שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק א/דף יא

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יא עמוד א[עריכה]

יביא עדים שנטרפה באונס וכו'. תימה לפירוש רבינו תם דפירש דעד אחד פוטר משבועה אם כן למה לי עדים בעד אחד סגי. וליכא למימר דלאו דוקא נקט עדים דהא כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. ונראה לי דלא הקשה דכיון דדרשינן קרא לכדאיסי דבמקום שיש רואה צריך להביא עדים ולא מיפטר בשבועה אם כן עד אחד נמי אינו פוטרו. הרא"ש ז"ל.

יביא עדורה לבית דין. לשון חסרה כמו איש לא נעדר. ואית דגרסי ארורה, והוא לשון אחד דאלף היא מתחלפת בעין. הר"ר ישעיה ז"ל.

יביא עדורה לבית דין. פירש ה"ר יחיאל ז"ל דאבא שאול סבר דמזיק הוי שכך הוא דורש יביא עדורה לבית דין עתה כשמעמידו הניזק בדין ויחייבוהו בית דין לשלם לפי שווייה של עכשיו ומר סבר תנא קמא סבר דניזק הוי לפיכך לא דבר הכתוב בהבאת הנבלה לבית דין דכי מה עניינה עתה שיביאנה המזיק שם כבר לקחה הניזק בדמיה שהיתה שוה סמוך למיתה. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.

מאי לאו דמר סבר דניזק ומר סבר דמזיק. קשיא לי אם איתא למאן דאמר דמזיק הני קראי למה לי דאי ליטפל הבעלים בנבלה הא לא צריכי דכסף ישיב לבעליו כתיב וכדאיקשי ליה רב כהנא לרבא. וי"ל דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר דכיון דלא קאי לא דייקינן לה כולי האי. הרשב"א ז"ל.

הכא בטורח נבלה קמיפלגי. קשה אם כן יחסר פסוק אחד לאבא שאול לענין פחת נבלה שהרי טרפה דורש אותו לטורח נבלה. וי"ל דאבא שאול סבר דילפינן השלשה מבינייא כדפירש רש"י ואייתר קרא דטרפה לענין טורח נבלה. עוד פירש מורי הרב פירוש אחר ואמר דלעולם גזרה שוה נתקבלה אף לענין פחת נבלה ולעולם מביניא לא נוכל ללמוד משום דאיכא פירכא כדפרשינן ואם כן לענין סובין ילפינן כלהו מחד בגזרה שוה דתחת וכו' ואלו שלשה פסוקים כלהו איצטריכו חד לענין סובין וחד לפחת נבלה וחד לענין טורח נבלה כמו שדורש אותו אבא שאול. גליון.

ולענין פסק כתב הר"ר מאיר הכהן מסרקסטה ז"ל וז"ל פחת נבלה דאמרינן דהוי עליה דניזק דוקא פחתה בתר דהוה מצי שקיל לה לזבונה אבל אי פחתה בעודה בבור נראה לומר דאין מחשבינן אותה עליו אלא כפי מה ששוה בחוץ כיון דעליה דמזיק רמי לאפוקה. והוא הדין שאם השביחה בעודה בבור שבאו קונים הרבה לעיר שהשביחה למזיק. והא דאמרינן דשבח נבלה חולקין בדאשבחה בתר דאפקה מבוריה מיירי ואי בתר דשקלה ניזק אשבחה כיון דשמוה עליה וקבלה בשומת שמאין אם השביחה דין הוא שהשביחה לניזק כדכתבינן לעיל וצריך עיון. ע"כ. עיין בהרא"ש ז"ל בפסקיו ובנמוקי יוסף.

ואם שויא בבור תלתא וחוצה לו שויא ארבעה מפיק לה מאן דבעי. אי מפיק לה ניזק שקיל לה בתלתא ואי מפיק לה בעל הבור שמין לה ניהליה דניזק בארבעה כדשויא השתא בתר דאפקה. הר"מ הכהן מסרקסטה ז"ל.

היכי דמי אי לימא דבבירא וכו'. הקשה הר"מ אמאי לא משני כגון דבשעת מיתה שויא בבירא ארבעה ואגודא שויא טפי ונפחתה עד שעת העמדה בדין. דבבירא לא שויא אלא זוזא ואגודא ארבעה והשתא לא בדנפשיה טרח דפחת על הניזק. הרא"ש ז"ל.

אמר שמואל אין שמין. פירש הקונטרס מנהג הדיינין הוא וכו'. דחקו לפרש כן לפי שאומר אחר כך ואני אומר אף לשואל משמע שמתחילה לא היה מדבר בשמו. ובשאלתות דרב אחאי גריס וכו' ככתוב בתוספות. הר"פ ז"ל.

אין שמין לא לגנב וכו'. כתבו בתוספות גנב וגזלן שאני משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל וכו'. וא"ת דאיצטריך קרא גבי גנב וגזלן דלא ישלם סובין אלא יתן לו בהמה מעולה שמע מינה דבעלמא ישלם לו סובין דאי בעלמא אינו משלם סובין אמאי איצטריך קרא גבי גנב וגזלן אלא ודאי בעלמא משלם לו סובין. מעתה קשה למה צריך קרא דישיב אפילו סובין. וי"ל דאי לאו קרא דישיב אפילו סובין הוה אמינא דהכא גבי גנב וגזלן משום דכתיבי קראי דוקא לא יתן לו אותה נבלה עצמה אלא ישלם לו בהמה מעולה אבל בעלמא אותה נבלה יתן לו שתהיה במקום כסף אבל שאר נבלות לא יתן משום הכי איצטריך ישיב אפילו סובין דבעלמא נמי אפילו שאר נבלות יתן לו. גליון.

וקשה לפירוש רבינו תם דאם כן היכי דייק לקמן בהגוזל קמא דשנוי קונה מדאמר שמואל אין שמין לא לגנב וכו'. ודלמא טעמא דשמואל הכא משום דבעינן כעין שגזל ולא משום שנוי. וי"ל אי לאו דסבירא ליה דשנוי קונה לא היה דריש כעין שגזל אלא אשר גזל מכל מקום ואף על גב דנשתנה הדרא בעיניה כדדריש רבי יוחנן בהגוזל קמא ומשום דסבירא ליה דשנוי קונה על כן שמין.

ועוד יש לפרש דמשום שנוי קונה אין שמין ולא משום דאמרת כעין שגזל דאם לא כן אמאי לא מייתי לההיא דרשא הכא כיון דטעמא משום כעין גזל ויפה דקדק בהגוזל קמא מהכא דסבירא ליה לשמואל דשנוי קונה. ומה שהקשה רשב"ם לפירוש ר"ש לא תיקשי מידי דסבירא ליה לשמואל כרב הונא דלא דריש שוה כסף אלא היכא דליתא וקרא דמכה בהמה דרשינן ישלמנה לבעלים דבעלים מטפלים דוקא באותה נבלה אבל מדידיה לא יהיב ליה אלא כסף או מיטב אבל גנב וגזלן כיון דסבירא ליה לשמואל דשנוי קונה כמו שהוכחנו וכמה דדחיק סתמא דתלמודא בהגוזל קמא אם כן הוי נבלה דידיה דקנאה בשנוי ועל כן לא יהיב לבעלים נבלה ושברים דסבירא ליה כרב הונא דכסף או מיטב דוקא. מהר"י כ"ץ ז"ל.

כתבו בתוספות היינו טעמא דגנב וגזלן קנו מיד וכו'. מה צריך קרא דשנים ישלם והשיב את הגזלה. וי"ל דמכח קושיא אחרת מיתרצת קושיא זו. דקשה למה צריך פסוק גבי גזלה לכתוב בגנבה ולא צריך בגזלה ויליף גזלה מגנבה כי היכי דיליף שואל מגנבה והטעם משום דקנו כשהוציאו מרשות בעלים אלא ודאי צריך לומר דעיקר משום דכתיב קראי וכיון דאית לן קראי אז תלינן טעמא משום דקנו. גליון.

וזה לשון תלמידי הר"ר ישראל ז"ל ויש לומר דגבי גנב איכא טעמא דמדייאש כיון שאינו יודע מי גנב וגבי גזלן כיון דלקח בחוזק אם כן מתייאש ולכך אי לאו קרא מטעם דקנו לא הייתי יודע שניהם ולכך למאן דאמר אף שואל יליף מינייהו מטעם דקנו. ע"כ.

ורשב"ם פירש אין שמין היינו בשעת מיתה כמו שכתוב בתוספות פרק השואל ובהגהת אשר"י כאן. וא"ת מדאיצטריך קרא לגבי גנב וגזלן דפחת נבלה הוי למזיק מכלל דבעלמא פחת נבלה לניזק מעתה קשיא אמאי איצטריכו הנך קראי דלעיל דפחת נבלה לניזק. ויש לומר דקודם שהייתי אומר מדאיצטריך הייתי מפרש כמו שפירש רש"י דלא איירי לענין פחת נבלה אלא לענין נבלה עצמה. גליון.

ח"מ שמ"ד וזה לשון הרב המאירי ז"ל רוב המפרשים הסכימו שלא אמרו לגנב ולגזלן אין שמין אלא לענין פחת רצה לומר שאם הוזלו משעת שבירה עד שעת העמדה בדין אין הנגזל מקבלן אלא כמו ששוין עכשיו אבל לענין שהוא יכול לשום לו בשוויים של עכשיו אין לפקפק שהרי ישיב אמר רחמנא ואפילו סובין הלכה היא וסתם נאמרה בכל היזק. ומה שאמרו בכאן לדעת האומר שאין שמין לשואל שלים נרגא מעליא דמי נרגא מעליא אלא שלדעת ראשון אפשר שהגנב וגזלן לא נאמר כן ואף בתלמוד ירושלמי נאמרה כן וכו'. וי"ל בגנב וגזלן שאף בנפחת או הוכחשה בדרך שאינה חוזרת והוא הנקרא כחשא דלא הדרא אמרינן כן אף על פי שלא נשבר הכלי או מתה הבהמה וכמו שאמרו אחייה לקרן כעין שגנב ומכל מקום גדולי המחברים כתבו כדעת התוספות. ומה שביארנו בגנב שאין שמין לו דוקא בקרן אבל לפרעון כפילו ודאי שמין לו לא אמרו אין שמין לגנב אלא על הדרך שאמרו שאין שמין לגזלן והרי גזלן אינו בדין כפל וכן כתבו גדולי המפרשים אלא שגדולי המחברים פירשוה אף בכפל. ע"כ.

שליא שיצאה מקצתה. פירוש רש"י דחיישינן שמא יצא רוב מיחוי הולד באותו מקצת ומדנפקא רובא הוי ליה כילוד. ואי אפשר לפרש כן דבריש בהמה המקשה מוכח דמדנפקא ראשו הוי כילוד. ואם אפשר דבמקצת שליא נפיק רוב מיחוי ולד היכי מוכח מהכא דכי נפיק ראשו הוי כילוד אלא ודאי במקצת שליא לא מצי נפיק רוב מיחוי הולד. הרא"ש ז"ל.

לכך נראה דבודאי רוב שליא ליכא לספוקי ברוב ולד דמקצת משמע כל דהו דהא ליכא ודאי רוב ולד והכא היינו טעמא משום דאיכא לספוקי ברוב הראש. וריב"א ז"ל פירש דיש ליישב פירוש רש"י ז"ל והכא איכא לספוקי ברוב ולד דמדקאמר עולא מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני משמע לפום ריהטא כלה בשני ימים חציה בזה וחציה בזה וכיון דאיכא חציה איכא לספוקי ברוב ולד כדפירש רש"י ז"ל אבל בההיא דבסמוך דקתני שליא שיצאה מקצתה ותו לא ודאי כל שהוא משמע דאז ליכא לספוקי ברוב ולד להכי מוכח מינה דרוב הראש חשיב לידה ומכל מקום פריך שפיר הכא תנינא שליא שיצאה מקצתה וכו' אף על גב דלאו חדא טעמא הוא כדפרישית דמכל מקום שמעינן מההיא דאין מקצת שליא בלא ולד. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

דקא מטהרי לה מראשון. הקשו בתוספות למה לא יהיה יום ט"ו טהור מכח ספק ספיקא. וקשה כיון שמנתה י"ד של טומאה הרי היא בחזקת טומאה ואם כן היאך נוכל לה לטהר יום ט"ו מכח ספק ספיקא. וי"ל דחזקת טומאה במקום דאיכא ספק ספיקא אינה כלום.

