עם טעמים:
יְֽהֹוָ֗ה אַל־בְּאַפְּךָ֥ תוֹכִיחֵ֑נִי וְֽאַל־בַּחֲמָתְךָ֥ תְיַסְּרֵֽנִי׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
ה' - הקרוב אלי: כי זה המזמור חברו דוד בחלותו ויחי מחליו, או היה דרך נבואה על ישראל שהן בגלות, כמו חולים ואם על הדרך הראשון, גם התנבא דוד שיתרפא כתפלת יונה, אף אוסיף להביט ובעבור העון יוכיח השם בתחלואיו, כמו: בתוכחות על עון יסרת איש.
יהוה אל באפך תוכיחני אם תוכיחני בעוני, אל באפך, רצונו לומר: לאט, כדי שאוכל לסבול, כמו שאמר ירמיהו הנביא (ירמיהו י כד): יסרני יי' אך במשפט וגומר
ואל בחמתך תיסרני: כפל ענין במלות שונות כמנהג הלשון.
"ה' אל באפך", יש הבדל בין אף ובין חמה, שהאף הוא הכעס הנגלה, והחמה היא תבערת אש הכעס בנסתר בנטירת שנאה ואיבה, ויהיה לפעמים אף בלא חמה אם רק מראה לו פנים נזעמים ואהבה במצפוניו, וחמה בלא אף אם מסתיר אפו ואיבתו, ויש הבדל בין תוכחה וייסור, התוכחה היא בדברים רכים, והייסור בו יאסור את נפשו בדברים קשים או ביסורים ממש, ותוכחת ה' עלי עון, הוא לפעמים שלא יחטא בעתיד, וזה נקרא תוכחה, ודוד בקש שתוכחה זו לא תהיה באף רק בדברים רכים כאב את בנו, ולא הוצרך לבקש שלא יהיה בחמה ונטירת איבה, כי האויב לא יוכיח ולא ישתדל להשיבו אל דרך הנכונה, והתוכחה המגולה תהיה תמיד מאהבה מסותרת, ולא בקש רק "אל באפך תוכיחני", ולפעמים יביא ה' יסורים על האדם בעבור החטא שכבר חטא, ויסורים האלה בהכרח הם באף, כי המיסר מראה בנגלהו שקוצף על המיוסר, ולכן בקש שעל כל פנים "אל בחמתך תיסרני", שלא יהיה מאיבה פנימית ונטירת שנאה כאויב המיסר, רק כמו שכתוב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, ואמר ואהבו שחרו מוסר:
ביאור המילות
"באפך ובחמתך", החמה היא החמה הפנימית, ואף הוא הכעס החיצוני המתראה ויש אף בלא חמה אם לבו טוב עליו, וחמה בלא אף אם שומר הכעס בלבבו, כן בארתי בכ"מ בתנ"ך, ועיין לקמן (ל"ז ח', ע"ח ל"ח, צ' ז').
"תוכיחני, תיסרני". התוכחה הוא דרך וכוח בדברים. והיסור הוא ע"י יסורים, ואצל ה' לפעמים תהיה התוכחה גם כן ע"י יסורים, ואז בא להשיבו מרע בעתיד והיסור הוא על העבר, ורשמתי מקומותיהם ירמיה (י"ב י"ט):
