לדלג לתוכן

משנה שבת כד רמבם

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

(א) מי שהחשיך בדרך,

נותן כיסו - לנוכרי.
אם אין עימו - נוכרי,
מניחו - על החמור.
הגיע לחצר החיצונה,
נוטל את הכלים - הניטלין בשבת.
ושאינן ניטלין -
מתיר את החבלים - והשקין נופלין.


(ב) מתירין פקיעי עמיר - לפני בהמה.

ומפספסין את הכיפין,
אבל - לא את הזירין.
אין מרסקין -
לא את השחת,
ולא את החרובין,
לפני בהמה -
בין דקה, בין גסה.
רבי יהודה - מתיר,
בחרובין - בדקה.


(ג) אין אובסין את הגמל,

ולא דורסין - אבל מלעיטין.
ואין ממרין את העגלים,
אבל - מלעיטין אותן.
ומהלקטין - לתרנגולין.
ונותנין מים - על גבי המורסן,
אבל - לא גובלין.
אין נותנין מים -
לפני דבורים,
ולפני יונים שבשובך,
אבל נותנין - לפני אווזין, ותרנגולין,
ולפני יונים רודסיות.


(ד) מחתכין את הדלועין - לפני בהמה,

ואת הנבילה - לפני הכלבים.
רבי יהודה אומר:
אם לא הייתה נבילה מערב שבת,
אסורה - לפי שאינה מן המוכן.


(ה) מפירין נדרים - בשבת.

ונשאלין לנדרים - שהן לצורך השבת.
ופוקקין - את המאור.
ומודדין - את המטלית, ואת המקוה.
מעשה בימי אביו של רבי צדוק, ובימי אבא שאול בן בטנית,
שפקקו את המאור - בטופיח,
וקשרו את המקידה - בגמי,
לידע אם יש בגיגית - פותח טפח, אם לאו.
מדבריהם למדנו -
שפוקקין, ומודדין, וקושרין בשבת.


הדף הראשי של משנה שבת כד