרח באוכל לא טרחינן:

משנה ג

אין אובסין כו'. זה לשון הרמב"ם ספכ"א מה"ש אין מאכילין בהמה חיה ועוף כדרך שהוא מאכיל בחול שמא יבוא לידי כתישת קטניות או לידי לישת קמח וכיוצא בו:

מלעיטין. לשון הלעיטני נא (בראשית כ"ה). הרמב"ם:

משנה ד

מחתכין את הדלועים. פירש הר"ב התלושים וכן פרש"י ומסיק בבית יוסף דהיינו התלושין מאתמול דמחובר כיון דלא לקטן מבעוד יום אקצינהו מדעתיה ומודה ביה ר"ש. וכתבו התוס' בפרק קמא דחולין דף י"ד דקמשמע לן דמשוי אוכלא שרי ולא תני לה בהדי פקיעי עמיר ואינך משום דמילי דחתוך תני בהדי הדדי ע"כ. [* וכ"כ הרא"ש בפירקין]. ול"נ דאיצטריך למתני בהדי נבילה לאשמעינן דנבלה דומיא דדלועין כו' כמו שכתבתי בסמוך בס"ד:

ואת הנבלה. ה"נ מפרש בגמ' [שבת קנ"ה:] דנבלה דומיא דדלועים מה דלועים דאשוני אף נבלה דאשוני והיכי משכחת [לה] בבשר פילי א"נ בגורייתא זוטרתא. פירש רש"י כלבים דקאמר בגורייתא זוטרי דכל נבלה קשה להם:

לכלבים. כתב הר"ב אע"ג דבין השמשות היתה עומדת לאדם ולא לבהמה. וכ"כ רש"י. ותמיהה דהא אף לאדם לא קיימא בין השמשות לשחוט מספק שבת. ומיהו בגמ' פסחים פרק מקום שנהגו ופ"ק דביצה קאמר תלמודא מהך משנה דלרבי יהודה מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה ופירשו בתוספות דמוכן לאדם היינו שעומדת לאכילת אדם ולא הקצוה שלא יהנה בה אדם אלא שאסורה מחמת איסור באותו שבת. והלכך אי לאו דאמרינן מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים הוי שרי ליתן לכלבים משום דלכלבים ראויה אפילו חיים כגון עופות וכיוצא בהן. ובהו ליכא מוקצה מחמת איסור ואמאי קאמר ר' יהודה אם לא נתנבלה כו' אלא משום דמוכן כו' כ"כ בפסחים דף נ"ו וכן מבואר בלשון הר"ב בדברי ר"י. והוי יודע דאע"ג דלקמן במ"ה פ"ג דביצה כתב הר"ב וה"מ שהיתה מסוכנת מאתמול דדעתיה עילויה אין ללמוד מהתם להכא. דהתם גבי יום טוב דקיימא לן כרבי יהודה במוקצה ביו"ט כמו שאכתוב בס"ד במ"ג פ"ד ממסכת ביצה. הילכך בעינן שתהא מסוכנת. אבל בשבת דקיי"ל כר"ש כמו שכתב הר"ב ספ"ג לא בעינן מסוכנת הכי מסיק הבית יוסף אליבא דכל הפוסקים מלבד הטור שכתב בפירוש בסי' תקי"ח בהלכות יו"ט דאפי' לר' שמעון בעינן שתהא מסוכנת ותמה עליו הב"י בסי' שכ"ד:

משנה ה

ונשאלין לחכם. לפי שהנדר המותר ע"י חכם צריך חקירה על החרטה אם היא מעיקרא ועל הפתח אם פותחין בה הילכך תני נשאלין שהחכם שואל בהם וכיוצא באלה אבל הפרה דלאשה הניחו כל' הכתוב (במדבר ל') הפר יפר שא"צ שאלה:

ופוקקים את המאור. כתב רש"י וכן הר"ן כרבנן דאמרי פוקקין פקק החלון בפרק י"ז משנה ז' וכתבו התוס' שם דכלי נמי אע"ג דלא מבטל ליה כמו פקק מ"מ מבטל יותר מסדין וכן הוא בגמרא. דהתם. ותמהני על הרמב"ם דמפרש דהכא כולי עלמא מודו משום דכלי לא מבטל ליה. ודברי הר"ב כרש"י. שכתב שפוקקין בלוח או בשאר כל דבר ועי' מ"ש בס"ד במשנה י"א בפ' בתרא דעירובין:

ומודדין את המטלית. פירש הר"ב דפחותה מג' על ג' לא מיטמאה ולא מטמאה. פי' אם היתה מתחלה שלש על שלש ונטמאת כשנפחתה שוב אינה מטמאה כדתנן במשנה ח' פרק כ"ז דכלים:

שפקקו את המאור בטפיח. זה שכתב הר"ב בזה הלשון פקקו את החלון הפתוח לבית שהטומאה בתוכו. פירושו הפתוח כנגד הבית שהטומאה בתוכו. ולכך נתנו הטפיח גבו מול השביל כדי שלא יקבל טומאה מהמת שבבית שכנגדו שהטומאה יוצאה ממנו ומתפשטת תחת הגיגית עד לטפיח [* ומשו"ה לא פירש שפקקו החלון של הבית שהמת בתוכו דמסתמא אותו שחושש פן יתטמא הוא שפוקק ולא אותו שכבר טמא דמאי איכפת ליה]:

לידע אם יש בגיגית פותח טפח. פירש הר"ב ואין שם אהל כו' שהטומאה יוצאת מן השביל דרך הסדק וכו'. וצ"ל שבשני צדי הסדק לא היה ברוחב שום אחד מהן טפח. דאי לאו הכי. אכתי איכא אהל טפח המביא הטומאה לבית שני. ולהרמב"ם פירוש אחר שמפרש ששני בתים סמוכים היו. ובכותל המפרדת היה חלון ובאותו חלון גיגית. פי' שמשית רוצה לומר זכוכית שעושין בזמנינו בכל החלונות והיתה שבירה בשמשית זה. וקשרו כו'. לידע אם יש פותח טפח. ומביא הטומאה לבית השני. ובפקיקה לא הזכיר למאי עבדי ואפשר דמעשה בפני עצמו הוא ואפשר נמי כפירוש הר"ב שמתחלה פקקו. ואחר כך הוצרכו לאותו פקק ונטלוהו ומדדו וכו'. ועיין עוד לקמן מזה:

ומודדין. זה שכתב הר"ב והמדידה תהיה של מצוה כו' בגמ'. וכתבו התוס' דבפקיקה לא בעינן של מצוה. כלומר דשל מצוה לא מעלה ולא מוריד בפקיקה. דדוקא מדידה שאינה איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול מהני של מצוה. אבל פקיקה דמשום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למשרי משום מצוה. כך נראה דבריהם בס"פ כל הכלים. ומה"ט בקשירה נמי לא בעינן דמצוה. כן נראה לכאורה לדעת התוספות ומדברי הר"ב שלא התנה דמצוה אלא במדידה לחוד. ואין נראה כן ממשנה י"ג פרק בתרא דעירובין. ובפירוש הרמב"ם התנה כמו כן בקשירה שתהא של מצוה. וכן בחיבורו פרק עשירי וכ"כ הטור בסי' שי"ז ולפי זה קשיא מ"ש פקיקה שלא התנה בו שיהא של מצוה לא בפירושו ולא בחיבורו פרק כ"ב. גם הטור בסי' שי"ג ובגמ' לא אתמר בהדיא שתהא של מצוה אלא במדידה. והתוס' שכתבו בפקיקה דלא בעינן. היינו לתרץ אמאי לא דתי התם בסוף פרק כל הכלים. דפקיקה דמצוה שאני. אבל לעולם י"ל דסבירא להו דקשירה נמי בעינן דמצוה כדאיתא בהדיא במי"ג בפרק בתרא דעירובין וצריך טעם לחלק בין קשירה לפקיקה ואפשר לומר דקשירה אע"ג דאינו של קיימא מ"מ למראית עין אינו ניכר כל כך בין של קיימא לאינו של קיימא. ולפיכך מצריכין להיות דוקא דמצוה אבל פקיקה שניכר לכל שאינו תוספת בנין ממש. אין צריך שתהא לשם מצוה. ומכל מקום הואיל ויש בו צד חשש איסור דאורייתא בתוספת בנין משום הכי לא מעלה נמי לגביה. אי הוה דמצוה. כמו שכתבו התוספות. כללו של דבר מדידה שאינה אלא כעובדא דחול שייך גבה לומר הואיל ושל מצוה הוא שרי. ופקיקה שיש בה משום בנין. לא שייך לומר גבה דמשום מצוה נתיר. אלא שאם נתיר יש להתיר אף בלא מצוה. וקשירה דלא ניכר בו בין של קיימא לאינו של קיימא ואיכא למראית עין מלאכה דאורייתא לא התירוה אלא דוקא במצוה. ולהרמב"ם יש לי עוד טעם אחר דמצריך מצוה בקשירה כמו במדידה והיינו משום דלהרמב"ם בפירוש המשנה נראה דהך דקתני שפקקו את המאור אינו ענין כלל לטומאת המת אלא שני מעשיות היו האחד שפקקו את המאור והשני שקשרו ומדדו ואלו השנים קשירה ומדידה היו מפני המת שהיה בבית אחד שלא יטמא בית שני הסמוך לו שהרי הוא לא ביאר הפקיקה בזה המעשה ומעתה דבגמ' קאמר מדידה דוקא דמצוה סבירא ליה להרמב"ם והטור דהוא הדין קשירה דהוה גבי המדידה מה שאין כן הפקיקה דלא הוי גבה אלא עובדא אחרינא אלא בגמ' נראה דפקקו המאור הוה ג"כ בזה המעשה עצמו דקאמר וגיגית סדוקה כו' ופקקו כו' ואולי גירסא אחרת היתה לו בגמ' [* ועיין מה שכתבתי במשנה ב' פרק י"ח דכלים]:

סליק לה מסכת שבת

משנה שבת, פרק כ"ד:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב