תוספות יום טוב על בכורות א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות יום טוב · על בכורות · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

משנה בכורות, הקדמה

אחר חולין סידר בכורות על הסדר הכתוב כמו כן. כי אחר שאמר רק בכל אות נפשך. אמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך. הרמב"ם:

הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו וכו'. כל הני למה לי. צריכי דאי תנא לוקח ה"א משום דקא מייתי לה לקדושה [פירשו התוספות קדושת בכורה] אבל מוכר דקא מפקע לה מקדושה אימא לקנסיה קמ"ל [כלומר דלא נימא נחייביה בבכורה משום קנס. כ"מ פי"ב מה' בכורים] וכתבו התוספות דהמ"ל אי תנא לוקח. משום דלא עבד איסורא. אבל מוכר דעבד איסורא כדקתני אע"פ שאינו רשאי אימא לקנסיה [ומיהו] חד מתרי טעמי נקט. ע"כ. והמשתתף לו למה לי לאפוקי מדר' יהודה דאמר שותפות נכרי חייב בבכורה קמ"ל דפטורה מן הבכורה. והמקבל למה לי. משום דקא בעי למיתני והנותן לו בקבלה דאיצטריך הואיל ועיקר בהמה דישראל היא לקנסיה דלמא אתי לאחלופי בבהמה אחריתי [שאין לנכרי חלק בהן. ולא בולדותיה] קמ"ל. גמרא:

עובר חמורו. כתב הר"ב איידי דזוטרן מיליה כו'. גמרא רפ"ב. ומיהו איכא נמי דיני דמתניא בבהמה טהורה ואיתנהו נמי בטמאה כגון המקבל צאן ברזל כו'. וז"ל הטור סי' שכ"א וכל דיני שותפות הנכרי בטהורה כן דינו בטמאה וכו':

אף ע"פ שאינו רשאי. ל' הר"ב מפני שנעשית בה מלאכה בשבת. וכן לשון רש"י. ולפום ריהטא נקט רש"י. כמו שמפרש בפ"ק דע"ז מ"ו והתם ניחא. משום דבגמרא ס"ד דטעמא דמתניתין הכי הוא. ופריך ליה ונעבד כיון דזבנה קנייה. ומסקינן גזירה אטו שכירות ושאלה. וכדפירש הר"ב שם ובמ"ב פ"ד דפסחים. והכא דלא איתמר עלה בגמרא כלום. ה"ל לרש"י לפרש כפי האמת שמא ישאיל או ישכיר. וכ"ש שהר"ב ה"ל לפרש כן:

והמשתתף לו. כתב הר"ב. אפילו חלק הנכרי מסוים וידוע כו' כל זמן שאם יחתך ממנו אותו אבר תשאר הבהמה בעלת מום. וא"ת והיכי משכחת לה שיחתך שום אבר ולא תהיה בעלת מום שכתב בהיה לו אבר אחד אם אפשר שיחתך. ולא יהיה בעל מום. וי"ל דמשכחת לה כגון שהיה יתר כמין אצבע בידיו או ברגליו ואין בו עצם שאם חתכו כשר. ב"י טור י"ד סי' ש"כ:

כהנים ולוים פטורים מק"ו. אם פטרו של ישראל במדבר וכו'. ולדורות מנלן אמר קרא (במדבר ג) והיו לי הלוים והיו בהווייתן יהו. גמ':

אם פטרו של ישראל. פירש הר"ב כדכתיב קח את הלוים וגו'. [כהנים] מנלן כדריב"ל דאריב"ל בכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהן והכהנים הלוים בני צדוק (יחזקאל מ"ד) גמ':

משנה ב[עריכה]

וחמור שילדה. עי' מ"ש במ"ד פ"ה דב"מ:

[*שילדה כמין סוס. והרא"ש ז"ל דייק מדקתני לקמן ומה הם באכילה ול"ג ומה הוא. וכן מדקתני לקמן וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסורה באכילה אלמא דברישא איירי נמי בכה"ג. והלכך הגי' שילדה כמין פרה. ומה שנכתב בספרים שילדה כמין סוס. אגב שיטפיה דברייתא הוגה ג"כ במשנה בספרים. ובברייתא תנא כמין סוס לאשמועינן כו'. ע"כ. והצריכותא שכתב הר"ב אינה בסוגיא אמתניתין אלא אברייתא. ומיהו גירסת הר"ב מהו:

כמין סוס. כתב הר"ב אימא חמור אדום הוא ומסיים רש"י סתם סוסים אדומים הם]:

עד שיהא היולד חמור והנולד חמור. עיין בפ"ב משנה ה':

היולד. האם. רש"י:

[*ומה הם באכילה. והר"ב העתיק מהו ולעיל כתבתי בחילוף הנוסחאות האלו. ובתוספות יש ט"ס בזה]:

בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה כו'. דת"ר אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. (ויקרא י"א) יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור שנולד מן הטמא. או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור. ומאי ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. [ה"ק] דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תיכול ת"ל גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור. והא דקתני שהיוצא כו' סימנא בעלמא דלא תחליף לך [גרסתך(בשכחה)] [במשנה] דלא תימא זיל בתרי' דידי' והאי טהור מעליא הוא. והאי (טהור) [טמא] מעליא הוא אלא זיל בתר אימיה. גמרא:

שהיוצא מהטמא טמא. כתב הר"ב ודבש דבורים וצרעין מותר וכו'. כדתנן במשנה ד' פרק בתרא דמכשירין. ועיין שם. ומ"ש הר"ב וחלב האדם מותר כשפירש נפקא לן בברייתא בגמרא פ"ה דכתובות דף ס'. הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא. ואמרינן עלה כשפירש אבל לא פירש אסור מדרבנן. וכ' הרא"ש דטעמא משום דאתי לאחלופי [בחלב] בהמה טמאה. [וכן בשר אדם] כיון דאין דרך לאכול בשר אדם מיחלף בבהמה טמאה:

דג טמא שבלע דג טהור. כתב הר"ב אע"ג כו' כיון דרוב דגים משריצים במינן. פירוש דדג טמא משריץ בגופו עוברו כשאר בהמה וחיה. אלא דרוב משריץ במינו וזה השריץ מין אחר כמו שבלע כו':

וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה. תימא במסכת אהלות [ספי"א] (מנו) [צ"ל תנן] בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשוב עיכול וה"נ לשתרו. ויש לחלק בין איסור לטומאה. עי"ל דיש להחמיר כר"י בן בתירא דבעי מעל"ע והכא בלא שהה שם כדי עיכול תוס':

משנה ג[עריכה]

חמור שלא ביכרה וילדה שני זכרים. מתניתין דלא כר' יוסי הגלילי דאמר [מתניתין ו' פ"ב] דאפשר לצמצם. גמרא:

מפריש טלה אחד לעצמו. פי' הר"ב ומפקיע עליו קדושת הפטר חמור. דלפוטרו ממצות עריפה לא היה צריך להפריש מספק (כיון) [כמו] שאין נותן לכהן מספק כמו כן אינו עורפו מספק. תוספות. ובגמרא מתניתין רבי יהודה דס"ל פטר חמור אסור בהנייה ואפילו מחיים. והכי אפסיק הלכתא בגמרא דף י"א ובפירוש הרמב"ם יש טעות. ובנא"י הוא כהוגן ואעתיקה בס"פ. וטעמיה דכיון שהקפידה עליו התורה לאפקועי לאיסוריה בשה ולא באחר. ודאי אסור בהנייה. ופרכינן והרי מעשר שהקפידה עליו התורה בכסף צורה ותנן [בפ"ב דקדושין מ"ח] במזיד קידש. ומשנינן בפטר חמור נמי מקדשה כדר' אלעזר דא"ר אלעזר אשה יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידו ועולה ואוכלתו בירושלים ה"נ אשה יודעת דפטר חמור איסורא אית ביה ופרקה ליה בשה. ומקדשא בהנך דביני ביני ששוה החמור יותר מן השה. ובקדושין פ"ב משנה ט' מפ' הר"ב בפטר חמור דאסור בהנאה דיליף מעגלה ערופה. היינו כי היכי דלוקמי לההיא מתניתין אפילו לר"ש דפליג אדר"י. ומודה לאחר עריפה וע' בס"פ והכי איתא התם בהדיא בגמרא. ומה"ט נמי לא פירש הר"ב שם מ"ח בקידש במעשר. שני. טעמא דהכא:

