שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ה/דף מז

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מז עמוד א[עריכה]

אבל אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה וכו': וא"ת והא אמרינן לעיל כחש בשעת העמדה בדין שהמזיק נפסד בכחש כפי חלקו והכי נמי אין לך כחש גדול כי ליתא לפרה ויפסיד המזיק כפי הלקו ואמאי משתלם כל החצי נזק מולד. וי"ל דלעיל איירינן לרבי עקיבא דאית ליה שותפי נינהו והכא איירינן לרבי ישמעאל.

והר"מ פירש דשפיר מיירי לרבי עקיבא וכגון דאשכח ולד וקם בדמי פרה ששוה עתה הולד ככל הפרה ולא מפסיד מזיק מידי במאי דליתא לפרה כמו שהולד היה בשעת נגיחה. טעמא דלא ידעינן אם היח ולד וכו'. פירוש מדקאמר משתלם רביע מולד מספק אלמא דאי ידעינן דנגח ולד משלם כוליה פלגא דאם לא כן לא היה לו לשלם אלא אחד משמינית כפי חלקו. תלמידי הר"פ ז"ל.

וזה לשון הרא"ה ז"ל אלא אמר רבא לעולם וכו'. כלומר דוקא ואליבא דרבי ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו הילכך לרבי ישמעאל כיון דפרה וולד דחד נינהו וקיימא לן דבעלי חובות נינהו ופרה וולד חד גופא הוא לא סגיא דלא משתלם חצי נזק כוליה מן הפרה ואפילו ליתיה לולד דלרבי ישמעאל מהאי דמשכח דמשתאר משתלם וגבי חוביה ליתא לפרה משתלם רביע נזק מולד מן הספק אבל אי פשיטא לן וכו' משתלם וכו' ואף על גב דליתא לפרה אליבא דרבי ישמעאל.

רבא לטעמיה וכו' פירוש שמעתא דרבא לכולי עלמא היא בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא והכי קאמר פרה שהזיקה גובה מולדה שהוא כאחד מאיבריה לגמרי לרבי ישמעאל כדאית ליה ולרבי עקיבא כדאית ליה. מאי טעמא גופה היא כיון שכל חיותו ממנה וצריך לה שאי אפשר לו אלא עמה. תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה אלא לפי חשבון לפי מה שסייעה הביצה בנזק כאלו היא הזיקה בפני עצמה מאי טעמא פרשא בעלמא היא שאין צריך לה כלל מכיון שנגמרה אלא הרי היא כאבן בתוך גופה. ולא שייכא הא דרבא כההיא דאמרינן בעלמא עובר אי ירך אמו הוא או לא ולאו כמאי דאמרינן בביצת טרפה ונבלה אי מותרת אי לא כדמוכח במאי דפרישנא. עד כאן. וכן פירש הראב"ד ז"ל עיין בלשונו הכתוב לעיל.

מאי טעמא פרשא בעלמא היא: הא אמרינן באלו טרפות גבי פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בולד לטרפה וכו' ככתוב בתוספות עוד דתנן במסכת עדיות דבית הלל אוסרים. ואם תאמר ומאי שנא דלענין איסור בשר בחלב שרינן בפרק קמא דביצה דתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב רבי יעקב אומר וכו'. ותירץ בה"ג משום דאיסור בשר בחלב דרבנן וכו' ככתוב בתוספות בפרק קמא דחולין נ"ח א'. ובטומאה אף על פי שהיא דאורייתא אין סברא להחמיר יותר מבשר בחלב ולכך מדמה התלמוד טומאה לבשר בחלב דאפושי טומאה לא מפשינן להחמיר בה לענין טומאת נבלה כל ענין איסור. מכל מקום יש להחמיר בטומאה ובבשר בחלב דהוי דרבנן וכי קאמר אביי בלישנא קמא ודילמא לא הוה בעי למימר דכי היכי דלא החמירו בה בטומאת נבלה כבאיסור נבלה משום טומאה לא מפשינן ומהאי טעמא נמי לא החמירו בה אפילו בבשר עוף בחלב הוי דרבנן.

ומיהו קשה לר"י על דברי הלכות גדולות וכו' ככתוב בתוספות שם. ורבינו תם מפרש דביצת שחוטה בחלב אפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא כיון שהביצה יצאה משחוטה אין דבר מגונה אם נתירנה בחלב כמו שהיה מגונה הדבר אם היינו מתירים ביצת נבלה שיצתה מן האיסור.

ויש מפרשים טעם אחר דבאיסור נבלה החמירו בה גזרה אטו ביצת טרפה שהיא אסורה מן הדין לפי שהיא גדלה באיסור אף על פי שהיא גמורה וילדה אבל ענין טומאת נבלה ולענין איסור בשר בחלב לא שייך למגזר מידי משום ביצת טרפה ולכך אין להחמיר שם כבאיסור ביצת נבלה. וא"ת מכל מקום היכי שרו רבנן ביצים המעורות בגידין לאכול בחלב ואמאי טהור האוכל מנבלת העוף טהור מן השלל של ביצים והא היכא דמחברא בגופה חשבינן כגופה. ויש לומר דטעמא דמחברא בגופה דמסיק כחולין מדרבנן הוא.

וא"ת והא במסכת ביצה משמע דביצת טרפה דאורייתא גבי הא דתניא אחד ביצה שנולדה בשבת וכו' וספקא אסור דקאמרי בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא אלא לרב יוסף ורב יצחק דקאמרי גזרה דרבנן ספיקא דרבנן היא ומשני סיפא אתאן לספק טרפה ואי הוי ביצת טרפה דרבנן אכתי תקשי ליה ספיקא דרבנן היא. וי"ל דהא דחשיב לה ספיקא דאורייתא היינו לרבי יעקב דאסר מעורות בגידים מדאורייתא אסר להו לרב יוסף דמוקמי בשלל של ביצים טהור כרבנן ולא כאביי דאפילו רבי עקיבא לא אסר לאביי אלא מדרבנן מדקאמר ליה אביי לרב יוסף ע"כ לא קאמר רבי יעקב התם אלא לענין איסור אבל לענין טומאה לא.

אי נמי יש לומר דאפילו לרבנן אתי שפיר והכי קאמר סיפא אתאן לספק טרפה דכיון דאיסור טרפה דאורייתא החמירו רבנן אפילו בספקה אבל לרב יוסף ולרב יצחק דאמרי ביצה שנולדה ביום טוב גזרה דרבנן היא ליכא למימר הכי דאינהו גזרי אטו פירות הנושרין ומשקין שזבו והנהו נמי לא אסרי אלא מדרבנן. וכהאי גוונא אשכחן בסוף הערל דלמאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא לא אמרינן עיגול בעיגולים עולה אף על גב דטומאת תאנים דרבנן. ומיהו למאי דגרסינן במסכת ביצה ומצא בה ביצים גמורות לא צריכינן למימר דטעמא דאגידה בגופה דבחולין הוי דרבנן אלא ביצת טרפה דאורייתא היא אפילו לרבנן אותם שאינן גמורות.

ואם תאמר והלא הגמורות לעולם לא יהיו מעורות בגידין אפילו אותן שהן בקליפה רכה. יש לומר דלא כגמורות בקליפה קאמר אלא כדפירש התם בקונטרס וכו' ככתוב בתוספות במסכת ביצה ז' א'. וההיא דמן שלל הביצים נמי טהור בגמורות איירי אבל שאינם גמורות כלל כגון הקטנות שלא נגמר אפילו החלמון עדיין הנהו בכלל אשכול נינהו בין ללישנא קמא בין לאיכא דאמרי ואפילו לרבנן אסירי מדאורייתא אלא דגמורות ומעורות ללישנא קמא הוו בכלל שלל ולאיכא דאמרי הוו בכלל אשכול לרב יוסף וכל שכן הקטנות ואותן שאינן מעורות ואינן דבוקות רק מעט וקרובות לינתק הוו בכלל שלל לרב יוסף ולאביי הוו אשכול גופיה וקטנות שאינן גמורות מצינו למימר דהנהו נמי בכלל אשכול נינהו או שמא באשכול גופיה איצטריך למימר דהוי כבשר משום דאיכא אינשי דלא אכלי אבל בביצים הקטנות לא הוצרכה הברייתא לומר שהן כבשר וכיון דאינן גמורות ולאכילה נמי חזו שפיר לכל אינשי פשיטא דכבשר חשיבי ושלל הוי בצים גמורות המעורות באשכול בין מעורות יפה בין קרובות לינתק. ואתיא ברייתא כרבנן אליבא דאביי או שמא סובר דאתיא ככולי עלמא ושלל גמורות שאין מעורות וקרובות לינתק אבל במעורות יפה לא דברה הברייתא כלום לפי שנחלקו בהם רבנן ורבי יעקב ובפלוגתא לא קא מיירי.

ומיהו קשה לפי גירסא זו דלשון גמורות משמע גמורות ממש בקליפה בההיא ברייתא דקתני התם לעיל השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן ביום טוב. ועוד לאיכא דאמרי דפריך אביי ממאי דהאי אשכול הנך ביצים דמעורות באשכול דילמא מאשכול גופיה לימא דאשכול הם ביצים קטנות שאינן גמורות המעורות באשכול. ומיהו לפי מה שפירשתי דבאותם לא היה שום חידוש להשמיענו שהם כבשר ניחא.

והריב"ם לא גריס גמורות ומפרש דרבנן שרו בחלב בין גמורות בין שאינן גמורות אפילו הקטנות ולפי דבריו ודאי טעמא דאגידא בגופה כגופה דמיא דקאמר בחולין לאו דאורייתא דאם כן לענין בשר בחלב מחשב נמי כגופה ואפילו לפי אותו טעם שפירשתי דמשום שגדלה באיסור מסתברא לענין טרפות טפי שייך להזכיר טעם מדאורייתא דהא בחולין לא קאמר האי טעמא אלא דאגידא בגופה ואגידא בגופה אינו מעלה ומוריד כלום לרבנן. והשתא ללישנא קמא הוי שלל ביצים המעורות בין גדולים בין קטנים ואשכול הויא אשכול גופיה. ומיהו גם לפירושו קשה ללישנא קמא דמי דחקו אביי לחלק בין איסורא לממונא לימא הכי ממאי דהאי שלל בהנך ביצים המעורות יפה דילמא באותן שאינן דבוקות רק מעט וקרובות לינתק כדמפרשינן ליה ללישנא בתרא אליבא דרב יוסף.

אלא על כרחך צריך לומר דאביי היה משיב כל שעה לפי דברי רב יוסף ואינו רוצה לחלוק עליו במשמעות שלל ואשכול ולפיכך לא היה יכול לדחות כן ואם כן אפילו גרסינן נמי גמורות ניחא שלא היה אביי יכול לדחות דברי רב יוסף בענין אחר בלישנא בתרא כיון שהיה משיב לפי דבריו דרב יוסף היה סובר דאי אשכול קרוי הנך ביצים דמעורות באשכול יש במשמעותו בין גדולות בין קטנות אבל השתא כשאומר דילמא מאי אשכול אשכול גופיה אינו חולק במשמעות אשכול על רב יוסף שגם רב יוסף מודה שיותר שייך שם לאשכול גופיה מעל הביצים. ולא דחק רב יוסף לשנות אשכול ממשמעותיה אלא משום שהיה קשה לו מאשכול גופיה מאי למימרא.

ורבינו שמואל מפרש ביצים גמורות מסוימות לגמרי בקליפה החיצונה הקשה מותרות לאכלן בחלב דהשתא לאו בשר בחלב נינהו הא מקמי הכי אף על פי שיש חלמון מבחוץ אסורות הואיל ואין קליפה קשה. וכן משמע לשון גמורות בכל ההלכה וכן עיקר לפרש ולחומרא. רבי יעקב אומר וכו' אדיוקא דרבנן דאסרו מקמי שנגמרו קאי רבי יעקב ואתא למימר המעורות דהיינו כל זמן שאין בהן לובן אסורות אבל בתר הכי מותרות דהיינו כשהיא באה בתוך השליא יש בה חלבון וחלמון אף על פי שאין קליפתן קשה מותרות. מאן תנא מן השלל של ביצים טהור דלא חשיב בשר אמר רב יוסף דלא כרבי יעקב דחשיב ליה בשר כשמעורות בגידים דהיינו של ביצים ואשכול דברייתא דמעורין בה הביצים. והשתא אי מוקמינן הך ברייתא כרבנן יש חילוק כשנעשו ביצים בלובן הוו בשר כל זמן שלא נתכסית הקליפה ולא נגמרה וכשהן בשלל מעורות בגידים דלא הוו לא ביצים ולא בשר מותרות לאכלן בחלב משום תורת פירשא בעלמא כדקתני מן השלל של ביצים טהור.

ואיכא דאמרי מאן תנא מן האשכול של ביצים טמא אמר רב יוסף רבי יעקב היא להאי לישנא דקרי אשכול למעורות ומטמא להו צריך לפרש שלל של ביצים דמתניתין דקתני טהור ביצים הדקות מאוד ומחוברות יחד דהוי כפירשא בעלמא וטהורין אבל משגדלו כל כך שנגדלו ותלויין באשכול הוו בשר וטמאים ורבי יעקב הוא דקרי למעורות בגידים דהיינו אשכול ומשתצא מתורת אשכול ונכנסה בשליא והלבינה בלובן תטהר מלטמא בתורת ביצת עוף טהור דלא מיקריא נבלה כרבי יעקב דלא חשיב בשר אלא המעורות אבל לרבנן דחשיבי להו בשר עד שתגמר בקליפה קשה לא מתוקמא מתניתין דהא אשכול קתני דמשמע ולא ביצים שיש בהן לובן שבשליא ואלו לרבנן כלן טמאים כל זמן שאינן גמורות דדוקא ביצים גמורות שרו הילכך רבי יעקב היא ולא רבנן. תוספות שאנץ.

ולענין פסק כתב הרא"ה ז"ל לית הילכתא כמתניתין דכולה כסומכוס אלא כרבנן דפליגי עליה וקיימא לן נמי כי הא שמעתא דרבא דלכולי עלמא אמרה למילתיה כדפרישנא. ע"כ.

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל תרנגולת שהזיקה ואחר כך הטילה ביצתה אינה גובה מביצתה כלל אפילו היה הביצה לאחד והתרנגולת לאחר אין בעל הביצה מסייע כלום שאין זה בשר אלא פירשא בעלמא ואין לה שום חיות כדי להחשב מכלל אבריה לענין זה. אף על פי שלענין איסור והיתר אמרו בהיפך שולד טרפה מותר וביצת טרפה אסורה. טעם הדבר שלענין איסור ביצה אגידא בגופה מה שאין כן בולד אבל בזו ולד מסייע להזיק ומאחר שהנזק נעשה כאחד אף הם נחשבין כגוף אחד אבל ביצה אינה מסייעה בכך. ודבר זה בתרנגולת הצריכה להעדאה שבתמותה אין נזקיה משתלמין אלא מגופה כגון דליל קשור בתרנגולת ואדויה אדויי על הדרכים שביארנו בפרק ב' שאם היתה מהדסת ושברה את הכלים ברוח שבכנפיה הרי חצי נזק שבה כדין צרורות ומשתלם מן העלייה. הזיקה בכנפיה ממש הרי היא מועדת ואף מן העלייה משתלם וכל שכן בביצתה. ומכל מקום לענין אם הביצה לאחד והתרנגולת לאחר פטור בעל הביצה אף במועדת. ע"כ.

וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל פרה מעוברת שהזיקה גובין ממנה ומולדה. ונראה לומר דאף על גב דפרה דחד ועובר דחד כיון דהשתא חד גופא נינהו דעובר ירך אמו הוא משתלם הניזק חצי נזק מגופה של פרה ומולדה אף על פי שאין הולד מספיק לרביע נזק. תרנגולת טעונה ביצים שהזיקה אין גובין מביצתה ודוקא ביצה שהיתה גמורה במעיה בשעה שהזיקה אבל אם טענה אחר כך ביצים כיון דמגופה קא ינקי גובה הנזק אפילו מביצתה כשם שגובין מנוצתה אם רבתה כנפיים אחר שהזיקה. וטעמא דביצה משום שפירשא בעלמא היא ולא מסייע בנזקא כלל. ואף על גב דאמרינן בעלמא ביצת טרפה אסורה התם הוא משום דביצתה דאיטרפא הוה טעונה ומאיסורא קא ינקי ביעי עד דגמרי ואף על גב דקיימא לן דטרפה אינה יולדת מטען הוא דלא טענה אבל מאי דאטעינא מקמי דאטרפה אשבוחי משבחא וגמרה להו וילדה. ע"כ.

אמר רבא אין שמין בשור שנגח את הפרה המעוברת לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו אלא שמין לולד על גבי פרה. פרה מעוברת כמה שוה יותר משאינה מעוברת. וכן אתה מוצא בקוטע ידו של חבירו רואין אותו כאילו הוא שלם ואומדין כמה בין השלם לחסר ואין אומדין זה החסר כמה היה שוה יותר אם היה שלם לפי שכשרואין אותו החסרון הוא גדול בעיניהם. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל אין שמין את הפרה לבד והולד לבד אלא שמין כמה היתה שוה הפרה כשהיתה מעוברת מנה וכשאינה מעוברת כמה שוה שמונים נמצאת שומת הפרה שמונים ושומת הולד עשרים ומשלם ארבעים לפרה ועשרה לולד ואלו היינו שמין הולד כאלו נולד והיה לפנינו חי כמו שהוא עכשיו לפנינו מת היה שוה יותר מעשרים והיתה פסידא לזה למזיק ואף על פי שאלו היה הדין כן אין לנו ולפסידתו כלום מכל מקום הרי הוא אומר פרה מעוברת הזקתי ופרה מעוברת אתם שמין לי ולכך שמין לולד על גבי פרה שאין אדם נותן בוולדות שעדיין לא יצאו לאויר העולם כאלו יצאו. אף בקוטע ידו של חבירו הדין כן שאין שמין את היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול ושיחתכו ידו של עבד כזה שאין לבו של אדם נמלך לעשות אלא אם כן בדמים מרובים אלא שמין כמה שוה עכשיו וכמה היתה שוה מתחילה. ע"כ.

וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו: הוא הדין דמצי למימר בקוטע ידו של חבירו דהכי שיימינן בפרק החובל אלא משום דאיירי הכא לענין ממונו של אדם. ועוד דיד חבירו הוי נמי בכלל יד עבדו כדאמרינן התם בפרק החובל שמין אותו כעבד הנמכר בשוק וכו'. ממורי שיחיה. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו וכו': מתוך פירוש רש"י משמע דמאי דתנן לקמן במתניתין ששמין אותה כמה היתה יפה וכו' דהיינו שומת דמי ולדות. דפירש לקמן גבי מאי דאמרינן הכי נמי קאמר כיצד משלם דמי וכו' שמין את האשה וכו' בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה היא יפה עכשיו כשנתרוקנה ונפחתו דמיה ושומא זו נותן לבעל והיינו דמי ולדות.

ואם תאמר אמאי לא קאמר וכו' כמו שכתוב בתוספות ואמאי שבק רבא למיתני דומיא דפרה וולד ונקט במילי דעלמא. עוד כתבו בתוספות לאו משום דבכלל שומת האשה דמתניתין וכו' אלא הכי קאמר האי דמי ולדות שבח ולדות נמי דקאמר כלומר במשנה לא הזכיר כי אם דמי ולדות ובכלל שומא זו ישנן נמי שבח ולדות. תוספי הרא"ש ז"ל.

עוד יש לומר כך כיצד משלם מהו חייב לשלם וכיצד דמי ולדות כמשמען שנישומן בפני עצמן חייב לשלם ושבח ולדות כמו כן חייב וכיצד שומתן שמין את האשה וכו' אבל אין צריך לפרש אלא כפשוטו כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות הכל מחובר יחד. ע"כ. ואחר כך מפרש האיך שמין על שבח ולדות. תוספות שאנץ.

עוד כתבו בתוספות אבל דמי ולדות אין צריך לפרשו ולא מסתבר למימר דסבר רבא דשמין ולדות בפני עצמן אלא רבא ארישא דמתניתין דפרה וולד קאי משום דשני גופין נינהו ואתא לפרושי דלא תימא דשמין לולד בפני עצמו דאם כן מפסיד מזיק ואסתייע למילתיה מקוטע יד עבד ושברה והוא הדין נמי לדמי ולדות. והא דלא אייתי ראיה ממתניתין משום דלא מפרשא בהדיא אשומת דמי ולדות דאפשר לפרשה בשבח ולדות ומיהו רבא סבירא ליה דשמין אגב אשה. הרא"ש ז"ל.

וכתב ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל וז"ל וכן אתה מוצא בקוטע וכו'. כתוב בתוספות אין שמין דמי ולדות ושבח ולדות בפני עצמן. מפרש מהרא"ל דרוצה לומר אין שמין אותו אלא שומא אחת אגב האשה ולא שבח ולדות אגב האשה ודמי ולדות בפני עצמן דבפני עצמן ממש אין שייך בשבח ולדות דאי הוה שייך אם כן מאי טעמא לא קאמר וכן אתה מוצא בשבח ולדות. עוד כתבו בתוספות וכן משמע דמתניתין לא איירי וכו'. הקשה מהרא"ל דילמא מתניתין איירי כרבנן ורבן שמעון בן גמליאל אשבח ולדות לחוד. וי"ל מדפליג בסתם משמע דאכולה פליג. וכי האי גוונא פירש ר"י סוף פרק חלון. ע"כ.

ואי דינא הוא לכחוש מזיק: וא"ת ומאי איריא דפריך ליה הכא גבי מתניתין דהביא רבא שמביא לקמן גבי קוטע ידו הוי ליה למפרך. וי"ל דהתם ניחא שפיר משום דחד גופא הוא וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.

נפחא רב פפא אמר לבעל הפרה: ולא דמי לשבח ולדות של גוף האשה שהוא כולו לבעל לרבנן ולרבן שמעון בן גמליאל חולקין דשאני התם דאיכא קראי גזרת הכתוב היא אף על פי שולדות אינם צררי הילכך אין ללמוד משם למקום אחר. הרא"ש ז"ל.

והר"א מגרמישא ז"ל כתב וז"ל נפחא רב פפא אמר וכו'. כתוב בתוספות אף על גב דבשאר נזיקין גופה יש לה וכו' והיינו טעמא משום דאז שמין לפחת של חלושה מבריאה ובזה יש לה נפקותא אף על פי שלעולם לא תמכור אפילו בנפוחה מאי איכפת לה. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל שור שנגח פרה מעוברת ומתה והיתה פרה לאחד וולד לאחר כששמין את הפרה ומגיעין לשומת מה שהיא יפה מחמת שומנה והוא הנקרא בלשון תלמוד פיטמא לבעל פרה הוא שהרי נבלע הוא באיבריה ואף על פי שעיבורה גורם לה שהרי בלא עיבור באה גם כן כמה פעמים לידי שומן ועובי. ועוד שהרי גוף הולד אינו מסייע לכך אף על פי שאפשר שהעיבור מסייע לכך אבל מה שהיא יפה מחמת נפחא שהיא נראית בעלת אברים ועורה מתפשט ומתגדל לסיבת הנפח חולקין שהרי אף גוף הולד אינו מסייע לכך. ע"כ.

מתניתין הקדר שהכניס קדרותיו וכו': פירוש שלא ברשות כגון שאמר לו בעל החצר אל תכניסם והכניסם לפיכך חייב בעל הקדרות בנזקי בהמות של בעל החצר. רבינו חננאל ז"ל.

ואם הוזק בהם בעל פירות: הא דהדר ותנא הא דאשמועינן דדוקא הוזק בהם שמשמע שהוחלק אבל הוזק מתוך אכילתה פטור וכו'. ולמאן דאמר איפכא בגמרא לאשמועינן נמי היא גופה דלא אמרינן היה לה שלא תאכל. הרא"ה ז"ל.

נגח הוא שורו של בעל הבית וכו': תנא הא לאשמועינן דטעמא משום דהוי שלא ברשות הא היכא דהוי ברשות אפילו נגח הוא שורו של בעל הבית דמזיקו בידים פטור. הרא"ה ז"ל.

והתוספות כתבו דלא זו אף זו וכו'. וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל נראה דגם בבא דרישא צריכי משום רבותא דרבי. ע"כ.

דף מז עמוד ב[עריכה]

גמרא טעמא דשלא ברשות דהוה ליה כבור ברשות הרבים דלית ליה רשותא הא ברשות פטור בעל קדרות אנזקי בהמתו דבעל חצר דכיון דברשות עבד איבעי ליה לנטורי נפשיה. ולא דמי הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דהתם ברשות עצמו הוא דעבד ליה וכי הפקיר רשותו איבעי ליה לנטורי בורו אבל הכא ברשות חבירו עבד ועליה דידיה רמי לנטורי נפשיה ולא אמרינן מסתמא קבולי קביל בעל קדרות נזקי בהמתו של בעל חצר ובעל החצר לא קביל עליה נזקי קדרות אלא הרי הם כשותפות בחצר לקדרות ולבעל החצר מיוחד לשוורים דלגבי רגל הויא לה רשות הרבים וחצר המזיק דלאו שדה אחר קרינא ביה לא לקדרות ולא לשוורים ומני רבי היא דאמר כל בסתמא לא קביל עליה נטירותא חד לחבריה אלא כשותפין דעלמא דמי. אימא סיפא אם הכניס ברשות בעל חצר חייב אתאן לרבנן דאמרי בסתמא קביל עליה בעל חצר נטירותא דקדרות והוא הדין דבעל קדרות קביל עליה נטירותא דבעל חצר ואם הוזק בהם בעל קדרות חייב. הראב"ד ז"ל.

מני רבי היא דאמר בסתמא לא קביל עליה נטירותא פירוש בעל החצר והוא הדין בעל קדרות. והקשה בשיטה בשם ה"ר שמואל נ"ע דהיכי מתוקמא ברייתא והלא כיון דברשות לא קביל עליה בעל החצר אלמא ברשות כשלא ברשות דמי ואם כן גבי בעל הקדרות ליחייב ברשות כמו שלא ברשות. ונראה דלא קשה דודאי רבי לאו מילתא פסיקא קאמר להשוות ברשות אשלא ברשות אלא רבי קאמר גם בעל החצר דגם ברשות לא קביל עליה נטירותא דברשות לא הוי קבלת שמירה הילכך בעל קדרות נמי ניחא דלא קביל עליה נטירותא ברשות למאי דסלקא דעתך השתא להשוות בעל קדרות לבעל חצר. תלמיד הר"פ ז"ל.

אימא סיפא ואם הכניס ברשות וכו'. תימה תיקשי ליה רישא דקאמר שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור הא ברשות חייב אלמא בסתמא קביל עליה נטירותא ובסיפא דייקינן טעמא דשלא ברשות הא ברשות בעל הקדרות פטור אלמא בסתמא לא קביל עליה נטירותא דעתה היה סובר דלרבנן כשזה מקבל לשמור אף חבירו מקבל לשמור שלא יזיקנו. וי"ל דניחא ליה למפרך מסיפא דמתניא בהדיא. ועוד דהיא היא דסיפא דיוקא דרישא. ה"ר ישעיה ז"ל.

וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל אימא סיפא דהא בהדיא קתני פירוש ואם כן לימא בסתם. ומכל מקום תימה דבכמה דוכתין אשמועינן בסיפא מה דידעינן מדיוקא דרישא. ע"כ.

אימא סיפא ואם הכניס ברשות וכו': כתבו בתוספות ואם תאמר בבא דהכניס שורו היכי מצי למימר נגח וכו'. ומסתברא לי דלאו למימר שאם הכניסו ברשות ונגח לשורו של בעל הבית יהא פטור והיינו דלא קתני ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב ובעל השור פטור אלא משום דסירכא דהנך בבי תנא נמי הכי בהאי בבא. הרשב"א ז"ל.

והר"א מגרמישא ז"ל כתב וז"ל קושיית התוספות מבבא דהכניס שורו איכא למימר דרבי כרבי טרפון וטעמא דשלא ברשות הוי כחצר הניזק אבל ברשות הוי חצר השותפין. ע"כ.

רבא אמר כולה רבנן היא וברשות שמירת קדרות קבל עליו בעל החצר אפילו נשברו ברוח מצויה הילכך בעל חצר קבל עליו שמירת קדרות אפילו שמירת שורו של בעל החצר דלא אמרי רבנן שזה מקבל עליו שמירת שורו וזה מקבל עליו שמירת קדרות אלא בעל החצר מקבל עליו שמירת קדרות כי הוא זה דרך הנפקדין שהנפקד מקבל עליו שמירת הפקדון ולא המפקיד מקבל שמירת הנפקד. הראב"ד ז"ל.

וכתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל רבא אמר כולה רבנן היא ברשות שמירת קדרות קביל עליה ואפילו נשברים ברוח פירוש אבל מכניס אינו מקבל עליו נטירותא. ותימה אמאי לא קאמר רבא בהדיא הכי דבעל הקדרות לא קביל עליה מידי שזה עיקר התירוץ והא דקאמר אפילו נשברים ברוח לא היה צריך כלל. ועוד קשה דמעיקרא מאי סלקא דעתיה לדמויי שמירה דמכניס לשמירה דבעל החצר.

ומורי שיחיה תירץ דמעיקרא היה רוצה לומר דלכך חייב בעל החצר בנכסי המכניס משום דכיון שנכנס לשם ברשות אם כן קבל עליו שמירת הקדרות שלא תשברם בהמתו ולא אם נשברים ברוח דלא נעשה עליהם שומר אלא שקבל עליו שאם יבוא למכניס היזק על ידי ממון בעל החצר שישלם לו ואם כן כמו כן בעל הקדרות נמי מקבל עליו נטירותא דבהמתו של בעל החצר שלא תהא ניזוקת בקדרותיו לרבנן. אבל השתא בא לחלק בין בעל החצר למכניס משום דכיון דברשות נכנס לשם אם כן נעשה בעל החצר שומר עליהם ואפילו אם נשברים ברוח דזהו היזק הבא שלא על ידי בעל החצר וכיון שקבל עליו שמירת קדרות אפילו בהיזק שלא על ידי בעל החצר אם כן כמו כן קבל עליו בעל החצר שמירת הקדרות שלא יזיקו אחרים דהיינו שלא יזיקו בהמתו דידיה ולכך פטור בעל הקדרות כשהוזקה בהמתו דבעל החצר בקדרות דהך נטירותא נמי רמיא אבעל החצר ולא אבעל הקדרות כדפירשתי והשתא ניחא הכל. ע"כ.

וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל רבא אמר כולה רבנן היא וכו'. פירוש דכי אמרינן דבסתמא מקבל עליה נטירותא היינו בעל החצר דמסתמא כי יהיב רשותא בעל חצר נטירותא נמי מקבל עליו אבל בעל קדרות כי יהבי ליה רשותא ואיהו נמי כי נקיט רשותא היינו לעיולי קדרות דידיה בחצר אבל נטירותא לא קביל עליה דנטירותא מסתמא על בעל חצר רמיא. וכי אמרינן ואפילו נשברים ברוח כלומר דבין בנזקי דידיה בין בנזקים דממילא קביל עליה נטירותא והוא דהוי בכהאי גוונא דשומר חנם חייב. עד כאן.

באפרזתא: והא דלא נקט פירות רבותא אשמועינן דהוה אמינא דוקא פירות שאינה ניזוקת באכילה מועטת ולא הוה אסיק אדעתיה דתיכול כולי האי אבל אפרזתא דבטעימא בעלמא היא מתה אימא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דטעמא ליה ואף בדיני אדם ניחייב. ה"ר ישעיה ז"ל.

הא דאיבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא וכו': מדקאמר היכא דקביל עליה משמע דקביל בפירוש קאמר ואליבא דרבי ומדאיבעיא להו אליבא דרבי שמע מינה סבירא להו כוותיה וכדשמואל דאמר לקמן והלכתא כרבי. ואפשר דאליבא דכלהו בעי לה דקביל עליה נטירותא בסתמא אליבא דרבנן דסבירא ליה דסתמא בפירוש או בדקביל עליה בפירוש נטירותא ואליבא דרבי. הרשב"א ז"ל.

איבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא וכו': ומסתברא דדוקא נזיקין דעלמא בלחוד אבל גנבה ואבדה בפשיעה כנזקין דממילא דמיין וחייב.

או דילמא וכו'. נטירותא דעלמא וכו': ואם תאמר ולרבי כיון דקביל עליה נטירותא אמאי לא מחייב לגמרי בשומר דעלמא ובפרק הזהב אמרינן כל הא ביתא קמך לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי טעמא משום דלא אמר אלא אין הא ביתא קמך אבל יהיב ליה רשותא מסתמא ודאי שומר הוי. איכא למימר דשאני הכא דמפקיד מעיקרא לא בעי כלל אלא רשותא דליתבו ברשותיה וכיון דכן אפילו לרבי דקביל עליה נטירותא בהדיא אמרינן דלא קביל עליה נטירותא דעלמא ומיהו נטירותא דנפשיה וכו'.

וליכא למימר דלהוי פטומי מילי כדאמרינן בבבא מציעא וכדכתיבנא התם דכל תנא שלא על ידי תביעת בעל דבר לאו תנא הוא כגון מוכר דמתניתין שלא על ידי תביעת לוקח או מלוה דהתם הוא בהנך דהוי מילתא דאיכפת להדי ושייכי בה אבל הכא מאי איבעי ליה לנפקד למימר הכי ודאי מגמר גמר לשעבודי נפשיה בהכי. אבל מההיא דלקמן בפרק הזהב דמעיקרא אמר ליה ליהוו פקדון גבך כלומר למהוי עליה שומר דהכי משמע האי לישנא מסתמא כיון דכי תבע מיניה דלהוי שומר דידיה קא תבע אי מקבל עליה נפקד ודאי הוי שומר גמור אי לאו משום הא ביתא קמך דהאי לישנא מוכח בהדיא דאפילו שומר חנם לא הוי. ומסתבר לי נמי דלרבנן כיון דאית להו דבסתמא מקבל עליה נטירותא היכא דקביל עליה נטירותא בהדיא אפילו נטירותא דעלמא קביל עליה ובעיין לא איפשטא. הרא"ה ז"ל.

או דילמא אפילו דעלמא נמי: תימה תפשוט ליה מדרשא דאמר לעיל אפילו נשברין ברוח אלמא קביל עליה נטירותא דעלמא. וי"ל דמשום הכי קא מיבעיא ליה משום דיכול להשתלם נזקו מבעל השוורים. מיהו קשה קצת דבסמוך משמע דמיירי גם בשור חרש שוטה וקטן דלאו בני חיובא. וי"ל דמיבעיא ליה אי הוי דיחויא בעלמא או לא ולהכי בעי לה למפשט ממשנה או מברייתא. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל או דילמא אפילו מעלמא. כתוב בתוספות אי הויא דיחויא וכו' לא כל התירוץ אלא אי הוה דיחויא הא דקאמר אפילו ברוח. ע"כ.

בנזיקים דבי קרנא: פירוש דקרנא סדר משניות כמו רבי חייא ורבי אושעיא כדאמרינן בעלמא משנת קרנא. וכן כתב רש"י ז"ל בפירוש ברכות פרק מי שמתו גבי תליסר מתיבתא כגון משנת רבי ורבי חייא ולוי וקרנא וכו' והיינו דקרי הכא נזיקים דבי קרנא. שיטה.

(שולחן ערוך חושן משפט שצח: כתוב בתוספות אי נמי זה יתבע מבעל החצר וכו' פירוש נפקא מינה אם בעל השור איניש אלמא. הר"א מגרמישא ז"ל.