שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק א/דף ד

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ד עמוד א[עריכה]

ולאו ק"ו הוא. ומיהו בעל התלמוד לא היה טועה אלא שהיה רוצה לומר משום דקרן אין הנאה להיזקה דין הוא שיהא חייב דפשיעה גדולה פשע וכו' כמו שכתוב בתוספות בד"ה לא ראי הקרן. תוספי הרא"ש ז"ל.

ומהר"י כהן צדק ז"ל פירש דלפירוש ר"י שפירש לא ראי הקרן שאין הנאה להיזקה ופשיעה גדולה פשע וכו'. ככתוב בתוספות הכי פריך ולאו ק"ו הוא ומה שן שאין כוונתו להזיק ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה לנטוריה קרן שכוונתו להזיק לא כל שכן דהוי ליה לאסוקי אדעתיה לנטוריה דכיון שכוונתו להזיק הוי פושע. ומהר"י פירש דהאי דקאמר ולאו ק"ו וכו' לא קאי אקולא וחומרא דשן וקרן אבעלים אלא אבהמה ושפיר פריך. ע"כ.

ונשאל הר"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש ממר רב כלוף ז"ל בר אברהם וז"ל השאלה מועתקה מלשון ערבי. אמר רב יהודה אמר שמואל תנא שור לקרנו ומבעה לשנו והכי קאמר לא ראי הקרן שאין הנאה להיזקה כראי השן וכו' אלמא אין הנאה להיזקה חומרא ויש הנאה להיזקה קולא ולא יליף קל מחמור וכשהקשה התלמוד על ולא ראי השן שאין כונתה להזיק וכו' חזר בו ואמר להיפוך ולא ראי הקרן שכונתה להזיק דחמירא כראי השן שאין כונתה להזיק דקילא ולא ראי השן שיש הנאה להיזקה דחמירא כראי הקרן שאין הנאה להיזקה דקילא ולא ילפינן קל מחמור. והוקשה לי איך עשה בתחילה יש הנאה להיזקה קולא ואחר כך עשה אותו חומרא. ועוד מאי טעמא הדר ביה מאוקמתא קמייתא שאמר לא ראי הקרן שאין הנאה להיזקה וכו' הואיל ואין שם קושיא אלא על מה שאמר בסוף לא ראי השן שאין כונתה להזיק האי סיפא בלחוד היה ליה לתרוצי ולמימר לא ראי השן דמועדת מתחילתה כראי הקרן וכו' וליקום ברישא דמילתיה דקאמר כקדמיתה כיון דלית עליה פירכא. ואם נשיב דאורחא דמילתא למפרך אק"ו במאי דאפשר למפרך ונאמר שבתחילה היה סובר דקרן חמירא לפי שאין הנאה להיזקה לפי שהפסידה דבר מבלתי שתתהנה בו לריק ויש הנאה להיזקה קולא לפי שלא נתכוונה להזיק אלא נתכוונה להנאת עצמה והזיקו ממילא קא אתי ובאוקמתא האחרונה וכשהשן דיש הנאה להיזקה חמירא דמכל מקום אמר ליה ניזק למזיק ממונא אית לי גבך לפי שכבר הרווחת דמי מאכל הבהמה שהיית מאכיל אותה באותו יום והקרן קילא דאין הנאה להו לבעלים בהיזקה כלל אם תאמר כן יורנו כיוצא בזה בתלמוד ויבאר לנו זה.

והשיב וז"ל אגב חורפיה דמר לא קא מעיין בה בהאי מימרא דגמרא וה"פ דקאמרינן ברישא תנא שור לקרנו מבעה לשנו והכי קאמר כלומר והאי דקתני במתניתין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה שהוא לא ראי הקרן כראי השן ולא ראי השן כראי הקרן הכי קאמר לא ראי הקרן שאין הנאה להיזקה כראי השן שיש הנאה להיזקה ולא ראי השן שאין כונתה להזיק כראי הקרן שכונתה להזיק ומתחזיא מילתא מהאי מימרא דאין כונתה ואין הנאה חומרי נינהו וכונתה ויש הנאה קולי נינהו וכיון דאנן סהדי דמלתא איפכא היא דכונתה ויש הנאה חומרי נינהו ואין כונתה ואין הנאה קולי קמתמהינן בגמרא אהאי מימרא דאין כונתה ואין הנאה ואמרינן ולאו ק"ו הוא כלומר היכי מצית אמרת דאלו כתב רחמנא שן לא הוי ילפי מינה לקרן דמה לשן שאין כונתה אדרבא ק"ו ומה שן שאין כונתה חייבת קרן שכונתה לא כל שכן והיה מן הדין נמי למימר ומה קרן שאין הנאה חייבת שן שיש הנאה לא כל שכן אלא כיון דמקשינן אכונתה ואין כונתה ממילא שמעת דהה"נ איש הנאה ואין הנאה. והאי דקא מקשי בחדא ולא קא מקשי בתרווייהו משום דאטו כי רוכלא ליחשוב וליזל וכיון דאתברר מהאי אתמהתא דאתמה בגמרא דאיפכא היא מילתא דכונתה ויש הנאה חומרי ואין כונתה ואין הנאה קולא הדרינן ותרצינן להאי מימרא ואמרינן אלא איפוך לא ראי הקרן שכונתה כראי השן שאין כונתה ולא ראי השן שיש הנאה כראי הקרן שאין הנאה. וכד מעיינת בהאי פירושא משכחת ליה דפירושא בדינא ונהירא הוא וסלקה לה שמעתא כהוגן ולית בה קושיא כלל. ע"כ בלשונו ז"ל. וכן פירש רש"י ז"ל.

איצטריך סד"א מידי דהוה וכו'. ותימה למה דוחק עצמו לאוקמי פירכא דלעיל דכוונתו להזיק והיה יכול למפרך איפכא כמו שאומר במסקנא. ונראה דס"ד דתלמודא דליכא למפרך דמה לקרן שכוונתו להזיק דהא איכא נמי חומר בשן דיש הנאה להיזקו ושקולין הם ויבאו שניהם כדאמרינן לעיל דכי פרכת מה לקרן שכן אין הנאה להיזקה והוי נמי חומרא דקל לשמרו ובשן נמי איכא תרי חומרי אין כונתו להזיק וקל לשמרו ויש הנאה להיזקו ולפי המסקנא אין סברא לומר שקולין הם כדלעיל דשאני התם דלא כתיב בקרא לא הא ולא הא אם כן הי מנייהו מפקת אבל אי כתיב בקרא בהדיא שן או קרן לא שייך למימר בהו שקולין. ריב"א ז"ל. מתוספות מהר"י כהן צדק ז"ל.

אעבד ואמה. לפירוש רש"י ז"ל שפירש משום דתנן בהחובל וכו' קשה דהתם לא מיירי בפיטור האדון אלא העבד פטור שאין לו מה לשלם ואם נשתחרר חייב אבל מתניתין דידים ניחא דמיירי בפיטור האדון. תוספי הרא"ש ז"ל.

ולפירוש רבינו תם ניחא נמי הא דנקט אמה אף על גב דהויא בכלל עבד משום דהוא לישנא דמתניתין דידים. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

לאו אף על גב דכוונתן להזיק וכו'. הקשו בתוספות עבד ואמה גופיה נילף מק"ו משן פירוש וכי תימא מה לשן שאין כוונתה להזיק ואינו אנוס משום הכי חייב תאמר בעבד ואמה שכוונתן להזיק והבעלים אנוסים קרן יוכיח שכוונתו להזיק ואנוס הוא אף אני אביא עבד ואמה שכוונתן להזיק ויהיו הבעלים חייבין. עוד הקשו בתוספות כיון שידע דיש וכו' ועוד הקשו דעבד ואמה כשאין כוונתם להזיק וכו' ואם כן מאי מייתי על קרן שכוונתה להזיק. ומתרצים דידע שפיר וכו' עד משום דאנוס הוא דפעמים יתכוונו ויאמרו לא נתכווננו וכו'.

וקשה נהי נמי שאתה פוטר אותו מטעם זה והלא הטעם שפטור משום שמא יקניטנו וזה הטעם כבר ידע אותו האמורא אם כן מה ראיה מביא אף על גב דכוונתן להזיק לענין קרן. וי"ל שדעת התוספות דהטעם שאנו פוטרין הבעלים באין כוונתו להזיק כי מן הראוי היה להם להיות חייבין כיון שאינו אנוס אלא מטעם שמא יתכוונו ויאמרו לא נתכווננו וע"כ כשאומר לא נתכוונו אינו מטעם הקנטה שאם היה דעת העבד לעשות רעה לרבו היה לו לומר אותו בפירוש נתכוונתי כדי להראות לו נקמתו כמו שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו כלומר אם דעתנו להנקם נפרסם הענין ולא נכסה אותו אלא ודאי אינו עושה בעבור נקמה אלא בעבור שהוא רגיל להזיק לאחרים וכיון שהוא מזיק אחרים ויש לו דעת אם כן הבעלים אנוסים שאינם יכולים לשמרו. אי נמי לפעמים יתכוונו בשביל שאחרים מקניטים אותם ואומרים לא נתכוונו בשביל שיראים מרבם וזה על כרחך אונס ופטור כי מזה אינו יכול ליזהר שאחרים לא יקניטו אותם לפיכך מביא ראיה מאין כוונתם להזיק דעל כרחך הטעם דפטירי לפי שהם אנוסים ולא משום הקנטה כדפירשתי. על זה מתרץ רב אשי אטו עבד ואמה לאו טעמא רבא אית בהו פירוש אתה אומר בעבור שגם מזיקים אחרים וכיון שכן הבעלים אנוסים שאינם יכולים לשמרן מלהזיק אין זה טעם טוב כי אדרבה היה לו לשומרו כיון שהוא עבדו וברשותו אלא הטעם דפטורים אפילו אין כוונתם להזיק משום שמא יקניטנו וכו'.

אבל קשה לפי הס"ד שהיינו אומרים שפטורים לפי שהם אנוסים שאינם יכולים לשמרם מלהזיק איך עלה על דעתנו לומר כן והלא בסיפא מפרש הטעם משום שמא יקניטנו וכו' דאי לאו הכי לא הייתי פוטר הבעלים בעבור שהם אנוסים. וי"ל דס"ד דמשום הקנטה אין לפטור הבעלים כי הייתי אומר היה להם ליזהר שלא לעשות להם רעה וכיון שעשו להם רעה הם גרמו שהלכו והזיקו על כן פירשה המשנה הטעם שמא יקניטנו דכיון שהוא עבדו אינו נמנע שלא לעשות לו רעה וכשהוא עושה לו רעה אז הולך ומדליק גדישו של חבירו. ומשני רב אשי דהכל משום טעם יקניטו כי אפילו כשמקניטו רבו ויכוון יאמר לא נתכוונתי כדי לחייב רבו כי נראה לו נקמה שרבו משלם. ע"כ מגליון.

וז"ל תלמיד רבינו פרץ ז"ל מידי דהוה אעבד ואמה וכו'. יש מקשים אם כן תיקשי ליה אמאי פטור האדון בנזקי עבדו הא כיון דכוונתן להזיק אם כן נילף בק"ו משן דמחייב כי היכי דבעי למילף קרן. וי"ל כיון דמצי למילף קרן ואפילו הכי פטרינן ולא ילפינן הכי נמי אין לך למילף כוונה ממי שאין לו כוונה. וקשה דכיון שבא לסתור הק"ו שעשה ללמוד קרן משן אם כן צריך להביא ראיה דיש לפטור בכוונתן להזיק יותר מבאין כוונתן להזיק והכא לא מייתי דעבד ואמה פטורין בכל ענין בין בכוונתן בין באין כוונתן. ועוד כיון דלא אסיק אדעתיה מן הטעם שיועיל אם כן תיקשי אמאי האדון פטור בנזקי עבדו הא כיון דכוונתו להזיק אם כן נילף מק"ו משן דמחייב כי היכי דבעו למילף קרן משן. ועוד תיקשי ליה שן תפטר מידי דהוי אעבד ואמה דפטורין גם באין כוונתן להזיק והא משמע דלא קשה ליה אלא אהא דקבעי למילף קרן מק"ו.

ונראה לר"י דודאי האי מקשה אסיק אדעתיה שפיר מן הטעם דעבד ואמה דשמא יקניטנו דמועיל ולכך גבי אין כוונתו להזיק פטורין משום דפעמים שיתכוונו להזיק ויאמרו לא נתכוונו. והשתא הא דאייתי מעבד ואמה דשלא בכוונה דפטורין אף על גב דהתם לא שייך טעמא דשמא יקניטנו אלא משום דפעמים שיתכוונו וכו' כדפרישית מכל מקרם מייתי כך מאי זה טעם שיהיה אנו פוטרים אותו במתכוון יותר ממי שאין מתכוון אלמא כוונת היזק הוי נתינת טעם לגרום הפיטור ואם כן תו ליכא למילף קרן משן בק"ו דליחייב קרן טפי משן דכוונתו להזיק כיון דאשכחן דכונתן להזיק הוי נתינת טעם לגורם פיטור וניחא דלא קשה ליה שן גופיה תפטר מידי דהוה אעבד ואמה שהרי בעבד ואמה היינו טעמא משום דפעמים שיתכוונו ויאמרו לא נתכווננו ובשן לא שייך האי טעמא דלאו בת כוונה היא כלל ודומה לו ולאו טעמא רבא אית בהו שמא יקניטנו וכו' שאתה יודע שפיר ודוקא מאותו טעם הוא דפטירי בכוונתם להזיק אבל בעלמא דלא שייך טעמא דא אין לפטור בכוונה יותר מאין כוונה.

ואם תאמר מאי קאמר אף על גב דמשמע דלא מיבעיא באין כוונה אדרבה כל עיקר הפיטור אינו אלא משום כוונתו להזיק כדפרישית. וי"ל דהכי קאמר מידי דהוי אעבד ואמה אף על גב דכוונתן להזיק כלומר שהן בני דעת ובני כוונה דמזה הטעם היה לו לגרום להם חיוב לפי סברת ק"ו שלך ואפילו הכי גורם להם פיטור דלהאי טעמא דהם בני כוונה פטירי גם שלא בכוונה כדפירשתי. ומשני עבד ואמה לאו טעמא רבא אית בהו שמא יקניטנו רבו וילך ויזיק בכוונה ויאמר שלא נתכוון ויתחייב רבו או יעשה בהערמה בסגנון שיהיו סבורים הרואים שלא נתכוון. והמקשה לא אסיק אדעתיה האי סברא אלא סבירא ליה דאפילו אי הוה מיפטר בכוונה מטעם אחר ולא משום שמא יקניטנו מכל מקום היה ראוי לפוטרו משום דפעמים שנתכוון ויאמר שלא נתכוון. ע"כ.

ונראה לומר לפירוש ר"י דהא אף על גב דכוונתו להזיק אפילו הכי פטורה אם כן במקום שהיה ראוי לחייב הבעלים כגון דאין כוונתו להזיק פטורים משום דאנוס ופעמים יעשה בכוונה ויאמר שלא בכוונה עשיתי כדי לחייב הבעלים והוא הדין גבי שור אף על גב דכוונתו להזיק כיון דאנוס הוא פטור כעבד ואמה דפטורין בכל ענין משום אונס כוונתו להזיק וגבי קרן נמי לא פשע שלא שמרו יפה כיון דאנוס. ע"כ. מהר"י כ"ץ ז"ל.

מצאתי בשם הר"ר יונה קשיא לי אי לעבד ואמה מדמית ליה מאי שנא שן דמחייבת ליה משום דאין כוונתו להזיק ועבד ואמה פטורין בין שוגגין שאין כוונתן להזיק בין מזידין וכדאמרינן לאו אף על גב דכוונתם להזיק פטורים כל שכן בשאין כוונתם להזיק. ונראה בעיני דודאי עבד ואמה שהזיקו בשוגג דין הוא שלא לחייב את רבם דבחזקת שמור קיימי כיון דבני דעת נינהו והן שומרים עצמם ומדקדקים במעשיהם אבל בודאי בשכוונתם להזיק ראוי לחייב את רבם כדי שישמרם שלא יתכוונו להזיק אלא לפיכך פטורין לפי שקשה לשומרם מלהזיק כיון שכוונתם להזיק.

איכא דקשיא ליה היכי ס"ד למימר מידי דהוה אעבד ואמה מי לא הוה ידע דעבד ואמה פטורים שמא יקניטנו רבו והלא משנה שלמה היא במסכת ידים. ונ"ל דהוה סבירא ליה השתא שאם היה ראוי לחייב הקרן מפני שכוונתו להזיק כל שכן שיש לחייב בעבד ואמה שיש בהם דעת וכוונתם להזיק ויותר שמירתם מוטלת על רבם שלא יתכוונו להזיק בין מחמת הקנטה בין שלא מחמת הקנטה אלא לפיכך פטורים לפי שקשה לשמרם מלהזיק כיון שכוונתם להזיק ואהדר רב אשי עבד ואמה לאו טעמא רבא וכו' כלומר עבד ואמה ודאי (אי) אפשר לו לשמרם כיון שמתכוונים לצאת מחמת שמירת רבם ולהקניטו. עוד י"ל דהוה סבירא ליה שאין לפטור מן הטעם ההוא אם הזיקו שלא מחמת הקנטה אלא עיקר הטעם הוא לפי שקשה לשמרם מלהזיק כיון שכוונתם להזיק. והטעם השנוי במשנה לדחות בו הצדוקים אמרוהו שהיו אומרים קובל אני עליכם פרושים אם שורו וחמורו חייב בנזקו עבד ואמה לא כל שכן וכדאמרינן בעלמא קשה בעיניכם שדחיתי אויבי בקש. ע"כ תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

ולעיקר הקושיא שמקשים התוספות ז"ל י"ל שהמקשה היה סבור דעבד ואמה דפטירי היינו מן הפסוק או ממכה בהמה ישלמנה דמשמע המכה עצמה ישלמנה או מקרא אחרינא ושמא יקניטנו דקתני במשנה הוי טעמא דקרא לכך קאמר עבד ואמה יוכיחו שכוונתם להזיק ופטורים א"ל רב אשי לאו מקרא נפיק אלא טעמא רבא איכא. תוספות שאנץ.

ורבינו ישעיה ז"ל פירש וז"ל דהוה מדמה לפי מה דהוה אמר לא לכתוב קרן ותיתי משן וכיון דשבק קרא קרן ודאי משום דמדמינן לעבד ואמה הוא דשבקוה וסברא דשמא יקניטנו רבו גרועה היא דהתם דחשיב ליה במסכת ידים היינו לפי האמת דמחייב רחמנא קרן ולא פטרינן ליה מטעם עבד ואמה שמע מינה דמשום שמא יקניטנו הוא. ע"כ.

רגל מאי שייריה. למה שייריה יתרץ רב יהודה אליבא דשמואל תנא שור לרגלו ולקרנו ואז לא שייר רגל. וי"ל דאז לא היה יכול לומר לא ראי הקרן וכו' שהיה יכול ללמוד שן בטוב מן הצד השוה שברגל וקרן שכל אחד יש בו חומרא מה שאינו בחבירו ויעשה הצד השוה וכו'. ומיהו איכא פירכא דמה לשניהם שכן מועדין להזיק דבר הראוי ודבר שאינו ראוי תאמר בשן שאינו מועד להזיק אלא דבר הראוי דהיינו אכילה אבל לא כלים אם כן הדרא קושיא לדוכתא. ולקמן נתרץ זאת הקושיא בדיבור וכי תימא תנא שור דאית ביה תרתי. גליון.

תימה לימא כשהזיק חב המזיק לאתויי אדם אליבא דשמואל ובכלל דשור הוו כל מילי דשור. וי"ל דאין לרבות על ידו כלל אלא מידי דאיירי ביה תנא ובהזיק בשור איירי לעיל אבל באדם לא איירי כלל. תוספות שאנץ.

ולתנייה בהדיא. ורב יהודה לא חש לקושיא זו דלא חש למתני אלא חד מכל פרשה קרן מפרשה ראשונה ורגל או שן מפרשה שנייה ואידך מכשהזיק חב המזיק והא דנקט בהדיא שן יותר מרגל לסדר השור קא חשיב להו שהקרן למעלה והשן סמוכה לו. ע"כ תוספות רבינו ישעיה ז"ל.

במועדין מתחילתן קא מיירי. תימה מאי פריך לעיל מיניה וקרן מאי שייריה כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן ותיפוק ליה דבתמין לא קא מיירי וליכא למימר דהדר ביה דהא לא קאמר אלא דלישתמע דהדר. וי"ל כיון דאייתר ליה כשהזיק חב המזיק דלקמן במתניתין אתא לאשמועינן קרן. ע"כ מתוספות מהר"י כהן צדק ז"ל.

בנזקי ממונו קא מיירי. לאו דוקא ממונו דבור אי מיירי ברשות הרבים לאו ממונו הוא אלא הכי קאמר מעשיו ותקלתו. רבינו פרץ ז"ל.

ההוא למחשביה בהדי מועדים הוא דאתא. ואי קשיא לשמואל דאמר הא תנא ליה אדם בסיפא הכי נמי תנא שור המזיק אף על גב דתני שן ורגל. י"ל לשמואל הואיל ולא תנא קרן בהדיא ברישא ואיצטריך למתני בסיפא ואיידי דאתחיל בסיפא במילי דשור תנא כל מילי דשור אבל לרב דתני ברישא כל מילי דשור על כרחך כי הדר חשביה בסיפא למחשביה בהדי מועדים הוא דאתא. רבינו ישעיה ז"ל.

כתוב בתוספות בד"ה כראי אדם הקשה ריב"א ז"ל וכו'. ותירץ דשוגג נמי פטור משום תנא דבי חזקיה. וא"ת אם זה הלימוד שרוצה ללמוד אדם משור כדקאמר לא ראי זה השור שמשלם הכופר וקאי פיטור אכופר בשוגג מתנא דבי חזקיה איך יכול לומר לא ראי השור וכו' ואם היה אומר שור ושותק מאדם דהזיק שור דהיינו מכה בהמה ישלמנה דיליף מיניה תנא דבי חזקיה פיטור כופר בשוגג אם כן היינו אומרים דבשוגג חייב כופר ואם כן מצי למילף שפיר אדם משור שכמו ששור חייב בכופר וחייב בנזקין הכי נמי אדם מייב בכופר וחייב בנזקין ואם כן מעתה ליכא ק"ו. וי"ל דלא הוה ילפינן פיטור כופר בשוגג מדתנא דבי חזקיה אלא מדסמכיה מכה בהמה למכה אדם דאי לאו הכי יכתוב אותן רחוק זה מזה. ע"כ גליון.

לא ראי השור שמשלם את הכופר. וא"ת והא אי לא כתיב אדם ובעינן למילף משור אם כן הוה ילפינן באדם דמחייב כופר כמו שור כיון דמשור הוה ילפינן חיובא וכן הא דקאמר לא ראי אדם שחייב בארבעה דברים כיון דהוה ילפינן שור מאדם וליכא למימר דמכל מקום הוה ממעטינן שור מארבעה דברים מאיש בעמיתו ולא שור בעמיתו הא ליתא דאם כן מנזק נמי נמעט אלא ודאי כיון דמאדם ילפינן חיוב בשור לא ממעטינן שור כלל מדין אדם. וי"ל דאדם דמתניתין היינו אדם דאזיק שור כדמוכח לקמן וכן שור דמתניתין היינו שור דאזיק שור ועל זה קאמר במתניתין לא ראי וכו' דלא מצי חד יליף מחבריה והכי קאמר לא ראי שור שמשלם כופר וכו' כלומר אי שתיק מאדם דאזיק שור לא מצי יליף משור דאזיק שור דמה לשור שכן פעמים שהוא משלם כופר כגון היכא דקטל אדם וכן לא ראי אדם דאי שתיק קרא משור דאזיק שור לא מצי יליף חיוביה מאדם דמה לאדם דפעמים משלם ארבעה דברים היכא שחבל באדם והשתא ניחא הכל דהא לא בעי למילף מהדדי אלא שור ואדם שהזיקו שור אבל שור ואדם שהזיקו אדם דיניהם כתובים בכל חד דלגבי הכי לא בעי למילף חד מחבריה כדפירשתי. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

וז"ל תוספי תוספות להרא"ש ז"ל ולא אמרינן היא גופה תיתי מינה דאי לא הוה כתיב אדם הוה ילפינן משום דמתניתין בקטלא לא קא מיירי דאף רבי חייא דתני כ"ד אבות לא תני כופר משום דבקטלא לא קא מיירי וכן לקמן גבי הכשרתי במקצת נזקו פריך ותו ליכא והא איכא הא דתניא הכוהו עשרה בני אדם ומשני בקטלא לא קא מיירי הלכך מתניתין לא איירי בשור שהמית אדם ולא באדם שהמית אדם אלא בנזקין והכי פריך מה לשור שכן חמור אם הרג אדם יותר מאדם שהרג אדם.

ומיהו קשה מאי קאמר לא ראי אדם שחייב בארבעה דברים וכו' דמתניתין איירי אף באדם שהזיק אדם כדאמרינן בשמעתין אלא לרב ליתנינהו תנא אדם וכל מילי דאדם וכן שור איירי בכל מילי דשור בין שור דאזיק שור ובין שור דאזיק אדם ואם כן אי לא הוה כתיב שור וילפינן ליה מאדם ילפינן נמי מיניה דחייב בארבעה דברים. וי"ל דאפילו אי לא הוה כתיב שור וילפינן ליה מאדם לא הוה מצינן למילף לחייבו בארבעה דברים דכתיב גבי ארבעה דברים איש בעמיתו ודרשינן איש בעמיתו ולא שור בעמיתו הילכך אף נזק לא ילפינן מיניה דפרכינן תאמר בשור דאף בתר דילפינן ליה מאדם לא מצית למילף לחייבו בארבעה דברים וכי האי פירכא אשכחנא טובא בתלמודא במנחות ובחולין וכמה דוכתי. כן נראה לי. ע"כ.

לא ראי השור שמשלם הכופר. וא"ת מדאיצטריך למכתב שור שחייב כופר שלא הייתי יכול ללמוד אותו מאדם שמע מינה דאדם אינו חייב כופר דאי אדם חייב כופר לשתוק משור וילפינן ליה מאדם דחייב כופר אלא ודאי אדם אינו מחייב בכופר ואם כן אמאי איצטריך עליו ולא על האדם. ועוד קשה מדאיצטריך למכתב אדם פירוש דהיינו מכה בהמה ישלמנה וילפינן ליה משם דאדם חייב בארבעה דברים דלא ילפינן ליה משור שאינו חייב בארבעה דברים שמע מינה דשור אינו חייב בארבעה דברים דאם שור חייב בארבעה דברים אם כן לשתוק מאדם וילפינן ליה משור אלא ודאי שור אינו חייב בארבעה דברים ואם כן אמאי איצטריך כי יתן מום בעמיתו ולא שור בעמיתו. ונראה למורי הרב שאין לומר גבי אבות נזקין מדאיצטריך שכלם הייתי לומד אותם מבור ומחד מהנך ולא הוצרכו לכתבן אלא להלכותיהן בור לפטור בו כלים וכו' ע"כ. מגליון.

לא ראי אדם שחייב בארבעה דברים. תימה דבלאו הכי אשכח צד חומר באדם דמה לאדם שכן נזקי גופו דחמיר תאמר בשן דנזקי ממונו דבנזקי גופו חייב מיתה מה שאין כן בנזקי שורו. וי"ל לפי שהיה דן נזקי גופו בתוך הק"ו ומה אדם שאינו משלם כופר אף על גב שהוא נזקי גופו חייב שור שחייב בכופר אף על גב דנזקי ממונו לא כל שכן דחייב. ע"כ מהר"י כ"ץ ז"ל.

בישן. והא דקתני במתניתין לא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק היינו דאדם דרכו לילך לישן אצל אדם או כלים ומזיקם. אי נמי הא דכאיף ופשיט קרי דדרכו לילך ולהזיק שהוא פושט ומוליך אבריו הנה והנה. הרב מאיר הלוי ז"ל. ע"כ מתוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

בישן. וא"ת האיך תמצא בושת באדם שהוא אחד מארבעה דברים והרי בעינן מתכוון לבייש וישן אינו מתכוון וכי תימא שם אדם קאמר תנא דמתניתין אם כן אתה צריך לומר שם אדם תרי זימני חדא דאדם דאזיק שור ילפינן ליה מאדם דאזיק אדם דהיינו שם אדם וגם ישן ילפינן ליה מאדם נעור דהיינו שם אדם והוו תרי זימני ותרי זימני לא אמרינן. ע"כ מגליון.

אדם שמירת גופו עליו. כתבו בתוספות מכאן משמע דלא גרסינן במתניתין וממונך מדלא פריך וכו'. ונראה לי דהא דלא פריך אדם ממונו הוא משום דהואיל ונזקי אדם לא נתפרשו בכאן לא חש לכלול בדין זה אלא נזקי ממונו ועליהם נאמר וממונך אבל ושמירתן עליך ע"כ חוזר על כלם אחר שאמר ושמירתן בלשון כינוי לרבים כלומר שמירת כל הנזק והיא שהקשו ממנה לרב. מאירי ז"ל.

והרב ר' יונתן כתב דלא גרסינן וממונך ואיננו במשניות מדוייקות הבאות מספרד ולא בהלכות הריא"ף ז"ל. ויש גורסין ממונך וקשה עלייהו למאן דאמר אשו משום חציו ומחייב באש אף על פי שאינו אשו היכי קרי ליה ממונו ותו דכל הני דמייתי בגמרא בהצד השוה ואתיין או מבור ואש או מבור ושור אוקימנא דאפקרינהו אלמא לאו ממונו. ע"כ לשונו.


דף ד עמוד ב[עריכה]

ואימא מבעה זה מים. י"מ דלאו למימר שיתחייב בנזקי המים אלא הכי קשיא ליה האי לישנא דתנא אינו ברור לא אדם ולא שן דאף למים ולאש יש לספקן והיה לו לשנות לשון מבורר לשן או לאדם. הרשב"א ז"ל.

וכן כתב מהר"י כהן צדק ז"ל וז"ל ותימה לרב מרי ולרב זביד דאמר מבעה זה האש וכי לא ידע מתניתין דקאמר לא זה וזה שיש בהן רוח חיים ועוד אם כן חמשה אבות הוה דלא מצי לאוקמי ושלח אמים לחודיה דהא כתיב בעירו. וי"ל דהכי פריך מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי אם כן למה תפס תנא דמתניתין אותו לשון דאיכא למיטעי דאימא מבעה זה מים ומשני ליכא למיטעי במים דמי כתיב ונבעו באש ותו ליכא למיטעי דתשובתו בצדו לא זה וזה שיש בהם רוח חיים. ע"כ.

כתבו בתוספות הוי מצי לשנויי מאי לא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו'. ואף על גב דאשכחן מים חיים מכל מקום רוח חיים לא שייך בהו. תוספי הרא"ש ז"ל.

מי כתיב מים נבעו. וא"ת והלא לעיל בין לרב בין לשמואל קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי ודרשינן. וי"ל לעיל אף על גב דלא דייקי קראי מכל מקום הדרשא משמע שפיר אבל הכא אפילו הדרשא לא משתמעא. רבינו פרץ ז"ל.

וכי תימא תנא שור דאית ביה תרתי. כלומר דהיינו רגל ושן אבל קרן שייריה וכדשמואל דאמר דבמועדין מתחילתן קא מיירי ועל כרחך הכי נקט לה דאי כרב חמשה הוו. הרשב"א ז"ל.

ותלמיד רבינו פרץ ז"ל כתב וז"ל דאית ביה תרתי פירוש שן ורגל אבל לא קרן דלא מיירי אלא במועדין מתחילתן. ואף על גב דהשתא קיימי לרב דלית ליה הך סברא מכל מקום כיון שאנו באין לחלק שור למגין שני אבות ולומר דשייר חד כדי לקיים ארבעה אבות דמתניתין אם כן גם רב מורה שנשייר קרן ולא נשייר שן ורגל כדי להשוות שור לאינך אבות לענין מועדים מתחילתן. ע"כ.

וא"ת למה הוצרך התלמוד לדחות מטעם אטו אש מי אית ביה רוח חיים נדחה מטעם אחר דאי מבעה היינו אש ושור היינו רגל ושן תרתי אם כן לא הרי לא היה מיושב בצד אחד דנהי דרגל שדרכו להזיק כל דבר היה לומד מאש שן שאין דרכו להזיק כל דבר לא היה לומד מאש ונמצא דלא הרי היה מיושב בצד אחד ולפיכך לא דחה מטעם זה.