וילדו שני זכרים נותן שני טליים לכהן. הכא ניחא דאיצטריך לאשמועינן אין פודה וחוזר ופודה כל זמן שלא נתן ליד כהן [ע' בפי' הר"ב דמתני' דלקמן]. אבל לקמן פ"ב [מ"ז] דקתני כה"ג גבי בכורות בהמה טהורה ליכא למימר הכי. י"ל קמ"ל דלא תלינן להעמיד הממון בחזקת בעלים שהאחת טנפה ונמוח הולד ואחת ילדה שני זכרים. ומיהו לקמן פ' יש בכור [מ"ד] קתני כה"ג גבי נשים ליכא למימר הכי שכל אחת יודעת בעצמה מה שילדה. וי"ל אגב דתנייה הכא תנייה התם. א"נ ניחא ליה לפרש כל גווני ואף ע"ג דלא צריכי. כדקתני זכר ונקבה ניתן א' לכהן דלא צריכי כלל. תוספות:

נותן טלה אחד לכהן. כתב הר"ב ואאידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאה תחלה מפריש טלה והוא לעצמו. ולא חש לאדכורי תנא דמתניתין. משום דכבר אשמועינן בבבא קמייתא דבמקום הספק מפריש טלה והוא לעצמו. ובבבא דסיפא דאחת ביכרה ואחת לא ביכרה דתנא זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו ולא תנא אין לכהן כלום. משום דבעי לאסוקי עלה שנא' ופטר חמור תפדה בשה. ועוד שני זכרים ונקבה. הואיל ותנא דינא דנתינת טלה אחד לכהן לא אדכר הפרשת טלה אחד לעצמו. דלא אדכר ליה תנא דמתני' אלא במקום שאין שם נתינה לכהן. ועוד כיון דפריש ותני זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה לא תנא אלא דפסיקא ליה לתרווייהו דהיינו נתינת טלה אחד לכהן. ולעולם בשני זכרים ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו ואע"ג דלגבי הפרשת טלה אחד ה"ל תרי ספיקי שמא אחת ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה. ואין כאן אלא נתינת אחד לכהן. ואף את"ל אחת ילדה זכר ואחת ילדה נקבה וזכר. שמא יצתה נקבה תחלה. אפ"ה כיון דאפשר ליה בתקנתא דהפרשת טלה אחד ולא קמפסיד ולא מידי שהרי הוא חולין והוא לעצמו. לית ליה למסמך אהיתרא דתרי ספיקי. דאשכחן נמי דעל רובא לא סמכינן ליפטר מדין טלה והוא לעצמו. ואע"פ שיש כאן רובא לפטורה דמחצה יולדת נקבה תחלה ונהי נמי דילדה זכר תחלה מיעוטא נפיק מקצת נקבה בהדי זכר מקמי דנפיק ליה רוב ראשו דזכר וה"ל חציצה ואע"ג דאמר רב אשי מין במינו אינו חוצץ [כמ"ש במ"ו פ' דלקמן] ה"מ זכר וזכר דתרווייהו מין חיוב בכורה אבל בנקיבה לא פשיטא לן דנימא הכי. דאיבעיא לן בפ' בהמה המקשה כרכתו אחזתו והוציאתו מהו ולא אפשיטא. ועוד מדדייק גמ' [כמ"ש לעיל] מתניתין דלא כר' יוסי הגלילי שמעינן וכו'. הרא"ש:

אין כאן לכהן כלום. כתב הר"ב שהרמב"ם סובר דאפילו טלה לעצמו אינו צריך להפריש אע"ג דבזכר ונקבה או שני זכרים ונקבה לא ממעיט מהפרשת טלה אע"ג דאיכא נמי תרי ספיקי כמ"ש בשם הרא"ש. תירץ והכ"מ די"ל דשאני ב' זכרים ונקבה. דמתוך שהוא צריך לעשות בהם מעשה ליתן טלה אחד לכהן אמרינן ליה דיפריש טלה אע"ג דתרי ספיקי הוא. אבל בב' נקבות וזכר. או ב' זכרים וב' נקבות. כיון דא"צ לעשות מעשה ליתן שום טלה לכהן. לא אמרינן שיפריש טלה לעצמו מאחר דתרי ספיקי הוא. ע"כ. ומ"ש משום דאיכא בכל חד מהנך ספיקי טובא כו'. השיג הראב"ד [ספי"ב מה' בכורים] שהכל נכנס בספק א' שהוא שמא הזכר יצא אחר הנקבה:

משנה ד[עריכה]

וילדו שני זכרים. ונתערבו. הרמב"ם סוף הלכות בכורים:

שנאמר ופטר חמור וגו'. ארישא קאי. כלומר מנלן דפדיון פטר חמור בשה. שנאמר ופטר חמור וגו' רש"י:

זכר ונקבה. בין שה [זכר] בין נקיבה. רש"י:

גדול וקטן תמים ובעל מום. תפדה תפדה ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפילו כל הני [עגל חיה כו' דממעטינן במתניתין דלקמן] נמי. א"כ שה שה [*כלומר ג"ש דלקמן] מאי אהני ליה. גמרא דף י"ב:

[*ופודה בו פעמים הרבה. וטעמו מסקינן לעיל בסוגיא דף ד' ע"ב. דמדכתיב (במדבר ג) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. ואע"ג דאשכחן בהמה רבה גבי ננוה. מ"מ הכא ליכתב קרא. או בהמה תחת בהמה. או בהמתם תחת בהמתם. מאי בהמה תחת בהמתם. ש"מ חד פוטר טובא. ומ"ש הר"ב. אם חזר כהן ונתנו לו. כך פירש"י. דבעודו ביד ישראל א"א לפרש. דא"כ למה נותן שני טלאים כשילדו שני זכרים כדתנן במתניתין דלעיל. אבל התוספות לעיל שם בשם ר"ת כתבו דהכא בספקות מיירי. כמו הסיפא נכנס לדיר כו'. והשתא אפי' כשהוא עדיין ביד ישראל:

נכנס לדיר כו'. פירש הר"ב כגון ישראל שהיה לו עשרה ספק כו'. וה"ה שאם היה לו כו' והא דפירש מתחלה בעשרה היינו טעמא דהכי תנו רבנן [דף י"א] כיצד אמרו נכנס לדיר כו' בישראל שהיה לו עשרה כו'. וא"ת תקשה הברייתא. כבר תרצו התו' דנקטה עשרה לרבותא. אע"ג שכולן פטר חמור כולם נכנסים לדיר להתעשר]:

משנה ה[עריכה]

אין פודין לא בעגל כו'. נאמר כאן שה. ונאמר להלן [בפסח] שה. מה להלן פרט לכל השמות הללו. אף כאן פרט לכל השמות הללו. גמרא:

ולא בחיה. לשון הר"ב צבי ואיל. בקמץ יו"ד איל שכן הוא בכתוב כצבי וכאיל. וכן איל וצבי ויחמור קמוץ. אבל איל שהוא מין בהמה כולם היו"ד חרוקה [*אם לא באתנח. או בסוף פסוק:

