שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ד/דף לט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לט עמוד א[עריכה]

משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעים פירוש ואין להוציא ממון ממנו בלא תובע:    וקשה דהא אנן יד עניי אנן ויתבעו בבית דין כדאמרינן בריש פרקין. וי"ל דהכי קאמר כיון שאין לו תובעים אין מי שיטרח להביא עדים שאנסה או שפיתה לא האשה ולא העניים ולא בית דין ואין מי שיפשפש אחר המעשה ואם כן נמצא חוטא נשכר. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הרא"ה ז"ל ממון שאין לו תובעים פירוש דכיון דליכא בעלים שיתבעוהו אפשר דבי דינא לא זהירי. אי נמי לא ידעי ולא נפיק ממונא מיניה. ואפילו לרבנן דפליגי בכתובות ואמרו דמשום לא יהא חוטא נשכר לא יהבינן ליה קנס התם הוא בגיורת קטנה שיכולה למחות ולחזור לסורה ולא יהבינן לה קנס דאזלא ואכלה בגיותה אבל הכא בהני דמן הדין גירי אמת הן מודו. ומסתבר דהלכתא בהא כרבנן דשור של ישראל שנגח של כותי פטור ושל כותי שנגח של ישראל תם משלם חצי נזק מועד נזק שלם. ע"כ.

אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו:    יש מפרשים משום דנגיחות דתמות כתיב והועד בבעליו והאי לית ליה בעלים וליתא דהאי והועד בבעליו לא לחיובי פלגא נזקא כתיב אלא לעשותו מועד. הרא"ש ז"ל.

כתוב בתוספות בדיבור המתחיל אין מעמידין אפוטרופוס ומשום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. והא דפירשו התוספות בעצמם לעיל גבי טלית שהזיקה פרה רהיכא דהוי מגופו גבי טפי מיתמי היינו היכא דלית להו קרקע.

עוד כתבו התוספות ואף על גב דהתם לאו קנסא אלא דינא ואף על גב דבפרק ב' אמרינן ואי אמרת לייעודי גברא לא מייעד וכו'. והקשה בתוספות דמכל מקום קנס לא הוי וכו'. ותירצו דאין חצי נזק חלוק כיון דהוי קנס בחד דוכתא הוי קנס בכלהו דוכתי היינו משום דלא פלוג בחצי נזק אבל הכא נזק שלם. הרב ר' אליעזר מגרמיישא ז"ל.

ויש מפרשים דמשום הכי אין מעמידין משום דפלגא נזקא קנסא. ולא מחוור דהא אמרינן לקמן דלמאן דאמר אין מעמידין אפוטרופוס לתם ואפילו למועד אין מעמידין לגבות ממנו צד תמות למאן דאית ליה צד תמות במקומה עומדת והא ודאי משמע דממונא הוא ולא קנסא דזיל בתר טעמא מאי טעמא פלגא נזקא קנסא משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ומועד לא בחזקת שימור קאי ומה לי צד תמות ומה לי צד מועדת. ועוד דהא תני בברייתא שור שהלכו בעליו למדינת הים בהדי שור שנתחרשו בעליו ובההיא ליכא למפטרינהו מהאי טעמא. ומהטעם הזה גם כן אין לפרש מפני שהן שחבלו באחרים פטורין דמי שהלכו בעליו למדינת הים אין לפטור מחמת פיטור חבלה. הרשב"א ז"ל.

כתוב בשיטה אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו:    קצת יש לדקדק אמאי איצטריך למימר לגבות מגופו דפשיטא הוא דתם משלם מגופו. וי"ל דאתי לאשמעינן דהיינו טעמא דאין מעמידין וכו' משום שהתם משלם מגופו וחסו רבנן שלא להפסיד דבר מסויים מה שאין כן במועד. ע"כ.

ובתוספי הרא"ש ז"ל כתוב ומתוך הלשון היה נראה לפרש דטעמא דאין מעמידין משום דמשתלם מגופו וחסו רבנן שלא להפסיד שורו שהוא דבר מסויים אבל במועד שיכול לשלם סובין לא חשו. אבל לפירוש רש"י שפירש לעיל בעל חוב הוא ויכול לסלקו בזוזי אי אפשר לפרש כן. ולפי מה שפירש ריב"א דלרבי ישמעאל נמי אין יכול לסלקו בזוזי ניחא. ע"כ.

וה"ר ישעיה ז"ל פירש בפירוש התוספות וזה לשונו כיון דחס רחמנא עליה דלא משלם אלא חצי נזק יש לחוש עליו שלא להעמיד אפוטרופוס. ואפילו למאן דאמר קנסא חס רחמנא עליה דאם אין שוה גופו חצי נזק לא משתלם מן העלייה והיינו טעמא בצד תמות דאין מעמידין דאף היא אינה משתלמת אלא מגופו. ע"כ.

וכן פירש הרא"ה ז"ל וז"ל טעמא דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו דכיון דאשכחן דחס רחמנא עליו שאינו גובה אלא חצי נזק ומגופו אין לנו לחזור ולגרום לחייבו וכיון שמן הדין לפי מה שהוא עכשיו פטור אין בנו כח לחייבו. וכן כשהלכו בעליו למדינת הים. וכן לרבי יהודה דאמר נמי לקמן צד תמות במקומה עומדת. ע"כ.

אלמא אין מעמידים אפוטרופוס לתם לגבות מגופו:    איכא למידק מאי קושיא דילמא רישא לאחר שהזיק אין מעמידין אפוטרופוס לגבות מגופו אותה נגיחה וסיפא לגבות ממנו אם יגח עוד נגיחה אחרת בפני אפוטרופוס. תירצו בתוספות דאי משום מה שכבר נגח פשיטא דאין מעמידין ולא איצטריך למיתני כלל. והראב"ד ז"ל תירץ דמתניתין דייקי ליה הכי מדקתני שור חרש שוטה וקטן שנגח פטור והדר תני בבא אחרינא שור חרש שוטה וקטן שנגח בית דין מעמידין להם אפוטרופוס אלמא רישא פסקה דפטור לגמרי דאין מעמידין דאי לא ליתני הכי שור חרש שוטה וקטן שנגח פטור ומעמידין להם אפוטרופוס. וזה עיקר. הרשב"א ז"ל. וכן פירש הרא"ה ז"ל.

ואם הוחזקו נגחנין:    אין לפרש שנגחו שלש פעמים בפני אביהן של יתומים ולשלם בנגיחה ראשונה שנגח בפני אפוטרופוס חדא דהא תנא דמתניתין רשות משנה סבירא ליה וכדקתני נתפקח החרש וכו'. ועוד דהא מעידין בפני אפוטרופסין ומשוי ליה מועד קאמר דאלמא על ידי אפוטרופסין הוא דמשוי ליה מועד ומעיקרא לאו מועד הוא. וכן אין לפרש כגון שנגח בפני יתומים ונעשה מועד בפניהם דהועד בבעליו בעינן ואינו מועד עד שיעידו בבעלים ובפני בית דין ויתומים לאו בני העדאה נינהו. ועוד דהא משוי ליה מועד קאמר וכדאמרן. אלא הכי פירושו אם נגחנין הם שנגחו בין בפני האב בין בפני היתומים אין משלם עד שיגח שלש פעמים בפני אפוטרופוס וכי הדר נגח ב"ד משתלם מן העלייה. אי נמי אם נגחנין דקאמר פירושו אם עסקיהם רעים וכו' ככתוב בתוספות. וכן פירש הראב"ד ז"ל וז"ל ואם הוחזקו נגחנין פירוש אף בפעם ראשונה. ע"כ.

דכי הדר ונגח לישלם מעלייה אבל מגופו לא משלם דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו:    ואף על גב דכי הוי מועד משלם נזק שלם ולעיל אמרינן דליכא למימר דמועד חייב נזק שלם ובתמותו יפטר לגמרי שאני הכא דמדינא חייב לשלם לגמרי וראוי ליטול ואין לו. הרא"ה ז"ל.

מעליית אפוטרופוס:    ירושלמי אמר רב הונא הדא אמרה המבייש בהמתו של חבירו והלכה והזיקה חייב בנזקה. הרשב"א ז"ל.

רבי יוחנן אמר לשטר שיש בו רבית:    הא דלא פריך מפרק הגוזל דתהי בה רבי יוחנן וכי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין היינו משום דילמא קבל שינוייה דרבי יוסי בן חנינא ומדמה קטנים להא כמו שכתבו בכאן התוספות. ה"ר אליעזר מגרמיישא ז"ל.

(חו"מ ת"ח) ורבי יוחנן אמר או לשטר שיש בו רבית וכו':    הקשו בתוספות מאי קושיא הא קיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע דמפרש טעמא משום צררי וכו'. ותירצו דרבי יוחנן בכל ענין קאמר וכו' ומשום דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וכו' ואף על גב דאמרינן בערכין דכשחייב מודה או שמתוהו ומת בשמתיה דנזקקין. נראה לי דכשחייב מודה בפני בית דין או בפני עדים ואמר כתובו וחתמו דמשעה שכתבו נעשה כמי שנחקרה עדותן ואי משום קיום עדותן הא אמרינן בפרק הגוזל קמא דמקיימין את השטר בבית דין והא דקיימא לן נמי במת תוך זמניה נזקקים ומגבים מיתמי כריש לקיש וכדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא והא ההיא נמי כמלוה בשטר היא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

עיין ר"ן כתובות פרק אלמנה ניזונית דף תקכ"ט ב'. ותלמידי הר"פ ז"ל תירצו דהכא פריך למאן דאמר התם טעמא משום דלאו בני מיעבד מצוה נינהו. ע"כ.

(חו"מ כ"ח) משוית ליה לרבי יוסי בר חנינא טועה:    ומדרבי יוסי בר חנינא ארבי יוסי בר חנינא לא קשיא דכיון דאיכא אפוטרופוס בבית דין ולהכי נעשה מועד כשמעידין לפניו ואף על גב דקיימא לן אין השור נעשח מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני בית דין דהא נמי בפני בעלים חשבינן ליה. אי נמי כמו שתירצו בתוספות דמדמינן קטנים להיה חולה או עדיו חולים וכו' דמקבלים. ואף על גב דאמרינן בהגוזל בתרא בר חמוה דרבי ירמיה טרק גלי באפיה דרבי ירמיה וכו' עד אמר ליה וכי מקבלים עדות שלא בפני בעל דין שאני התם דהוי עדות בחזקה וחזקה אינה ראיה גמורה היא מילתא דאפשר הוא דאכליה תלת שנין אף על גב דלאו דידיה אלא דרבנן תקון משום דלא מזדהר איניש בשטריה הילכך כיון שאינו דבר ברור אין מקבלים עדים עליהם של קטנים שאין יודעין לטעון כלום לדון על פיהם של עדים דדילמא אי הוו עד גדלי מרעי ליה לחזקה.

וא"ת נקבל עדות העדים ולא נדון עליהם עד שיגדילו וכשיגדילו נדון עליהם על פי אותה עדות שקבלנו כשהיו קטנים ולישנא דאמרינן עלה לא משמע הכי דאמרינן עלה אין מקבלין עדות שלא בבית דין משמע דקבולי כלל לא מקבלים איכא למימר דמילי דכדי לא עבדי בי דינא וכיון דאיתנהו לסהדי וקיימי קטנים ולא מצו למידן מידי מנא להו מינה דהשתא לקבליה לסהדותא דהא כשיגדילו מצו מקבל ליה וכיון דלא נפקא להו מידי דליקבלוה השתא ויכולין לקבלה עד שיגדילו אין להם לקבלה עד שיגדילו. אבל היו עדיו הולכים למדינת הים ודאי מקבלין השתא לסהדותא ואין דנין עליו לעשות כלום עכשיו כשהם קטנים לפי שהענין אינו ברור אלא מסופק אבל כשיגדילו דנין על פי אותן עדויות שקבלו כשהן קטנים.

וכן אתה דן בראובן שהלך למדינת הים והשכיר ביתו לשמעון ובא לוי לבית דין לערער על אותו בית שהוא אכלו שני חזקה ויש עדים בדבר ויש עדים שהיה של אבותיו של ראובן אין מקבלין עדותו של לוי שאי אפשר לנו לדון לעשות כלום על פיהם של עדי חזקה שלא בפני ראובן דחזקה מילתא דספיקא הוא כדאמרן לעיל וכיון שאי אפשר לדון לעשות כלום על פיהם אין מקבלין עדותן עד שיבא הלה שיוכלו לעשות על פי עדים אבל היכא דעדיו חולים או מקבשים לילך למדינת הים ודאי מקבלים עדותם ולכשיבא הלה דנין על פי אותה עדות שקבלו כבר.

אבל בדבר שאין ראוי לספק בו אחר שהעידו בו עדים כגון שהביא ראובן עדים ששמעון שהוא במדינת הים נתן לו שדה זו או מנה זה או שדה אחת משדותיו שהם פלוני ופלוני דבהדיא אמר שכן העידו העדים אין לחוש לדבר זה דלאו מילתא היא דאית ביה חששא דפרעון ודאי שומעין לו ומקבלין העדים ודנין ועושין מעשה כדבריהם. ומסתברא דבהא לא בעינן אפוטרופא ולא מוקמינן ליה אף על פי שחובין ונותנין לזה שדה אחת משדותיו. ואף על גב דאמרינן בקידושין האחין שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה התם הוא גבי יתומים דלא בני טענתא כלל בין קודם חלוקה בין אחר חלוקה אבל הני דלכי אתו הוו בני טענתא לא בעינן לאוקמי אפוטרופוס.

והא דאמרינן התם בפרק הגוזל תנו רבנן והשיב את הגזלה מה תלמוד לומר אשר גזל כעין שגזל מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטור והמניח לפניהם וכו' משום סומכוס אמרו גדולים חייבים קטנים פטורים ופלוגתייהו בהא אי מקבלין עדים שלא בפני בית דין אי לא והא בההיא דליכא לספוקי בה מידי בתר סהדותא דסהדי דכיון דאסהידו דההוא מידי דאיתיה בעין גזלה הוא תו ליכא למיחש למידי ואפילו הכי אמר סומכוס קטנים פטורים איכא למימר דפירושא דהא נפקא לן ממתניתין דלעיל דקיימא נמי כסומכוס. דתנו רבנן הגוזל ומאכיל את בניו פטור והמניח וכו' ואם אמר גדול אנו יודעים חשבונות שחשב אבינו עמך ולא פש לך גביה ולא מידי פטור ופירוש ואם אמר גדול משום דאיכא גבייהו מגו ולא גבי אבוהון ולכן אנן לא טענינן ליתמי אלא מאי דמצי טעין אבוהון והכא לא מצי למטען ולא מידי דהא לא הוה גביה מגו דהל"ל איכא עדים וראו בשעת מיתה ובדידהו ליכא מגו דמיירי דלא ראה ברשותייהו ולהכי בעינן דוקא דטעני אינהו וכי טעני אינהו מהימני.

והשתא דאתינן להכי איכא לפרושי דהיינו טעמא דקטנים פטורין משום דאי אמרת חייבין ומפקינן לה מינייהו לכשיגדילו אם ידעו חשבונות שחשב אביהן ובאין לבית דין וטוענין כך מכיון שיצא מתחת ידם תו ליכא מגו ולהכי פטרינן להו כי היכי דתיקום ההוא מידי ברשותייהו דאי לכי גדלי ידעי וטעני חשבונות שחשב אביהם להימנו. ואפשר דהוא הדין להאי דינא דאיתיה לגדולים נתבעים על גזלה שלא בפניהם דלא מפקינן לה מינייהו דלית לן לאורעי זכותייהו אלא כי היכי דקיימא תקום כי היכי דאלו כי אתו וטענו עלה מידי להימנו משום מגו כל היכא דהשתא נמי לו איתנהו הכא איכא גבייהו מגו וכיון שאין יכולין לדון באותה טענה על פי אותה עדות אין מקבלין אותו דהא קיימי סהדי וכיון דכן מסתייהו דלקבלוה כשיוכלו לעשות מעשה על פיו והכא עדיפא דהתם להוי בפני בית דין אבל עדיו חולים וכו' ודאי מקבלים להו לסהדי ולא דיינינן ולא עבדינן עובדא עד כי גדלי והתם דיינינן ועבדינן עובדא אפומא דההוא סהדותא שכבר קבלוה.

אשתכח השתא דבין סומכוס ובין רבנן דפליגי עליה כלהו אית להו אין מקבלין עדות אלא בפני בית דין אלא דבהא פליגי דרבנן סברי דבהא כיון דהיא עדות ברורה דהא מסהדי דההוא מידי ראיתיה בעין בגזלה מקבלים עדים ועושים מעשה ודנין וסומכוס סבר דלא מקבלין מההוא טעמא דכתיבנא אבל בעדות חזקה אפשר דבין סומכוס בין רבנן מודו דלא מקבלין. והא דאמרינן בר חמוה דרבי ירמיה דטרק גלי וכו' אמר ליה איכפל עלמא וקאי כסומכוס לאפקועי דידי אף על גב דפרישנא דשאני עדות חזקה השתא לא סלקא דעתיה הכי אלא דמשמע לן דרבנן וסומכוס בחזקה נמי פליגי והיינו דאמרינן דאיגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבי אבהו אמר להו לא שמיע להו הא דרב חמא בר יוסף וכו' תינוק שתקף א' בעבדיו וכו' אין אומרים נמתין ליה עד שיגדל אלא מוציאין אותם מידו ולכשיגדל אם יש לו עדים יביא עדים.

ונראה התם הוא לא קיימא בחזקת אבוה אבל הכא דקיימא בחזקת אבוה לא ולא אתו עלה רב חמא ור' אבהו ור' אושעיא משום דתהוי הלכתא כסומכוס ואם כן גנובי למה להו דלימא לה שמעתא באפי נפשה משמיה אי סבירי להו כסומכוס לימא הלכה כסומכוס אלא ודאי הלכה כרבנן סבירי להו ולא מצו אמרי לה הלכה כרבנן דאם כן משמע מינה דהכי הלכתא דמקבלים עדים לעולם להכי אמר לה הכי תינוק שתקף א' בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו אף על פי שאין הבעלים עומדים בתוכה ותינוק זה טוען ברי שהוא שלו דעדיפא מנמצאת שדה שאינה שלו דעלמא דלא טעין ולא מידי אבל תינוק זה שטוען ברי שהיה שלו והלה אינו עומד בתוכה אלא שמביא עדים שהיא שלו ושל אבותיו כיון דעדות זו ברורה ואין לספק בענין אחר שכך העידו העדים אין אומרים נמתין עד שיגדל התם הוא דלא קיימא בחזקת דאבוה ועדות העדים דבר ברור שמעידים שאינה שלו אבל הכא דקיימא בחזקת דאבוה דיש עדים שהיא של אבותיו של קטן אלא שיש לרבי ירמיה עדות חזקה שאינו דבר ברור אין מקבלים עדים ואפילו מדרבנן דרבנן נמי לא אמרו אלא בגזלה דאיתיה בעין ומעידין עליה עדים והרי עדות זו עדות ברורה דהכא ליכא למימר טעמא דחששי דצררי כלל דליכא למימר האי טעמא אלא במלוה דלפרעון קיימא אבל האי גזלה דאיתא בעיניה אי איתא דעבד תשובה ופייסיה לנגזל ודאי ההוא מידי גופיה הוה מהדר ליה ובנים דמהימני התם הוא משום מגו כדפרישית לעיל והלכתא כרבנן דפליגי עליה דסומכוס. והיינו דאמרינן התם תהי בה רבי יוחנן וכי מקבלים עדים שלא בפני בעל דין אלמא הא לכולי עלמא היא כדפרישנא.

ובהאי פירושא דפרישנא אתי נמי שפיר הא דאמר בפרק שום היתומים אמר רבא הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים ואם אמר תנו נזקקין והדר אמרינן היכי דמי נזקקין דאם אמר תנו שדה זו ומנה זו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס שדה ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס פירוש הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים דגבי פרעון דחוב חיישינן לצררי לבד משטר שיש בו רבית וכתובת אשה משום חינא דבהא לא איירי בהו ואם אמר תנו דליכא למיחש מידי נזקקין.

כיצד אמר תנו שדה זו וכו' נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס כיון דשדה זו ומנה זו הוא תו ליכא למטען ולא מידי וכיון דכן לא בעינן אפוטרופוס דאי משום דקיימא לן אין מקבלים עדים שלא בפני בית דין כיון דקטן הוא מקבלין דהוי ליה כעדיו חולים וכיון שזה ברור הוא ודבר שאין בו חשש מקבלין ודנין ועושין מעשה על פיהם כדבריהם.

שדה סתם ומנה סתם נזקקים לפי שהיא עדות ברורה גם כן ואין בה חשש ומעמידין אפוטרופוס כדי לחזור אחר זכותן יפה בגוביינא איזו שדה יתנו לו מה שאין כן בנפרע שלא בפניו דלא אשכחן לומר דמוקמינן אפוטרופוס דשאני התם דהיא בר טענתא לכי אתי מה שאין כן ביתומים דלאו בני טענתא. והוא הדין ביתומים במת תוך זמנו דנזקקין ומקבלין עדות ומגבין ומעמידין אפוטרופוס לחזור אחר זכותם.

אמרי נהרדעי בכלהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס דסברי נהדדעי דאפילו במלוה בשטר אחר זמנו נזקקין דלא חיישינן לצררי ומעמידין אפוטרופוס בכלהו אפילו באומר תנו שדה זו ומנה זו דאפילו בהא חיישינן לטענתא כגון ההוא דאמר לחבריה ארעא דבי סיסין מזביננא הויא ההיא ארעא דמקריא דבי סיסין אמר ליה האי לאו דבי סיסין היא אלא אקרויי מקריא דבי סיסין ובמתנה נמי איכא למטען כהאי גוונא ואיכא נמי שאר טענתא לבד מנמצאת שדה שאינה שלו דאיכא למערער עדים שהיא של אבותיו ולהאי ליכא סהדי כלל דנזקקים ודאי ואין מעמידין אפוטרופוס דבהא ליכא טענתא ולא למטען מידי כלל מאי אמרת איכא למטען כלפי סהדי אתי לאכחושינהו אמטו האי חששא לא מוקמינן אפוטרופא דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן.

אמר רב אשי הילכך איזדקוקי לא מזדקקינן כלומר לבעל חוב דהא אמר רבא אין נזקקין ואי מזדקקינן כלומר היכא דמזדקקין כגון היכא דליכא חששא כגון בתוך זמנו וחייב מודה ושמתוהו ומית בשמתיה וכתובת אשה ושטר שיש בו רבית או שאמר תנו לפלוני בין שאמר מנה סתם ושדה סתם בין שאמר מנה זו ושדה זו מעמידין אפוטרופוס דידע למיטען שפיר כנהרדעי לבד מנמצאת שאינה שלו דבהא ליכא למטען ולא מידי דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן כדפרישנא לעיל. ורב אשי פסיק ונקט לחומרא דרבא ונהרדעי והלכתא כרב אשי.

ומסתברא ודאי דאנן מוקמינן אפוטרופוס ליתמי לזכותייהו למימר דאלו היכא דמדינא נזקקין וגובין מהם עכשיו כשהם קטנים אפילו הכי מוקמינן אפוטרופוס למטען ולאהדורי אזכותייהו. אבל כל היכא דמדינא דליכא אפוטרופוס אין נזקקין לנכסי יתומים אפילו איכא אפוטרופוס נמי כגון ההיא דבר חמוה דרבי ירמיה וגזלה אליבא דסומכוס וכל כיוצא בהן אין נזקקים שאפוטרופוס אינו אפוטרופוס אלא לזכותם של יתומים אבל לחובתם אינו כלל וכמאן דליכא אפוטרופוס ולא נתמנה מעולם כלל וכלל. והיינו דאמרינן אין האפוטרופוס רשאי לחוב בנכסי יתומים דלגבי הא אינו אפוטרופוס כלל וכי אמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים הוא הדין אפילו כי ליכא אפוטרופוס דכל היכא דליכא אפוטרופוס אין נזקקין. וכי אמרינן התם מאי טעמא ומפרשים לה משום חששי דצררי אמלוה איתמר מלוה מאי טעמא אין נזקקין עליה לנכסי יתומים מן הדין אפילו כי ליכא אפוטרופוס ומהדרי דמילתא דחששא הוא אפילו במלוה בשטר משום צררי וכיון דמן הדין הוא דלא מזדקקינן כי ליכא אפוטרופוס הוא הדין אפילו איכא אפוטרופוס דאפוטרופוס לא מפיש בחובותייהו דיתמי כלל.

והשתא דאתינן להכי דפרישנא דינייהו מתברר לן מינה פירושא דשמועתיה והדרינן לפירושא והכי קאמר ומי אמר רבי יוחנן הכי וכו'. עד ולכתובת אשה משום חינא שמעינן ליה מיהת לרבי יוחנן דסבירא ליה טעמא דאין נזקקין וקיימא לן דכל היכא דמדינא כי ליכא אפוטרופוס אין נזקקין כי איכא אפוטרופוס נמי אין נזקקין וכיון דכן הכא דכי ליכא אפוטרופוס פטורין לגמרי היכי מחייבי משום אפוטרופוס בשלמא אי הוה סבירא ליה לרבי יוחנן דנזקקין לנכסי יתומים כנכסי שאר אינשי דעלמא הוה ניחא ליה דהכא נמי כי אתו שוורים דידהו לכלל שמירה דאיכא אפוטרופוס דינא לחיובייהו בנזקייהו ואוקומי אפוטרופוס נמי דמוקמינן להו להכי הא ודאי פשיטא דדינא הוא כיון דהוחזקו נגחנין אבל כיון דסבירא ליה טעמא דאין נזקקין דחסיינן על יתמי ואף על גב דאיכא אפוטרופוס דידע למטען טפי שפיר כל שכן דאיכא למימר הכא דכי ליכא אפוטרופוס פטירי לגמרי וכי איכא אפוטרופוס נמי פטור דלא לשלומי השתא מיהא דבשלמא לרכי יוסי בר חנינא ניחא כיון דלא מחייב להו ליתמי לשלומי מהשתא דחיובא דמחייבי מהשתא לשלומי לכי גדלי ניחא דהאי שור כיון דאתי לכלל שמירה ובכלל שמירה איתיה כיון דאיכא אפוטרופוס בין מנהו אבי יתומים בין בית דין בין שלא מחמת שור זה בין מחמת שור זה ראוי הוא שיתחייבו בנזקין.

ולא דמי לההיא דגיטין אין האפוטרופוס רשאי לחוב בנכסי יתומים דהכא חובא דאתי עלייהו לאו איהו עביד ליה אלא ממילא אתיא דאדרבה אינהו נמי נטורי נמי מנטרי ליה לתורייהו דלא מוכר ומעיקרא זכותא הוא ואם חבו חבו הילכך חיובא דמחייבי דינא הוא והא דלא משלמי מהשתא שאין ראוי שיתחייבו לשלם מעכשיו בשביל אפוטרופוס הילכך הא דאמר רבי יוסי בר חנינא מעליית אפוטרופין וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי דינא גמור הוא ומיהו מדינא נמי אפוטרופוס היה חייב לשלם בכל לגמרי דהא קיימא לן אפוטרופוס שמינהו בית דין שומר שכר ולא יהא אלא שומר חנם בפשיעה מיהא חייב לשלם כל שכן דודאי שומר שכר הוא כדאמרינן בגיטין מפני שהוא נושא שכר.

ובמציעא בפרק המפקיד נימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים אמר אנא בהדי תוראי אוקמתיה ותיבנא שדאי קמייהו אלמא דבר תשלומין הוא וכי אמרי התם מיכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא לאו למעוטי אפוטרופוס אלא גבי בקרא אמר הכי לפי שהדבר זה למעט הוא שהוא מסור אלא משום דילמא אתי לאמנועי לגבי האי שאינו אפוטרופוס אלא של שור תקינו שיהא מתנה עם היתומים שיתחייבו בתשלומין ואף על פי כן הם אינם יכולים לשלם אלא אחר שיגדילו והאפוטרופוס משלם מעכשיו כדינו. הרא"ה ז"ל.

וכתב הר"ש ז"ל וז"ל משוית ליה לרבי יוסי ברבי חנינא טועה. פירוש ר"י דוחק דמאי פריך דהוי טעותא מאן דאמר נזקקין בלא קבלת עדות בפני יתומים דאמאי לא יקבלו עדותן לרבי יוחנן דמסתברא דלא גריעי מהיה חולה או עדיו חולין דרובן לחיים ולפי שעה יתרפאו אבל כאן צריכין להמתין עד שיגדלו ואין לך הלכו למדינת הים גדול מזה. ותו דלר"י שפירש במתניתין העמידו אפוטרופין לשומר וכיון שהוא עומד לכך אם כן יש להם לקבל העדאת עדים מה שאין כן בשאר אפוטרופוס שלא הועמד אלא לטובת היתומים ולא לחובתו ולא ירצה לקבל עדות לחובתן. ונראה דפריך מדבא רבי יוחנן להוסיף על רב אשי בכתובות אשה מכלל דטפי אין נזקקין מדלא אדכר ליה והיינו טעמא דהקילו גבי יתומים בהיזק ממנו וחשו לפסידא דידהו כמו שחששו לצררי או לשובר ואף על גב דבגדולים לא חיישינן ומשני מזיק שאני דמאי דלא אדכר ליה רבי יוחנן משום דפשיטא היא דנזקקין. ע"כ.

ומזיק שאני:    וליכא למימר ביה אין נזקקין גבי היזיקן כיון דאיחייבו ביה וכיון דכן ראויין הם שיתחייבו לשלם. וכי תימא נשלמו אפוטרופין דהוו כנושא שכר אי אמרת מעליית אפוטרופוס שלא ישתלמו מן היתומים ממנעי ולא עבדי. הרא"ה ז"ל.

והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל מזיק שאני כלומר לא אמרו שאין נזקקין וכו'. לענין נזקין שלא ירבה בנזקין אלא לענין חוב. ע"כ.

(חו"מ ר"צ עמוד ב') ממנעי ולא עבדי. דקדק ה"ר חיים דאפוטרופוס לא משלם אפילו פשע וכו' ככתוב בתוספות. ועל זה הקשה ה"ר שלמה בחור מהא דהמפקיד דמסיק גבי ההוא תורא דלא הוה ליה ככי ושני לימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים אמר אנא לבקריה מסרתיה משמע הא לאו הכי מיחייב. ואומר ה"ר אליעזר יקר שם דודאי אפוטרופין משלמי (כי משלמי) כי פשעי ומזקי לאחריני כי התם דמוקי בספסירא שמשלם הספסירא ליתומים ובהא קאמר לימא ליה לאפוטרופא זיל שלים לספסירא אבל במה שהפרעון בא ליד היתומים פטור האפוטרופוס והכא הואיל ושור היתומים הזיק הם חייבים לשלם ופרעון האפוטרופוס ליתומים הוא ובהא שייך ממנעי ולא עבדי.

ור"י תירץ דהא דאמרינן דאפוטרופוס נשבעין וחייבין בפשיעה היינו כשנתנו אפוטרופין בכל נכסי היתומים דבההיא הנאה דמהימנינן להו גמרי ומשעבדי נפשייהו אבל הכא שלא מינוהו אלא על שור זה כדי לחייב היתומים אם היינו ממנים אותם לחייב עצמן מימנעי ולא עבדי למה להם ולצרה ואף רבי יוחנן סבר כאבא שאול דאמר התם ישבע. והא דאיתא בירושלמי דפרקין אתיא דרבי יוסי ברבי חנינא כאבא שאול דאמר מינוהו בית דין ישבע ודרבי יוחנן כרבנן דאמר לא ישבע לאו לגמרי מוקי פלוגתייהו כתנאי אלא הכי קאמר כי היכי דפליגי רבי יוחנן ורבי יוסי בהאי טעמא דמימנעי ולא עבדי כן רבנן ואבא שאול פליגי בהאי טעמא.

עוד מצא בירושלמי דבין רבי יוחנן ובין רבי יוסי סברי כרבנן ואבא שאול דמסיק התם דרבי יוחנן כרבנן ואפילו סבור כאבא שאול בעי הוא דליפרע כגון דמיתחזי מהימן כלומר לא ימנע מלהמנות ואף אם זקוק לפרוע אם יפשע הואיל ובכך הוא נחשב מהימן בעיני בית דין אבל גבי שור אינו נחשב במינוי זה כדפירשתי. ודרבי יוסי ברבי חנינא כאבא שאול ואפילו יסבור כרבנן אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין אדם מבריח עצמו מן התשלומין כלומר בשביל השבועה הוא נמנע אם יודע הוא שישביעוהו לבסוף שלא ערב כלום דודאי הוא שישביעוהו אבל הכא אם יש אדם שפשע או אם יודה שפשע אינו חושש אם יזקיקוהו לשלם. ה"ר ישעיה ז"ל.

ועל דקדוקו של ה"ר חיים הקשה מורי אבי זצ"ל דילמא הכא בדצריך שמירה פחותה דלא מיקרי פשיעה מכיון דשומר חנם כלתה שמירתו. ותירץ דאם כן לא גבי ניזק מידי דמסתמא סבירא ליה כרבי אליעזר בן יעקב דקב ונקי. ה"ר אליעזר מגרמיישא ז"ל.

וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו ובירושלמי אוקמו האי פלוגתא דרבי יוחנן ודרבי יוסי ברבי חנינא בפלוגתא דאבא שאול ורבנן בפרק הניזקין. ואני תמה איך אפשר דרבי יוסי ברבי חנינא כאבא שאול שהרי אבא שאול שאמר מנוהו בית דין ישבע כדי לשלם משלו ליתומים קאמר אם פשע ואלו רבי יוסי ברבי חנינא פוטר אלא שמשלם משלו ויחזור ונפרע מן היתומים לכשיגדלו. וצריך עיון לי. ובעיקר הדין כבר כתבתי בפרק הניזקין על מחלוקתן של אבא שאול ורבנן בסייעתא דשמיא. ע"כ לשונו.

דאי אמרת מעליית אפוטרופא מימנעי:    יש מפרשים דהכא דוקא מימנעי לפי שמחייבין אותו לפרוע שלא כדין מדחוזרין ונפרעין לכי גדלי וזהו טעם של כלום. תוספות שאנץ. מהכא משמע דבית דין שהיו ממנין אפוטרופוס ולא רצה לקבל אין כופין אותו מדקאמרינן מימנעי ולא עבדי. הרב המאירי ז"ל.

וסיפא במאי קמיפלגי:    אין להקשות דליבעי לה אמתניתין גופה דקתני חזר לתמותו דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר הרי הוא בחזקתו דאיכא למימר דהוא הדין אלא משום דהתחיל לפרש רישא דברייתא מפרש ואזיל לסיפא דידה. שיטה.

רשות משנה איכא בינייהו למאן דאמר חזר לתמותו סבר כשם שנשתנה ענין בעל השור מחרשות לפקחות ומקטנות לגדלות כן נשתנה חולי השור ונתרפא מהעדאתו ועל כן אין לשלם עליו אלא חצי נזק ורבי יוסי לא סבירא ליה רשות משנה שאין האדם שיש לו מזל והשור שאין לו מזל שוין. ה"ר יהונתן ז"ל.

אי בתם פשיטא:    תימה דהא קמשמע לן דמעמידין אפוטרופוס לתם וכו'. וי"ל הוי ליה למיתני רבי יעקב מחייב והכי קאמר דחצי נזק הוא דאיכא ולמה ליה לפרושי חצי נזק. ואם תאמר אי תנא רבי יעקב מחייב לא הוה ידעינן דמיירי בתם אלא הוה אמינא דמיירי במועד ומחייב נזק שלם קאמר. וי"ל דהא איכא למימר דאי במועד מאי קמשמע לן פשיטא דמועד משלם נזק שלם דכולי עלמא מודו דמעמידין אפוטרופוס. תלמיד הר"פ ז"ל וה"ר ישעיה ז"ל.

מה שחייב רבי יהודה:    פירש רבי יעקב כלומר מדקתני רבי יהודה מחייב דאי פליגי הכי הוי ליה למימר רבי יהודה אומר חייב נזק שלם.

אדמוקי לה במועד וכו':    כלומר דודאי תם היה עד שלא נעשה מועד ומאן דמוקי לה במועד על כרחך היינו משום דלא מצי לאוקמה בתם. הרשב"א ז"ל.

והקשו בתוספות דמעיקרא הוה פריך אי בתם פשיטא וכו'. והרא"ש ז"ל תירץ דהשתא דשמיע ליה הך ברייתא דמוכח דרבי יעקב בא לפרש דברי רבי יהודה אית לן למימר דהא דלא קתני בההיא ברייתא רבי יעקב מחייב משום דאמילתא דרבי יהודה קאי. וכן תירץ ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל דאיצטריך להזכיר חצי נזק כיון דלפרש מילתיה דרבי יהודה אתיא אי הוה תני מחייב מאי פירושא הוי הא רבי יהודה נמי מחייב קאמר. ע"כ.

והרשב"א ז"ל תירץ וז"ל מעיקרא דלא ידעינן הא ברייתא בתרייתא דאיירי בה רבי יהודה הוה קשיא לן אי בתם פשיטא דאי משום דאתא לאשמועינן דמעמידים אפוטרופוס ליתני רבי יעקב מחייב וסתמא הוה מוקמינן לה בתם ומשום דסבר דמעמידין אפוטרופוס אבל השתא דידעינן ברייתא בתרייתא ורבי יעקב פירש מה שחייב רבי יהודה ולומר דבמועד לא משלם אלא חצי נזק ואיצטריך למיתני בה חצי נזק בהאי קמייתא נמי אפשר דנסיב לה נמי ההוא לישנא דחצי נזק ולומר דאף בתם משלם חצי נזק דקסבר מעמידין אפוטרופוס לתם. וכענין זה תירץ הראב"ד ז"ל. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל לוקמה בתם ואי אמרת רבי יעקב מחייב מבעי ליה הא לא קשיא דכיון דאי כרבי יהודה דקתני מחייב סתמא בהך ברייתא ואתא רבי יעקב לפרושי למילתיה משום הכי נקיט ליה בההיא דלעיל חצי נזק משום דשמעיה לרבי יהודה דמחייב סתמא קאמר איהו חצי נזק אף על גב דלא איירי רבי יהודה בהא. ע"כ.

כתוב בתוספות בדיבור המתחיל אדמוקי לה במועד ואי הוה תני מחייב הוה מוקימנא לה במועד אבל תם פטור. מקשים דבברייתא בתרייתא קאמר בהדיא חצי נזק וטעות הוא דשפיר אשמועינן הך ברייתא מאי דאיכא באחריתי. ה"ר אליעזר מגרמיישא ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל לוקמה בתם. ואם תאמר אם כן ליתני רבי יעקב מחייב ותו לא כדפריך מעיקרא כדפרישנא לעיל. יש לומר דאם כן הוה אמינא דמיירי במועד אבל בתם אין מעמידין. וכי תימא אם כן פשיטא. יש לומר דהא קמשמע לן דמחייב נזק שלם אף פלגא דתמות לאפוקי מדרבי יהודה דאמר צד תמות במקומה עומדת.

ואם תאמר היאך היה משמע מתוך הברייתא הך רבותא דבתם אין מעמידין. יש לומר דעל כרחך הייתי מפרש כענין זה משום דמחייב משמע חיוב גמור לשלם כל החיוב ואם כן כיון דהייתי מעמידה במועד הייתי אומר דר"ל מחייב נזק שלם לאפוקי מדרבי יהורה אבל בתם אין מעמידין דאי סבירא ליה מעמידין מאי קמשמע לן פשיטא דמשלם נזק שלם אם כן פריך שפיר לוקמה בתם ומכל מקום ניחא שפיר דקתני משלם חצי נזק לאשמועינן דמעמידין אפוטרופוס לתם דאי הוה קתני רבי יעקב מחייב ותו לא אדרבה הייתי אומר דבתם אין מעמידין והייתי מעמיד במועד כדפירשתי.

וא"ת והא מעיקרא פריך אי בתם פשיטא אלמא לית ליה הך סברא דפרשינן אלא אפילו אי תנא רבי יעקב מחייב ותו לא אפילו הכי הייתי יודע דמיירי בתם כדפירשתי לעיל והשתא פריך שנעמידה בתם. ויש לומר דמעיקרא אכתי לא אסיק אדעתיה דשום תנא יהיה סובר כרבי יהודה דאמר צד תמות במקומה עומדת ולכך לא משמע ליה לומר שבא להשמיענו שרבי יעקב אתא לאפוקי מדרבי יהודה אבל השתא דאסיק לעיל דסבר לה כרבי יהודה משמע ליה שבא רבי יעקב להשמיענו דלית ליה לרבי יהודה דאם כן הוה תנא רבי יעקב מחייב ותו לא הייתי מעמידה במועד כדפירשתי. ע"כ.

והרא"ה ז"ל תירץ' דהא דאקשינן לעיל אי בתם פשיטא כוליה לישנא דרבא וכאלו אמר רבא במאי עסקינן אי בתם וכו'. אי במועד וכו' והכא במאי עסקינן וכו' ואשכחינן דכוותה טובא בתלמוד. והיינו דפרכינן אליבא דרבא אמאי לא מוקי לה בתם ואי משום מאי דאמר פשיטא הא ליתא דהא אשמועינן דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. ומה דר"י קאמר חדא דאית בה תרי טעמי משום דרבי יעקב תנא לה תרתי זימני. ואפשר דחדא אתא לאשמועינן דמעמידים אפוטרופוס לתם אבל אידך מאי אתא לאשמועינן אי אתא לאשמועינן חצי נזק פשיטא וכי תימא לא הוה ליה לרבא למימר הכי פשיטא אלא הא תנא לה חדא זימנא איכא למימר דהא עדיפא ליה דהיא גופה פשיטא ולית בה רבותא ולא צריכא כלל. ע"כ.

דף לט עמוד ב[עריכה]