שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ד/דף מב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מב עמוד א[עריכה]

נקי מדמי ולדות כלומר מחצי דמי ולדות:    והא דלא מוקמינן ליח לחצי כופר משום דקסבר דמשלם הוא חצי כופר. ותמיהא לי מי דחקו לרבי יוסי לפטור ולדות ולחייב בחצי כופר. ומסתברא משום דקסבר דכל נזקי השור כל שבמועד נזק שלם בתם חצי נזק וכיון שבמועד משלם כופר שלם בתם חצי כופר אבל בולדות לא חייב הכתוב בהדיא נזק שלם של ולדות במועד שנאמר שיהא התם משלם החצי אלא אדרבה הוצרך הכתוב ללמדנו שבתם פטור כדי שנלמוד מן התם למועד מדפטר בתם שמע מינה שבמועד משלם דמים שלמים של ולדות שלא הוצרך הכתוב לפטור חצי ולדות בתם מחמת עצמו של תם דמנא תיתי אדרבה הייתי אומר דבין תם ובין מועד אנשים חייבים שוורים פטורים אבל כתב רחמנא ובעל השור נקי לפטור את התם ללמדנו דתם פטור הא מועד חייב הרשב"א ז"ל. והרא"ה ז"ל כתב וז"ל נקי מדמי ולדות דלעיל מיניה כתיב חייב בדמי ולדות. ע"כ.

כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור:    וא"ת למה לי למכתב אנשים כלל הא כיון דתם פטור מבעל השור נקי אם כן ממילא ידעינן דמועד פטור דלא חייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם כדפירש"י לעיל. וי"ל דאי לא כתיב אנשים הייתי אומר בין תם בין מועד חייב בדמי ולדות ובעל השור נקי הוה מוקמינן ליה לחצי כופר כרבי אליעזר דהכי מסתבר טפי אבל השתא דכתיב אנשים למעוטי מועד אית לן לאוקמי ובעל השור נקי לפטור תם מדמי ולדות כיון שכבר מיעטו צד מועדות סברא הוא לאוקמי מיעוטא דנקי לפטור נמי צד תמות. תלמידי הר"פ ז"ל.

כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור ומועד חייב:    כתבו בתוספות ואי לא כתיב אנשים כלל הוה פטרינן מי במועד וכו'. ואין לתרץ כדלעיל דאי לא כתיב אנשים הוה דרשינן נקי מחצי כופר והוה מחייבי תרווייהו בדמי ולדות דאם כן השתא נמי דכתיב אנשים מנלן מועד חייב ותם פטור נימא דמועד פטור וכל שכן תם ואיצטריך אנשים דלא נדרוש חצי כופר. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל כתב רחמנא ובעל השור נקי. וא"ת למה לי אנשים בלאו הכי נמי יודעים דתם פטור דגלי קרא נקי ומועד חייב דלא גלי קרא דהא השתא לא מסתבר ליה לאוקמי נקי לדרשא אחריני וטעמא איכא כמו שאפרש לקמן בשילהי שמעתין. וי"ל דאי לאו אנשים הוה אמינא כיון דתם פטור מנקי מועד נמי פטור דלא חייב הכתוב מועד אלא במקום שחייב בתם ולהכי כתיב אנשים דהשתא על כרחך אתא בעל השור לומר דלא ממעטינן מאנשים רק שוורים תמין ולא מועדין. וא"ת והלא קאמר בברייתא נקי מדמי ולדות משמע דאתא ונקי לפטורא. וי"ל דהכי קאמר נקי מדמי ולדות אותו שור דאיירי ביה קרא דהיינו תם ואין שור אחר נקי דהיינו מועד אלא משלם כופר שלם. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות הוה פטרינן נמי במועד דלא מחייב וכו'. פירוש מכח נקי. וקשה אם בא נקי לפטור מועד מדמי ולדות אם כן לכתוב נקי גבי מועד כדאמרינן לעיל דאם בא רעהו להקל על הדיוט שנגח להקדש לכתביה לרעהו גבי מועד. וי"ל דבשלמא לעיל שאנו מחמירין על הדיוט שנגח להקדש לכתביה לרעהו גבי מועד אלא ודאי מדכתיב רעהו גבי תם שמע מינה שבא להחמיר על הדיוט שנגח להקדש שאפילו תם משלם נזק שלם אבל נקי דלא בא אלא לפטור לא שייך לומר ליכתביה גבי מועד כיון דממה נפשך בא לפטור.

ועוד תירץ מורי הרב על שם רבו ה"ר ישראל דלא שייך לכתוב נקי גבי מועד דבשלמא גבי תם דאם הרג את האדם בכוונה והוא נסקל שייך לומר שפיר נקי לגמרי מדמי ולדות בחד צד דהיינו היכא שהרג בכוונה דכיון דנסקל הביאהו לבית דין וישלם לך אבל מועד לא תמצא שיהא נקי בשום צד שהרי משלם מן העלייה הילכך לא שייך לכתוב נקי במועד.

עוד כתבו בתוספות ולהכי כתיב אנשים דליתי נקי לגלויי עליה וכו'. וקשה למה הוצרכו התוספות לומר דליתי לגלויי עליה יאמרי מדאיצטריך נקי שהוא מיותר אתא לאשמועינן דלא משתעי אנשים ולא שוורים אלא בתם. וי"ל דהוצרכו לומר מכח גלויי דאי מדאיצטריך קודם שהייתי אומר מדאיצטריך יותר הייתי דורש נקי לחצי כופר ולא הייתי עושה ממנו מדאיצטריך על כן הוצרכו לומר דאתא לגלויי שיש לי לדרוש כך אנשים ולא שוורים דאינן דומים לאנשים דהיינו תמין פטורין אבל דומין לאנשים דהיינו מועדין חייבין. גליון.

גבי בושת נמי נימא הכי:    תימה דמכל ארבעה דברים נמי הוה מצי למפרך דדרשינן איש בעמיתו ולא שור בעמיתו דומיא דאיש מועד וכל שכן תם כתב רחמנא בעל השור נקי השור תם פטור ומועד חייב. וי"ל דניחא ליה למפרך מקרא דאנשים דומיא דההיא דאיירי ביה ומיהו מרפוי ובושת הוה מצי למפרך מקרא דוכי יריבון אנשים אלא חדא נקט. וא"ת והיכי בעי לחיובי מועד בבושת והא כתיב קרא איש בעמיתו וכו'. וי"ל דלשאר דברים מוקמינן ליה חוץ מבושת דגלי ביה קרא. ועוד נראה דמאיש בעמיתו לא נפיק אלא צער וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

וה"ר ישעיה ז"ל כתב דאין להקשות אמאי שביק וכי יריבון אנשים דכתיב התם ואקשי ליה מבושת דבפרשת וכי יריבון יש דינים אחרים דכתיב ונקה המכה מלמד שחובשין אותו ואמרינן נמי דאומדין אותו ולא איכתביה כולה אלא משום דין ריפוי ושבת והוה אמינא דאנשים ולא שוורים אשאר דינים קאי אבל פרשה דוקצותה את כפה כולה משום דין בושת הוא דכתיבא וקאי לה אנשים ולא שוורים. ע"כ.

וכתב הר"ש ז"ל וז"ל גבי בושת נמי נימא הכי. צריך לומר דהא דלא נפקא בושת לרבנן מקרא דהזה משום דמסתברא דכוותה דנזק קא ממעט דהיינו שבת וריפוי אבל צער ובושת לא דמי ליה. ע"כ.

כתבו בתוספות אבל בושת דרגילה להיות רוב פעמים בלא חבלה לא נפיק מאיש אלא מאנשים פירוש לפי בושת דהיינו שורו שבייש פטור. וקשה אם כן מאי צריך קרא דאיש בעמיתו לשור שחבל באדם דפטור מצער מהיכא תיתי שיהא חייב דאיצטריך קרא לפוטרו דאי מק"ו מאדם ומה אדם שפטור מכופר חייב בצער שור שחייב בכופר אינו דין שחייב בצער איכא למפרך מה לאדם שכן חייב בבושת תאמר בשור שפטור מבושת. וי"ל דלא קשה דסומא שבייש יוכיח שפטור מן הבושת וחייב בצער אף אני אביא שורו שאף על פי שפטור מן הכופר וכו' איכא למפרך מה לאדם שכן חייב בצער והשתא לא תוכל לומר סומא יוכיח שהרי הוא חייב בצער ואם כן מדאיצטריך אנשים לפטור שור מבושת שמע מינה שהיה חייב ומהיכא תיתי לחייבו בבושת דאיצטריך קרא למפטריה. וי"ל דאיצטריך אנשים ולא שוורים לגלויי על אנשים בעלמא דהיכא שנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש חייב.

וקשה והרי דבר זה ילפינן מוקצותה את כפה דאיירי שנתכוונה להזיק ולא נתכוונה לבייש ואפילו הכי חייבת בבושת ואם כן הדרא קושיא לדוכתה אנשים למה לי. וי"ל שמכח קושיא אחרת מתרץ הכל דהשתא קשה מה צריך וקצותה לנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש דחייב דהא מאנשים ילפינן לה כדאמרינן השתא. ועוד דקשה מדאיצטריך אנשים לפטור שור מבושת שמע מינה דאדם פטור מכופר דאי חייב בכופר אמאי איצטריך אנשים לפטור שור מבושת מהיכא תיתי לחיובא אי מק"ו דאדם שפטור מכופר חייב בבושת וכו' הא אמרת דאדם חייב בכופר אם כן אם כופר יושת עליו למה לי דדרשינן עליו ולא על אדם והרי הוכחנו דעל כרחך אדם פטור מכופר.

הילכך נראה לתרץ שבזה התירוץ יתורץ הכל דיש לומר דקודם שהייתי עושה מדאיצטריך הייתי עושה כך אנשים היכא שנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש חייב ולא שוורים דאף על פי שלא נתכוון להזיק חייב בבושת והייתי מחמיר לחייב שור בבושת מעתה איצטריך אם כופר יושת עליו דהא ליכא השתא מדאיצטריך כיון דשור חייב בבושת ואיצטריך נמי וקצותה את כפה לדרוש ממנו אנשים דהיכא דנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש חייב ולא שוורים דבכל ענין שביישו פטורין.

אלא מעתה גבי בושת נמי נימא הכי:    תימה דבכל מקום שאומר התלמוד אלא מעתה פירושו אי אמרת בשלמא והכא היכי הוי אי אמרת בשלמא והלא מעיקרא נמי כשאמר מועדין ותמין פטורין היה קשה לומר רבי יוסי הגלילי אומר פטור מדמי ולדות ומבושת. ויש לומר דהכי פירושו אי אמרת בשלמא כדאמרינן לעיל דתמין ומועדין פטורין לא איצטריך ליה לרבי יוסי הגלילי להזכיר בושת כיון דבין תמין ובין מועדין פטורין אבל השתא דאמרת גבי בושת נמי תמין פטורין מועדין חייבין היה לו לרבי יוסי להזכיר פטור מדמי ולדות ומבושת כדי להשמיענו הדין דמועד חייב ותם פטור. גליון.

ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו זה לשונם אלא מעתה גבי בושת נמי נימא הכי פירוש כיון דדרשת ולא שוורים הדומין לאנשים ולא ממעטי שוורים תמין אלא מק"ו גבי בושת נמי נימא הכי דהא מועד חייב בבושת מדרשא דנקי כי היכי דדרשת גבי דמי ולדות. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר ליה אביי אלא מעתה הואיל ודייקת הכי תם פטור ומועד חייב גבי בושת נמי נימא הכי דכתיב כי ינצו אנשים וגומר אף על גב דבושת בהאי ענינא לא כתיב נימא שבא בעל השור נקי לחייב המועד הואיל וארבעה דברים כתובים באותו ענין ושוורים פטורין ואפילו מועדין מדכתיב איש בעמיתו ולא שור בעמיתו בא בעל השור נקי לחייב מועד בבושת דבושת לא כתיב גבי איש בעמיתו וכיון שנתכוון להזיק יהא חייב אף על הבושת. ורבי יוסי הגלילי לא אמר הכי דהא לא קתני נקי מדמי ולדות ומבושת אלמא מועד נמי פטור. לאו משום דקסבר מועד נמי פטור אלא משום דקסבר תם נמי חייב בבושת כדקא סבר בחצי כופר הא לא אפשר דאם כן אנשים לא ממעט ולא מידי. ע"כ.

ליתני מדמי ולדות ומבושת לאו דוקא מדאיצטריך נקי לא ידעינן אלא חד כלומר מאי חזית טפי למדרשיה הכי מבושת גבי בושת. הקשה מהר"א למה צריך איש כי יתן מום וגו' למעוטי מצער הא מאדם באדם לא אתי שכן משלם בושת. ותירץ דסוגיא משמע דאי לא אתא למעוטי שור ממילא מקרא מלא דבר הכתוב. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

וזח לשון הרא"ה ז"ל אמר ליה אביי אלא מעתה וכו'. הא דנקיט בושת כל שכן ודאי לארבעה דברים דכתיבי לעיל מינה בההוא ענינא אלא משום רבותא נקט בושת כלומר דאפילו בבושת דלא כתיב בההוא ענינא נימא הכי. ואפילו בבושת נמי נימא דמועד חייב והשתא לפום פשטא מסתברא דהוא הדין דיכול לאקשויי אם איתא דכן הוא דבעל השור נקי אתא למימר דתם פטור ומועד חייב אנשים דכתב רחמנא תו למה לי. אלא דאפשר דהוה יכול לדחויי דכיון דכתב רחמנא אנשים איצטריך ודאי למכתב ובעל השור נקי אבל השתא ודאי דכתב רחמנא ובעל השור נקי תו לא הוה מצטריך למכתב אנשים כלל.

ואפשר דאתי לדרשא אחריני וכיון דאיצטריך למכתב אנשים איצטריך למכתב ובעל השור נקי להכי עדיפא ליה הא דאמר וכי תימא הכי נמי לרבי יוסי הגלילי דתם פטור מארבעה דברים ומועד חייב ליתני בעל השור נקי רבי יוסי הגלילי אומר פטור מדמי ולדות ומבושת דאי אמרת דלא שמע מינה תרתי מאי פסקא דשמע מינה הא ולא הא. אין אסון וכו' לא יענשו אפילו שלא בכוונה דסבירא ליה כתנא דבי חזקיה ולא שוורים דאף על גב וכו' יענשו מדמי ולדות דליכא למימר בהוא דקם ליה בדרבה מיניה הדר כתב רחמנא וכו' למימר דתם פטור. והשתא הדרינן למימר דליכא למדרש אנשים ולא שוורים הדומין וכו' אלא אנשים ולא שוורים וסתמא היינו תמין דאפילו כתב רחמנא הכי בהדיא אנשים ולא שוורים לא משמע אלא תמין.

וליכא למימר דהתם דייקינן אנשים ולא שוורים כלל ואפילו מועדין דכי מיירי במועדין בהדיא מדכר להו והיינו דלא הוה דרשינן הכי מעיקרא אנשים ולא שוורים כלל וכלל ודרשינן אנשים ולא שוורים הדומין לאנשים מהאי טעמא דכתיבנא דרחמנא לא איירי בסתמא במועדין. והשתא תו לא הוי סתמא אלא כמפרש כיון דשוורים הדומין לאנשים קאמר.

והשתא דהדרינן מדרשא דאנשים ולא שוורים הדומין לאנשים אלא אנשים ולא שוורים סתם ליכא למימר אלא תמין מסתמא כדפרישנא וכיון דכן גבי ארבעה דברים דכתיב בהו אנשים ואיכא למעוטי שוורים מיניה כדאמרינן הכא ליכא למעוטי אלא סתם שוורים דהיינו תמים אי לאו דכתיב כמשפט הזה דכתיב גבי מועד וממעטינן מיניה ארבעה דברים כדאיתא לעיל לרבנן או משום דכתיב מיעוטא אחרינא איש בעמיתו כדאיתא לעיל לרבי עקיבא וכיון דאיכא תרי מיעוטי ממעטינן אפילו מועד אבל בנזק ודאי לכולי עלמא חייב דכיון דבנזקי ממונו חייב כדאיתא בהדיא שור בשור כל שכן בניזקין שיזיק השור לגופו. ולפום טעמא דקושיא דאביי ודאי איש בעמיתו מיותר וקשיא אלא אביי לא איכפת ליה אהא דלא אתי אלא למפרך ומכל מקום שמע מינה דלא דרשינן הכי אנשים דקרא דאם כן תיקשי אנשים דכתיב גבי בושת והוא הדין גבי ארבעה דברים. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל.

הדר כתב רחמנא ובעל השור נקי דפטירי:    ומכל מקום איצטריך אנשים דאי לא כתיב אנשים הוה מוקמינן נקי מחצי כופר והוה אמינא דאנשים ושוורים שווים כתב רחמנא אנשים לומר ולא שוורים ואי לא נקי הוה מחייבנא שוורים יותר מאדם כתב רחמנא נקי דפטורין לגמרי בין יש אסון בין אין אסון. ה"ר ישעיהו ז"ל.

מתקיף לה רב אדא בר אהבה וכו':    פירש הראב"ד ז"ל דכלהו בנתכוון להרוג את זה והרג את זה סבירי להו כרבנן דחייב אלא דאביי ורבא סבירא להו דחייב בכל שיש אסון באשה ולא יענשו ואפילו לא נתכוון להרוג את חבירו אלא שזרק עליו אבן שאין בה כדי להמית את חבירו ולא אשה שאינה הרה ויש בה כדי להמית הרה ואף על פי שאין הממית חייב מיתה וכדתנן בפרק הנשרפין. ואמר להו רב אדא וכי באסון דאשה תליא מילתא הא לא תליא אלא באסונה כלומר אף על גב דאיכא אסון באשה כיון שלא נתכוון לשום הריגה ולא היה כדי להמית את חבירו ופטור ממיתה יענשו דע"כ לא קאמר תנא דבי חזקיה אלא בשנתכוון לשום הריגה אבל כשלא נתכוון לשום הריגה חייב ממון.

ואני תמה בדברי הרב ז"ל והא תנא דבי חזקיה תני אף מכה אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד ושוגג הוא שלא נתכוון להרגו וכדאיתא התם בפרק הנשרפין דאמרינן מה בין מתכוון וכו' אילימא שאינו מתכוון כלל היינו שוגג אלא שנתכוון וכו'. אלא דאפשר לפרש דרב אדא לית ליה דתנא דבי חזקיה בשוגג. ושמא היינו ברייתא דאייתי רב חגא מדרומא. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל מתקיף לה רב אדא בר אהבה. ראיתי כל המפרשים שפירשו דרב אדא כרבי שמעון סבירא ליה וכו'. ולאו מילתא היא אלא הכי פירושו דרב אדא לא מוקי ליה לקרא במצוה שבמיתה דאיכא תנא דהכי סבירא ליה במסכת סנהדרין ומשום הכי מקשינן ליה אטו באסון תליא מילתא ואלו נתכוון להכות חבירו מכה שאין בה כדי להמית אותו אף על פי שיש בה כדי להמית אשה הרה הרי הוא פטור ממיתה וחייב בממון שהרי הוא כמתכוון להכות את הגדול ולא היה בו כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן אף על פי שהיה בה כדי להמית וכו' פטור ממיתה וחייב ממון דלא סבירא ליה כתנא דבי חזקיה ורבנן דרבי שמעון לא סבירא להו כוותיה כדאיתא בסנהדרין נמצא שאין הדבר תלוי אלא בכוונה.

אלא כך תאמר אנשים כי נתכוונו להכות זה את זה מכה שאין בה מיתה והלכה לה על אשה הרה והיה בה כדי להמית אותה אפילו הכי חייב ממון שאין בו עונש מיתה אבל נתכוונו לאשה עצמה כיון שיש וכו' פטור מן הממון שהרי מצות שבמיתה היא לגבי אשה ולא שוורים שאפילו נתכוונו לאשה עצמה יענשו כתב רחמנא בעל השור נקי דפטירי ואפילו מועדים דכיון דפטרינהו לשוורים מחצי דמי ולדות ואף על גב דתם משלם חצי נזק ממילא שמעינן דכי כתב רחמנא אנשים ודייקינן מיניה ולא שוורים לפיטורא הוא דכתביה רחמנא ולא לתיובא הילכך אפילו שוורים הדומין לאנשים דהיינו מועדים נמי פטורים. ולרב אדא בר אהבה האי לא יהיה אסון ואם אסון יהיה דין אסון קאמר כלומר אם לא יהיה שם דין אסון שלא נתכוונו להמית זה את זה ענוש יענש שלא היו מכין מכה שיש בה כדי להמית ענוש יענש. ואיכא מאן דמפרש הכי דמועד נמי פטור שאם אינו ענין לתם דאינו משתלם אלא מגופו והביאהו לבית דין וישלם לך תנהו ענין למועד. ולא מחוור. ע"כ.

וזה לשון הרא"ה ז"ל אף על פי שיש אסון באשה יענשו למאן דאמר מתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וכיון דפטור ממיתה חייב ממון דלא כחזקיה. כתב רחמנא ובעל השור נקי. והשתא רב אדא מפרש לה למילתיה דרבי יוסי הגלילי כרבי דסבירא ליה הכי במסכת סנהדרין דנתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון משום דלא אשכחן תנא דסבירא ליה כחזקיה.

ומיהו אפילו הכי לא הוה ליה לרב אדא לאהדרינהו לאביי ורבא הכי כמאן דאמרי טעותא דאפילו סבירא ליה כרבי לית ליה לשתוקי מאן דאמר כחזקיה דכהאי גוונא נמי אמרינן בעלמא. ותו דסוגיין בעלמא כחזקיה אלא משום דאפילו לחזקיה איכא למדרש הכי אנשים נתכוונו לאשה פטור לכולי עלמא ולא שוורים דאפילו נתכוונו לאשה חייבים כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור לגמרי. והשתא נפקא לן הא מדרב אדא דתם פטור מדמי ולדות ואפילו נתכוון לאשה עצמה מה שאין כן לאביי ורבא.

והכי נמי מוכח לקמן ואליבא דרבי עקיבא סבר דלא הוה דרשינן הכי לעולם אלא אנשים ולא שוורים הוה דרשינן לפיטורא הילכך לאביי ורבא הא נמי איכא בין רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי דלרבי יוסי הגלילי נתכוון לאשה עצמה חייבים ולרבי עקיבא ודאי כיון דנפקא ליה מדרשא דאנשים ולא שוורים לעולם פטורים. כן נראה לי. ע"כ.

וזה לשון הרא"ש ז"ל אטו באסון תליא מילתא בכוונה תליא. פירש רש"י דסבירא ליה כרבי שמעון דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ואפילו אם יש אסון יענש אם נתכוון לחבירו דלא יהיה אסון דקרא אחבירו קא דריש ליה אם כן אין אסון בחבירו אפילו יש אסון באשה יענשו וכיון דאנשים אהיכא דיש אסון וכו'. וצריך פירוש לפירושו דרב אדא נמי מצי למדרש קרא כאביי אנשים אין אסון יענשו פירוש באיש שכיוון לו יש אסון ולא יענשו ולא שוורים דאף על גב דיש אסון בחבירו יענשו אלא כי דרשינן שוורים דומיא דאנשים אז איירי קרא בשור שהיה מתכוון לחבירו השור והכה את האשה ויצאו ילדיה ואין זה חידוש שאם יש אסון בשור חבירו שיענשו הילכך על כרחך בכוונה תליא מילתא.

וקשה לפירוש רש"י ז"ל וכי היה תמה וכו' כמו שכתוב בתוספות. ועוד דצריכינן למימר דברייתא דרב חגא פליגא וכו' כמו שכתוב בתוספות. ודוחק לומר בשביל שחזקיה בנו של רבי חייא תופס ברייתא שלו עיקר יותר משל רב חגא.

ונראה לפרש דרבא ואביי לא היו פוטרים וכו' עד אלא ודאי בנתכוון לאשה עצמה חייבים לאביי ורבא ובין לרבי שמעון ובין לרבנן קאמר אביי ורבא דאית להו תנא דבי חזקיה. ופריך להו רב אדא בר אהבה אתם לא הזכרתם בדבריכם כוונה משמע שאתם מחייבים בנתכוונו לאשה והלא על כרחך בכוונה תליא מילתא לרבי שמעון דלדידיה אפילו יש אסון באשה יענשו כיון שלא נתכוונו דלית ליה לרב אדא תנא דבי חזקיה ואם כן רבי שמעון פוטר בשוורים אפילו נתכוונו לאשה שאי אפשר לדרוש לרבי שמעון אלא כמו שמפרש אחר כך (ומדרבי שמעון והא על כרחך בכוונה תליא מילתא) ומדרבי שמעון נשמע לרבנן שלא מצינו שנחלקו בשוורים. ואין לומר דהא בהא תליא כי לפי מה שיפרש כל אחד קרא באנשים הכי דייקי ליה בשוורים מכל מקום אין לעשות מחלוקת חדשה ביניהם. ולרבי שמעון על כרחך צריכין אנו לדרוש דשוורים פטירי אף בנתכוונו לאשה ולרבנן נמי אנו יכולין לדרוש יש אסון באשה בין נתכוונו וכו' לא יענשו ורבנן לא יחלוקו על רבי שמעון בשוורים.

וא"ת מה שהקשינו על פירוש רש"י תיקשי נמי על פירוש זה. וכי תימא דרב אדא אי אית להו אביי ורבא תנא דבי חזקיה וכו' לא דמי דרב אדא סבר דהא דתנא דבי חזקיה לא נשנית מעולם ולא דמי לפלוגתא דרבי שמעון ורבנן ורב חגא דאייתי מתניתא היינו שפוטרת שוורים אף על גב שנתכוונו ואפילו אית ליה דתנא דבי חזקיה אפשר דפטר שוורים בכל ענין כדפרישנא לרבנן דרבי שמעון אליבא דרב אדא. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו אין אסון לאשה יענשו וישלמו דמי ולדות יש אסון באשה פירוש אף על פי שלא נתכוונו מכל מקום לא יענשו דסבירא להו כרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב. מתקיף לה רב אדא אטו באסון תליא מילתא לומר דאף על פי דאינו מתכוון לא יענש בכוונה תליא מילתא דדווקא כשהוא מתכוון אז אמרינן דחייב מיתה אבל אינו מתכוון פטור ממיתה וחייב בדמי ולדות דסבירא ליה לרב אדא כרבי שמעון. אלא אמר רב אדא וכו' אף על פי שיש אסון באשה יענשו ולא מיפטר משום היקשא דתנא דבי חזקיה דלית ליה לרבי שמעון דתנא דבי חזקיה כתב רחמנא בעל השור נקי פירוש לפטור תם מדמי ולדות וכיון דתם פטור מועד נמי פטור דלא חייבה תורה במועד אלא במקום שחייבה בתם.

והשתא ניחא דגבי בושת ליכא למדרש כדפרישנא לעיל דכיון דממעטי ממיעוטא דאנשים כל שוורים בין תמין בין מועדין אם כן מהשתא ליכא לאוקמי דרשא דנקי לענין בושת לחייב מועד כיון דאיצטריך נקי לענין לפטור מדמי ולדות דהכי משמע טפי שבא לפטור ולא לחייב. ועוד כיון דמיעוטא דאנשים משמע דממעטים כל שוורים אפילו מועדין אין להעמיד נקי לענין לחייב מועד בושת. ודוקא מעיקרא כי הוה דרשינן מיעוטא דאנשים למעוטי שוורים הדומים לאנשים אז הוה שייך למדרש שפיר נקי לענין לפטור מבושת ומדמי ולדות בתם ולגלות דלא ממעטים מאנשים רק שוורים תמין ולא מועדין כדפרישנא לעיל. ע"כ שיטת הקונטרס.

ורב אדא פריך על דרשא דאביי ורבא משום דסבירא ליה כרבי שמעון. ותימה אטו מי פליגי אביי ורבא ורב אדא בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן וכי תימא דסבירא ליה לרב אדא כרבי שמעון וכי מאן דאית ליה כרבנן משתיק ליה. לכך נראה להו דאביי ורבא נמי מיירי אליבא דרבי שמעון והכי פירושו יש אסון באשה לא יענשו אפילו כשאינו מתכוון דאף על פי דפטור ממיתה לרבי שמעון מכל מקום מיפטר מדמי ולדות מטעם דשוגג כמזיד דאף על גב דרבי שמעון לית ליה דתנא דבי חזקיה הני מילי לענין מתכוון ושאינו מתכוון דהיינו דמי הנהרג כדמוכח בסנהדרין דלרבי שמעון דרשינן ונתת נפש תתת נפש ממון אבל לענין שוגג ומזיד דהיינו לפטור ממון שעם המיתה אית ליה שפיר דתנא דבי חזקיה ואפילו לענין שוגג ומזיד כיון דגלי קרא ויש לחלק בשאין מתכוון לענין דמי הנהרג הוא הדין לענין ממון שעמו. אלא אמר רב אדא בר אהבה וכו' אף על פי שיש אסון באשה יענשו דלית ליה לתנא דבי חזקיה כלל ורב חגא דאייתי ברייתא היינו לענין דרשא דנקי כמו שאפרש.

וא"ת וכי אכפול אביי ורבא ורב אדא לאפלוגי אליבא דרבי שמעון. ועוד דאמאי מייתי הכא פלוגתייהו הוה ליה לאיתויי פלוגתייהו התם בסנהדרין לפרושי לרבי שמעון אי מיפטר מדמי ולדות כשנתכוונו זה וזה או לא. ועוד קשה מה ענין פלוגתייהו לענין פיטור לשוורים מדמי ולדות דמשמע דאיכא נפקותא בפלוגתייהו לענין דרשא דנקי. ונראה לפרש דנפקא מינה בפלוגתייהו אליבא דרבנן לענין דרשא דנקי דאביי ורבא דמוקמי קרא דאנשים לענין שאינו מתכוון אם כן דומיא דהוי ממעטים שוורים כשאינו מתכוון אבל היכא דנתכוון השור משלם דמי ולדות בין לרבנן בין לרבי שמעון. אבל לרב אדא דמוקי לקרא דאנשים לענין מתכוון משום דאית ליה דרבי שמעון לית ליה דתנא דבי חזקיה כלל אם כן דומיא דהכי ממעטים שוורים דחייבים במתכוון בדמי ולדות ואם כן אי כתב רחמנא נקי היינו לפטור אפילו במתכוון בין לרבי שמעון בין לרבנן.

וא"ת ומנא לן הא אליבא דרב אדא דרבנן פטרי אפילו במתכוון הא לא שייך הוכחה זו רק לרבי שמעון אבל לרבנן נוכל לדרוש הא דאביי ורבא ולחייב דמי ולדות בשוורים במתכוון. יש לומר דמרבי שמעון נשמע לרבנן ולא אשכחן דפליגי רבי שמעון ורבנן לענין שוורים הילכך כיון דלרבי שמעון פטירי שוורים אף במתכוון לרבנן נמי כן. והשתא ניחא דפליגי אביי ורבא ורב אדא לענין דרשא דנקי בין לרבי שמעון בין לרבנן כדפירשתי. ורב חגא לא מכולה מתניתא מייתי כוותיה דלית ליה הא דרב אדא במה שסובר רב חגא דרבי שמעון לית ליה דתנא דבי חזקיה אלא אייתי כוותיה בהא דשייך בשמעתין דשוורים פטורים מדמי ולדות בכל ענין כמו שסובר רב חגא אליבא דרבנן דדבי שמעון והשתא ניחא דפריך בכתובות ומי איכא מאן דלית ליה דתנא דבי חזקיה.

וא"ת והיא גופה מנא לן הא דאית ליה לרב אדא דרבנן פטרי שוורים מדמי ולדות אף במתכוון. וכן לרב חגא אליבא דרבי שמעון והלא מיירי הפסוק דאנשים באינו מתכוון לרבנן דרבי שמעון דאית להו במתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב. וכן נמי אליבא דרב חגא לפי מה שפירשנו דאית ליה שפיר דתנא דבי חזקיה לענין ממון שעם המיתה אם כן הא דאמר רחמנא אם יש אסון לא יענשו היינו אף דאינו מתכוון כדקאמרי אביי ורבא דמנא לן לאוקמא במתכוון.

וי"ל דהיינו טעמא משום דאף על גב דקרא דאנשים דיש אסון ואין אסון מיירי בלא נתכוונו לפי הפשט של הפסוק דגם באינו מתכוון פטירי מדמי ולדות לרבנן משום דאיכא חיוב מיתה ולרבי שמעון משום תנא דבי חזקיה לרב חגא מכל מקום כל שכן כשנתכוונו דפטירי טפי הילכך ממעטים שוורים מדמי ולדות גם בנתכוונו דבהכי נמי הוי שפיר דומיא דאנשים כדפירשתי.

