עיקר תוי"ט על בכורות א

משנה בכורות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) הלוקח כו'. בגמרא עביד צריכותא כל הני למ"ל למתני:

(ב) (על הברטנורא) ומיהו איכא נמי דיני דמתניא בטהורה ואיתנהו נמי בטמאה כגון המקבל צאן ברזל:

(ג) (על הברטנורא) הו"ל לפרש המסקנא שהוא שמא ישאיל או ישכיר. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) וא"ת היכי משכחת לה שיחתוך שום אבר ולא תהיה בעלת מום כו'. וי"ל דמשכחת לה כגון שהיה יתר כמין אצבע בידיו או ברגליו ואין בו עצם, שאם חתכו כשר. ב"י:

(ה) (על המשנה) במדבר. ולדורות מנלן. אמר קרא והיו לי הלוים, והיו בהוויתן יהו. גמרא:

(ו) (על הברטנורא) כהנים מנלן, כדאמר ר' יהושע בן לוי בכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים, וזה אחד מהן, והכהנים הלוים בני צדוק. גמרא:

(ב)

(ז) (על המשנה) סוס. הרא"ש גרס כמין פרה, מדגרס בסמוך ומה הם, ולא ומהו. וגם מדתנן לקמן וטמאה שילדה כמין טהורה. וכמין סוס בברייתא תני לה. וגם הצריכותא שכתב הר"ב אברייתא נאמרה בסוגיא. ומיהו הר"ב גרס ומהו:

(ח) (על הברטנורא) סתם סוסים ארומים הם. רש"י:

(ט) (על המשנה) טהורה שילדה כו'. בגמרא יליף להו מקרא. והא דקתני שהיוצא כו', סימנים בעלמא הוא דלא תיחליף לך גירסתך, דלא תימא זיל בתריה דידיה, והאי טהור מעליא הוא, והאי טמא מעליא הוא, אלא זיל בתר אימיה. גמרא:

(י) (על הברטנורא) נפקא לן בגמרא, הוא טמא, ואין חלב מהלכי שתים טמא. ואמרינן עלה, כשפירש. אבל לא פירש אסור מדרבנן. וכתב הרא"ש דטעמא משום דאתי לאחלופי בחלב בהמה טמאה. וכן בשר אדם כיון דאין דרך לאכול בשר אדם מיחלף בבהמה טמאה:

(יא) (על הברטנורא) פירוש, דדג טמא משריץ בגופו עוברו כשאר בהמה וחיה. אלא דרוב משריץ במינו, וזה השריץ מין אחר, כמי שבלע כו':

(יב) (על המשנה) אסור כו'. תימה, דבמסכת אהלות סוף פרק י"א תנן, בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף, אלמא חשיב עיכול, וה"נ לישתרי. ויש לחלק בין איסור לטומאה. עוד יש לומר דיש להחמיר כר' יהודה בן בתירא דבעי מעת לעת והכא בלא שהה שם כדי עיכול. תוס':

(ג)

(יג) (על הברטנורא) דלפוטרו ממצות עריפה לא היה צריך להפריש מספק. כמו שאין נותן לכהן מספק, כמו כן אינו עורפו מספק. תוס'. ובגמרא מתניתין ר"י היא דס"ל פטר חמור אסור בהנייה ואפילו מחיים. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) ואע"ג דלגבי הפרשת טלה אחד הו"ל תרי ספיקי, שמא אחת ילדה שני הזכרים, ואת"ל אחת ילדה זכר ונקבה, שמא יצאה הנקבה תחלה, אפ"ה כיון דאפשר בתקנתא לית ליה למסמך אספיקי. ועתוי"ט:

(טו) (על הברטנורא) ולא חש לאדכורי תנא דמתניתין, משום דכבר אשמועינן בבבא קמייתא דבמקום הספק מפריש טלה והוא לעצמו. ובבבא דסיפא דאחת ביכרה ואחת לא ביכרה דתנא זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו, ולא תנא אין לכהן כלום, משום דבעי לאסוקי עלה שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. ועוד כו'. תוספ':

(טז) (על הברטנורא) ואע"ג דבזכר ונקבה או ב' זכרים ונקבה לא ממעיט מהפרשת טלה אע"ג דאיכא נמי תרי ספיקי, תירוץ הכ"מ, דיש לומר דשאני שני זכרים ונקבה דמתוך שהוא צריך לעשות בהם מעשה ליתן טלה אחר לכהן אמרינן ליה דיפריש טלה ואע"ג דתרי ספיקי הוא. אבל בשתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות כיון דאין צריך לעשות מעשה ליתן שום טלה לכהן, לא אמרינן שיפריש טלה לעצמו, מאחר דתרי ספיקי הוא:

(יז) (על הברטנורא) גם הראב"ד השיגו שהכל נכנס בספק אחד שהוא שמא הזכר יצא אחר הנקבה:

(ד)

(יח) (על המשנה) שני זכרים. ונתערבו. הר"מ:

(יט) (על המשנה) שנאמר. ארישא קאי, כלומר מנלן דפדיון פטר חמור בשה, שנאמר ופטר חמור וגו'. רש"י:

(כ) (על המשנה) גדול כו'. תפדה תפדה, ריבה:

(כא) (על המשנה) ופודה כו'. מדכתיב ואת בהמת הלוים תחת בהמתם וגו', מאי בהמה תחת בהמתם, ש"מ חד פוטר טובא. גמרא:

(כב) (על הברטנורא) רש"י. דבעודו ביד ישראל א"א לפרש, דא"כ למה נותן שני טלאים כשילדה ב' זכרים בדתנן במתניתין דלעיל. והתוס' כתבו דהכא בספקות מיירי, כמו הסיפא נכנס לדיר כו'. והשתא אפילו כשהיא עדיין ביד ישראל:

(כג) (על הברטנורא) הכי נקט בגמרא בהיה לו עשרה כו'. וכתבו התוס' דלרבותא נקט עשרה, אע"ג שכולן פטר חמור, כולן נכנסים לדיר להתעשר:

(ה)

(כד) (על המשנה) לא בעגל כו'. נאמר כאן שה ונאמר להלן בפסח שה, מה להלן פרט לכל השמות הללו, אף כאן כו'. גמרא:

(כה) (על הברטנורא) היו"ד קמוצה. והוא חיה. וכן הוא בכתוב כצבי וכאיל:

(כו) (על הברטנורא) נקט הכי, לפי שהיא טריפות הנראה וניכר. אבל ודאי אי הוה טריפות אחרת נמי הפדייה שפדה בו אינה כלום:

(כז) (על הברטנורא) כלומר, ולא הכריעו בו חכמים אם הוא חיה או בהמה:

(כח) (על הברטנורא) דמורה בה התירא, דקסבר כיון דשה שאפריש תחתיו יהא שלי למה לי לפדותו:

(ו)

(כט) (על הברטנורא) הר"מ. ותימה, דא"כ למאי הוקש כלל, דלפדייה גופה בהדיא כתיב. ובגמרא משמע דבאמת לית להו לרבנן הקישא דפדיה כלל. ועתוי"ט:

(ז)

(ל) (על המשנה) לפדותו. ולא ליתנו לכהן. טור:

(לא) (על הברטנורא) וכלומר לדברי הכל. דלהלכה אף מחיים אסור בהנאה. ועתוי"ט:

(לב) (על הברטנורא) הכי תנן במשנה ב' פרק ח' דערכין. ופריך בגמרא דתיפוק ליה ממצות גאולה באדון. ומשני, חדא ועוד קאמר: