שערי תשובה ג קצו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

החלק השביעי[עריכה]

הרואה את אנשי מקומו עם קשה עורף, ואומר בליבו "אולי לא יקשיבו אם אדבר להם נכוחות ופי אמלא תוכחות", על כן יחשוך פיו.

והנה, עוונו יישא, כי לא ניסה להוכיח ולהזהיר, אולי אם רוחם העיר, ייעורו משנת איוולתם, ולא תלין איתם משוגתם.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, בעניין מה שכתוב (יחזקאל ט ד): "והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים...", (שבת נה.): "אמרה מידת הדין: 'אף על פי שהללו צדיקים גמורים וקיימו את התורה, היה להם למחות ולא מיחו'. אמר הקדוש ברוך הוא: 'גלוי וידוע לפניי, שאם היו מוחים, לא היו מקבלים מהם'. אמרה מידת הדין: 'ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי, הם לא ידעו אם ישמעו העם לקולם ואם יחדלו'". וציוה השם יתברך אחרי כן (יחזקאל ט ו): "וממקדשי תחלו", והם הצדיקים המקודשים, כי נענשו על דבר שלא מיחו.

ונאמר (ויקרא יט יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא".

ואם הדבר גלוי לכל וידוע ונבחן ונחקר, כי החוטא שונא מוסר, ולא ישמע לקול מוריו, ולמלמדיו לא יטה אזנו, על זה נאמר (משלי ט ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך". ואמרו (יבמות סה:): "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע".

ואמרו (ביצה ל.): "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים".