שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ד/דף לז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לז עמוד א[עריכה]

אינן צריכין:    פרוזבול משום דכמאן דאכתיב פרוזבול עליה דמי דרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים הן וכן כל בית דין קבוע שבכל עיר והיכא דהוו בעיר שאין בה בית דין קבוע או בכפר קטן נראה לומר שבית דין הקבועים בכל מקום שהן הן אביהן ולא ישמיטו חובותיהן. הר"מ מסרקסטה ז"ל.

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אינן צריכין פרוזבול דיינין הקבועים והחשובין שבכל דור ודור הם הם אביהם של יתומים והרי הם כאלו נמסרו שטרותיהן לידם. ומכאן למדו הגאונים ז"ל במי שחייב מעות לכיס של צדקה אינו משמט. ע"כ.

חנן בישא תקע וכו':    האי דאתיוה להאי עובדא למימר דרב הונא סבר כתנא קמא דאמר סלע. הרא"ה ז"ל.

הוה ליה זוזא מכא:    פירוש שנפחתה צורתו. ונראה לי שהוא יוצא על ידי הדחק ואמרינן הא דמוקי נפשיה אזוזא מקרי נפש רעה ומשום הכי כי תקע ליה באידך יהבינן ליה כוליה דאי לא כי תקע ליה באידך היכי מצי יהיב ליה כוליה וקביל ליה מיניה וכי הפרש יש בין כוליה לפלגיה. אי נמי יש לומר דכיון שנפחתה צורתו אי פליג ליה לא הוה נפיק כלל אבל כוליה נפיק ואפילו פלגיה לא הוה שקיל אבל כוליה שקיל. הרשב"א ז"ל.

הרי הוא מועד לשבתות:    רש"י ז"ל פירש טעם אחר ובירושלמי מפרש טעם אחר וטעם הירושלמי וטעם רש"י היינו לתת טעם אמאי נקט מועד לשבתות טפי משאר הימים דהוא הדין אם נגח אחד בשבת או שני בשבת מידי דהוה אתלתא ריש ירחא או תשעה בחודש ונפקא מינה שאין טעם הירושלמי וטעם רש"י ז"ל עיקר דמועד לשבתות אינו מועד לימים טובים. וכתב תלמיד הר"ר פרץ ז"ל וז"ל הרי הוא מועד לשבתות פירש הקונטרס לפי שהוא בטל ממלאכה. ובירושלמי מפרש טעמא לפי שרואה וכו' מיהו לא שייך האי טעמא אלא כשנוגח אדם. ע"כ.

משיחזור בו שלש שבתות אף על גב דכבר אשמועינן רבי יהודה בפרק כיצד הרגל וכו'. ככתוב בתוספות. עוד יש לומר לפירוש הקונטרס איצטריך דאפילו היה בטל שלשה ימים כל ימות החול ולא נגח לא הוי חזרה. וגם לפירוש הירושלמי אשמועינן דאפילו ראה בני אדם מלובשים בבגדי שבת כגון בימים טובים שלשה ימים ולא נגח לא הוי חזרה עד שיחזור שלש שבתות. שאף הזמן גורם. ה"ר ישעיה ז"ל.

רב זביד אמר ואינו מועד תנן:    לכאורה משמע דלרב זביד אפילו מועד לבהמה הוי מועד לאדם. ועוד דבהדיא אמרה רב זביד לקמן וכו' ככתוב בתוספות. ואם כן לפי דבריו כי קתני במתניתין מועד לאדם וכו' הוא הדין דהוה מצי למיתני מועד לבהמה ואינו מועד לאדם. וזה תימה דאם כן ליתני מועד לבהמה ואינו מועד לאדם דהוי רבותא טפי. ועוד דתיקשה ליה הא דאמרינן ריש מכילתין הא קמשמע לן וכו'. וי"ל דהדר רב זביד וכו'. הרשב"א ז"ל.

וה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל לרב זביד הוה מצי למיתני במתניתין מועד לבהמה ואינו מועד לאדם לאשמועינן האי סתמא דהוי מועד לאדם ולפירוש המסקנא דמוקי לה בחזרה ניחא דתנא ואינו מועד לבהמה לאשמועינן דכל כמה דלא חזר בו מאדם חזרה דבהמה לאו חזרה היא. ע"כ.

רב פפא אמר אינו מועד וכו':    סברי רבוותא דהלכתא כרב פפא ומסייעי מילתייהו דסוגיין דלקמן אתיא כוותיה וליתא כדפרישנא עלה דכולה ההיא סוגיא רב זביד מוקי לה במתניתין דתני אליבה ואינו מועד כלומר בבירור שעמד עמהם ולא נגח הכא נמי כולה סוגיין מיירי בכהאי גוונא שאי אפשר לומר שיהא מועד לשאר מינין אלא לאותם שהזכיר וכגון שעמד עמהם ואינו נוגח דכולה סוגיין אמתניתין קיימא ולא עדיפא מינה ובכהאי גוונא דמפרשא מתניתין מפרשא כולה סוגיין. וכיון דכן תימה מילתא האיך אפשר לפסוק כרב פפא דהא איתותב.

ונראה לי לפרש יפה דבריהם כראוי דאנן מעיקרא לא הוה משמע לן בדרב פפא שיהא בסתם מועד לשלם לכל אלא אם כן נגח שלשה מינין כל אחד שלש פעמים והיינו דאיתותב דלרב פפא לא אפשר למיתני ואינו מועד לשאינו מינו ולפרושי שלא נתייעד לשאינו מינו שלא נגחו שלש פעמים דאם כן ליתני שור שהוא מועד למינו בלחוד ולשתוק דהא איכא למשמע מינה הכי כאלו דקתני ואינו מועד ולא הוה אתי לאשמועינן נמי מידי ולא הוה אמר מתניתין מידי דהא איכא למימר או כוותיה או כרב זביד ואדרבה אי איתא ודאי הכי הוה מודה ליה רב פפא לרב זביד דלרב זביד אתא שפיר שמעינן מינה רבותא משום הכי נדי רב פפא מהאי גירסא ותני אינו מועד למימרא דהשתא אתי שפיר דאתי לאשמועינן רבותא דסתמא לא הוי מועד.

ואפילו להא קשיא ליה דסתמיה הוי מועד מוכחא ודאי מתניתין אף על גב דלא נגח כל מין שלש פעמים מההיא דרב אשי וההיא דרבינא אבל הדרינן השתא לסברא אחריתי למימר דודאי מועד למין אחד שלא נגח מין אחר כלל לא הוי מועד אלא לאותו מין בלבד אבל נגח שלשה מינין הוי מועד לכל. והשתא להאי סברא שפיר שייך למיתני ואינו מועד בכולה מתניתין לרב פפא כרב זביד דהשתא אתי שפיר הא דלא תני שור שהוא מועד למינו ולשתוק ותנא שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו והכי קאמר שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו שלא נגחו הא אם נגח אף על פי דלא נגח כל מין שלש פעמים מכיון שנגח שלשה מינין כל מין פעם אחת נעשה מועד לכל והשתא אשמועינן רבותא. וסיפא אתי שפיר דאת שהוא מועד לו משלם נזק שלם ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק והשתא ודאי איכא למימר פרושי קא מפרש.

מועד לאדם ואינו מועד לבהמה השתא איכא למימר כדאמרינן אליבא דרב זביד דאחזרה קאי אם כן אתי שפיר לדידן השתא דאיכא למימר דהכי קאמר מועד שנגח אדם שלש פעמים ואינו מועד לבהמה שלא נגח בהמה באחד מהם לאדם הוי מועד ולא לבהמה דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה ודוקא בשלא נגח בהמה באחד מהם הא אם נגח בהמה באחד מהם נעשה מועד לכל בין לאדם בין לבהמה והא רבותא יתירתא דנגיחה דבהמה מצטרפת בהדי נגיחה דאדם להעידו לאדם.

מועד לקטנים ולא לגדולים שלא נגחן כלל הא אם נגח קטן ובינוני וגדול או שני קטנים וגדול או שני גדולים וקטן אפילו פעם אחת לכל אחד נעשה מועד לכולם. למי שהוא מועד לו משלם נזק שלם למי שאינו מועד לו משלם חצי נזק השתא ודאי איכא למימר אכולה מתניתין פרושי קא מפרש. אמרו לפני ר"י הרי הוא מועד לשבתות וכו' שלא נגח ימות החול הא אם נגח שתי שבתות ויום אחד חול או שני חול ושבת אחת נעשה מועד לכל אבל זה שהוא מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול מה דינו.

אמר להם לשבתות משלם נזק שלם וכו' והשתא דהכי הוא דאתיא ממתניתין שפיר ושפיר מצי למיתני ואינו מועד תו ליכא ראייה לחדא מהני סברא ובכולן סוגיין לא איירינן ולא מייתי ראיה ופרכינן ושקלינן וטרינן אלא אי אינו מועד תנן ואסיקנא ודאי בהכרח דאינו מועד תנן והכי ודאי קושטא נמי לדידן כדפרישנא. ומסתברא ודאי דהאי סברא בתרייתא דאתינן למימר לאו היינו סברא דרב פפא ולאו רב פפא אמרה אלא סברא קמייתא דרב פפא דאפליג בהדי רב זביד בהדי כולה שקלא וטריא דלעיל ואיתותב דודאי ואינו מועד תנן והדר אמר תלמודא אם תמצי לומר איתא לדרב פפא כלומר לקיומי סברא דרב פפא דלא נימא דסתמי הוי מועד לגמרי הכי אפשר למימר נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל דבהכי אפשר לקיומי מתניתין.

השתא קיימי הני תרי לשני דאיכא לספוקי בהו בהי מינייהו קיימא לן ותהוי הלכתא כוותיה ומסתברא דרב זביד לא אתי למימר סברא דלעיל מסברא דנפשיה אלא משום דדייק מסיפא ואינו מועד תנן סבר רב זביד דכיון דהכי תנן ואינו מועד היכי דייקינן מתניתין בהאי לישנא דסתמא הוי מועד דכיון שנגח מין אחד שלש פעמים נעשה מועד לכל ואנן השתא כיון דאשכחנא סברא דאף על גב דתנן ואינו מועד ליכא למידק מינה הא סתמא הוי מועד בשביל מין אחד לכל אלא בתלתא מיני שנגח אחד לכל אחד אזלה לה דרב זביד ודיוקיה. ורב זביד גופיה אי הוה שמיע ליה הוה מקבל והדר ביה דאנן לית לן למיפשט מדיוקא דמתניתין אלא בבציר מאי דיכליה הא אין לך לדון כלשון ראשון אלא כלשון אחרון. כן נראה לי. הרא"ה ז"ל. עיין לקמן בלשון הראב"ד ז"ל ותלמיד הר"פ ז"ל ורבינו ישעיה ז"ל דיבור המתחיל נעשה מועד לסירוגין.

קמשמע לן דחזרה דבהמה נמי חזרה:    השתא סבר רב זביד דמועד למינו מסתמא הוי מועד לשאינו מינו וסבר נמי דחזרה דבהמה לאו חזרה היא כמו שפירשו התוספות לעיל בפרק קמא בדיבור ומילתא אגב אורחין קמשמע לן וכו'. וקשה דהויא סברא הפוכה לגמרי בין רב זביד ורב פפא. וי"ל דקאמר רב פפא דחזרה דבהמה לאו חזרה היא היינו שראינו אותו שהועד לאדם וגם ראינו אותו שהועד לבהמה הילכך התם מודה אפילו רב זביד דחזרה דבהמה לאו חזרה היא אבל הכא איירי רב זביד כגון שהיה מועד לאדם ולא ראינו אותו שהועד לבהמה אלא מסתמא הוי מועד לבהמה הלכך חזרה דבהמה חזרה היא ובזה מודה אפילו רב פפא.

אבל קשה מאי קאמר אמר לך רב זביד אחזרה קאי ורצונו לומר שהיה מועד לאדם ומסתמא הוי מועד לבהמה כמו שהוא סובר וחזר בו מבהמה מאי קא משמע לן דחזרה דבהמה חזרה היא וכיון מדסתמא הוי מועד לבהמה צריך להיות דאינו מועד תנן תיקשי מה שמקשה הספר. השתא יש לומר מבהמה לבהמה וכו' ואם כן מה תירץ רב זביד דקאמר אמר לך רב זביד אחזרה קאי וכו'. וי"ל דרב זביד איירי כגון שבתוך העדאת האדם קודם שנעשה מועד לאדם לגמרי ראה בהמות ולא נגח הילכך לאחר שנעשה מועד לאדם לגמרי מסתמא הוי מועד לבהמה ואם כן כשחזר מבהמה חזרה היא כיון שבתוך העדאתו להיות מועד לאדם ראה בהמות ולא נגח אבל רב פפא איירי כמו שתירצנו לעיל כגון שראינו אותו שנעשה מועד לאדם וגם ראינו אותו שנעשה מועד לבהמה משום הכי חזרה דבהמה לאו חזרה היא. גליון.

רישא אחזרה קאי:    וקשה לי אם כן אמאי תני במתניתין מועד לאדם ואינו מועד לבהמה באמצע הוי ליה למיתני רישא וסיפא גבי הדדי דשייכי דתרווייהו לדיוקא צריכי לאשמועינן הא סתמא הוי מועד והדר ליתני מועד לאדם ואינו מועד לבהמה לאשמועינן היא גופה לענין חזרה. ושמא יש לומר דתני שני מינין גבי הדדי דהיינו רישא ומציעתא והדר תני קטנים וגדולים דמיירי במין אחד וכללא דסוגיין לרב זביד מתניתין לגופה לא איצטריך אלא לדיוקא הא סתמא הוי מועד ולרב פפא מתניתין לגופה איצטריכא. שיטה.

קמשמע לן דחזרה דבהמה מיהא חזרה היא כלומר לגבי בהמה. רשב"א ז"ל.

מיתיבי סומכוס אומר וכו'. ומשני סומכוס נמי אחזרה קאי:    ותימה ודקארי לה אמאי קארי לה וכי לא ידע דיתרץ כמו שתירץ אמילתיה דתנא קמא. ויש לומר דוקא במילתיה דתנא קמא שייך שפיר לשנויי דאחזרה קאי משום דלא הוו תחילת דבריו ואיידי דנקט ברישא לישנא דמועד נקט נמי גבי חזרה האי לישנא אבל מסומכוס פריך שפיר משום דהיינו תחילת דבריו וסלקא דעתין דאי הוה מיירי לענין חזרה היה לו לפרש בהדיא ומכל מקום משני דבחזרה מיירי דנקט האי לישנא אגב דתנא קמא. תלמיד הר"פ ז"ל.

מכלל דתנא קמא אינו מועד קאמר לא קאי אמתניתין דאם כן לא שייך לומר תנא קמא אלא תנא דמתניתין. ושמא מיירי מתנא קמא דברייתא. שיטה.

אם תימצי לומר איתא לדרב פפא נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל דמועד למין אחד הוא שאין מועד למין אחר אבל כיון שנגח שלשה מינים אף על פי שלא נגח בכל מין אלא פעם אחת נעשה מועד לכל והאי דקאמר אם תימצי לומר אי איתא לדרב פפא אף על גב דאותביניה ממתניתין מיהו ברייתא כוותיה אזלה דתניא ראה שור נגח שור לא נגח וכו'. נעשה מועד לשוורים לשוורים הוא דהוי מועד אבל למינים אחרים לא הוי מועד ואף על גב דלאו ראיה גמורה היא דאפשר שראה מינים אחרים ולא נגחם משום הכי אינו מועד אלא לשוורים אבל אם לא ראה אותם אין אנו יודעים אם יהיה מועד מסתמא לסירוגין לכולן או לא משום הכי אמר באם תימצי לומר ולא אמר תניא כוותיה דרב פפא.

כתב הרב ז"ל וסוגיין כרב פפא. ואמת אמר דהנך בעיי ודאי לא אתו אליבא דרב זביד דכיון דמסתמא מועד למינו הוי מועד לשאינו מינו מה אם שדינן להאי שור בתר שוורים או בתר חמור וגמל. ויש מי שדוחה זו הראיה ומפרש דהאי בעיא לא בסתמא היא אלא בשעה שנגח שור קמא ראה חמור וגמל ולא נגח דהא לא סתמא הוא אלא ודאי לא הוי מועד לשאר מינים. וכי מעיינת בה שפיר לא מתוקמא בהכי דלגבי חמישי בשבת וששי בשבת ושבת לא מצית למימר דבין השמשות ראה שוורים ולא נגח דלאו סתמא הוא דכיון דאי שדית לשבת קמייתא בתר חמישי וששי ואייעד לכולהו יומי הם הכי כולהו יומי הוו ליה חזרה וכיון דקאי כולהו יומי דשבתא ולא נגח עד השבת חזרה היא לכולהו יומי. והדרה העדאה לשבתות כלומר אלא על כרחך כשלא ראה שוורים קא מיירי ומדהא בסתמא כולהו נמי בסתמא. הראב"ד ז"ל. נעשה מועד לכל ואם שני שוורים וחמור או שני חמורים ושור נעשה מועד לשוורים ולחמורים. הרא"ה ז"ל.

שור ולא נגח נקט האי בתרא כדי לומר שאם יגח לאלתר ישלם נזק שלם כדמשמע מתוך פירוש רש"י ז"ל שפירש לסירוגין דוקא אבל אם נגח אותם רצופין לא משלם נזק שלם אבתרא משמע אבל אקמא משלם נזק שלם לפי שכיון שאחר אותה נגיחה של ראשון ראה שור ולא נגח ואם כן הויא לסירוגין. תלמיד הר"פ ז"ל.

נעשה מועד לסירוגין לכל משמע דוקא משום דנגח משלשה מינים אבל אם נגח ממין אחד לא הוי מועד לשאר מינים. ותימה לרב זביד היכי מיירי הך ברייתא אי בשראה בינתיים שאר מינין ולא נגחן אם כן אמאי נעשה מועד לכל ואי בשלא ראה בינתיים אם כן מאי איריא משום דנגח משלשה מינים אפילו ממין אחד בלבד נעשה מועד לכל לרב זביד דאמר סתמא הוי מועד.

ויש לומר דרבותא אשמועינן דאפילו בהנך מינים דראה בינתיים ולא נגחן הוי מועד אם יגח אותם ליום שהוא מועד. אי נמי מיירי בשנגח אלו שלשה מינים היה במעמדן מיני בהמות הרבה ואי לא נגח אלא שוורים הייתי אומר כיון שהניח בכל פעם האחרים ורץ אחר שוורים אף לרב זביד לא הוי מועד אלא לשוורים אבל השתא דנגח שלשה מינים ודאי הוא מועד לכל דאף על גב דמינים אחרים לא נגח לא היה יכול ליגח את כולם. ולפי זה ניחא הא דקאמר לעיל אם תימצי לומר איתא לדרב פפא נגח שור וכו' דאמאי איכפל לפסוק אליבא דרב פפא שהוא מוקשה אלא לרב זביד נמי נפרש בכהאי גוונא דפרישנא שבשעה שנגח ראה הרבה מינים ביחד כדפרישנא ולרב זביד לא הוי מועד לכל אלא אם כן נגח שלשה מינים. ה"ר ישעיה ז"ל ותלמיד הר"פ ז"ל. וכבר כתבתי לעיל לשון הראב"ד ז"ל והרא"ה ז"ל בזה.

עוד כתב הרא"ה ז"ל וז"ל תנו רבנן ראה שור נגח שור לא נגח וכו'. אתיא דרב זביד אתיא הא בשראה שאר מינין עמהם ולא נגח ואליבא לישנא בתרא דרב פפא דקיימא לן כותיה אתיא בלאו הכי נמי דהא קיימא לן סתמא לא הוי מועד כיון שלא נגח מין אחר. תנו רבנן שור נגח חמור לא נגח וכו' ואליבא דהילכתא דידן אתיא אפילו בסתמא. איבעיא להו וכו' מסתברא ודאי דהכא במאי עסקינן דבשעה שנגח תם שוורים קמאי הוו גמל וחמור בהדייהו ולא נגחם ונגח להני והיינו דמפסקא לן בשור בתרא אי שדינן ליה בתר שוורים אי בתר חמור וגמל דאי לא פשיטא מילתא דלכולהו הוי מועד דהשתא נגח שור חמור וגמל הוי מועד ומשום דנגח טפי שני שוורים אפסיד אלא לאו ודאי כדאמרן.

חמור וגמל שור ושור וכו' הא נמי כדפרישנא לעיל דבשעה שנגח לשוורים תרי בתראי הוו בהדייהו חמור וגמל ולא נגחם וחזרה גמורה לא הויא אלא בתלתא זימני אבל בתרי זימני לא הויא חזרה גמורה אבל מספקא לן אי הוה הפסקת שבת ושבת ושבת וכו' הא נמי מיירי בכהאי גוונא דבין שבת בתרייתא ואחד בשבת ושני בשבת הוו בהדיה תרי זימני בהמות ולא נגח והיינו דמספקא לן אי הוי הפסקה. חמישי בשבת וערב שבת וכו' הא נמי מיירי בכהאי גוונא דבין שבת קמייתא לאידך הוו בהמות בהדיה ולא נגחם ומספקא לן אי הוי הפסקה ולא ידעינן תיקו. עד כאן לשונו.

וזה לשון הראב"ד ז"ל איבעיא להו נגח שור שור וכו'. פירוש ובעתים שראה שור ושור ונגחם לא ראה חמור וגמל ואין אנו יודעים אם ראה אותם מה יעשה בהם האי שור בתרא בתר שוורים שדינן ליה הואיל ופרץ ביה בההוא מינא אבל במיני אחריני לא או דילמא בתר חמור וגמל שדינן ליה וכו' דהא קא חזינן לבסוף דאכולהו מיני מהדר ואם תימצי לומר דשור בתרא בתר שוורים שדינן ליה דפרץ בהו חמור וגמל ושור ושור מהו ובעתים שראה חמור וגמל ונגחן לא ראה שור מהו הכא ודאי אכתי לא פרץ בשוורים הילכך בתר חמור וגמל שדינן ליה ומסתמא אייעד לכולהו אף על גב דלא חזנהו או דילמא וכו' שבת ושבת ושבת וכו' הא נמי בשלא ראה שוורים עד אחד בשבת ושני בשבת של שבת שלישית ואלו ראה אותם אין אנו יודעים מה היה עושה. ע"כ לשונו.

דף לז עמוד ב[עריכה]

שבת שבת ושבת וכו':    קשה לי דהנך בעיי דשבת וכו' לא צריכי כלל דהיינו ממש הנך בעיי קמייתא דשוורים ואם כן למאי צריכי הני. ושמא יש לחלק דבעיי דשוורים איכא למיבעי משום דרצופין זה לזה ויש סברא להך גיסא ולהך גיסא אבל שבתות דמופלגין זה מזה והשבת האחרון הוא קרוב לאחד ושני שלאחריו אימא דבתרווייהו שדינן ליה קמשמע לן דאפילו הכי איכא למיבעי. שיטה.

יום חמשה עשר בחודש זה וכו':    כתבו בתוספות נראה דשלוש פעמים בט"ו בחודש לכולי עלמא הוי מועד וכו' עד דלאו סוף שלושים יום גריס וכו'. ונראת לי סעד לדבר דלאו סוף שלושים קא גריס שהרי כשרואה שלש פעמים בחודש אין כל הראיות לסוף שלושים כי חודש אחד מלא ואחד חסר וכן שלש פעמים ריש ירחא אין כל הראיות לסוף שלושים וכן סירוגין דשמעתין פעמים שהימים שבין שנייה לשלישית כימים שבין ראשונה לשניה ופעמים וכו'. הרא"ש ז"ל.

עוד כתבו אלמא בעי שלשה ימים ליום עשרים ואין הראשונה של ט"ו יום מן המנין. וקשה ט"ו ט"ו ט"ו למה הראשונה מן המנין. וי"ל דכשהוא יום חמשה עשר שהוא יום ידוע ט"ו הראשון מן המנין. וכן שבת ושבת ושבת שהוא יום ידוע שבת הראשון מן המנין אבל כשהראשונה ביום חמשה עשר והשניה בעשרים והג' בכ' שאינו יום ידוע הראשונה של החמשה עשר אינה מן המנין.

עוד כתבו בתוספות וצריך לחלק בין סירוגין של ימים לסירוגין של שוורים והטעם כי כשהוא סירוגין של שוורים כשמסתלק הדילוגין ישאר מועד לשוורים כמו לצירופים דממה נפשך מועד לשוורים הוא משום הכי השור הראשון מן המנין אבל בסירוגין דימים כשנגח ביום אחד ויום שני לא נגח איירי שביום שני ראה שוורים אחרים ולא נגח דאם לא ראה דלמא אם היה רואה היה נוגח וכיון שיש שני דילוגים דילוג הימים ודילוג השוורים אם כן אין יום הראשון מן המנין שאם לא היה דילוג השוורים אלא דילוג הימים לכך היינו אומרים שיום ראשון מן המניין כמו שבת ושבת ושבת אבל דאיכא דילוג השוורים מסתברא שיש לנו ללכת אחר דילוג השוורים ומיום שני ואילך אין שם אלא שני דילוגים הילכך יום ראשון אינו מן המניין. גליון.

ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג:    פירוש הקונטרס ולדידיה נעשה מועד בנגיחה רביעית משמע שרוצה לומר דבנגיחה רביעית ישלם נזק שלם. ואין זה מחוור דהא כיון דזימנא קמייתא לא ממניינא הוא אם כן לא ישלם נזק שלם עד נגיחה חמישית דהא פירשנו לעיל דקיימא לן דעד נגיחה רביעית לא מחייב. אלא נראה דבנגיחה רביעית הוא מוחזק להיות מועד לכשיגח עוד שישלם נזק שלם.

וא"ת והא בברייתא דלעיל קתני נעשה מועד לסירוגין אלמא זימנא קמייתא ממניינא ופירש הקונטרס כי היכי דפליגי הכא פליגי התם דלשמואל לא מחייב עד נגיחה חמישית. וי"ל דמוקי לה לברייתא דלעיל כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה ולכך הוי מועד לסירוגין אף דזימנא קמייתא לאו ממניינא היה. אי נמי לא דמי דהתם הסירוגין הן שוין והוי כמו חמשה עשר בחודש זה וחמשה עשר בחודש זה דפירשתי לעיל דזימנא קמייתא הוי ממניינא אבל בשאין הסירוגין שוין אז לא הויא קמייתא ממניינא. תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ראתה יום חמשה עשר וכו'. בפרק האשה במסכת נדה משמע דאפילו לרב דאמר הכא דראשון מן המנין היינו משום דקבוע לזמן החודש אבל אשה שהיה לה וסת מחמשה עשר יום לחמשה עשר יום ושינתה ליום עשרים שלש פעמים אין הראשון מן המניין הואיל ואין לה לוסת הזו קביעות זמן לחידוש הלבנה דתנן התם היתה למודה לראות יום חמשה עשר וכו'. וקשה לעיל דקאמר ראה שור ונגח וכו' אמאי מועד לסירוגין הרי אין נגיחה ראשונה מן המניין. וצריך לחלק בין סירוגין של דמים לסירוגין של נגיחות. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. פירש רש"י משום דקמייתא לאו בדילוג חזיתא והילכך לא קבעה עד שתראה יום י"ח בחודש הרביעי ואם ראתה י"ח לחודש הרביעי קבעה לה וסת לדילוג ולעולם חוששת לדילוג יום א' בכל חודש וחודש כלומר יום י"ט לחודש החמישי ויום כ' לחודש הששי וכן לעולם. ואם תאמר אם כן תיקשי לשמואל ברייתא דשור שנגח שור ולא נגח וכו'. ואפשר שיש הפרש בין שוורים לראיות. ואינו מחוור שהרי משווה אותם כאן.

ופירש רבינו חננאל דרב דאמר קבעה לה וסת לדילוג כלומר דלעולם חוזרת חלילה וחוששת ליום ט"ו לחודש חמישי וט"ז לחודש ששי וי"ז לחודש שביעי וכן לעולם משלשה חדשים לשלשה חדשים חוזרת חלילה. ושמואל אמר עד שתשלש בחזרת של שלשה שלושה חדשים ובנדה וכן בספר תורת הבית כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל.

שנאמר שור רעהו ולא שור של הקדש:    ואם תאמר ומה הוצרך לרעהו והלא הנהנה מעל. וכתבו גדולי פרובינציא בחיבוריהם שלא נאמר כן אלא בנהנה שלא לצורך אבל כל חובות שהקדשות חייבין לפרוע אף מתרומת הלשכה וכל שכן מבדק הבית המקבלה והנהנה ממנו לא מעל והרי שוכרים הוי מכאן אומני בית אבטינס ודברים הרבה והוא הדין לפרוע נזיקין. ודבר זה בין למיתה בין לניזקין בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית הא אם נפדו ואף על פי שאין המתה שלו שהרי לקבורה אזלא כמו שהתבאר חייב שהרי הוא בכלל רעהו ואף על פי שבשור פסולי המוקדשין שנפל לבור אנו פוטרין ממה שדרשו והמת יהיה לו וכו' אין למדין שור מבור לפסולי המוקדשין שנפדו שהרי מצינו קולא אחרת בבור והוא פטור אדם וכלים. הרב המאירי ז"ל.

אי רעהו דוקא וכו':    כלומר והוא הדין לשור איש או רעהו לאו דוקא והוא הדין לשור איש. אי נמי דכל מידי מיקרי איש כדאשכחן אפילו ביריעות המשכן אשה אל אחותה אבל הכי קאמר אי רעהו דוקא שיהא רעהו דומיא דאיש כלומר שיהו השוורים שוים המזיק והניזק והכי משמע לישנא דקרא דכי יגח שור איש וכל היכא דלאו שוין פטורין או לאו דוקא. הרא"ה ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל ואי רעהו לאו דוקא ולא ישמרנו בעליו נמי ושור איש נמי לאו דוקא דהקדש נמי כי נגח דהדיוט ליחייב ואף על גב דלית ליה בעלים וליתיה שור איש. ע"כ.

ואי רעהו לאו דוקא אפילו הקדש דנגח הדיוט מחייב הוי מצי למיפרך נמי דנהי דרעהו לאו דוקא אכתי מנא ליה דאפילו תם משלם נזק שלם ועדיפא מינה קא פריך. תלמיד הר"פ ז"ל.

דיו לבא מן הדין להיות כנדון:    קשיא לי איברא ק"ו מיהא איכא אם כן לרבנן ישלם חצי נזק ואי משום רעהו נוקמיה לפטור ההקדש. וניחא לי דהא לא אפשר דלפטור כהדיוט לא איצטריך דבלאו רעהו נפיק לן פיטורא דהקדש משום דלא קרינא ביה שור איש וכן הועד בבעליו וכי אקשיה הכא אם כן דיו לבא מן הדין וכו' הכי קאמר אי משום ק"ו דיו וכו' והא לא אפשר דאם כן הוי ליה הקדש כהדיוט ואי רעהו אתא לפטור הקדש כהדיוט לא איצטריך דמשור איש ומוהועד בבעליו נפיק לן פיטורא דהקדש בין בתם בין במועד.

ועוד נראה לי לומר דליכא למדרש ק"ו בכי הא דדילמא גזירת הכתוב היא שהרי יש לנו כיוצא בזה באונאה דאמרינן אונאה להדיוט ואין אונאה להקדש. ואם תאמר היכי הוה סלקא דעתך למדרש ק"ו לרבי שמעון בן מנסיא. יש לומר דמשום דלא קאי לא חש ליה כולי האי ומילתא בעלמא הוא דקאמר אפילו תמצי לומר דדרשינן קל וחומר הא הכא לא אפשר דאם כן דיו וכו'. ועוד דדילמא לכשתמצי לומר דדריש ליה אפשר לומר דסבירא ליה כרב חסדא דאמר אין דין אונאה להקדש לומר דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר כדאיתא בפרק הזהב. הרשב"א ז"ל.