שמות רבה יט א
המדרש בא להסביר, מדוע חוקת הפסח קובעת ש"כל בן נכר לא יאכל בו" - מדוע לא משתפים נכרים בסעודת הפסח?
ההסבר מסתמך על פסוק במשלי "לב יודע מרת נפשו, ובשמחתו לא יתערב זר" - רק מי שמשתתף במרירות ובצער, רשאי גם להשתתף בשמחה. המדרש מביא כמה דוגמאות (חנה, השונמית, דוד), ומכאן גם לגבי עם ישראל, מכיוון שעם ישראל סבל לבדו משיעבוד מצרים, גם שמחת הגאולה שייכת לעם ישראל לבדו, ואין לערב בה זרים.
רעיון דומה נמצא ב(תענית ל:): "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה".
(שמות יב מג): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח" - זה שאמר הכתוב (משלי יד י): "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר". מהו כך? אלא, כשם שהלב מרגיש בצרה שהוא מיצר, כך כשאדם שמח הלב שמח תחלה, שנאמר "לב יודע מרת נפשו". וכן דוד אמר (תהלים לא, יא) לבי סחרחר, עזבני כחי. ובשמחתי לבי שמח תחלה, שנאמר (שם טז, ט) לכן שמח לבי ויגל כבודי. וכן הוא אומר (איכה א, כב) כי רבות אנחותי ולבי דוי. ולעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא כל האיברים, ואינו מנחם תחלה אלא הלב, שנאמר (הושע ב, טז) ודברתי על לבה.
דבר אחר: "לב יודע מרת נפשו" זו חנה, שהרבה היתה מצטערת, שנאמר (ש"א א, י) והיא מרת נפש, היא לעצמה. כיון שנפקדה, לא פקדה האלהים אלא לעצמה, שנאמר (משלי יד, י) ובשמחתו לא יתערב זר, וכתיב (ש"א ב, א) עלץ לבי בה' כי שמחתי בישועתך, אני לעצמי שמחתי, אבל אחר לא ישמח עמי.
דבר אחר: "לב יודע מרת נפשו" זו השונמית. אימתי? כשמת בנה ובאתה לקבול לאלישע, ומה כתיב (מ"ב ד, כז) ויגש גיחזי להדפה ויאמר איש האלהים הרפה לה כי נפשה מרה לה. כיון ששלח גיחזי להחיות בנה, ואמר לו (שם, כט) וקח משענתי בידך, אמרה לו השונמית (שם, ל) חי ה' וחי נפשך, עמדת במסטורין של אלהים מתחלה נתתה לי בן, אף עכשיו עמוד אתה במסטורין של אלהים והחיה אותו. הוי: לב יודע מרת נפשו.
דבר אחר: "לב יודע מרת נפשו" זה דוד. בשעה שירד עם אכיש לסייע אותו, עשה שם שלשה ימים, ובאו עמלקים ושבו נשיו ובניו ושרפו את צקלג. התחיל דוד בוכה, שנאמר (ש"א ל, ו) ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו. לא עשו אלא הצילו נשותיהן ובניהן ובנותיהן ובאו לארץ ישראל והעלו את ארון ה' ונתנוהו למקומו. מה כתיב שם (דה"א כט, ט) וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה.
דבר אחר "לב יודע מרת נפשו" אלו ישראל, שהיו נתונין במצרים בשעבוד, וכיון שבאו לצאת וגזר עליהן הקדוש ברוך הוא לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם. אמר להם האלהים 'חס ושלום! (שמות יב מג): "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ". הוי: "לב יודע מרת נפשו, ובשמחתו לא יתערב זר".