עוד כתבו בתוספות שאם תראה יום מ"א נמי תשתרי מספק ספיקא. וקשה כיון שמנתה ל"ג ימי טוהר אם כן נעמידוה בחזקת טהרה ובלא ספק ספיקא טהורה. וי"ל דכיון דאיכא ריעותא מגופה שהרי ראתה ביום מ"א אם כן ליכא חזקת טהרה. גליון.

מימנא לא מציא מימני אלא משני. משמע שרוצה לומר שעושה ימי טומאה וימי טהרה מיום שני אלא שאף ראשון נמי הוא בחזקת טומאה. אכתי חומרא היא דאתיא לידי קולא דכי מנינן משני מחשבין ימי טהרה משני. ויש לומר דהכי קאמר לחוש חוששת כל מאי דאיכא למיחש בין לענין לטמאה מראשון בין לענין ימי טהרה ומימנא לא מנינן לה אלא משני. תלמידי הרב ר' פרץ ז"ל.

וכן פירש הרשב"א ז"ל זה לשונו לחוש חוששת כלומר בין בתחילתה בין בסופה חוששת ליום ראשון ואינה מונה אותו מכלל ז' לזכר ושבועיים לנקבה ובסוף מניינה חוששת נמי לראשון ואינה מונה ימי טוהר אלא לחשבון יום ראשון. ע"כ.

כתוב בתוספות אי ברשות הרבים אפילו בחד ספיקא מטהרים. פירוש דכיון דיש מקצת שליא בלא ולד בחד ספיקא טהורה בראשון דדילמא לא יצא בראשון כלל ושוב אינה חוששת. וקשה איך היינו מטהרים אותה משום דילמא לא יצא ולעיל גבי יום ט"ו רצינו לטהר משום דילמא יצא רובו ביום ראשון. וי"ל דהשתא שאנו רוצים לומר שהיא טהורה בראשון ברשות הרבים משום דילמא לא יצא אז היינו צריכין לומר שמה שרצינו לטהר ביום ט"ו אינו מטעם דילמא יצא אלא מטעם דילמא זכר.

ואם תקשה ותאמר דגבי יום ט"ו לא רצינו לטהר אותו אלא משום דילמא זכר הוא וגבי יום מ"א אנו מטהרים אותו מטעם דילמא נקבה היא נמצא שזה סותר את זה אז נשיב לך ונאמר לך דחייה אחרת דלא רצינו לטהר יום ט"ו אלא מטעם ספק ספיקא דילמא ביום ראשון יצא רובו ואפילו לא יצא דילמא זכר הוא. גליון.

עוד כתבו בתוספות ואי ברשות היחיד אפילו בספק ספיקא וכו'. ואין לומר דרבי אלעזר דהכא כרבי אלעזר בן שמוע דפליג עליה דרבנן ואמר ספק ביאה טהור משום דהוה ליה ספק ספיקא דהא בפרקא בתרא דעבודה זרה תבעי ליה לתלמודא דא אי רבי אלעזר בן פדת כרבי אלעזר בן שמוע סבירא ליה. ה"ר ישעיה ז"ל.

דאין מקצת שליא בלא ולד. הקשו בתוספות היכי דמי אי ברשות הרבים אפילו בחד ספיקא וכו' ותירצו וכו'. אי נמי דוקא טומאה מחמת מגע דילפינן מסוטה דומיא דסוטה שנאסרה מתחת הבועל אבל טומאה הבאה מגוף האשה לא ילפינן מסוטה וספק ספיקא טהור אפילו ברשות היחיד וכן משמע בנדה דם הנמצא מן הלול ולחוץ אין שורפין עליו את התרומה משום דהוי ספק ספיקא והיכי דמי אי ברשות היחיד וכו' אלא משום דלא ילפינן מסוטה טומאה הבאה מגוף האשה. הרא"ש ז"ל.

תנינא שליא וכו'. קשה נימא דמתניתין איירי בלא ולד אחר עמה ולכך ודאי אין מקצת שליא בלא ולד וכאן משמיענו אפילו בולד אחר. וי"ל דאם כן הוה ליה לפרושי. ועוד דאף המשנה איירי ביש עמה ולד אחר כדקאמר רבי אלעזר לא שנו אלא שאין קשורה וכו'. ע"כ תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

שליא שיצתה מקצתה וכו'. הקשו בתוספות דסוגיא הכא מוכח דשרי וכו'. ותירצו דברייתא דקתני התם שמא נמוח וכו' איירי בשליא שלאחר הולד וכו'. ומכל מקום שפיר קאמר התם תניא כותיה דרבי אלעזר דיש לחלק בין קשורה לשאינה קשורה דרבי יוחנן אומר בין קשורה בין אינה קשורה אין חוששין לולד אחר בשליא הבאה קודם לולד כל שכן בשליא הבאה אחר הולד וקשיא ברייתא לרבי יוחנן. תוספות שאנץ.

עוד תירצו בתוספות דהתם אסרי בספק ספיקא גזרה מקצתה אטו כולה וכו'. ולפי זה התירוץ טעמא דמתניתין דאוסרת שליא מטעם דגזרינן מקצתה אטו כולה ואם כן מה שאמר התלמוד אליבא דרבי אלעזר קמשמע לן פירושו קמשמע לן גבי אשה דאין מקצת שליא בלא ולד אבל גבי בהמה יש מקצת שליא בלא ולד וגזרינן מקצתה אטו כולה משום הכי אסורה באכילה. אי נמי לפי תירוץ זה עולא אמר רבי אלעזר איירי כשאין שם ולד אחר והילכך אין מקצת שליא בלא ולד כיון שאין שם ולד אחר אבל מתניתין דבהמה איירי בשיש שם ולד אחר הילכך איכא למימר דיש מקצת שליא בלא ולד אפילו אינה קשורה בו. גליון.

אסורה באכילה. פירש הקונטרס אפילו חזרה משום דחשיב לידה. ומדנקט בקונטרס דחזרה משמע דאי לא חשיב לידה הוה משתרי אף מאי דנפיק בחזרה. ולא נהירא דהא עולא דאמר התם אבר עצמו מותר בחזרה ואיתותב התם פרק בהמה המקשה. לכך נראה דודאי למה שיצא קודם שחיטה תו לא תשתרי אף בחזרה והכא לענין מה שבפנים קאמר והכי קאמר אסורה באכילה כולה אפילו מה שבפנים שלא מיקרי כל בבהמה ושמא באותו מקצת יצא רובו של ולד או רוב ראשו והוי הכל כילוד אף מה שבפנים אלמא אין מקצת שליא בלא ולד דאי יש מקצת שליא בלא ולד אם כן הוי ספק ספיקא והוה לן למישרי מה שבפנים מהאי טעמא אבל מה שיצא לחוץ לעולם אסור כדפרישית. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

גזרה מקצתה אטו כולה. פירש הקונטרס אטו היכא דיצא כולה וחזרה. ולפי שיטתו פירש כן דפירש לעיל דאסורה באכילה לענין מה שיצא לחוץ איירי. ולא נהירא חדא דבאשה נמי נגזור היא מגופה דאי מטהרת לה מראשון שיצתה מקצתה אתי למטעי ולטהר נמי משני אף על גב דאיכא כולה. ועוד דמאי קאמר אטו כולה וחזרה והלא אין זה רגילות שתחזור לאחר יציאת כולה. ועוד קשה דעל כרחך לא לענין מה שיצאה איירי אלא לענין מה שבפנים כמו שהוכחתי לעיל ואם כן ודאי ליכא למגזר מקצתה אטו כולה דאין טעם להתיר בכולה כמו במקצתה דהא במקצתה לא יצא לחוץ מעולם מה שבפנים ואי משום דאתי למיטעי שיאמרו שגם שכשיוצא מקצתה שיהא מותר כמו כן יצא כולה יאמרו מותר דהוי אסור מן התורה אם כן ה"ל גזרה מה שבפנים אטו מה שבחוץ. לכך נראה דאטו כולה לאו דוקא אלא כולה כלומר אטו רובא וכו'. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

וזה לשון הר"ש ז"ל דאין מקצת שליא בלא ולד. קצת משמע מלשון רש"י ז"ל דלא תלי ברובא דשליא מדפריש בסמוך אטו כולה כולה ממש ונפקא מיניה היכא דחזרה. וקצת קשה אם כן היכי דייקינן דאי יש מקצת שליא בלא ולד הוי ספק ספיקא שמא אין בה כלום ואם תמצא לומר יש בו שמא מיעוט דהא אההוא דפנים איכא למידק איפכא שמא אין בו כלום לפי שהוא כחיצון ואם תמצא לומר יש בו שמא מיעוטו בפנים אבל רובו הוא בחוץ ואי הוי גרסינן אין שליא בלא ולד ולא הוה גרסינן מקצת הוה ניחא.

והקשה הר"ר משה ז"ל על מה שמפרש בפרק קמא דכתובות גבי האומר פתח פתוח מצאתי דלא אמרינן ספק ספיקא אלא אם כן יכול לומר ספק ספיקא לכל צד דהא הכא לא מצינן למימר ספק ספיקא איפכא. ע"כ.

הכי גרסינן סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. ולא גרסינן בסימן ולד באשה דאדרבה בבהמה תניא ובאשה לא תניא דתנן בבכורות פרק הלוקח בהמה סימן ולד בבהמה שליא ובאשה שפיר. הרשב"א ז"ל.


דף יא עמוד ב[עריכה]

וגזרה מקצתה אטו כולה. כתבו בתוספות לאו דוקא כולה אבל רש"י ז"ל שפירש מטעם חזרה דעתו דהכי פירושו הוה אמינא גזרינן לאסור מקצתה היכא דיצאת כולה וחזרה נמי יתירו אותה ואינם יודעים כי במקצתה לא היה ולד ובכולה יש ולד ואיכא למיחש שמא יצא רובו. על כן מקשים התוספות לפי דעת רש"י שפירש מטעם חזרה והלא כשיצתה מקצתה היוצא אסור מדאורייתא ולא גזרינן מה שבפנים אטו מה שבחוץ ואיך היה לנו לאסור מה שבפנים לפחות יהיה כמו כולה שיצתה וחזרה שהיה עולה על דעתנו להתיר. אלא ודאי מה שבפנים מותר דאין לטעות לאסור מה שבפנים כיון שהוא מותר משום כל בבהמה הכי נמי אין לטעות להתיר כשיצתה כולה משום דחזרה כיון שביציאתה יצא הולד. גליון.

כתב מהר"י כהן צדק ז"ל וקשה קצת על פירוש ר"י דפירש דבבהמה איכא למיטעי להתיר מה שבפנים אפילו ביוצא הרוב דאי מחזקינן שליא בולד אין לטעות דידעי דמכי נפיק רובו הרי הוא כילוד ותדע דתנן בפרק בהמה המקשה יצא ראשו הרי הוא כילוד אבל אם לא יצא ראשו או רובו אינו כילוד ומותר מה שבפנים דלא גזרינן מקצת אטו רובא. ולכך צריך לפרש שיש לטעות להתיר אפילו כי נפק רובא משום דאתי לאחזוקי שליא בלא ולד אבל באשה ליכא למיגזר כיון דחזו דמטמאינן לה ביום שני מכי נפק כולה כדפירש בקונטרס ופירושו עיקר. ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל הקשו עוד לפירוש ר"י וזה לשונם ועוד קשה אפילו ברובו איכא ספק ספיקא דדילמא אין כאן ולד ואפילו יש שם ולד שמא הרוב איכא במיעוט הנשאר בפנים.

