תוספות יום טוב על ערכין ט
<< · תוספות יום טוב · על ערכין · ט
בשעת היובל. פירש הר"ב. בשעה שהיובל נוהג. אבל בשנת היובל עצמה. אינו רשאי למכור. ק"ו. ומה מכורה כבר. יוצאה. שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר. גמ':
היתה שנת שדפון וירקון. בפרק המקבל [דף ק"ו] מפרש שהשדפון וירקון. הוה נמי כמו כן בכל העולם דאי השדפון בבאגא בהכי לא תנן %א) דעולה לו מן המנין דיקא נמי דקתני דומיא דשביעית שאסור לזרוע בו %ב) (בכל העולם). תוס'. ועמ"ש שם במ"ו:
רבי אלעזר אומר כו'. הרי זה אוכל ממנה שלש תבואות. מפיק ליה בברייתא בגמ' מדכתיב במספר שני תבואות ימכר לך פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים. ופירש"י מספר שני תבואות. משמע כל תבואות שבשתי שנים מדה"ל למכתב מספר שנים. או מספר תבואות. דהוי משמע שתי תבואות. ע"כ. ומ"ש הר"ב ר"א לא פליג אתנא קמא וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דתנן רא"א בלישנא דפלוגתא. כבר נמצאו הרבה כיוצא בזה וכתבתים בפרק בתרא דבכורים:
שנאמר לאיש. לאיש אשר בתוכה. דה"מ למכתב לאשר מכר לו. [לאיש ל"ל] אלא לאיש כלומר האדון בעל השדה [שהוא עכשיו בתוכה]. כדאיתא ביומא פ"א משנה ג'. אישי כ"ג ופי' הר"ב אישי אדוני. וכתב הר"ב ומנלן דדרשינן לקולא כו'. גמרינן גאולה גאולה מע"ע כו' והתם מנלן דלהקל דתניא כו'. ואכתי תקשה בע"ע גופא מנלן דדרשינן לקולא. ומסיק רב נחמן דכתיב אם עוד רבות בשנים וגו' מכסף מקנתו. ואם מעט נשאר בשנים וגו'. וחשב לו כפי שניו. לכתוב רבות שנים מאי בשנים. אלא נתרבה כספו בשנים. מכסף מקנתו. נתמעט כספו בשנים כפי שניו. וא"ר יוסף דרשינהו רב נחמן להני קראי כסיני:
לא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב. כתב הר"ב דכתיב ומצא משמע שימצא דבר שלא היה מצוי לו כו'. עמ"ש במשנה ב' פ"ב דמכות. וכתבו התוס' דה"ה איפכא דלא. אלא אורחא דמלתא נקט ע"כ. והיינו דכתב הרמב"ם בפי"א מהל' שמטה. המוכר שדה אחוזה והיו לו שדות אחרות ומכר מאותם השדות כדי לגאול שדהו שמכר. אין שומעין לו. שנאמר ומצא כו':
ובהקדש מותר בכולן. פירש הר"ב המקדיש שדה כו' יגאל חציה. עיין ברפ"ז:
יגאל בנו. פשיטא מ"ד [איש כי ימכור בית מושב והאי לא מכר קמ"ל. והיתה גאולתו מ"מ. גמ':
יגאל מיד בנו. פשיטא מ"ד] לקונה אותו אמר רחמנא והא לא קנה. קמ"ל והיתה גאולתו מ"מ. גמ':
אינו מונה לו שנה אלא משעה שמכר לו. פי' הר"ב שאם מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי באייר. כיון שהגיע ניסן הוא נחלט לשני דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. כר' יוחנן בגמ':
היה חלוט לו. תרגום לצמיתות לחלוטין. והוא דומה לעברי לפי שהוא לשון עברי. ג"כ. ויחלטו הממנו (מלכים א' כ' ל"ג) ענינו [קבלו] הענין ושמו אותו דין פסוק [וחתוך]. הרמב"ם:
שנאמר לצמיתות. גמרא מאי טעמא צמית צמיתות:
התקין הלל הזקן כו'. דהפקר ב"ד הפקר עיין בגיטין פ"ד דף ל"ו:
חולש. ל' הר"ב כמו חולש על גוים וכדגרסינן [במ"ב פכ"ג דשבת וע"ש] מטילין חלשים על הקדשים. רש"י:
כל שהוא לפנים מן החומה. פי' הר"ב כגון בתי בדים כו' עמ"ש ספ"ג דמעשרות:
רבי יהודה אומר אינו כבתי ערי חומה רש"א כותל כו' גמ'. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ותורידם בחבל בעד החלון כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת (יהושע ב') [ר"מ סבר כפשטיה דקרא]. פירש"י כפשטיה דקרא דחזינן דביתה בתוך החומה וקאמר בחומה היא יושבת כלומר בעיר חומה היא יושבת ע"כ. ור"י סבר בחומה היא יושבת. ולא בעיר חומה.
שגגותיה חומתה. וכן העתיק הרמב"ם בפי"ב מה' שמטה וגם בתוספתא בתי חצרים אע"פ שיש להם חומה גג וכו'. וצ"ע שכותלי בתים חומתה ה"ל למתני:
ושאינה מוקפת חומה כו'. כתב הר"ב דלוא חומה כתיב מלא בוי"ו ואל"ף. וכן פירש"י. וכתבו התוס'. שאינו כן בחומשין מדויקות. כתיב בוי"ו. ולא קרי באל"ף. ע"כ ובחומשין מדויקים שלנו איפכא כתיב באל"ף וקרי לו בוי"ו. וכן נמסר במסורה:
מימות יהושע בן נון. בת"כ איש כי ימכור בית מושב עיר חומה יכול הקיפוה חומה מכאן ולהבא ת"ל בית מושב עיר חומה שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון:
שלש חצרות. או יתר. של ב' ב' בתים. או יתר. הרמב"ם פי"ב מה"ש:
כגון קצרה וכו'. תניא ) ר' ישמעאל בר' יוסי למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום אבל ראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל. גמ'. וז"ל הרמב"ם בנא"י וזה היה בבית ראשון אבל אח"כ בטלה קדושה ראשונה. ולזה אין סומכין בבית שני אלא כשהיה מוקף כשעלה עזרא וכיוצא בזה כתב בחבורו פי"ב מה"ש:
וירושלים. כתב הר"ב קי"ל דאין בית חלוט בירושלים. משום דכתיב (ויקרא כ"ה) לקונה אותו לדורותיו וקסבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים. ומאן קא מקני ליה. רש"י. ועמ"ש במ"ד פי"ב דנגעים:
[בתי החצרים. פי' הר"ב שאין להם לעיירות חומה. וכ"ה בפירש"י אבל נ"ל שהוא ט"ס. וצ"ל שאין להם חומה כעיירות]:
ויוצאים ביובל. בהדיא כתיב וביובל יצא. ובגמרא מצריך ליה. דהא לגופיה לא אצטריך דמהיכי תיתי דלא יצאו ביובל. הלא הוקשו לשדה אחוזה. לא נצרכה אלא למקדיש וגאלו אחד מיד הקדש. הגיע יובל ולא נגאל חוזר. לבעלים ביובל:
שתי חצרות של שני שני בתים. פי' הר"ב אע"פ שהיא מוקפת חומה. דת"ר ממשמע שנאמר בתי החצרים איני יודע שאין להם חומה מת"ל אשר אין להם חומה. אע"פ שיש להם חומה כמו שאין להם חומה וכמה בתים שנים חצרות שנים שתי תצרות של ב' [ב'] בתים. ואימא בית וחצר. א"כ לכתוב רחמנא חצרים. וכ"ת אי כתב רחמנא חצרים. חצר בלא בית משמע. ההוא קרפף אקרי. גמ':
אין עושין שדה מגרש כו'. [כתב הר"ב. דכתיב ושדה מגרש כו'. נראה מהא דמפרש לדברי ת"ק דאיירי בלוים שסובר דר"א לפרושי אתא ולא לאפלוגי וכן מוכח עוד מדלא כתב הלכתא כמאן. ויש מקום לסברתו מדקתני אר"א ולא רא"א. אבל הרמב"ם בפירושו כתב. שאין הלכה כר"א. וגם בחבורו סוף הלכות שמטה פסק דדין ערי ישראל כדין ערי הלוים לענין הזה. וכן רש"י מפרש. לדברי הת"ק לענין ערי ישראל. וז"ל אין עושין שדה מגרש משום ישוב א"י והיינו חורבן שממעט את הזריעה. ולא מגרש שדה שמחריב את נוי העיר. מגרש אין עושין עיר. שיעשו בו בתים. שאין עיר נאה בלא מגרש. וכ"ש שאין עושין עיר מגרש שאין מחריבין את ישוב העיר. עכ"ל. ולענין דלא תנן רא"א מצינו כן במסכת סוטה סוף פ"ח] ועמ"ש במשנה ז' ח' בפ"ב דב"ב:
מגרש. פי' הר"ב מקום פנוי כו'. כדתנן במשנה ג' פ"ה דסוטה. וע"ש:
עושין שדה מגרש. דכשיש נוי לעיר הרבה קופצים לדור בתוכה ומתישבת:
הכהנים והלוים מוכרים לעולם. לשון הר"ב אפילו סמוך ליובל. וכן ל' הרמב"ם בפירושו גם בחבורו סוף הלכות שמטה. וכתב הכ"מ דכלומר אבל לא בשנת היובל עצמה וכדכתב רש"י. דהא איכא ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר. עכ"ד:
[תהיה ללוים. וכהנים נמי בני לוי הם. וכמ"ש (יחזקאל מ"ד) והכהנים הלוים בני צדוק וגו']:
משנה ערכין, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב