תוספות יום טוב על נדרים ז
<< · תוספות יום טוב · על נדרים · ז · >>
ורבי עקיבא אוסר. מפרש בגמרא דלא אסר אלא באומר ירק המתבשל בקדרה עלי. אז אסור בכל ירקות המתבשלים אף בדלעת. והר"ב שכתב והלכה כחכמים כ"כ הרמב"ם בפירושו אבל בחיבורו פרק ט' פסק כר"ע. וכן פסקו כל הפוסקים:
ואסור בפול המצרי לח וכו'. דכיון שאין עושין ממנו כרי אלא כשהוא יבש ומקמי הכי לא. עד ההיא שעתא ירק הוא:
בחמשת המינין. הם החטים. והשעורים. והכוסמין. ושבולת שועל. ושיפון. כוסמין מין חטין. ושבולת שועל ושיפון מין שעורים. הרמב"ם. ור"ל שאע"פ שבתורה לא נמצא דגן אלא חטים ושעורים הני נמי מינייהו נינהו. והא דאמר כוסמין מין חטים. לאו לכל מילי. ועיין בריש כלאים:
רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה וכו'. בהא ודאי מודינא לך שהנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין. אבל הנודר מן הדגן אסור בכל מין דמדגן וכו'. רש"י. והא דכתי' [ד"ה ב' ל"א] וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל (מעשר)[ראשית] דגן תירוש ויצהר [ודבש] וכל תבואת שדה [וגו'] לרוב אע"ג דדגן כל דמדגן משמע. מרבינן בכל תבואת השדה פירות [האילן] וירק. גמרא:
בשק ביריעה ובחמילה. שק ארוג במטוה שער. ויריעה בגד גס ועבה שאינו תפור. וחמילה מסך והיא אצל בני אדם בתכלית העובי. מגין בה אדם ראשו מהמטר. וכמו כן יריעה הנזכרת בכאן. הרמב"ם:
רבי יהודה אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם. וכתב הרא"ש בשם הרמב"ן דטעמא דאף על גב דתני לה ביחידאה לית לן ראיה דפליגי רבנן עליה. ועוד הא סתם לן תנא הכל לפי הנודר דתנן באידך פירקא שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתיה:
טען והזיע והיה ריחו קשה כו'. אבל בנודר סתם דרישא לא משמע אלא ללבוש ובהא לא קאמר רבי יודא. כן כתב הרא"ש. אבל להרמב"ם למשרי טעינה נמי בעי ר' יהודה הוכחה כגון שיהא לבוש ומיצר לו שהמלבוש היה צר ונצטער בו ואמר קונם וכו' אבל כל בסתם נאסר בין בלבישה בין בטעינה:
באניצי פשתן. דדייק ולא נפיץ. רש"י:
ואסור להפשיל לאחוריו. וכל שכן לטעון לפניו שהוא בכלל הנדר שהוא טעינה מעולה שנשמר יותר כדאיתא במשנה ד' פרק י' דשבת אי נמי אורחא דטעינת בגדי פשתן וצמר הן להפשילן לאחוריו ותנא אורחא דמלתא נקט:
וחכמים אומרים עלייה בכלל הבית. ונראה דחכמים מודים בחדר ויציע דלא הוו בכלל בית דהמוכר את הבית לא מכר חדר ויציע [כדתנן בריש פרק ד' דב"ב] אלמא בלשון בני אדם לא הוו בכלל בית. הרא"ש ועיין מ"ש שם בב"ב:
הנודר מן העלייה כו'. דברי הכל. רש"י:
הנודר מן הדרגש כו'. דברי הכל. רש"י. [ושם דרגש לשון ארמית כמ"ש [הר"ב] במשנה ה' פרק ט' דמקואות]:
מותר לכנס לתחומה של עיר ואסור לכנס לעבורה. דאמר קרא [יהושע ה'] ויהי בהיות יהושע ביריחו אילימא ביריחו ממש והא כתיב [שם י'] ויריחו סוגרת ומסוגרת אלא ש"מ בעיבורה אימר אפילו בתחומין הא כתיב [במדבר ל"ח] ומדותם מחוץ לעיר אלפי' באמה אלמא תחום העיר מיקרי חוץ לעיר. גמרא:
לעבורה. פירש הר"ב הבתים וכו' בתוך ע' אמה ושירים כמפורש בריש פ"ה דעירובין:
מן האגף ולפנים. מן סגירת הדלת ולפנים אבל מן האגף ולחוץ על עובי המפתן אינו אסור. רש"י. והיינו דתנן אבל כלומר אע"ג דעל עובי המפתן דומה לעבורו של בית:
קונם פירות האלו. לשון הרא"ש והה"נ אם לא אמר האלו דכיון דאמר קונם ולא הזכיר אכילה אסר עצמו בחילופין וגידולין והא דקאמר האלו משום דבעי למימר ובגידוליהן דאי אסר עצמו בכל הפירות מאי נ"מ בגידולין של אלו בלאו הכי אסר עצמו בכל הפירות שבעולם אי לאו דאמרינן בגידולין קודם שהגיעו לכלל פירות ע"כ. ועיין מ"ש במשנה דלקמן:
אסור בחילופיהן. פירש הר"ב אם החליפן לכתחלה וכ"כ הרא"ש וכתב עליו ב"י סימן רי"ו שלא קנסו אלא כשהנודר עצמו החליפן לכתחלה וכדין שאר איסורי הנאה וכדתניא בפ"ק דחולין [ד:] חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין דש"מ דחילופיהם מותר לאחרים אלא טעמא שלא קנסו אלא למחליף באיסור:
אסור בחילופיהן ובגידוליהן. אע"פ דשניהם לא היו בשעה שאסרן עליו וכ"ש ביוצא מהן וכמו שכבר נתבאר במשנה ז' דפרק דלעיל:
בדבר שזרעו כלה וכו'. עיין מ"ש במשנה ז' פ"ז דתרומות וע"ש במשנה ו' פ"ט. וכתב הר"ן ואכולה מתניתין קאי וה"ק מאי דאמרינן ברישא אסור בגידוליהן דמשמע דוקא בגידוליהן מתסרי אבל בגידולי גידולין שרי הני מילי בדבר שזרעו כלה וכן סיפא דקתני מותר בחילופיהן ובגידוליהן דוקא בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה בין ברישא בין בסיפא אפילו גידולי גידולין אסורים משום דכיון דאין זרעו כלה הרי בגידולי גידולין הללו מעורב מהאיסור הראשון ונדרים הוו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל ע"כ [כדאיתא בגמרא כיון דמצוה לאתשולי עליהן משום דר' נתן דאר"נ כל הנודר כאילו בנה במה וכל המקיימו כאילו מקטיר עליה הוי כמו דאתשיל עליה דמי לאפוקי תרומה כמ"ש בפ"ד דתרומות משנה ז'] ובהכי מתרץ הכ"מ מה שהשיג הראב"ד דלמה יהיו גידולין אסור בדבר שזרעו כלה והרי זה וזה גורם מותר [כמ"ש הר"ב במשנה ח' פ"ג דמסכת ע"ז] דכיון דנדרים דבר שיש לו מתירין להכי לא שרו בהו זה וזה גורם ע"כ ועדיין תקשה לך דטבל מיקרי נמי דבר שיש לו מתירין כמ"ש בספ"ג דחלה ותנן במשנה ד' פ"ט דתרומות דגדולי טבל מותרין ולא קשיא כדמפרש התם הר"ב והוא מהירושלמי דטבל רובו חולין ע"כ. ודבר שיש לו מתירין חומרת חכמים היא כמ"ש במשנה ד' פרק בתרא דביצה והואיל ומעיקרא קודם שנזרע הרי רובו חולין לא החמירו בו:
האומר לאשתו קונם מעשה ידיך. עיין בפירש הר"ב פרק בתרא משנה ד':