ונראה דלעולם כיון שיצא רוב השליא הרי הוא כילוד. אבל קשה אמאי לא יישבו הפירוש כן דבבהמה איכא למיגזר רובא אטו מקצת דכי שרית שיצאה מקצתה משום ספק ספיקא דילמא אין כאן ולד אם כן גם כי נפיק רובא יתירו דילמא אין כאן ולד אבל באשה ליכא למיטעי דילמא יש שליא בלא ולד דהא חזינן דמטמאה ביום שני כי נפיק כולה. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות אבל גבי אשה לא שייך למיגזר וכו'. קשה כי היכי דגבי בהמה גזרינן היכא דיצאה מקצת אטו היכא דיצאה כולה לפי שיאמרו כשיצאה כולה נמי לא יצא הולד בה ויבואו להתיר באשה נמי נגזור דיצתה מקצתה ולא יצא הולד שתהיה טמאה אטו היכא דיצתה כולה שיבואו לומר לא יצא הולד בה. וי"ל דגבי בהמה יש לגזור דאי שרית ביציאת מקצתה מה שבפנים וכו' יבואו להתיר היכא דיצאה רובא של שליא דאז יש בה ולד ושמא יצא רובו ויתירו אותו מיעוט שבפנים ולא ידעו דבמקצת הוי ספק ספיקא ספק יצא וספק אם יצא רובו אבל היכא שיצתה רובא של שליא אינה אלא חד ספיקא שהרי ודאי כשיצתה רובא של שליא יצא ולד כל כך ליכא אלא חד ספיקא שמא יצא הרוב דפשיטא ליה לענין איסור דבחד ספיקא יש להתיר האסור כי יאמרו לא אסרה תורה לענין איסור אלא ודאי אסור אבל גבי אשה פשיטא ליה דאשה טמאה מספק אבל בספק ספיקא טהורה הילכך ידעו העולם דבמקצת שליא דאיכא ספק ספיקא אשה טהורה אבל כשיצתה רובא של שליא דהוי חד ספיקא ידעו שהיא טמאה ולא יבוא לטהר אותה מספק. גליון.

בכור שנטרף. כתוב בתוספות משמע קצת דאם אית לן וכו'. הא דאמרינן קצת משום דהוה אמינא דדוקא היכא דנטרף דינו לא יכול למפדייה אבל היכא דחי דיכול לפדותו לא יפדנו עד שיכלו שלשים יום.

עוד כתבו בתוספות ועוד אסיק תלמודא וכו'. מופדויו מבן חודש נפקא. והיינו קושיא קמייתא שהקשו בתוספות. וי"ל דהכי פירושו אם תאמר דופדויו מבן חודש היינו דוקא אם חי הוא אז יפדנו לאחר שלשים אבל נהרג דתו ליכא פדייה יפדנו בתוך שלשים להכי איצטריך אך ומשום הכי מקשין התוספות מופדויו מבן חדש נפקא כיון שהתורה נתנה שיעור שלשים לפדייה להוציא מכלל נפל אם כן ממילא היכא דנהרג דאיכא ספיקא פטור. וא"ת הוה אמינא דחייב כי רובם אינם נפלים. ויש לומר דאין הולכין בממון אחר הרוב. מיהו קשיא לי נימא דמשום מצוה הוה אמינא דהולכין בממון אחר הרוב לקיים עשה דופדויו. ע"כ. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

בכור שנטרף. כתוב בתוספות פירש הקונטרס שנהרג וכו'. עוד קשה דאמרינן בירושלמי פרקא קמא דקידושין גבי בהמה גסה נקנית במשיכה רב יהודה שאל לרבי אלעזר בכור שנטרף בתוך שלשים יום מהו אמר ליה כמו שמת ונפטר ואי בנהרג קאמר מה שייך לומר כמו שמת. ועוד דלא הוה ליה למימר אלא נהרג או לימא טרפו ארי או אכלו ארי כדאמרינן בפרק אם לא הביא נפל מן הגג או אכלו ארי. תוספות שאנץ.

ורבינו ישעיה ז"ל תירץ וז"ל ואין לתמוה אמאי נקט לשון נטרף דשמא סתם ולד שנהרג על ידי חיה הוא ונקט לשון המקרא דכתיב טרף טרף יוסף. והא דאמרינן בירושלמי הרי הוא כמי שמת. יש לומר דהכי פירושו הרי הוא כמי שמת מעצמו. אך קשה דמשמע לפירושו דפטורא וחיובא תליא בבן קיימא וקיימא לן ופדויו מבן חורש תפדה מקרא מלא דבר הכתוב ואפילו קים לן דכלו לו חדשיו. ואף על גב דמהאי קרא נפקא לן דכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל לאו משום דחיובא תליא בקיום אלא טעמיה דקרא קא דריש מדתלא רחמנא חיובא בשלשים שמע מיניה בהכי לא הוי נפל אבל מכל מקום אפילו קים לן דכלו לו חדשיו בתוך שלשים לא מחייב וכו'. לכך פירש רבינו תם שנטרף שנולדו בו סימני טרפה ככתוב בתוספות. ע"כ לשונו.

וכן פירש רבינו חננאל ז"ל וז"ל בכור שנטרף בתוך שלשים יום אין פודין אותו כי כמת הוא חשוב ותניא כל שלא שהה שלשים יום באדם וכו'. הרי זה מת שנאמר ופדויו וכו'. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל יש מפרשים בה אפילו נטרף ולא מת הואיל ונעשה טרפה בתוך שלשים ואי אפשר לו לחיות אף על פי שחי לאחר שלשים. וכן הדבר מוכיח בתלמוד מנחות פרק הקומץ רבה וכו'. ומשום הכי ומעתה מה שפירשו גדולי קדמונינו דדוקא בנתחדש לו טרפות זה מעתה אבל אם נולד בסימני טרפות חייב לפדותו לאחר שלשים שהרי שני ראשים טרפות הוא שכל יתר כנטול דמי ופירשו עלה במסכת מנחות שנותן עשר סלעים לכהן מפני שהכתוב תלאן בגולגולת יראה משמועה שהזכרנו שלא נאמר כן אלא דטרפה של שני ראשים מטעם דבגולגולת תלא רחמנא הא בשאר טרפיות לא ומכל מקום הם מפרשים שאני התם דהכי אתיליד ולא נטרף לאחר שנולד חייב דהא בגולגולת תלא רחמנא והוא הדין לשאר טרפיות. ע"כ לשונו.

האחין שחלקו. יש מפרשים אין שמין לפי שכבר זכו בהם נשיהם ובניהם דתנן בפרק שום היתומים אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו כלום וכיון דחזו אחוהי דשקל אחוהון מתפיסת הבית ומלביש לאשתו ולבניו מחלי לפיכך כשבאין לחלוק אין להם לחזור. ואפשר לתרץ לזה הפירוש גם אותו הירושלמי דמחלק בין בגדי חול לבגדי שבת דבמלבושין יקרין כל כך לא אמרינן דמחלי. הר"ר יהונתן ז"ל. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל.

וזה לשון הר"ר מאיר ז"ל מסרקסטה האחין שחלקו שמין מלבושין שקנו מתפוסת הבית אבל מה שהלביש אביהם בחייו קנה כל אחד ואחד וזכה במה שנתן לו. ואף על גב דאמרינן דשמין מה שעליהם ומשמע דקפדי אהדדי במאי דלביש חד מינייהו טפי מחבריה אפילו הכי אי איכא גדול אחי דעייל ונפיק על עסקייהו ולביש ומכפי טפי מאחוהי לא מצו מעכבי עליה דזכותא הוא לדידהו דלישתמען מיליה טפי טובא. ונראה לומר דאף על גב דפליגי ותו לא ליעול וליפוק על אחוה כיון דלבש ואיכסי קודם חלוקה אחולי אחלינהו להנהו מלבושים גביה ואין שמין אותן בחלקו כלל והוא הדין שאינו ראוי ליטול חלק בשומת מלבושי אחיו דמסתייה דשבקי ליה מלבושי דעבד לנפשיה. וצריך עיון. ע"כ לשונו.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל האחין שחלקו מה שעליהם שמין פירוש במה שלבשו אחר מיתת אביהם ואפילו לבשו כולם כאחד ובערך אחד אלא שכלו לאחד יותר מחבירו ושמין באכילה דאם אכל אחד יותר מחבירו מה שאכל אכל והמותר יחלוקו מה שעל בניהם ועל נשיהם וכו'. ונראה לי הטעם משום דכל מה שבגוף של אח אין הדבר נאה להם למחות ומן הסתם לא מחלו זה לזה אבל שעל בניהם ובנותיהם ונשיהם מאחר שלא מיחו נתרצו בכך ומחלו להם מן הסתם ולא עוד אלא שכולם מתרצים בכך מצד שכבוד הוא להם כשבני ביתם מתכבדים אצל שאר העם יותר על גופן. ויש מפרשים הטעם שלא לבזותם להביאם לפני בית דין. ולדעת זו נמשך מה שפירשו בתלמוד ירושלמי דוקא בגדי חול הא בגדי רגל ושבת שמין. ואף לדעתנו אפשר לפרשה שמתוך שבצניעות הם עומדים סבורים הם הרי במקומם מונח לכשנחלוק ואין כאן טעם מחילה. ע"כ לשון הרב המאירי ז"ל.

לא מיבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר דפטור. פירוש דשומר חנם פטור מגנבה ואבדה מיהו שומר שכר חייב לפרוע לבעלים דהא חייב בגנבה ואבדה. ונראה לי דבעלים לא משלמי לשומר חנם השכר שנתן לשומר שכר אף על גב דעלייה לשמירתו דשומר שכר שומר טפי דחייב בגנבה ואבדה אפילו הכי פטורין הבעלים. ולא דמי ליורד לתוך שדה חבירו דנותן לו דמי הוצאה דהתם תקנתו דבעל שדה עביד ומשום הכי יהיב ליה דמי הוצאה אבל הכא לא עלייה לשמירה בעבור הבעלים כי אם בשכיל עצמו שהיה לו טורח לשמרו ועל כן פטורים הבעלים. ע"כ מתוספות מהר"י כהן צדק ז"ל.

אבל ה"ר מאיר מסרקסטה ז"ל כתב וזה לשונו נראה לי לומר שהשכר שנוטל שומר שני משומר ראשון בעל הבהמות נותן אותו כיון דעלייה לשמירתן של בהמותיו וזמנין דמרויח איהו בהכי דאם ידוע שנגנבו מאצלו או אבדו משלם אותם לבעל הבית שאין הלה עושה סחורה בבהמותיו של חבירו ואפילו אם הוכר הגנב ושלם את הכפל קודם ששילם הוא דמיהם לבעל הבהמות הרי הכפל לבעל הבהמות וכמאן דאוגריה ברשות דמי. וצריך עיון. ע"כ.

דעלויי עלייה. אין לפרש דהיינו עלוי שאם נגנבה תחזור לבעלים דהא גריעי גרעה. לא אפשר לפרש בענין זה שאם נגנבה יפסידו הבעלים והא אם נגנבה מיד שומר חנם משלם השומר שכר. תוספות שאנץ.

לא מיבעיא שומר שכר דגרועי גרעה. ואפילו אי מהימן ליה בשבועה שראינו שהפקיד אצלו פעם אחרת אפילו הכי חייב שומר ראשון שפשע מיד שמסרה לזה ואפילו אם נאנסה ביד האחרון. רבי ישעיה ז"ל.

ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כבר ידעת שארבעה שומרים כולם לא מפטרו אלא בשבועה והיא הנקראת שבועת השומרים והיא הכוללת שלש שבועות שלא פשע בה ושאינה ברשותו ושלא שלח בה יד, אלא ששליחות יד אינה בשוכר ושואל הואיל ויכולין להשתמש בה. ויש מפרשים אף בהם שליחות יד והוא במה שאין עליו להשתמש בה מעתה שומר שמוסר לשומר ומתה ביד השני אם נתחייב השני לראשון אף על פי שבכיוצא בה נפטר הראשון מן הבעלים חייב שאין הלה עושה סחורה וכו'. וכן הדין בשוכר שהשאילה ונאנסה ביד השואל ומכל מקום בזו אם מתה מחמת מלאכה פטור אם נתברר רצה לומר שלא יהא יכול לבוא מטעם לא מהימן לי ומכל מקום דוקא שוכר לשואל שהוא משאילה למה ששכרה הוא הא שומר חנם או שומר שכר שהשאיל או השכיר שולח יד הוא וחייב בכל ענין. מסרה שומר שכר לשומר חנם או בכל אותם שאין בהם גירוע שמירה אם ראו עדים שנאנסה ביד שני הרי אין כאן שבועה ונפטר הראשון ושמא תאמר הרי מכל מקום יש עליו שבועה שלא שלח בה יד פירשוה כשהעידו שראו שנאנסה תיכף לנטילתה.

ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שכל מקום ששבועת עיקר הפיטור והיא האונס של שומר שכר והגנבה של שומר חנם נפקעה ממנו כגון שהביא ראיה על זה אין עליו שבועת שליחות יד ששאר השבועות הן באות בעין על ידי גלגול של שבועת העיקר ובטלה של עיקר בטלה של גלגול. וכן יראה מתלמוד הירושלמי שאמרו אימתי שומר חנם חייב שבועה כשאין עדים שלא פשע הא אם יש עדים שלא פשע בה פטור אף מן השבועה שהורה פיטור על דבר אחר למדנו שהוא פטור אף משבועת שליחות יד. ומכל מקום יש מפרשין אותה מן התשלומין ומן השבועה וכן עיקר. נפטר השני מן הראשון בצד שאלו אירע כן לראשון היה חייב כגון שומר שכר שמסרה לשומר חנם ונגנבה ביד השני כבר ביארנו שהוא חייב אף לדעת עולא וכל שאף לדעת עולא חייב אין בו חילוק בין יש עדים לאין עדים אבל כשנאנסה ביד השני שלדעת עולא פטור ולדעת רבא שהלכה כמותו חייב ויש עדים על זה שאין כאן טעם איהו לא מהימן לי פירשו רבותי שאף זה פטור על הדרך שביארנו באותם שאין בהם גירוע שמירה שלא נחלק רבא על עולא שאמר אף שומר שכר שמסרה לשומר חנם הואיל ומסרה לבן דעת אלא מטעם איהו מהימן לי וכו' הא כל שאותו טעם נפקע אף דברי עולא הלכה הם.

ואיני מודה להם מפני שמה שאמר רבא לא מיבעי שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה לשמירתו פירושו לדעתי ונעשה פושע בשמירתו ונמצא שכל שגרע בשמירתו פושע הוא לקצת מפרשים. ומכל מקום יש בזו דרך אחרת לומר לדעת עולא שאף בגירוע שמירה כגון שומר שכר שמסר לשומר חנם ונגנבה ביד השני שאלו כן אירע לראשון היה חייב אף בזו פטור הואיל ושמרה שני כדינו נפטר אף הראשון ואף הם חוזרין דנין שאף לרבא במקום עדים מיהא פטור מן הטעם שכתבנו. והדברים מתמיהין והיאך יפטר הוא במה שאם אירע לידו כן נתחייב ואם כן הרי הרויח בגרעון שמירתו אלא ודאי אף לשיטה זו חייב הראשון עד שיביא שני ראיה שאף הראשון היה נפטר בה אילו אירע לו כן. וכן כתבו גדולי המחברים אלא שלשיטתנו כל כיוצא בזה אף אם נאנסה ביד השני שנפטר הראשון בכיוצא בה חייב שהרי מכל מקום תחילתו בפשיעה הואיל וגרע בשמירתו.

נמצא כללו של דין זה לדעתנו שכל שומר שגרע בשמירתו כגון שומר שכר שמסר לשומר חנם פושע הוא וחייב בכל ענין אפילו יש עדים שנאנסה אבל כל שעולה בשמירה בצד הפוטר לראשון כגון שנגנבו חייב לראשון מפני שאין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. ואין צריך לומר אם נתחייב במה שאף הראשון היה חייב בו כגון פשיעה אירע ביד השני בדרך שהוא פטור בה מן הראשון ואין צריך לומר הראשון מן הבעלים כגון שנאנסה שנמצא שאין חייב אלא מטעם איהו לא מהימן לי בעדים מיהא או ראה פטור.

גדולי המחברים כתבו בענין שומר שמסר לשומר שאם היה דרך הבעלים הראשונים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני הרי השומר הראשון פטור מלשלם שאינו יכול לומר לא מהימן לי שהרי האמינו הואיל ורגיל להפקיד אצלו ובלבד שלא יגרע בשמירתו והוציאו דבר זה מפרק המפקיד משמועת ההיא סבתא וכו'. ורבותי חולקים בזו ואומרים אדרבה כל שהוא רגיל תמיד להפקידו ושינה עכשיו הוראה שמצא בו שקרות ונחלץ ממנו ופירשו שמועת אותה סבתא כשלא היתה שם בשעה שמסרה לזה שהדבר מוכיח שאלו היתה שם אף הוא היה מפקיד אצלה.

ומכל מקום נראה לי דברי גדולי המחברים וכי מאיזה טעם אנו אומרים שקרות מצא בו וכי שומר קנוי לו קנין עולם ושמא לא רצה להטריחו כל כך ומכל מקום אם הפקידו אצל הראשון פעם אחת או שתים לבד במקרה לא נפקע ממנו בכך דין לא מהימן לי אלא מקרה היה ומפקיד אצלו. ומכל מקום ממה שכתבו בדין זה ובלבד שלא יגרע בשמירתו הורו בדעתנו שאם הראשון שומר שכר והשני שומר חנם אף על פי שהיה רגיל תמיד להפקיד אצלו השני חייב אף על פי שאין כאן טעם לא מהימן לי שהרי מכל מקום פשע בכך.

וחידשו גדולי המחברים שהזכרנו בדין זה חידוש אחר והוא שכל שגרע בשמירתו אף על פי ששאל או שכר בבעלים חייב. ורבותי תמהים עליהם שהרי שאלה בבעלים פטור בכל ענין ומחזרים לתרץ דבריהם מפני שהוא כמזיק בידים ומזיק בבעלים חייב. ונסעדים בה ממה שכתבו גדולי המפרשים פרק הזהב בעבדים ובשטרות וקרקעות שומר חנם אינו נשבע שומר שכר אינו משלם שדקדקו מאחר שאמר שומר חנם אינו נשבע ולא אמר אינו משלם כמו שאמר בשומר שכר יראה שכל שפשע משלם אף באלו מפני שהוא מזיק ואף גדולי המחברים כתבו כן. ע"כ לשונו.

הכא במאי עסקינן שעשאו אפותיקי. פירוש הקונטרס דאשמועינן רבי אלעזר דאם מכרו גובה בעל חוב ממנו והיינו דאמר כדרבא פירוש שמיירי שמכרו כדרבא. ותימה אמאי לא קאמר אלא הכי במאי עסקינן וכו' כיון דהדר ממאי דאמר מיניה ועוד כי מכרו חסר מן הספר. ויש לומר דקאי לפרושי מיניה דהא דעשאו אפותיקי ומכרו קרי מיניה כיון דמטעם אפותיקי הוא. ור"י פירש דבא ליישב אפילו מיתמי גובין כגון שעשאו אפותיקי. אם כן כיון דביתמי מיירי מאי מייתי ממילתיה דרבא דמכרו הא לא דמי דבמכרו ודאי שייך שפיר למימר גובין משום אפותיקי משום דאית ליה קלא ולקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו וכו'. וי"ל משום דהשוו חכמים יתומים ללקוחות בכל מקום וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

ודוגמת זה אמרינן בכל מקום בעל חוב גובה את השבח מלוקח משום דלוקח חוזר על המוכר אבל במתנה לא משום דלית בה אחריות ואינו חוזר על הנותן וקאמר דמיתמי נמי גובה את השבח אף על גב דלא שייך בהו נעילת דלת. ע"כ לשון רבינו ישעיה ז"ל.

כגון שעשאו אפותיקי. רבינו תם ז"ל פירש במקום אחר דהאי דמגבינן ממטלטלי דיתמי לכתובה משום דכתבינן בכתובה נכסים שיש להם אחריות ודלית להם אחריות דאמטלטלי נמי קא חייל שעבודא לגבות מיתמי היכא ששעבדן בפירוש ואף על גב דלא גבי מלקוחות משום דליכא קלא לגבי יתמי לא שייך האי טעמא. וקצת קשה מכאן והא מוקי לה שעשאו אפותיקי ומשמע דוקא מעבדים גובים חוב מיתמי אבל לא משאר מטלטלים אפילו כשעשאו אפותיקי.

ונראה ליישב פירוש רבינו תם ז"ל שפירש כן לפי שפוסק כמאן דאמר בפרק קמא דקידושין דמלוה על פה גובין מן היורשין משום דשעבודא דאורייתא ואף על גב דליכא קלא לא שייך האי טעמא לגבי יתמי והוא הדין למטלטלי דלית להו קלא דגבינן מן היורשים היכא ששעבדן. וסוגיא דשמעתא אזלא כמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא דלדידיה כל היכא דלא גבינא מלקוחות לא גבינא מיורשין דאף במקום שגובין מלקוחות אינו אלא משום נעילת דלת כדמפרש סוף פרק גט פשוט וכיון שלא חשש לתקן מלוה זו כדי לטרוף מן הלקוחות אי לא גבי נמי מיתמי ליכא נעילת דלת. ואף על גב דעולא סבר בגט פשוט דשעבודא דאורייתא הכא לפי סברתו של רב נחמן היה מיישב שמועתו ורב נחמן סבר שעבודא לאו דאורייתא מדסבירא ליה עבדא כמטלטלי דמי דלכל מילי דאורייתא הוקשו עבדים לקרקעות כדפירש בתוספות. ע"כ. מהר"י כ"ץ ז"ל.

עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו. אף במלוה על פה כל שנתברר בעדים מפני שאפותיקי של עבד יש לו קול ולוקח הפסיד על עצמו. ויש אומרים דוקא בשטר שאם אין שטר אין קול וכן עיקר. אבל אם עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו אף במלוה בשטר וכן בשאר מטלטלים. ויראה שדבר זה האמור בעבד דוקא באפותיקי מפורש עשה לו אפותיקי של מטלטלים אלו בשטר ובאו עדים שבשטר ולקחום מבעל הבית יש אומרים שבעל חוב גובה מהם הרי אין להם התנצלות לומר שאין לזה קול שהרי מכל מקום יודעים הם בכך. ואני אומר שאין בעל חוב גובה מהן כל עצמו אינו נקרא אפותיקי הואיל ואין לו קול אצל הכל. עשה שורו אפותיקי ומת ונשאר השור ליתומים כתבו הגאונים שבעל חוב גובה ממנו ואין צריך לומר עשה עבדו אפותיקי. ונראה דוקא באפותיקי מפורש. מאירי ז"ל.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_קמא/פרק_א/דף_יא&oldid=1055446"