שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ט/דף קיב

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קיב עמוד א

בעי מיניה מרב ששת קבלנות עובר וכו'. הא דאמרינן הכא אומן קונה והלואה היא ובפרק הגוזל אמרינן עשה לי שיראים ונזמים וטבעות כיון שעשאם ונתנן לידה מקודשת וכו' סבריה דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והלואה היא והמקדש במלוה אינה מקודשת ורבי מאיר דאמר כיון שנתנם בידה מקודשת ולא בעינן ממון אחר סבר אומן קונה בשבח כלי ולאו הלואה היא אלא מתנת תכשיטין היא אלמא מאן דאמר אומן קונה בשבח כלי מפיק ליה מתורת הלואה. לא קשיא מידי דודאי חזרת השיראין והנזמים לידה הם מתנת הכלים עצמן לידה לתורת קידושין הם הקידושין ולא הספיק לשבח זה להיותו הלואה כי מיד שנתנן לה ונתחייבה ליתן את דמיו נתקדשה אבל לענין בל תלין כיון שנתן טליתו לבעלים ונתחייב לו דמי השבח ההוא מיד נעשית עליו הלואה ולא שכירות. הראב"ד.

נתנה לו בחצי היום מששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין. נראה לי דבל תלין דהכא לאו דוקא דמשום לא תבא עליו השמש הוא דשייך בה אלא אגב שיטפא דבל תלין דרישא דברייתא ושכיר יום דשייך ביה בל תלין הוא המצוי נקט ליה נמי בסיפא בל תלין. שיטה. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: וקבלנות עובר נמי משום בל תלין ובשאר כל השמות דסבלנות כשכירות היא ואין אומן קונה בשבח כלי. ודוקא בתר דאהדריה לבעל הכלי הוא שעובר עליו כיון ששקעה עליו חמה כדאמרינן נמי גבי שכיר שבוע וכו' דאם יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל הלילה והוא זמנו לעבור בכל השמות האלו. מיהו צריך עיון היכא דאמר ליה גמרתיו בא וטול אותו והבא מעות אי אמרינן דכמאן דאהדריה ניהליה דמי או דילמא כיון דלא שקליה לא עבר עליה כלל דהא הוי איהו עליה שומר חנם כל היכא דאיתיה בביתיה אף על גב דאמר ליה גמרתיו ואף על גב דאמר טול כליך והבא מעות דלא קרינא ביה פעולת שכיר אתך שהרי אין פעולתו אצלו כן נראה וצריך עיון. עד כאן. וזה לשון ה"ר יהונתן: קבלנות דלא הוי לא שכיר יום ולא שכיר לילה אלא שיאמר לו שמתקן לי טלית זו בכך אימתי שירצה יתקן אותה וכשיחזירנו לו והלה עובר בשכירות משום בל תלין. אומן קונה בשבח כלי כלומר זוכה בו במה שהשביחו ומשום קבלנותו יוצא לו שכשמחזירו לו הרי הוא לו כמוכר שבח שהיה לו והלואה הוא ולא שם שכירות עליו ובהלואה לא שייך בל תלין או דילמא שם שכירות עליו ועובר משום בל תלין או אינו עובר משום בל תלין אף על פי שנתן לו רשות שיטלנה מביתו ויוליכנה לביתו שאינו רוצה לעכבה בשביל שכירותה אפילו הכי כל זמן שיש משכון תחת ידו אינו עובר משום בל תלין אבל אם נתנה לו בחצי היום תיכף נתחייב בשכירותו וכיון ששקעה עליו חמה ולא פרעו עובר משום בל תלין אלמא קבלנות כשכירות דמיא ואין אומן קונה בשבח כלי. עד כאן.

דף קיב עמוד ב

עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו. לאו למימרא דמעיקר דינא מיחייב בעל הבית דהא אכתי לא התקינו שבועה היסת וכו'. אלא הכי קאמר דהכא ודאי הוה להו לרבנן שישבע בעל הבית משום דאלימא טענתיה דשכיר הואיל ואיכא עדים ששכרו ונתחייב לו ועדיין הוא בתוך זמנו ועוד דשכיר דאיק טפי ובעל הבית לא דאיק כולי האי או משום טרדא או משום שהשכיר נושא את נפשו על שכרו והוה להו לרבנן לתקוני שישבע בעל הבית והוי כעין שבועה דאורייתא ואפילו הכי עקרוה רבנן מבעל הבית ששורת דין של תקנה עליו לישבע ולא ישלם משום כדי חייו דשכיר. ואקשיה ומשום כדי חייו דשכיר קנסינן ליה לבעל הבית היה לנו לומר שישבע נעל הבית ודיו שנחמיר עליו שבועה. ומפרקינן אלא בעל הבית טרוד בפועליו. הרמב"ן ז"ל. עוד נראה לי דלהכי נקט עקרוה לאשמועינן דאפילו היכא דבעל הבית מודה מקצת דמחוייב שבועה דאורייתא עקרוה רבנן מינלה ושדיוה אשכיר שלא תאמר כי תקינו רבנן דמשתבע ושקיל דוקא בכופר בכל שהוצרכו בו לתקן דאלו מדינא היה בעל הבית פטור לגמרי בלא שבועה ושכיר הולך לו בפחי נפש וכיון שהוצרכו לתקן שדיוה אשכיר משום כדי חייו ועוד דבאומר נתתי שכיחא מילתא דאמר ולא דאיק אבל במודה מקצת סלקא דותך אמינא כיון דבעל הבית מחייב שבועה אין כאן צורך לתקנה ואוקמוה אדיניה ועוד דכל כהאי גוונא כיון דמתחזיא מילתא דדאיק ואמר דהא אודי במקצת סלקא דעתך אמינא לישתבע בעל הבית כדיניה קמשמע לו דאפילו כהאי גוונא עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית. וכך מטין דברי רש"י שכתב תקנות קבוצות ראוי לעשותן קבע ולעקור עליהן דבר מן התורה דמדאורייתא מי שעליו לשלם הוא נשבע דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם והכא שקלוה לשבועה מבעל הבית ושויוה אשכיר. ואסיקנא אלא בעל הבית טרוד בפועליו הוא כלומר דלאו משום כדי חייו כלל הוא אלא שראו חכמים לתקן שבועה על בעל הבית מפני שהשכיר מוסר נפשו על שכרו וכיון דטרוד בפועליו הוא לא רצו להטילה עליו ושדיוה אשכיר. הר"ן.

הא דאמרינן סתם קציצה מידכר דכירי לה אינשי. לאו למימר דפטור אלא לומר שאינו נשבע ונוטל אלא בעל הבית נשבע ולא משלם והכי נמי אוקימנא בשבועות להא דקתני המוציא מחברו עליו הראיה לצדדין קתני או יביא ראיה ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד פירוש דתקינו ליה רבנן שבועה אפילו היכא דליכא מודה מקצת דאורייתא כגון דפרעיה אי נמי אמר ליה הילך והיינו משום כדי חייו כדפרישנא וכך הסוגיא מוכחת שם וכן פירש הרב רבי יוסף הלוי. ותמהני על רבינו הגדול שכתב כאן סתם המוציא מחברו עליו הראיה והא לצדדין קתני כדפרישית והתם כתב בזו ישבע בעל הבית ויפסיד ולדידיה משמע דלא חדיתו הכא מידי אלא כדין כל מודה מקצת דעלמא ולפיכך כתבה סתם. ואין זה נכון כמו שפירשתי שאם כן למה הקשו שם ואמאי ישבע בעל הבית ויפסיד וכי תעלה על דעתך דמודה מקצת לא ישבע. ושמא קסלקא דעתך דרבנן האמינוהו לבעל הבית כמאן דהוא דכיר משום דאלימא להו חזקה דידיה ושכיר נמי לא ניחא ליה להביא אותו לבית השבועה כי היכי דליגרוהו ולמאי דלא קאי במסקנא לא דייקינן טפי. אי נמי אקציצה מדכר דכירי לה אינשי פרכינן דקא סלקא דעתך דמודה מקצת בקציצה פטר רבה בר שמואל שאין מוסרין שבועה לבעל הבית משום דטרוד הוא ולא ראה לומר בקציצה נשבע ונוטל דליכא בקציצה משום כדי חייו דהא שקיל כדי חייו דשכר אומנות מידע ידיעי ולא שכיחא דכפר ביה בעל הבית בפחות מחייו דשכיר כן נראה לי. והא דאקשיה וכי שכיר עובר משום בל תגזול איכא למידק כיון דאמרת רמי אנפשיה ומדכר דכיר הדר דינא אדאורייתא ופטור. ולפי פירושנו אין זו קושיא דהכי קאמר כיון דאיכא נמי חזקה גבי שכיר נימא שישבע בעל הבית משום כדי חייו דשכיר אף על פי שאינו טרוד אלמה תנן שאין אחד מהם נשבע אלא פטור לגמרי. ומפרקינן משום דגבי בעל הבית איכא תרי חזקה ולא חיישינן לכדי חייו דשכיר. ואי קשיא גבי בעל הבית נמי איכא בל תגזול. לאו מילתא היא דאפושי לאויה לאו חזקה הוא אלא חזקה אחרת בעינן דהיינו שאין שכיר משהה שכרו. הרמב"ן. עיין בהר"ן פרק כל הנשבעין.

אי הכי אפילו עבר זמנו נמי. הכי פירושו אי אמרת בשלמא דהא דעקרוה רבנן לשבועה שהיה להם לתקן על בעל הבית מפני שהשכיר מסר נפשו על שכרו וכו' כמו שכתוב בפרק כל הנשבעין בפירוש ההלכות. ומשני חזקה אין בעל הבית עובר משום בל תלין. פירוש וכיון שכן כי היכי דאמרינן בעבר זמנו דאינו נשבע ונוטל הכי נמי דבעל הבית לא מיחייב שבועה כלל דכיון דחזקה דאינו עובר משום בל תלין אין כאן מקום לתקנה כלל. ומקשינן וכי שכיר עובר משום בל תגזול. כלומר דנהי דליכא למימר דליעקרו רבנן שבועה מבעל הבית ולשדיוה אשכיר כיון דליכא הכא טרדת פועלים דרמי אנפשיה ומדכר דכיר מכל מקום הוה לן לתקוני מיהת דלישתבע בעל הבית דלא מצית אמרת דבעל הבית ודאי פרע דחזקה אינו עובר משום בל תלין דהכי נמי איכא חזקה גבי שכיר דאינו עובר משום בל תגזול וכיון שטענות הללו שקולות הן הוה לן למימר דלישתבע בעל הבית שבועת התקנה. ומשני גבי בעל הבית איכא תרי חזקה וכו'. זהו דרך שנראה לי מחוור בהלכה זו. וכללא דמילתא דבכל האי שקלא וטריא מודינן דשבועת בעל הבית מפני שהשכיר מסר נפשו על שכרו היא ולא שקלינן וטרינן אלא במאי דעקרוה לשבועה מיניה ושדיוה אשכיר אי משום כדי חייו או משום דטרוד בפועליו ובזה השמועה עולה יפה אף על פי שלא נראה כן בדברי הראשונים.

נמצא עכשו לענין הלוה דבעבר זמני לא תקנו חכמים כלום אלא הרי הוא כשאר הטענות של ממון. אבל בקציצה אף על פי שבעל הבית כופר בכל נשבע ואינו משלם אבל אין השכיר נשבע עליה ונוטל וכך הם דברי הרמב"ם בפרק י"א מהלכות שכירות. הר"ן.

כתוב בתוספות וברייתא כולה בדליכא עדים איירי ורישא דקתני נשבע ונוטל הכי פירושו וכו'. ואם תאמר לפירוש זה למה לי למתני סיפא כלל כיון דמיירי בדליכא עדים כלל פשיטא שעליו הראייה להביא עדים שאפילו מעיקר השכירות הוא צריך להביא עדים קודם שיהא נאמן בשבועה כדפירש רישא. יש לומר דסלקא דעתך אמינא דכיון שהוא מודה שקצץ אחת ומודה שאחת חייב לו הוה ליה מודה מקצת הטענה ולא יצטרך עדים לקציצה אלא כיון שיש כאן שבועה על בעל הבית והפכה על השכיר ויהא נאמן השכיר ליטול בשבועה ולא תהא השבועה על בעל הבית משום דטריד בפועליו הוא ושוכח גם הקציצה קמשמע לן דקציצה ודאי מידכר דכירי אינשי. ועל זה אין להאמין השכיר ליטול בשבועה. מפי רבי. תוספות שאנץ.