ואסור בחילופיהן ובגידוליהן. הא קמ"ל דא"צ שיאמר האלו ודתנן במתניתין דלעיל אלו לאו דוקא ואיידי דנסיב ליה רישא נסיב ליה נמי לכולה מתניתין כך נ"ל לפירש הרא"ש דאלו דלעיל לאו דוקא. אבל הר"ן כתב לעיל דדוקא האלו שמייחד הפירות ואי לא לא והכא הא קמ"ל דכיון שמייחד פירותיו של פלוני הוי כאומר האלו ובסיפא שאני טועם כו' קמ"ל דאע"ג דהכא הוה כאילו אמר האלו והוסיף ג"כ ואמר שאני טועם כו' אפ"ה משתרי ולא אמרינן דכיון שאמר האלו הא דשאני טועם לא גרע לי' ובמתניתין דלעיל לא קאי שאני טועם אאלו דרישא:
מותר לאכול ולהתכסות אחר הפסח. ולא אמרינן עד פסח לא קאי כ"א על שאת עושה אבל איסור אכילה וכסוי הוא לעולם הרא"ש. ומשמע דעל שאת עושה נמי קאי. ולפיכך מ"ש הר"ב הכי משמע שאת עושה עכשיו. לאו דוקא עכשיו. אלא כלומר קודם הפסח ולאפוקי לעולם. וכל מכאן עד הפסח בכלל עכשיו הוא. דמנלן להקל ולומר דעד הפסח לא קאי נמי אאת עושה:
לי. כלומר משלי הר"ן פ"ב דף ט"ו:
עד החג. עד סוכות רש"י. ועיין מ"ש בפ"ק דר"ה משנה ב':
הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח. מפרשינן בגמרא פ"ב דף ט"ו דכשהלכה אסורה ולוקה על הנאתו שלמפרע ולעולם אסורה ליהנות קודם הפסח גזירה שמא תלך וכמ"ש בסמוך:
אחר הפסח בלא יחל דברו. פירש הר"ב עוברת בבל יחל למפרע וז"ל הרא"ש בפרק ב' דרחמנא אמר [במדבר ל'] איש כי ידור נדר לא יחל דברו לא יתבטלו דבריו ומה שאסר בנדר חל עליו אסור בלא יחל כאילו הקדישו אם על עצמו אסרו עובר בבל יחל ואם אסרו על אחר הנהנה ממנו עובר בבל יחל. וז"ל הר"ן דאע"ג דכתיב לא יחל דברו לא יוחל הדבר קאמר וכתבו עוד הר"ן והתוספות [דהיא גופה] קמ"ל שתזהר ליהנות קודם הפסח כדי שאם תלך לאחר הפסח לא תבא לידי בל יחל כדרב יהודה דאמר האומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר. ורמב"ם בספ"י מה"נ פסק שאם ההנה הוא אותה שהוא לוקה ופירש הכ"מ דר"ל היא ודאי לוקה אלא אפילו הוא שההנה נמי לוקה אע"ג דבעלמא המאכיל איסור לחבירו אינו לוקה שאני האי שהוא המדיר והמיחל דברו:
ומותרת לילך אחר הפסח. ולא חיישינן שמא לא תזכור שעברה על תנאה קודם הפסח ואי [מניחה[1]] לה לילך אתא לאתהני סד"א תתסר בהליכה מדרבנן כדי שתזכור שאסורה ליהנות. קמ"ל. כך כתב הר"ן [ט"ו:]. אבל התוספות כתבו [שם] ומותרת לילך אחר הפסח כלומר אם לא הלכה לפני הפסח מותרת לילך אחר הפסח וליכא למיחש למידי ואין זה חדוש אלא איידי דתנא אחר הפסח משום לא יחל תנא נמי בהאי סיפא דמותרת כו' משמע מדבריהם דאה"נ דאם הלכה לפני הפסח שאסורה לילך אח"כ כדי שתזכור שעברה על תנאה ושאסורה ליהנות:
משנה נדרים, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
- ^ נכון יותר לגרוס "מתירין" במקום מניחה, שכן הגרסה בר"ן שממנו מקור הדברים. 'מניחה' משמע שחוזר על הבעל, וכאן רבנן הם המניחים לה. וגם "מניחה לה" זו כפילות לשון, ואם כבר, נכון יותר היה לגרוס "נניח".