וא"ת במשנה למה לא אמר לא הרי האש שדרכו להזיק כל דבר. וי"ל דלשמואל דאמר תנא שור לרגלו לא היה מיושב אפילו על צד אחד דהיינו שן כי למה לא שנה שן בלשון שור ושנה אותו בלשון מבעה דבשלמא הכא דאמרינן תרתי שן ורגל בלשון שור איכא למימר דלא הרי מיושב על צד אחד אבל במתניתין אינו מיושב לא הרי אליבא דשמואל אפילו על צד אחד דמן הראוי יש לשנות כולם בלשון שור ולמה שינה שן בלשון מבעה ולפי שאינו מיושב לא אמרו. ולפי זה מיתרצה הקושיא שהקשינו לעיל דלימא רב יהודה אליבא דשמואל תנא שור לרגלו ולקרנו ואז לא יהיה רגל משוייר. די"ל דכיון ששונה רגל וקרן בלשון שור גם שן היה לו לשנות בלשון שור ולא בלשון מבעה אבל עכשיו ששונה קרן לבדו בלשון שור ושן לבדו בלשון מבעה אינו קשה שכל אחד חשוב בפני עצמו. וגם יש לתרץ כי המשנה עשתה לא הרי אחד מאחד וזה היה אחד משנים ולרב נמי דאמר מבעה זה אדם לא היה יכול לומר לא הרי האש שדרכו להזיק כל דבר כהרי אדם שהרי גם האדם דרכו להזיק כל דבר שהרי הוא מועד לעולם. ע"כ מגליון.

תני רב אושעיא י"ג אבות נזיקין ודיניהם י"ב. דשוכר דינו כנושא שכר כיון דתנא ליה בהדי נושא שכר כמו שפירשו ז"ל דתנא שומר חנם והשואל אף על פי שאין סדרן כך בפרשה. ומשום דשוכר ונושא שכר דומין בדיניהם על כן תני להו בהדי הדדי. ע"כ מהר"י כהן צדק ז"ל.

נזק צער וכו'. אף על גב דבחבלה אחת הן באין מכל מקום תנא להו בחמשה אבות לפי שיכול להיות כל אחד לבדו כדאמרינן בהחובל. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

בנזקי גופו לא קא מיירי. אין להקשות והא לשמואל דלא תני אדם ברישא משום דקתני בסיפא ואם כן בסיפא ליתני לכולהו דאיירי בנזקי גופו. די"ל דוקא ברישא פריך משום דתנא מניינא אבל בסיפא לא תני מניינא דהא דתנא מניינא בסיפא אתולדות דקרן קאי דהא בור ואש דאבות הן לא חזר לשנות בסיפא. עד כאן.

אלא לרב ליתני הני וכו'. וא"ת נימא דרב סבירא ליה דלא תנא תנא דמתניתין אלא הנך אבות דאית להו תולדות אבל הני דרב אושעיא לית להו תולדות. וי"ל דאם היתה כוונתו לשנות כל אותן אבות שיש להם תולדות אם כן למה לא שנה שן וקרן ורגל כל אחד בפני עצמו ולמה תנא שור וכל מילי דשור. ועוד י"ל דלא חשש לשנות אבות שיש להם תולדות שהרי שנה אדם שאין לו תולדה. וכי תימא תולדה דאדם היינו כיחו אם כן ישנה צער ריפוי שבת ובשת דכיחו הוא תולדה של כל אחד מאלו הארבעה אלא ודאי לא חשש לשנות אבות שיש להם תולדות. גליון.

עוד תירצו בגליון אחר דלא משני הכא משום דלא משכחו בשומרי שכר תולדות כגון הלוהו על המשכון עם ההיא דכל האומנין שומרי שכר. עד כאן.

תנא אדם וכל מילי דאדם. פירוש בין אדם דאזיק אדם בין אדם דאזיק שור כדמוכח ואזיל ומכל מקום הא דתנא לא ראי השור כראי מבעה דהיינו אדם לרב לא מיירי אלא באדם דאזיק שור כדמוכח ואזיל דההוא בעי למילף משור כדפירשתי לעיל. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

תנא אדם וכל מידי דאדם. וא"ת יאמר רב תנא אדם דאזיק שור דוקא דהוי דומיא דבור דהוי ממונו שהזיק דנפל שמה שור דחייב בעל הבור בין על מיתת השור ובין על נזקו אבל לא איירי באדם דבמיתת אדם אינו חייב בעל הבור אבל בניזקין חייב כדדרשינן שור ולא אדם. וכי תימא אמאי לא תנא במתניתין שומר חנם והשואל דהוי אדם שהזיק שור דאיכא למימר דלא תני אלא היזיקא דבידים אבל היזיקא דממילא לא תני. וי"ל דאם איתא דלא תני אלא ממונו שהזיק דומיא דבור והיזיקא דבידים אם כן ליתני גנב וגזלן דהוי אדם שהזיק שור והיזיקא דבידים.

ומיהו קשה על וה התירוץ דאיכא למימר דלא תני אלא אותן ששמין להם הכלי כמה שוה כשהיא חשובה ומוסיף לו עליו להיות נזק שלם אבל גנב וגזלן אין שמין להם אלא צריך ליתן לו כלי כדמעיקרא כדאמרינן לקמן אם כן הדרא קושיא לדוכתא. גליון.

עוד הקשו תלמידי הר"י על זה התירוץ דנימא דלא רצה לשנות אלא אותן הבאים לעולם בידים וגנב וגזלן לפעמים באים ממילא שחייבים על ידי טענה שטען שנגנב ונגזל. ע"כ כתוב בגליון תוספות.

תנא אדם וכל מילי דאדם. לאו דוקא כל מילי דאם כן מנינא למעוטי מאי אלא כל מילי דאדם דאזיק אדם אבל כל מילי דאדם דאזיק שור לא קתני אלא היזיקא דבידים אבל היזיקא דאתי ממילא כגון שומר חנם והשואל לא קתני. והשתא ניחא דקאמר לקמן כשהזיק חב המזיק לאתויי שומר חנם והשואל אי נמי למעוטי דבקנס לא קא מיירי. ע"כ.

ופירשו תלמידי הר"י וזה לשונם כשהזיק חב המזיק לאתויי וכו'. ומכל מקום המנין במשנה לא איירי בזה. עד כאן.

אי נמי למעוטי וכו'. וקשה אם כן לפי זה תנא דמתניתין ור' אושעיא תרווייהו בקנס לא קא מיירי אם כן מאי קאמר לקמן מניינא דמתניתין למעוטי דר' אושעיא וכו' הוי ליה למימר מניני דמתניתין ודר' אושעיא למעוטי דר' חייא דבקנסא לא מיירי. וי"ל דסוגיא לקמן אליבא דשמואל דלית ליה תנא אדם וכל מילי דאדם ע"כ. תלמידי הר"י וגליון.

תרי גווני אדם. הקשו בתוספות כיון דתני תרי גווני אדם וכו' ותירצו דניחא ליה לכלול כלם בשור וכו' כך אנו מתרצים אליבא דרב. וא"ת לר' אושעיא נמי נימא הכי כמו שכלל בשור שלושה אבות כך יכלול באדם אדם דאזיק שור ואדם דאזיק אדם וכי תימא משום דדיניהם מחולקים דאדם דאזיק שור חייב בנזק ואדם דאזיק אדם חייב בארבעה דברים הכי נמי שן וקרן דיניהם מחולקים דשן פטור ברשות הרבים וקרן חייב ברשות הרבים. וי"ל דבשלמא קרן ושן שהם מוחלקים בתורה בפירוש שנה אותם הכל ביחד ולא חשש להשמיענו שום דרשא אבל אדם דאזיק שור שאינו חייב בארבעה דברים אלא מדרשא ידעינן ליה וכי יתן מום בעמיתו ולא שור בעמיתו ולא אדם בשור איצטריך לאשמעינן כל אחד בפני עצמו כדי שנדע החילוק שיש ביניהם על ידי דרשא. ועוד י"ל דשן וקרן כיון שבאים משור אחד כלל אותם ביחד ואדם דאזיק שור ואדם דאזיק אדם הם חלוקין בנזוקין. מגליון.

ותנא אדם דאזיק שור. פ"ה דבמתניתין איירי באדם דאזיק שור דומיא דבור דמיירי באדם דאזיק שור דהא כתיב גבי בור שור ולא אדם ואף על גב דבנזקין מיהא מחייב מכל מקום עיקר בור דקרא מיירי במיתה וסברא הוא דקתני שור דומיא דעיקר בור. ועוד י"ל דבלאו הוכחה אתי שפיר דקאמר הכי לתרוצי דמדחזינן בברייתא דמוסיף אדם דאזיק מדקתני נזק וכו' אם כן ודאי מתניתין לא מיירי אלא באדם דאזיק שור. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

אלא שור מה לי שור דאזיק שור. קשה דהרי שור דאזיק אדם שדינו חלוק שמשלם כופר מה שאין כן בשור דאזיק שור ואם כן ליתני תרי גווני שור כיון שדינם חלוק. וי"ל דבקטלא לא קא מיירי. גליון.

ועדים זוממים. תימה מה שייך למיתני עדים זוממים בהדי אבות נזיקין והלא לא עשו שום היזק דאילו שילם כבר על פיהם פטורים דאמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. לכך פירש ריב"א וכו' כמו שכתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

וכן כתב הרב ר' ישעיה ז"ל וז"ל פירש ריב"ם דאפילו שילם ממון וכו'. דהתם כיון שנהרג אין יכול להחזירו לקדמותו אבל בממון אפילו שילם על פיהם לאו מעשה הוא שיכול להחזיר לו ממונו ולהכי קרי ליה לקמן דיבורא דלית ביה מעשה דהא לאו מעשה הוא הואיל ויכול לחזור. ע"כ.

עדים זוממים. ודוקא כשהוזמו ועדיין לא שילם מי שהעידו עליו שאם שילם לא מיחייב דגזרת הכתוב הוא דכתיב לעשות ולא שכבר עשה ואם יודו מעצמן אחר שהעידו שעדות שקר העידו אינן נאמנין ותגמר עדותן כאלו לא הודו ואותו ראובן שהעידו עליו ישלם המאתים זוז דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והם אינן משלמים לו דמודה בקנס פטור למאן דאמר עדים זוממים קנטא הוא ולמאן דאמר ממונא הוא משלמין הם לו מאתיים זוז והוא אינו משלם כלום. רבי יהונתן ז"ל.

הא קתני ליה שומר חנם והשואל. פירש רש"י ז"ל השואל לאו דוקא וכו'. אי נמי י"ל דלאו שואל דקרא קאמר אלא שומר חנם ששלח בה יד ושואל שלא מדעת גזלן הוי. הרשב"א ז"ל.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_קמא/פרק_א/דף_ד&oldid=1055437"