ועוד יש לומר דבין רב אדא בין רב חגא סברי שפיר כאביי ורבא דלא הוי דומיא דאנשים רק בלא נתכוונו ומכל מקום כיון דמיפטר הכתוב שוורים מדמי ולדות באינו מתכוון גם כן נאמר דמעטיה קרא במתכוון דלענין דמי ולדות ליכא שום חילוק בין מתכוון בין שאינו מתכוון דהא קרא עיקר חיוב דמי ולדות בין חיוב מיתה ביש אסון בין באין אסון ולרבי שמעון מוקמינן חיוב ולדות בלא כוונה בין יהיה אסון בין לא יהיה אסון וכיון דלכולי עלמא חיוב דמי ולדות גבי אנשים בלא כוונה ואם כן כי נתמעטו שוורים מדמי ולדות לגמרי נתמעטו אפילו בכוונה אף על גב דגבי שלא בכוונה כתיב מיעוטא דממעט שוורים כדפירשתי. וסברא זו אומר רב אדא על ידי כח והוכחה דמדרבי שמעון נשמע לרבנן אבל לרב חגא ליכא הוכחה דהא אית ליה דרבי שמעון אית ליה כתנא דבי חזקיה. ומכל מקום מסתברא לדרוש כן למעוטי שוורים בכל ענין כדפירשתי.

וא"ת לפי זה מנא לן לרב אדא דאביי ורבא מיירי דוקא שלא בכוונה דילמא הכי קאמר יש אסון לא יענשו בין נתכוונו בין לא נתכוונו בין לרבנן בין לרבי שמעון כדפירשתי מטעם דפרשינן. יש לומר דהואיל ופשט כל המקרא מיירי שלא בכוונה אלא בין לרבי שמעון בין לרבנן כדפירשתי אם כן היה להם לאביי ורבא להזכיר בפירוש כוונה דמילתייהו ומדלא הזכירו רק אסון בעלמא שמע מינה דבשלא בכוונה איירי והכי קאמר יש אסון באשה לא ייענשו בלא נתכוונו בין לרבנן בין לרבי שמעון דבהכי מיירי קרא לרבנן משום דקם ליה בדרבה מיניה ולרבי שמעון אף על גב דליכא קם ליה בדרבה מיניה דלא נתכוונו ונתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור מכל מקום לא יענשו משום דשוגג כמזיד ואית להו לאביי ורבא הא דתנא דבי חזקיה ואם כן יש אסון ואין אסון דקרא גבי שוורים בלא נתכוונו לאשה דומיא דאנשים דמיירי בהו קרא דבלא נתכוונו איירי כדפירשתי אבל נתכוונו לאשה עצמה מחייבי שוורים בדמי ולדות דנתכוונו לאשה לא ממעטי קרא כדפירשתי. אף על גב דאנשים פטירי טפי מדמי ולדות כשמתכוונים לאשה היינו משום דשייך בהו כי מוקמינן מיעוטא דפטרי מיניה שוורים בלא נתכוונו כדפירשתי אית לן למימר הא נתכוונו חייבים דטפי יש לחייב בנתכוונו מבשלא נתכוונו כיון דלא שייך פיטור דקם ליה בדרבה מיניה. ע"כ.

כתב הר"ר אליעזר מגרמישא ז"ל וז"ל כתוב בתוספות בדיבור המתחיל בכוונה תליא מילתא והוה ליה למפרך הכא כדפריך רבא עליה דרב דימי בפרק אלו נערות ואין מתכוון לפטור ממון אחר היינו מק"ו משוגג. וכן פירש ר"י סוף פרק המניח וסבירא ליה לרב אדא דהאי סברא וכו' מפקא מהאי ק"ו ולאביי ורבא לא מפקא. עוד כתוב בתוספות ומתניתין דהחובל דפוטר שור וכו' לא מצי לאוקמה כרבי עקיבא כיון דחיוב שוורים בנתכוון לאשה לאו מכח נקי דלא פליגי אלא בדרשת נקי. ע"כ.

וזה לשון תוספות שאנץ ונראה לר"י דאביי ורבא לא היו פוטרים וכו'. ככתוב בתוספות ובין לרבי שמעון ובין לרבנן קאמרי אביי ורבא דאית להו תנא דבי חזקיה. והשתא מקשה להו רב אדא בר אהבה אתם לא הזכרתם בדבריכם כוונה משמע שאתם מחייבים בנתכוונו לאשה עצמה והלא על כרחין בכוונה תליא מילתא לרבי שמעון דלדידיה אנשים אפילו יש אסון באשה יענשו כיון שלא נתכוונו לאשה דלית ליה לרב אדא בר אהבה תנא דבי חזקיה אם כן לרבי שמעון יש לנו לפטור בשוורים אפילו נתכוונו לאשה שאי אפשר לדרוש לרבי שמעון אלא כמו שדורש אחרי כן ומדרבי שמעון נשמע לרבנן שלא מצינו מחלוקת זה בין רבי שמעון ורבנן הילכך לרבנן נמי יש להם לפטור שוורים בכל ענין אפילו נתכוונו לאשה ולהזכיר בדבריכם בין נתכוונו בין לא נתכוונו.

ואף על גב דאביי ורבא גופייהו אית להו תנא דבי חזקיה מכל מקום כיון דלא מצינו מחלוקת כלל בפיטורא דולא שוורים יש לנו לומר כי היכי דלמאן דלית ליה דחזקיה על כרחיה בכל ענין מחייב הכי נמי אית לן למימר למאן דאית ליה דחזקיה בכל ענין לפטור שלא לעשות מחלוקת חדשה בין בתנאים בין באמוראים. ורב חגא מדרומא דאייתי מתניתא בידיה כוותיה דרב אדא בר אהבה היינו שפוטר שוורים אף על גב דנתכוונו. והשתא אין לדקדק שיחלוק תנא דרב חגא על תנא דבי חזקיה דאפילו אית ליה תנא דבי חזקיה פיטור שוורים בכל ענין כדפרישית לרבנן דרבי שמעון אליבא דרב אדא.

והשתא אתי שפיר הא דקא מתמה רבא עליה דרב דימי בפרק אלו נערות ומי איכא מאן דלית ליה תנא דבי חזקיה וכמו שמתמה שם על רב דימי היה יכול לתמוה כאן על רב אדא ומשום דרב דימי ורב אדא פליגי עליה דרבא בתנא דבי חזקיה אמרי בריש אלו הנחנקין אלא למאן דלית ליה תנא דבי חזקיה היקשא למה לי וכו'.

ועוד אומר ר' דמצינו למימר דשפיר אית ליה לרב אדא גופיה תנא דבי חזקיה ומה שמדקדק בכוונה תליא מילתא אליבא דר' דדריש בפרק הנשרפין ונתת נפש תחת נפש ממון קאמר דלית ליה לא חלקת בבין מתכוון לשאין מתכוון לענין דמי נהרג וסובר רב אדא דהוא הדין לענין דמי ולדות דכיון דגלי קרא דיש לחלוק בשאין מתכוון לחייב דמי הנהרג לא ילמוד עוד שום פיטור ממון בשאין מתכוון מכח היקשא ואף על גב דאית ליה היקשא לענין שאר דברים ומדרבי שמעון נשמע לרבנן. ומיהו אביי ורבא לית להו הך סברא דדוקא למאי דגלי כגון לדמי הנהרג לארבעה דברים דלא בעי גלי אבל לשאר ממון לא גלי. ע"כ לשון תוספות שאנץ.

וכן כתב הר"ר ישעיה ז"ל כפירוש ר"י וכתב דכלהו אית להו תנא דבי חזקיה דעל כרחיה לא פטר אלא בממון של גוף הניזק אבל בממון שעמו כגון דמי ולדות מודה. ע"כ.

וכתב הר"ש ז"ל וז"ל מתקיף לה רב אדא. מה שפריך דרב אדא סבירא ליה דשוורים אפילו נתכוונו לאשה פטירי משום דהואיל וצריכינן למימר הכי אליבא דרבי דלדידיה הואיל וגלי גלי הוא הדין לכולי עלמא. ואביי ורבא סבירא להו דלא אמרי אליבא דרבי הואיל וגלי גלי. וקשה ולוכח מדתנא דבי חזקיה דלדידיה על כרחיה אסון דקרא דין אסון קאמר דהיינו נתכוונו זה לזה וכמו שכתבו בתוספות בפרק הנשרפין ע"ט א' אם כן על כרחין דייקינן לקרא כרב אדא והואיל וכן לכולי עלמא נאמר כן ומאי טעמא דאביי ורבא הא לדידיה לא נצטרך לומר הואיל וגלי גלי.

ונראה דרב אדא מוכיח מתרווייהו בין מרבי בין מתנא דבי חזקיה והאי דאדכר דיוקא דקראי נתכוונו זה לזה אף על פי שיש אסון באשה יענשו לאו דמי ולדות קאמר והאי דנקט יענשו דמשמע דמי ולדות היינו משום דאיירי נמי באין אסון כדקאמר אף על פי שיש אסון ולא מיבעיא דאם אין אסון יענשו דמי ולדות אלא אפילו יש אסון יענשו דמי הנהרג כדדריש רבי אסוף קרא ונתת נפש תחת נפש ממון והיינו דכייל ליה בלשון יענשו.

מיהו סיומא דיוקא דקאמר נתכוון לאשה עצמה לא יענשו לא דמי ולדות ולא דמי נהרג האי סיומא נמי לכולי עלמא הוי נמי כדיוקא דתנא דבי חזקיה דאוקי קרא דאסון בדין אסון בנתכוונו לאשה והאי דאדכר רישא דדיוקא בשיטתיה דרבי היינו משום דלדידיה נתכוונו לאשה עצמה לא יענשו ולא מפרשא בקרא אלא מדיוקא דאין אסון נפקא דאלו אסון דקרא בלא נתכוון לאשה מיירי כדדריש ונתת נפש תחת נפש ממון ועל כרחך צריך לדיוקא דנתכוונו לאשה עצמה דלא יענשו כי היכי דתיקו עליה אנשים ולא שוורים דיענשו כי היכי דתיקו עליה נקי ואפשר לסיים דרשת נקי אבל לחזקיה לא היה צריך לרב אדא לפרש דלדידיה אתי דיוקא שפיר אאסון יהיה כדמפרש מכל מקום סיומא נתכוונו לאשה עצמה לא יענשו אתיא נמי לתנא דבי חזקיה לתרווייהו מסתיימא דרשא שפיר ולאוכוחי דשוורים אפילו נתכוונו לאשה פטירי ואין צריך לומר הואיל וגלי גלי והא הוה קשיא ליה לרב אדא אמאי אביי ורבא סתמו דבריהם שלא פירשו משפט השוורים המתכוונים לאשה עצמה להוציא הדרשא להדיא כדרב אדא כי היכי דלא נטעי למימר דכוונת שוורים מחייב. ומיהו אביי ורבא גופייהו אף על פי שלא פירשו דבריהם אפשר דסבירא להו נמי דשוורים כי נתכוונו נמי פטירי. והא דאמרינן לקמן לימא תיהוי תיובתא דרב אדא היינו משום דרבי אליעזר פירש במילתיה בהדיא דשוורים אפילו כי נתכוונו נמי פטירי. ע"כ.

כתב רחמנא בעל השור נקי דפטירי:    ומכל מקום איצטריך אנשים דאי לא כתיב אנשים הוה מוקמינא נקי מחצי כופר והוה אמינא דאנשים ושוורים שוים כתב רחמנא אנשים לומר ולא שוורים ואי לאו נקי הוה מחייבנא שוורים יותר מאדם כתב רחמנא נקי דפטורין לגמרי בין יש אסון בין אין אסון. הר"ר ישעיה ז"ל.

וכתוב בגליון יש מי שכתב דאיצטריך למכתב אנשים דאי לאו אנשים לא הוה מוקמינא פיטורא דנקי אלא דומיא דחייב אנשים פירוש דהיינו שלא בכוונה. וקשה אם לא היה כותב לא אנשים ולא נקי האיך היתה הסברא מבחוץ אם תרצה לומר שהייתי אומר דשוורים חייבים בין במתכוון בין שלא במתכוון אם כן יכתוב אנשים לפטור שוורים ולשתוק מנקי ואם היתה הסברא מבחוץ דשוורים פטורים בכל ענין אם כן לשתוק מאנשים ומנקי והשתא נמי אמרינן דשוורים פטורים ואם תרצה לומר שהייתי אומר דשוורים בכוונה חייב שלא בכוונה פטורים היפך מאדם אם כן מה צריך נקי. וכי תימא דאיצטריך נקי להפך הסברא שיהיו שוורים בכוונה פטורים שלא בכוונה חייבים דומיא דאנשים אין סברא שיבוא הפסוק בשביל להפך הסברא אלא ודאי הייתי אומר דשוורים בכוונה חייבים ואיצטריך אנשים ולא שוורים לומר דבכוונה פטורים שלא בכוונה חייבים הילכך איצטריך נקי לפטור שוורים לגמרי אפילו שלא בכוונה. ע"כ.

(חו"מ תכ"ג) ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אדם שנגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אם נתכוון לה אף על פי שהרג בשוגג פטור מן התשלומין לא נתכוון לאשה יש מי שאומר שזה כמי שאין שם מיתת בית דין ומשלם דמי ולדות. וכשאנו משיבין עליהם מאותה שאמרנו למעלה בשם חזקיה שכל שיש שם דין מיתה אף על פי שאין שם מיתה כלל פוטרת ממון הם משיבין שלא נאמר כן אלא כשהיתה לו על זה כוונה בעלמא אלא שלא התרו בו או שלא כיוון להמית אבל כל שלא כיוון לזה כלל אין אומרים כן. ונמצא שאין זו של רב אדא חולקת עם זו של חזקיה והוא שרוב פוסקין פסקו את שתיהן על הדרך שכתבנו.

ולדעת חכמי הצרפתים חלוקות הן זו בזו ומאחר שהלכה כחזקיה בזו פטור לגמרי אף על פי שלא נתכוון כלל לה. ולדעתם אין הלכה כרב אדא וכן היא שנויה בתשיעי של סנהדרין בהדיא וכן פסקוה גדולי המחברים. ויש אומרים שאף גדולי הפוסקים לא הביאו זו של רב אדא אלא להודיע ששוורים אפילו נתכוון לאשה פטורים מדמי ולדות שאביי ורבא היו חולקים בה. ומכל מקום אדם שנגף את האשה ויצאו ילדיה ולא מתה חייב בדמי ולדות על כל פנים ע"כ.

נקי מדמי עבד:    פירוש מקנס שלושים שקלים. ויש מפרשים דאפילו דמים לא ולכך נקט מדמי עבד וכל שכן דפטור מקנס. אם כן מיהו לא משמע כן בשמעתין בסמוך אלא משמע דלא מיירי רק מקנס. וא"ת אם כן אמאי נקט מדמי עבד נימא נקי מקנס כדאמרינן לעיל נקי מחצי כופר. יש לומר דלא דמי דלעיל שם כופר הוזכר בפרשה אבל הכא שם קנס לא הוזכר בפרשה. וכי תימא לימא פטור משלושים שקלים אם כן היה מאריך בלשונו. ועוד יש לומר שקלים הם הדמים שקבעה התורה לדמי עבד והכי קאמר נקי מדמי עבד כלומר מדין הדמים שנתנה תורה קצבה לדמי עבד.

וא"ת ולימא מחצי דמי עבד כדקאמר לעיל נקי מחצי כופר בשלמא לרבי יוסי הגלילי מחצי דמי ולדות משום דבא לפטור בין בתם בין במועד מדמי הולדות לפי המסקנא כדפרישנא לעיל. יש לומר דלא מצי למנקט הכא מחצי דמי עבד משום דהיינו רבי עקיבא דאמר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם ואם כן אי לאו נקי הייתי אומר דמשלם כל השלושים שקלים אבל רבי אליעזר דלעיל שהזכיר חצי כופר היינו משום דקסבר תם באדם חצי נזק ותו לא. כך נראה למורי שיחיה. תלמידי הר"פ ז"ל.

וכן כתב הרא"ה ז"ל דלא אמר רבי עקיבא אלא משלושים של עבד אבל מדמים לא דדמים לא כתיבי וקרא ודאי לא קאי אלא אהנהו דכתיבי. ע"כ לשונו.

וכתב ה"ר אליעזר ז"ל וז"ל נקי מדמי עבד. כתבו בתוספות ויש מפרשים דמים ומכל מקום עיקרו לקנס אתא דלא מוקמינן קרא אלא בהנך דכתיבא כדפרשינן לעיל. ונימא רבי עקיבא לנפשיה. כתוב בתוספות וכשאמר לו רבי אליעזר קבלם. הקשה מהר"ר רבינו חיים בר מאיר ז"ל אם כן לימא כרבו. ודוחק מאוד לתרץ דאין נראה לו לחלק חצי כופר מחצי נזק כדפרישנא לעיל לרבי יוסי הגלילי.

דף מב עמוד ב[עריכה]

כשקדם ושחטו:    הקשה ר"מ אם כן נימא נקי מחצי כופר ובכוונה וקדם ושחטו. ותירץ דמסתברא למעוטי דמי עבד משום דקנס הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו דמועד דוקא חייב דבמועד כתיב דמינה סליק. הרא"ש ז"ל.

מדאמרינן בשקרא ושחטו וכו':    למימרא דאף על גב דקיימא לן אין גומרין דינו של שור שלא בפניו הני מילי בשור גופיה אבל דבעלים גמרינן. הרא"ה ז"ל.

ורבי אליעזר נמי לישני ליה שקדם ושחטו וכו':    וקשה לי מאי מקשה דילמא אין הכי נמי דהוה שני ליה הכי אלא דחד מתרי טעמי אמר ליה. ושמא יש לומר דסלקא דעתיה דקדם ושחטו עדיפא טפי מהך דמתכוון וכו' משום ושחטו הוי בכוונה לאדם ואידך הוי שלא בכוונה ומשום הכי קשיא ליה ולישני ליה וכו' ומסיק דאדרבה הך דקדם ושחטו אינו כלום כדמפרש ואזיל. שיטה.

ורבי עקיבא נמי ודאי הכי הוא כלומר דלעולם לא איירי תורה בדאי עבר ושחט. הרשב"א ז"ל.

אלא אמר רב אסי וכו':    וא"ת למה הוא דחוק לתרץ כיון דשנינן דילמא אית ליה טעמא אחרינא דעדיף מהאי ונימא ליה אם כן היה יכול להיות שהיה יודע רבי עקיבא אותן תשובות שהשיב לו רבי אליעזר וסבר דילמא אית ליה טעמא אחרינא וכשהשיב לו קבלם. וי"ל דלא משמע ליה טעם טוב הא דאמרינן דילמא אית ליה טעמא אחרינא דאם כן לא הוה ליה למפלג עליה דרביה והוי ליה למדרש נקי מחצי כופר. תוספות שאנץ והרא"ש ז"ל.

הואיל ואמר רבי עקיבא אף תם שחבל וכו':    הקשה ר"מ מהאי טעמא נוקמי חצי כופר. ותירץ דידע שפיר דתבריה רבי עקיבא לגזיזיה מיהו הוה סלקא דעתיה דוקא גבי בן חורין הוא דכתיב יעשה לו לאשמועינן דמגופו משלם אבל גבי עבד לא. והא דפריך והא תבריה גבי בן חורין וכל שכן גבי עבד דלא כתיב ביה כלל דתם שחבל בו משלם נזק שלם אלא דילפינן ליה מבן חורין ודיו לבא מן הדין להיות כנדון.

הרא"ש ז"ל כתב וז"ל סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי עקיבא אף תם וכו' ואי מחייב תם נמי בכופר מחייב בכופר שלם לישתלם נמי מעלייה קמשמע לן. ופרכינן דהא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה וכו' ובדין הוא דהוי ליה נמי למקשי אם כן נקי מחצי כופר מיבעי ליה לאשמועינן דלגבי עבד לא מהני הא מידי. והשתא אתי שפיר דרבה אליבא דרבי עקיבא ולאו דידיה. ע"כ.

סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי עקיבא וכו':    תימה אם כן לעיל מאי פריך רבי עקיבא והלא הוא עצמו אינו משלם אלא מגופו וכו' ומה בכך מכל מקום איצטריך נקי לפטרו מחצי כופר וסלקא דעתך אמינא דלשלם מן העלייה דמשלם נזק שלם כדקאמר הכא. וי"ל דמכל מקום הוה פריך שפיר לרבי אליעזר דרבי אליעזר אית ליה דתם באדם משלם חצי נזק. ממורי שיחיה. תלמידי הר"פ ז"ל.

ועבד יפה סלע נותן שלושים אף על גב דשוה מאה אין נותן אלא שלושים מכל מקום שכיח טפי אינו יפה שלושים ממה שהוא יפה יותר. הרא"ש ז"ל.

והר"ר ישעיה ז"ל תירץ כתירוץ התוספות וזה לשונו הכי פירושו עבד יפה סלע נותן שלושים שקלים ואף על פי שלא הזיקו כל כך אלמא גזירת הכתוב היא לשלם שלושים וקצבה זו תהא קיימת לעולם ואם כן היכא דלא מצי משתלם מיניה משתלם מן העלייה. ע"כ.

מה כשחייב בבן חורין חלקת בו בין תם למועד:    בכופר דבעל השור נקי בענינא דכופר כתיב. הראב"ד ז"ל.

חלקת בין תם למועד:    מה שהקשה מהר"ם מה פשוט בבן חורין יותר. נראה דכן שיטת התלמוד ברוב מקומות שתופס בתחילת דיבורו בפשיטות כן לפי שיודע שסוף דבריו הן כן שבבן חורין אין שום סברא לחייב בתם מה שאין כן בעבד כמו שמסיים דינא שלו. וכהאי גוונא טובא איתא בפרק קמא דחולין גבי תורים ובני יונה ופרה ועגלה ערופה. הר"ש ז"ל.

מה שפירש ר"י דברייתא זו מוכחת דרבי עקיבא לא קבל תשובה דרבי אליעזר רבו קשה לי היכי מוכחא הא דילמא בכוונה איירי ובלאו הכי צריך לומר כן דבשלא בכוונה אין חילוק דאפילו מועד נמי פטור ומעתה מנלן דלא הוה איפכא דקבלם דאפילו תם נמי חייב. וי"ל דלא מיקרי חילוק אלא אם כן תם בכל שעה פטור ומועד משכחת ביה חיוב כגון בכוונה אבל אי תם חייב שלא בכוונה אף על גב דמועד מחייב גם בכוונה לא משמע חילוק. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

וזה לשון הרא"ה ז"ל שמעינן ליה לרבי עקיבא דסובר תם פטור מן הכופר לגמרי וכדאמרינן והלא דין הוא וכו'. עד חלקת בו בין תם למועד כלומר דמועד חייב בכופר ותם פטור לגמרי אף כשחייב בעבד חלוק בו בין תם למועד שמועד יהא חייב ותם פטור לגמרי וכיון דכן לא סגיא דלא אמרינן חדא מתרתי או דסבירא ליה כרבה דאמר לקמן שור שהמית בן חורין וכו' עד אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר וכיון דכן כופר בתם לא משכחת לה דהא אינו משלם אלא מגופו והא אינו מתחייב כופר אלא כשחייב מיתה והביאהו לבית דין וישלם לך.

ואפשר דלהכי נמי אמרה רבה למילתיה משום דסבר דלא הדר ביה רבי עקיבא לגבי דרבי אליעזר שאין רבי עקיבא כך בעיניו שלא יהא יודע תשובה שהשיב לו רבי אליעזר ואפילו הכי אית ליה דכופר בתם ליכא דלא משכחת לה כדאמרינן לעיל. ושמואל דפליג עליה דרבה כדאיתא לקמן ותניא כוותיה דשמואל סבר ודאי דהדר ביה רבי עקיבא לגבי רבי אליעזר והיינו דאית ליה דכופר בתם ליכא והאי דדריש נמי נקי מדמי עבד אית ליה דתרתי שמעית מינה דלא כתיב השור יסקל ובעליו נקי וכתיב ובעל השור נקי.

ומיהו הא דפרכינן ונימא רבי עקיבא לנפשיה וכו' אליבא דכולי עלמא אתיא דכולי עלמא אית להו שור שהמית העבד שלא בכוונה פטור משלושים שקלים שנאמר כסף שלושים שקלים יתן וכו' והשור יסקל כל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין וכו' וכדמוכח לקמן בהדיא דרבה ודאי אית ליה דריש לקיש אבל ריש לקיש אפשר דלית ליה דרבה ורבה נמי איתותב וריש לקיש משמע דאתי לכולי עלמא וכיון דכן תשלומי קנס עבד בתם לא משכחת להו לעולם והיינו דפרכינן אהא שפיר הביאהו לבית דין וישלם לך. ע"כ.

הרי כבר נאמר כי יגח שור את איש או את אשה וכו':    קצת קשה לימא דאיצטריך לחייב על האשה כבאיש בכופר דההוא דכי יגח בתם איירי. וי"ל דוהועד בבעליו ולא ישמרנו אאיש ואשה דלעיל מפה קאי ואם כן אי נמי לא כתיב ביה מועד איש ואשה הכי הוה משמע והיינו דקאמר הרי כבר נאמר כי יגח שור את איש וכו' כלומר ועליה קאי ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ואם כן לחיובא בעלמא על האשה כבאיש לא איצטריך אלא ודאי להקיש. שיטה.

(אה"ע צ') אף אשה נזקיה ליורשיה:    קשה מדאיצטריך האי קרא דוהמית איש או אשה לומר דאשה נזקיה ליורשיה ולא לבעלה שמע מינה דהבעל יורש את אשתו ואם כן מה צריך קרא דוירש אותה וכו'. וי"ל דאיצטריך וירש אותה דאי מהאי קרא דאשה נזקיה ליורשיה הוה אמינא דאין הבעל יורש את אשתו אלא כגון נזקין שבאין על ידי חבלת גופה אבל ירושה שבאה לה מבית אביה אין הבעל יורש לכך איצטריך וירש אותה. אבל אין להקשות מדאיצטריך קרא דשגוב דדרשינן מיניה בפרק יש נוחלין אין הבעל נוטל בראוי שמע מינה שהבעל יורש את אשתו ואם כן מה צריך קרא דוירש אותה משום דאין לעשות מדאיצטריך מקרא דדברי הימים על קרא דדברי תורה. גליון.

וסבר רבי עקיבא וכו'. והתניא:    וקצת קשה דטפי עדיף לאקשויי הך אברייתא דאייתי דקתני בהדיא נזק וצער לאשה וכו' דאלו הך ברייתא קמייתא נזקיה ליורשיה סתמא ובכופר איירי וכדשני ליה ריש לקיש. ושמא יש לומר דאין הכי נמי אלא דניחא ליה למפרך אהך קמייתא משום דאיירי בה רבי עקיבא אבל הך ברייתא בתרייתא שמעון התימני הוא דאמרה משום רבי עקיבא וניחא ליה לאקשויי מרבי עקיבא לרבי עקיבא. אי נמי ניחא ליה למפרך אהך קמייתא משום דמייתי קרא והמית איש או אשה וכו'. שיטה.

(אה"ע צ') וסבר רבי עקיבא לא ירית וכו':    תימה לי אדרבה מהא משמע דרבי עקיבא סבירא ליה דבעל יורש את אשתו דבר תורה דאי לא אמאי איצטריך קרא למעוטי ירושת הבעל בנזקים לשתוק מינה וידענא דמינה תיתי. וכי תימא כיון דקנין כספו היא כדאמרינן ביבמות בריש פרק אלמנה ממילא הוה אמינא דאף הוא יורשה אלא שלמד כאן הכתוב שנזקיה ליורשיה ולאשמועינן דאין הבעל יורש את אשתו. לא היא דאדרבה איצטריך קרא לאשמועינן דבעל יורשה מדכתיב וירש אותה ואיכא נמי דסבירא ליה ירושת הבעל דרבנן כדאיתא ביש נוחלין ובהכותב אלא מהא דנזקין דרבי עקיבא ילפינן לה. וי"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה לאשמועינן האי דינא דכופר דאפילו למאן דאמר ירושת הבעל דאורייתא כופר שאינו משתלם אלא לאחר מיתה אינו לבעל דהוה ליה ראוי ואין הבעל וכו'. הרשב"א ז"ל.

לא אמר רבי עקיבא אלא בכופר שאינו משתלם אלא לאחר מיתה דאמר קרא השור יסקל ואימתי השור בסקילה לאחר מיתה וכו':    קשיא לי הא דאמרינן בערכין דמי עלי ומת לא יתנו היורשין דאין דמים למתים ואם כן האיך שמין את הכופר שהוא דמי ניזק לאחר מיתה וא"ת כיון דכפרה הוא למזיק אף על פי ששמין אותו בניזק וכבר מת לא נחשוב דמים אלא לאומדנא בעלמא כמה חייב זה בכפרתו אי נמי הכופר. יש לומר שאינו נישום בעבד אלא בערך האמור בתורה.

מכל מקום הא דאמרינן לקמן בשמעתא המית שורי את פלוני משלם על פי עצמו מאי לאו כופר לא דמים והרי מת ואין לו דמים והא ודאי תשלומין נינהו ולאו משום כפרה. כמה שנים הוקשה לי עד שנתתי אל לבי וראיתי שלא נאמר זה בכל אותה המשנה שאין דמים למתים אלא לענין יורשים וכו' כמו שכתב הרשב"א ז"ל לקמן דיבור המתחיל ואי דמים אמאי לא לאו למימרא וכו'. הראב"ד ז"ל.

מאי טעמא:    פירוש אמאי לא משלם כופר על ידי אומד מידי דהוה אשאר נזיקין. תלמידי הר"ר פרץ ז"ל.

מאי טעמא אמר קרא וכו':    ליכא למימר משום דכתיב והמית שמא דאמדוהו למיתה איירי אבל מהשור יסקל מוכח שפיר דכמיתת בעלים וכו' ורוצח אינו נהרג עד שימות הנרצח לגמרי. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

(חו"מ תנ"ג) נזק וצער לאשה דצער דגופה לא זכי ליה רחמנא:    ואפילו פירות נזק וצער לית ליה לבעל דפירי תקינו לה פירי דפירי לא תקינו כדאיתא בכתובות. ומיהו כשמת וקשה למאן דאמר הבעל יורש וכו' ולפיכך מדקתני מתה נותן ליורשיה שמעינן ליה לרבי עקיבא אפילו בנזקים דמחייב סבר שאינו יורשה ואוקמוה בגרושה.

וקשיא לי וכי סבור היה המקשן דרבי עקיבא סבירא ליה דאין הבעל יורש את אשתו אפילו מדרבנן והא לית מאן דאית ליה הכי ובשלמא בכופר דכתיב והמית איש או אשה ואמר רבי עקיבא אף אשה נזקיה ליורשיה היינו דבר תורה אבל הכא אמאי לא. וליתא דרבי עקיבא אקרא דוהמית איש או אשה קא דריש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה וקא סלקא דעתך דהשתא דעליה קא סמיך למימר הכא דנותן נזק וצער לאשה וכל נזקיה קאמר שהן ליורשין ואם מתה נותן ליורשיה דבר תורה ופריק דבגרושה היא אבל שאר נזיקין דמחייב בעל יורשין דבר תורה. הרשב"א ז"ל.

נותן נזק וצער לאשה:    נקט נזק וצער לפי שרגילות הוא שמצטערת יותר וגם נפחתים דמיה וכו' ככתוב בתוספות. אף על גב שמתרפאה לבסוף כאלו ילדה בזמנה שומתה פחותה בשעת הפלה על ידי מכה. אי נמי אולי אין סופה לחזור לבריאותה ולכחה עוד. וא"ת ובושת מאי טעמא לא חשיב. וכי תימא משום דאיירי בנתכוון להכות את חבירו והכה את האשה כפשטיה דקרא ולא מחייב בבושת אלא במתכוון לאותו עצמו הא אמרינן לקמן בפרק החובל דנתכוון לבייש את זה ובייש את זה חייב. וי"ל משום דאתיא כרבי שמעון דאמר התם פטור. ע"כ. תוספות שאנץ.

וה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל כתב וז"ל כתוב בתוספות פטור לרבי שמעון בהחובל וכו'. ובפלוגתא לא איירי. ע"כ.

אי נמי בושת לא פסיקא ליה כדאמרינן בפרק מציאת האשה דמפליג בין בסתר לבגלוי. ואף על גב דמוקמינן להך דהכא בגרושה היינו בסיפא דקתני אם מתה האשה נותן ליורשיה. תוספות שאנץ.

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל ריפוי שבת ובושת לא אמר דריפוי דאשה בעי למיהוי שבת פשיטא דהוי דבעל שכן מעשה ידיה שלו בושת נמי לא פסיקא ליה מילתא דזמנין דשקיל בעל כגון שהיה בגלוי. ע"כ.

היתה שפחה ונשתחררה פירש בקונטרס שנתעברה מן הגוי וכו':    וריב"א פירש שנתעברה בעודה שפחה וגויה ולשון היתה שפחה משמע כפירושו. אבל לקמן בפרק הפרה משמע כפירוש הקונטרס. ומיהו מצינו למימר דבשני ענינים איירי ולשון היתה משמע כפירוש ריב"א ולשון או גיורת משמע כפירוש הקונטרס.

מיהו לקמן בפרק הפרה פירש הקונטרס הא דנקט היתה שפחה ולא נקט היתה משוחררת וכו' ככתוב בתוספות. גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות שאין הבעל זוכה אלא משום דכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה והאי לא בעלה הוא דסלקא דעתך דלא איקרי בעל אלא כשהיא תחתיו. ומיהו לפי מה שפירש ריב"א דהיתה שפחה איירי כשבא עליה בעודה שפחה הוה ליה למפרך אגופה דברייתא ומשמע דלא פריך אלא משום דאוקמה בגרושה תוספות שאנץ.