שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ד/דף מה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מה עמוד א[עריכה]

מכרו מכור:    פירש רש"י לרדיא כלומר דלהצילו ממיתה אינו מכור. ולפי מה שפירשנו אפילו לרבי יהודה כן. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל מכרו מכור. פירש הקונטרס דאפילו לרבנן דלא בעו מיתה והעמדה בדין שוין כאחת ומחייב קטלא גם כי מכרו לאחר. מכל מקום לרדיא מכור ללוקח דלרבי יהודה לא מחייב השור מיתה ממכרו קודם שנגמר דינו. וכן פירש בהדיא בפרק קמא עד שיהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחת ופירש הקונטרס בבעלים אחד משמע לאפוקי אם מכרו. ולא נהירא דאם כן לא תמצא לעולם אדם שחייב בנזקי שורו ולעולם ימכרנו אחר נגיחתו. ובניזקין נמי בעי רבי יהודה מיתה והעמדה בדין שוין כאחת כדאמרינן בפרק קמא.

לכך נראה דהא דבעי רבי יהודה מיתה והעמדה בדין שוין כאחת בבעלים בני חיוב קאמר לאפוקי דוקא הקדיש והפקיר דלאו בני חיובא נינהו הקדש והפקר אבל כשמכרו לאחר דבר חיוב הוא השני כמו הראשון חשוב שפיר מיתה והעמדה שוין כאחת. והא דקאמר הכא מכרו מכור לרדיא קאמר ולא להפטר אף לרבי יהודה. ע"כ.

וכתב הר"ר אליעזר מגרמישא ז"ל וז"ל מכרו מכור. פירש הקונטרס לרדיא. פירש מהרא"ל שיכול לחרוש ולומר ומה לו להשמיענו היתר חרישה על ידי מכירה. אלא דבא לומר דלכך לא הוי מקח טעות ואחר גמר דין אפילו לפירוש רבינו תם בשביל רגע קטן לא שדי איניש זוזי. ופירוש שני שבקונטרס נראה לו שבשביל חרישה לבד אין מקח קיים.

כתוב בתוספות או אפילו לשחטו סבור דשרי ומכל מקום לא שחטתיו דמיד אחר שקניתיו הוגד לי כי שחטו אסור. כתוב בתוספות אסור לשהותו לענות דינו ואתא גופיה כרבי יעקב דבסמוך דבעלים מתענין בשהיית דין שוורים. ע"כ.

הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו. הרא"ה ז"ל. וכן כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הקדישו מוקדש ובית דין מכריחין אותו לפדותו בשוויו וליתן דמיו לבדק הבית שהרי לא ירדה עליו קדושת מזבח שהנוגח שהמית פסול כמו שביארנו ואחר שנפדה בית דין סוקלין אותו שהרי אף של הקדש עצמו שהמית נסקל לדעת חכמים והנהנה ממנו קודם פדיון מעל ואם שחטו בשרו מותר באכילה. אף בהפקר נראה שהדין כן שקודם גמר דין הפקרו הפקר וזכה הזוכה למה שנשתמש בו או שאם שחטו מותר לו באכילה ואין כאן גזל לאחר גמר דין אינו הפקר ואם נשתמש בו הזוכה יחזיר דמי שכירותו ויאסרו בהנאה. ע"כ.

דאם כן לפלוג בחמץ בפסח:    פירש הקונטרס ואנן קיימא לן בהגוזל דלרבנן וכו' כמו שכתוב בתוספות עד וקשה לפירושו דסוגיא דהכא איתא נמי וכו'. וזהו לפי מה שהם גורסים כאן רבא אבל גירסת רבינו חננאל ז"ל לא גריס רבא אלא רבינא שהוא בתרא ושפיר ידע לה לההיא ברייתא דאייתי רבה בר שמואל. הרשב"א ז"ל.

השתא אתפסתיה לתוראי:    פירש רש"י אתפסתיה בידים שמסרתו לבית דין לדונו בסקילה. וזה תימה בעיני כיון שמחלוקתן של רבי יעקב ורבנן דוקא בהתפיסתו בידים האיך לא פירשו כן בהדיא התפיסו שומר ונגמר דינו. ועוד אס התפיסו בידים לבית דין האיך יכול להוציאו מיד בית דין להחזירו לבעלים. אלא נראה דאפילו לא התפיסו בידים כל שלא החזירו עד שלא נגמר דינו חשיב כאלו התפיסו בידים.

ואיכא למידק מאי שנא מחמץ בפסח דהתם נמי אמאי מודו רבנן לימא ליה את גרמת לי הפסדא דאי אהדרת לי הוה מזבינא ליה אי נמי אכילנא ליה. ועוד רבי יעקב נמי דאמר הכא לפטורא דשומר דמצי אמר סוף סוף מגמר הוי גמרי ליה לדיניה שלא בפני מאי קאמר דהא מצי מפקיד למימר ליה אי אהדרתיה הוה שחיטנא ליה עד שלא נגמר דינו. והרבה פירושים דחוקים נאמרו בזה והטוב שבכולן מה שפירש הראב"ד ז"ל דהא דאמרו רבנן הוה מעריקנא וכו' הכי קאמר שביקנא ליה דנהדר לאגמא שהוא מקום מרעיתו וכיון דלא אהדר אפסדתיה ואלו מעשה חדש לא קא טעין ליה לא הברחתו לאגם ולא שחטתו. אלו דברי הרב ז"ל ויפה אמר שאלו טעין מעשה חדש מאן לימא שהיה עושה כן. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל לא דכולי עלמא אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דאם לא כן ליפלגו בחמץ ועבר עליו הפסח כלומר ליפלגו רבנן בכולה מתניתין דהגוזל במטבע ונפסל תרומה ונטמאת וכו'. אלא הכא בהא קמיפלגי רבנן סברי פושע הוא בשמירתו בשעת גמר דינו חוץ מן הפשיעה שפשע בשמירה ראשונה דאמר ליה אי לא אתפסתיה ניהליה הוה מעריקנא ליה לאגמא קודם שנגמר דינו ולא היו גומרין את דינו ואת נמי מיבעי לך למעבד הכי הלכך כיון שפשע בגמר דין כשנגמר דינו לשומר נגמר כי הוא הביא עליו האיסור מה שאין כן בחמץ בפסח כי הגזלה אחת היא ובשעת הגזלה ראוי היה להשבון וכל שהוא בהיתר אין בו אלא גזלה הראשונה וכשבא זמן האיסור כאילו בא כאן גזלה אחרת והאיסור מאליו בא עליו ובשור ליכא למימר איבעי לך למשחטיה לרבי יעקב לפי שאין אדם רשאי לשחוט שור שאינו שלו. אי נמי שור כשהביאו לבית דין משנגח או אפילו כשהביאו לביתו למקום שיד בית דין מצויה שם הפסידו בידים אבל חמץ כדקאי קאי. ע"כ. ופירוש רש"י תימה דמה לו לשומר להתפיסו בידים ולמה לא ימתין עד שיקחוהו בית דין. הרא"ש ז"ל.

וריב"א פירש דאתפסתיה לתוראי לאו דוקא בהתפסה בידים אלא מה שלא שמרו שלא יבא לידי כך על זה אומר אתפסתיה כלומר גרמת לו ליתפס שלא שמרתו מתפיסת בית דין. ומה שמחלקים בין שור היוצא ליסקל לחמץ שעבר עליו הפסח ושאר איסורי הנאה שאומר בהם הרי שלך לפניך אף על פי שלא התפיסו בידים זהו מפני שבשור מחייבו המפקיד במה שהיה יכול להציל כמו שהוא בעין דהוה מצי לאערוקיה לאגמא ולא היו גומרין את דינו אבל בחמץ שעבר עליו הפסח אף על פי שיכול הגזלן להציל מן האיסור על ידי החזרה לבעלים ויאכלוהו או ימכרוהו קודם הפסח אין לחייבו מטעם זה כיון שאינו יכול להצילו ולהפקיעו מן האיסור כמו שהוא בעין.

וזהו כמו כן טעמו של רבי יעקב שפוטר השומר במה שיאמר הרי שלך לפניך אף על פי שהיה יכול להצילו מן האיסור על ידי שהיה מחזירו לבעלים והיה שוחטו כי כיון שאין יכול להפקיעו מאיסור גמר דין כמו שהוא בעין אלא על ידי שחיטה אין לחייבו במה שלא הצילו מן האיסור ולכך יכול לומר לו הרי שלך לפניך בשור היוצא ליסקל לרבי יעקב כמו חמץ לרבנן. ולפי זה לא בא רבא בהגוזל קמא ליישב כרבנן סוף הבבא דקתני בשור היוצא ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך דאי אפשר להעמידה כמותם כיון שגם בלא התפסה בידים לא יוכל לומר הרי שלך לפניך לרבנן דרבי יעקב אלא ארישא דבבא דחמץ ועבר עליו הפסח ומטבע ונפסל קאי.

ואם תאמר והרי יכול לשמור ולהציל השור מאיסור כמו שהוא בעין אלו שמרו שלא היה נוגח. ויש לומר דמיירי שנגח באונס אבל אם נגח בפשיעה אפילו רבי יעקב מחייב על שהיה לו לשמרו מנגיחה זו שיאסר על ירה אם נגח וכיון שלא שמרו חייב כמו שחייב השומר בנזקי השור ונכנס בהם תחת הבעלים. ואם השור תם והזיק בפשיעת השומר לא יפטר בהחזרת השור לבעלים אלא כשיוציאו בית דין השור מיד הבעלים לשלם חצי נזק מגופו יחזרו בעלים על השומר. והוא הדין נמי הכא אם נגח בפשיעה לא תועיל החזרה לבעלים אחר גמר דין אפילו לרבי יעקב כיון שפשע השומר בנגיחה זו. והא דתניא לקמן וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו אפילו בהחזירו שומר לבעליו קאמר דאין חזרתו מועלת אפילו החזירו קודם גמר דין כיון שנגח בפשיעה.

ומה שמוכיח בברייתא באותה סוגיא דהגוזל קמא דאפילו לרבנן דרבי יעקב אס החזירו שומר לבעליו קודם גמר דין מוחזר היינו בנגיחה באונס כי הך דשמעתין. וקשה לפירושו מאי נפקא מינה אם יכול להציל כשהוא בעין או שיכול להצילו על ידי אכילה ומכירה ושחיטה אי פשיעה מיקרי מה שלא החזירו והיו מצילין אותו הבעלים כשהוא בעין הויא נמי פשיעה בהצלה אחרת. ועוד קשה כיון שבמקום שהיה יכול להציל הדבר כמו שהוא בעין מן האיסור אין יכול לומר לו הרי שלך לפניך בין לרבנן בין לרבי יעקב ומה שיכול לומר בשור הנסקל הרי שלך לפניך זהו לפי שלא היה יכול להצילו כמו שהוא בעין אם כן בתרומה ונטמאת למה שונה בהגוזל עצים במשנה ובברייתא שיכול לומר לו הרי שלך לפניך והלא היה יכול להצילה מאיסור טומאה זו כמו שהוא בעין אלו היה שומרה בטוב.

ונראה לר"י לפרש דאפילו תפסוהו מאליהן נמי חייב דמה שנופל ליד בית דין חשוב היזק ניכר וכו' ככתוב בתוספות. ולפי פירוש זה האי דקאמר אי אהדרתיה ניהליה הוה מעריקנא ליה לאגמא לאו משום נתינת טעם שהיה יכול להצילו על ידי כך אומר כן שאם יש לחייב את השומר במה שהיה יכול להצילו מזה ההפסד אף על פי שאינו ניכר אם כן לרבי יעקב נמי ליחייב מטעם דאי אהדרתיה ניהליה הוה שחיט ליה. ובכל איסורי הנאה כגון חמץ ועבר עליו הפסח שמודים בהם רבנן לרבי יעקב היה להם לחייב מטעם דאי אהדרתיה ניהליה הוה אכיל ליה או מזבין ליה קודם הפסח. אלא הכי פירושו אי אהדרתיה ניהליה אי בעינא הוה מעריקנא ליה לאגמא ולא היו בית דין גומרין דינו שלא בפניו וכו' ככתוב בתוספות. וכן משמע בניזקין דבהיזק ניכר אין יכול וכו' ככתוב בתוספות. עד שאין לך שנוי גדול מזה אלו היה ניכר ובהאי טעמא נמי איכא לפלוגי בין שור שהרג ברשות שומר ובין חמץ שעבר עליו הפסח דהחזירו לבעליו דשור שהרג קודם גמר דינו מוחזר לכולי עלמא ולרבי יעקב אפילו לאחר גמר דינו מוחזר וכן חמץ מוחזר לכולי עלמא לשור תם המזיק ברשות שומר שאפילו קודם גמר דין וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

כתוב בתוספות והשתא לפי זה נוכל להעמיד כל הבבא דמתניתין וכו'. ואומר מהרא"ל דעל כרחך לא אתיא כרבנן דמדבאתה לאפלוגי בין שעת הגזלה להרי שלך לפניך בשור הנסקל הוי ליה לפלוגי בין תפסוהו בית דין לתפסוהו בידים.

עוד כתוב בתוספות כיון דעל ידי פשיעה נפל ליד בית דין. פירש מהרא"ל שהפשע שלא הבריח אותו לאגם דע"כ מעריקנא הוי עיקר הטעם כלומר להכי גם עתה היה לך להבריחו. ור"י אומר שאינו תלוי בזה אלא נראה על ידי פשיעתו שלא שמרו מלהזיק בא לידי בית דין ואפילו מבריחו ועשה כל מה שהיה יכול ושוב בא לבית דין ובידם ניכר פשיעה הראשונה דאם היה אגם לא היו גומרים דינו בשביל זה נקט אי אהדרתיה להכי מתחייב משום פשיעה הראשונה ולרבי יעקב אף על פי דפשע מכל מקום מחמת פשיעתו לא בא היזק ניכר.

עוד כתוב בתוספות ושור תם דמזיק ברשות שומר אפילו קודם גמר דין. אומר מהרא"ל דצריך ר"י לדקדוק זה דלעיל גבי שאלו בחזקת שהוא תם קאמר אי תם הוה מעריקנא ליה ולא קאמר הוה מהדרנא לך דאינו מוחזר לכולי עלמא. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

אפילו כלהו ליפטרו דוקא מדמי שור לבעלים ומכופר קאמר ליפטרו אבל ודאי השור נהרג אף כי נגח באונס כדמשמע לעיל פרק ב' דתניא הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית השור בסקילה ואין לך אונס גדול מזה דקא מצי למימר מאי קא בעית ברשותי. תלמידי הר"פ ז"ל. לעיל.

דשמריה שמירה פחותה דהיינו שנעל בפניה דלת שראויה לעמוד ברוח מצויה דשומר חנם פטור מהכל שהרי כלתה שמירתו וכל הנך חייבין בכל בין בכופר בין להחזיר שור לבעליו ולאו למימרא שאם שמר שמירה מעולה דהיינו שנעל בדלת הראויה לעמוד בפני כל רוח שומר שכר והשוכר פטורין מלהשיב לבעליו דאם שומר שכר והשוכר פטורין אפילו כשהקיפה חומה של ברזל עד שיהא יושב ומשמר וכדאמרינן בפרק הפועלים והכא כלהו פטורין דקאמר מן הכופר קאמר ומשום הכי אוקמה אשמירה פחותה דהא במעולה כלהו הנך נמי פטורין. ואי נמי שמירה פחותה נקט משום רבותא דשומר חנם שהוא פטור בכך מן הכל דכלתה שמירתו. הרשב"א ז"ל.

דף מה עמוד ב[עריכה]

אי רבי יהודה וכו':    כדקתני השתא וכולן מועדין פטורין לענין כופר דהא סבר בשמירה פחותה סגי וצריך עיון ומנא לן. ואפשר דנפקא ליה מריבויא דסקול יסקל. ומיהו לעולם נהרגין כיון דהרגו ואפילו באונס בעלים וכיון דנהרגין משלמין לבעלים כיון דלא נטרוהו שמירה מעולה לבד משומר חנם ושוכר. הרא"ה ז"ל.

הא מני רבי אליעזר היא דאמר אין לו שמירה אלא סכין:    ואפילו בשמירה מעולה לא מיפטר כל שכן בשמירה פחותה כי הכא ומשום הכי משלם כופר. ולא רצה לאוקמה אפילו בנטרה שמירה מעולה כיון דאתיא כרבי אליעזר משום דנהי דחייבין כופר דלא סגי ליה בשמירה מעולה לרבי אליעזר מכל מקום מדמי שור לבעליו פטור אפילו שומר שכר דאונס הוא כיון דנטריה שמירה מעולה והיכי הוה קתני וכולם חייבין חוץ משומר חנם. מיהו לקמן פירשנו דלמסקנא דאף לרבי אליעזר סגי ביה בשמירה מעולה והשתא ניחא טפי. תלמידי הר"פ ז"ל.

אמר רב הונא וכו':    אין לו שמירה אלא סכין וכו' ולענין שוכר סבירא ליה כרבי יהודה דהוא כשומר שכר. ואף על גב דרבי אליעזר לענין דיני שמים הוא דאמר כיון דמחמיר בה כולי האי איכא למשמע מינה דודאי סבירא ליה דבעינן שמירה מעולה ולהכי כי לא נטריה שמירה מעולה חייבין לשלם כופר ולהחזיר דמי שור לבעליו לבר משומר חנם דאף על גב דמשלם כופר אינו חייב להחזיר דמי שור אבל אידך כל היכא דחייבין כופר חייבין להחזיר דמי שור לבעליו אבל היכא דנטרו שמירה מעולה השור נהרג כיון דהרג לעולם נהרג והם פטורים מכופר ומלהחזיר דמי שור לבעלים לבר משואל דמחייב לשלם דמי שור לבעליו מדין דמחייב באונסין ומתניתין לא איירי אלא בדיני שמים לא באונסין. הרא"ה ז"ל.

(חו"מ שכ"ו) אמר רבי אלעזר מסר שורו לשומר ולא גרסינן שומר חנם דאפילו בשומר שכר נמי מיירי בכל השומרים. תלמידי הר"פ ז"ל.

אמרינן היכי דמי אי דקביל עליה וכו':    נראה לי דלאו כשקיבל עליו בפירוש קאמר אלא כל שמקבל עליו כל שמירה מן הסתם קאמר. ותדע מדאסקי הכא במאי עסקינן כגון שהכיר בו שהוא נגחן וסתמא וכו' אלמא כולה מילתא בסתמא הוא. דדוחק הוא לפרש סתמא דמילתא כשקיבל שמירתו בסתר ולא פירש אם יזיק או יוזק אלא שאמר הריני מקבל עלי כל שמירת נזקיו. ועוד דהא מתניתין קתני מסרו לשומר חנם ולשומר שכר וכו' סתמא. וכן בברייתא. ולא בתנאי דאי בתנאי ובקבלה מפורשת הכל לפי התנאי והקבלה אלא אם כן תאמר שקבלו עליהן ופירשו שהם מקבלין שמירת נזקיו כשמירת גופן וזה נראה לי דחוק. אלא נראה לי כמו שכתבתי.

אלא שמצאתי להראב"ד ז"ל שכתב בלשון הזה לעולם דקביל שמירת נזקיו בסתם שלא פירש נזקין דידיה ונזקין דעלמא אלא נזקין סתם וכיון שהוא נגחן סתמא דמילתא דלא אזיל איהו ומזיק לאחריני קביל עליה. ע"כ. וכמו שכתבתי נראה.

ובירושלמי גרסינן אמר רבי אלעזר דרבי מאיר שמירת נזקיו כשומר חנם דרבי יהודה שמירת נזקיו כשומר שכר. אמר רבי אלעזר מסר שור תם לשומר חנם יצא והזיק פטור יצא ונטרף חייב אלמא בסתם מקבל עליו שמירת נזקיו. ובפרק הפרה תניא כנוס שורך ושומרו וכו' אלמא במקבל עליו שמירתו סתם חייב בנזקיו. הרשב"א ז"ל.

דאתו אחריני ומזקי ליה לדידיה לא אסיק אדעתיה:    מצאתי לאדוני זקני ה"ר בנבנשתה הלוי ז"ל שפירש דדוקא כשנגחו תם דהא לא אסיק אדעתיה אבל כשנגחו מועד חייב דהא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה. הרא"ה ז"ל.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל המקבל את השור בדין שמירת אחד מארבעה שומרים קבל עליו מן הסתם שמירת נזקיו ושמירת גופו וכשם שאם הזיק הוא חייב בנזקיו כך אם הוזק חייב לשלם כל הזיקו לבעלים. ומכל מקום אס היה שור זה נגחן מן הסתם לא קבל עליו שמירת גופו שלא עלה על דעתו אחר שהוא נגחן שיזדמן לו שיזיקו לו. קצת חכמי הדורות שלפנינו חולקים בקצת דבריו לומר שלא נפטר שומר חנם בשמירה פחותה מן הכופר אלא מן התשלומין כשהזיק ומן ההיזק כשהוזק ואין דבריהם נראין. ואף גדולי המחברים כתבו בשומרים ששמרו שמירה מעולה ויצאו והזיקו שהשומרים פטורים והבעלים חייבים. ואין הדברים נראין כלל. ע"כ.

והר"מ מסרקסטא ז"ל כתב וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות נזקי ממון המוסר בהמתו לשומר חנם או לנושא שכר או לשואל או לשוכר נכנסו תחת הבעלים בשלא שמרוהו כלל אבל אם שמרוהו שמירה פחותה שומר חנם פטור וכן נראה מסוגיא דשמעתא דשומר חנם כלתה לה שמירתו שהרי אינו חייב אלא בפשיעה ואם שומר שכר או שואל או שוכר חייבים ואם שמרוהו שמירה מעולה כראוי השומרים פטורים והבעלים חייבים. ע"כ. ואי במועדים קא מיירי. קשה אמאי בעלים חייבים כדכתיבנא לעיל אליבא דרבי יהודה ובתם הוא דאיכא למימר הכי. ותמיהא מילתא בשואל כיון שכל הנאה שלו אמאי אינו נכנס תחת הבעלים לגמרי ואפילו אם שמרו שמירה מעולה היה ראוי לשלם לבעלים מה שיגבה ניזק מגופו של שור. וצריך עיון. עכ"ד.

וכבר הגיה הרמב"ם ז"ל הלשון עצמו וכתב כך אבל אם שמרוהו שמירה מעולה כראוי ויצא והזיק השומרים פטורים שמרוהו שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור והבעלים חייבין אפילו המית את האדם ואם שומר שכר וכו'. חייבין. כן כתב לחכמי לוניל ז"ל בתשובה.

מתניתין קשרו בעליו במוסרה:    והוא חבל של גמי שהוא עשוי לקשור בו צואר הבהמה ונעל בפניו כראוי עד שיכולה לעמוד ברוח מצויה ויצא והזיק אחד תם ואחד מועד חייב שזו שמירה פחותה היא עד שיקשור בשלשלת של ברזל שלא יהא יכול לנתקה או שיהא סוגר עליה עד שרוח שאינה מצויה לא תהא שולטת עליה לפתוח. רבי יהודה אומר תם חייב ומועד פטור. ונראה לי הטעם הואיל וקל יש לו אף הבריות ראויות להשמר. מאירי ז"ל.

גמרא מאי טעמא דרבי מאיר קסבר רבי מאיר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי:    כתב הראב"ד ז"ל נראה דכמאן דאמר פלגא נזקא ממונא סבירא ליה ולית הלכתא כוותיה. ואינו מחוור בעיני דהא סתם מתניתין רבי מאיר ואם כן בשלהי פרק קמא דאפליגי בה רב הונא בריה דרב יהושע ורב פפא ואקשינן עליה דרב הונא בריה דרב יהושע ממתניתין דהמזיק והניזק בתשלומין וממתניתין דקתני מה בין תם למועד כדאיתא התם מאי קושיא כיון דסתם מתניתין רבי מאיר ומכל מקום אית ליה במתניתין דהכא דפלגא נזקא ממונא ואם כן לפרוך מיניה סתם.

אלא ודאי אין פירוש בחזקת שימור דהכא כחזקת שימור דהתם דהתם פירושו שסתם שוורים אין חזקתם להזיק ומשתמרים הם מלהזיק וכאן פירושו אין צריכים הבעלים אזהרה שישמרו שוורים שלהם דחזקה כל אחד ואחד שומר שורו ומאן דאמר לאו בחזקת שימור קיימי סובר שצריך המקרא להזהיר הבעלים שישמרו שוורים שלהם שאלולי שהזהירן הכתוב שמחייבים בתשלומין לא היו נזהרים בשמירתם ומכל מקום בין רבי יהודה בין רבי מאיר סוברים דגופם בחזקת שימור קיימי והילכך פלגא נזקא קנסא. הרשב"א ז"ל.

וכן כתבו תלמידי הר"פ ז"ל וזה לשונם סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי פירוש שאין דרך לשמרם כדפירש בקונטרס והשתא לא הוי כי ההיא דפרק קמא וכו'. ויש ספרים דגרסי איפכא רבי מאיר סבר שוורים בחזקת שימור קיימי וכו' והשתא יש לפרש כי ההיא דפרק קמא וכו' ככתוב בתוספות. וא"ת אכתי רב פפא ורב הונא דפליגי בפרק קמא וכי פליגי בפלונתא דהני תנאי. וי"ל דיש ליישב בין רבי מאיר בין רבי יהודה אליבא דכולהו אמוראי דלעיל דנהי דסבר רבי מאיר דבחזקת שימור קיימי מאיליהן היינו דוקא דבעיני הבעלים חשיבי בחזקת שימור מאיליהן ולכך אין דרך הבעלים לשמרן אבל הבעלים טעו ואמת היא דאינם בחזקת שימור מאיליהן ואם כן הוי פלגא נזקא ממונא.

וכן רבי יהודה דאמר לאו בחזקת שימור מאיליהן קיימי יש לפרש כמו כן היינו דמחויבים הבעלים לשמרם לכל הפחות שמירה פחותה אבל הבעלים טעו שהרי אמת הוא דבחזקת שימור מאיליהן קיימי ואם כן הוי פלגא נזקא קנסא. והשתא פליגי רב פפא ורב הונא בין אליבא דרבי מאיר בין אליבא דרבי יהודה אך פליגי אם השוורים בחזקת שימור בעיני הבעלים בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה אם אמת היא כמו שסוברים הבעלים או אינה אמת והבעלים טעו. ויש ליישב גירסא אחרת דשפיר סבר רבי מאיר לפי האמת דלאו בחזקת שימור קיימי מאיליהן אך הבעלים טעו וסברי בחזקת שימור ולכך אין שומרים אותם הבעלים ולפי סברת הבעלים אמר רחמנא תם מחייב וכו' וכן לרבי יהודה איפכא. ע"כ. וכן כתב הרא"ש ז"ל.

והא מיבעי ליה ללאו:    נראה כגירסת הספרים דגרסי לגופיה וכו' כמו שכתוב בתוספות. ויש גרסינן ללאו והכי מפרשינן לכדרבי אלעזר דאמר אין לו שמירה אלא סכין ורבי אלעזר לא פלינ אדרבי מאיר ורבי יהודה אלא מילתא באפי נפשה קאמר דחייב לשחטו ואסור לשהותו. ולא נהירא דמדאמרינן לעיל רבי אלעזר היא ולענין שוכר סבר לה כרבי יהודה ואם לא דבר רבי אלעזר אלא בזה שאסור לקיימו מה ענין רבי אלעזר לכאן.

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל והא מיבעי לית ללאו לאו דוקא אלא כלומר לגופיה דדוקא משום דלא ישמרנו הא שמרו פטור וזה אחד מן הלשונות שבתלמוד שהוא בשני מקומות בענין אחד ופירושו מתחלף. וכן פירש רש"י ז"ל. ע"כ.

לא פטר רבי יהודה:    כתוב בתוספות הוא הדין לקולא ומיהו להפטר מהודאתו וכו'. תימה אמאי שדינן מגופו והעמדת אפוטרופוס גופיה בתר שמירה אדרבה נשדייה בתר דמודה ומפטר דהתם לאו במקומה עומדת דלחומרא אית לן למימר. וי"ל דמסתברא מאי דכתיב בקרא בהדיא מגופו ושמירה יש לדמות אבל בהודאה לא איירי כלל דכתיב והועד בבעליו. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

אבל צד תמות במקומה עומדת:    ואם תאמר אם כן לרבי יהודה לא משכחת לה כופר שלם לעולם. ויש לומר דאף לרבי יהודה הא לא משכחת כופר שלם שעל צד המועדות חייבו הכתוב את הכופר דכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו וגו' אם כופר יושת עליו. הרשב"א ז"ל.

(חו"מ ש"צ) אמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל אליבא דמאן אי אליבא דרבי מאיר האמר תרווייהו שמירה מעולה בעו דקא סלקא דעתך לענין תשלומין בתרווייהו נמי נזק שלם משלם ואי לשמירה מאי איכא בין קרן ימין לקרן שמאל לרבי מאיר. אי אליבא דרבי יהודה אם שמרו שמירה מעולה בתרווייהו נמי פטירי ואם שמרו שמירה פחותה בימין נמי איכא צד תמות לענין גופו ולא הבריחו לאגם. אי לר"א בן יעקב היכא דשמרו שמירה פחותה פטור לגמרי ואי לא שמרו כלל תרווייהו כי הדדי נינהו ומשלם נזק שלם מעלייה דלא אשכחן תנא דמפליג במועדות בין תמות למועדות לענין שמירה ולענין גופו אלא רבי יהודה.

לעולם רבי יהודה ולא שמרו כלל ואי אמרת בימין נמי איכא צד תמות לענין עלייה ומגופו רב לא סבירא ליה כדרב אדא בר אהבה דבצד אחד ליכא תמות ומועדות כלל לא לשמירה ולא לענין גופו ונזק שלם משלם מעלייה ובשמירה פחותה סגי ליה לכוליה נזק אבל בין קרן ימין לקרן שמאל איכא פלוגתא בין תמות למועדות דקרן ימין סגי ליה בשמירה פחותה לכוליה נזק ואי לא שמרו כלל משלם נזק שלם מעלייה ובקרן שמאל בעי שמירה מעולה ואי לא שמרו כלל משלם חצי נזק מגופו וחצי נזק מעלייה דהא מועד הוא. כן נראה לי.

והצרפתי ז"ל מפרש דלענין תשלומי חצי נזק ונזק שלם פשיטא דמועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל כי הנך דמתניתין וגריס ביה במילתא דרבי מאיר פשיטא. ואין בספרים שלנו פשיטא וגם אין הדבר פשוט כאשר אמר ואם איתא דהכי הוא איבעי ליה למתנייה במתניתין דהא עדיפא ממין לשאינו מינו מאדם לבהמה והמבין יבין. הראב"ד ז"ל.

אליבא דמאן:    הקשה ה"ר זלמן לוקי אליבא דרבי אליעזר לפירוש התוספות קמא דבסמוך. וי"ל דאם כן פשיטא דאינו מועד לקרן שמאל דהוי פשיטא לענין תשלומין ודוקא כי מוקי לה כרבי יהודה הוי חידוש לאשמועינן דדוקא כהאי גוונא משכחת תמות לאפוקי מדרב אדא. וכי האי גוונא תירץ מהר"ח כמה קושיות מהר"ם. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל. ויש אומרים דדוקא מימין לשמאל מפני שהימין מזומן להזיק והוא צד חזק שבו אבל משמאל לימין מועד הוא. ורוב מפרשים פסקו אף משמאל לימין והוא הדין שאינו מועד מאב לתולדה ומתולדה לאב ומתולדה לתולדה רצה לומר מנגיחה לנגיפה ומנגיפה לנשיכה. ואחר שמועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק אם בימין נגח פטור ואם בשמאל נגח חייב. וגדולי המחברים כתבו בענין מועד לקרן ימין דברים שלא נראה לנו. ע"כ.

וכתב הרא"ה ז"ל גבי הא דאמרי דרב לא סבירא ליה דרב אדא בר אהבה וכו'. וז"ל מסתברא דאף על גב דבעלמא קיימא לן כר"א בן יעקב הכא לא סבירי לן כוותיה דהא רב דלית ליה כוותיה איהו דסבר דלא שני לן בין תם למועד ורב אמר דהפרש אית בהו. מיהו מהא דרב ליכא ראיה דאית לן כרבי יהודה דאפשר דרב לא אמר אלא דהפרש אית לן בין תם למועד בדין שמירה ולכולי עלמא ליכא בשור אלא האי הפרש דבין תם למועד אבל במועד גופיה ליכא הפרש כלל לכולי עלמא. ואכתי לא מוכחא מהא דרב הילכתא כמאן במועד אי כרבי יהודה או כרבי אליעזר ומסתברא כרבי אליעזר דמתניתא דאוקימנא כוותיה הילכך תם ששמרו שמירה פחותה פטור ומועד צריך שמירה מעולה. ע"כ.