ולא בטרפה. פירש הר"ב כגון שנחתכו כו'. וכפירש"י. ופשיטא לי מלתא דנקטו הכי לפי שהוא טריפות הנראה וניכר. אבל ודאי אי הוה טריפות אחרת נמי הפדייה שפדה בו אינו כלום. והטור השמיט. ולא ידעתי למה. שהרי גם הוא כן בגי' הרא"ש אביו ז"ל]:

כוי. לשון הר"ב בריה בפני עצמה היא ספר חיה ספק בהמה כלומר ולא הכריעו בו חכמים אם הוא חיה או בהמה. כמ"ש הר"ב [*במ"ח פ"ב דבכורים] ועי' ספ"ה דנזיר ומ"ש שם בס"ד מסוגיא דרפ"ה דכריתות]:

עד שיפריש שה תחתיו. כתב הר"ב ולפי שהכהנים חשודים כו' דמורה בה התירא. דקסבר כיון דשה שאפריש תחתיו יהא שלי. למה לי לפדותו:

משנה ו[עריכה]

כחמש סלעים של בן. פירש הר"ב דחייב באחריותו. כדתנן פ"ח משנה ח':

וחכ"א אין חייבים באחריותו. כתב הר"ב אך פדה תפדה כו'. לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר. וכ"כ הרמב"ם. וכן כתבו עוד גם שניהם ברפ"ז דעדיות. ותימה דא"כ למאי הוקש כלל דלפדייה גופה בהדיא כתיב ובגמרא לא אמרו לפדייה הקשתיו. אלא לר"א אסיפא דיקבר. כמ"ש שם בס"ד. ובהדיא אמרינן בגמרא. אדרמי ברייתות אהדדי בזמן פדיון פטר חמור. וקאמר רבא. הא ר"א דמקיש הא רבנן דלא מקשי. הלכך טעמייהו דרבנן דלא ס"ל להקישא כלל. והא דפירשו הרמב"ם והר"ב בר"פ. אך פדה תפדה וגומר. כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה. ורבא אמר הכי התם בגמרא. לאו הקישא דפדייה הוא. אלא שלא חייבה התורה בבכור בהמה טמאה אלא למחויב בבכור אדם אבל פדייה עצמה לא הוקשה כלל לרבנן:

ר"א אומר יקבר. בגמרא פריך אביי. כיון דר"א ס"ל היקשא אי מה בכור אדם מותר בהנאה קודם פדייה. אף בכור בהמה טמאה מותר ואמאי יקבר. וליכא למימר דיקבר כבכור אדם ולא משום דאסור בהנאה. דהא אדם פשוט נמי בעי קבורה ולא משום בכור נגעו בו דיקבר. אלא אמר רבא אמר קרא אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו [שחייב באחריות פדיונו] ולא לדבר אחר [להנאה]:

משנה ז[עריכה]

[*לא רצה לפדותו. ולא ליתנו לכהן. טור סימן שכ"א]:

וקוברו. לשון הר"ב לפי שאסור בהנאה לאחר עריפה וכ"כ הרמב"ם. וכלומר לדברי הכל דלהלכה אף מחיים אסור בהנאה וכמ"ש במשנה ג'. וכך ראיתי בנא"י בפירוש הרמב"ם דמסיים לדברי הכל וגם בפירוש הרמב"ם למשנה ג' שבנוסח שלנו כתוב אבל הנאת גופו אינו אסור אלא אחר עריפה. מצאתי בנא"י וכן הנאת גופו קודם עריפה ואחר עריפה:

בראשונה שהיו מתכונים כו'. עיין מ"ש במשנה ג' פי"א דיבמות:

מצות גאולה באדון הוא קודם כו'. שנאמר ואם לא יגאל וגומר. והר"ב כתב שהוא מוסיף את החומש. והכי תנן במ"ב פרק ח' דערכין והתם [דף כ"ז] פריך לה דתיפוק ליה דמצות גאולה באדון. ומשני חדא ועוד קאמר: