שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ט/דף קט

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קט עמוד א

מתניתין. לשנים מועטות לא יזרענה פשתן. פירש רש"י בחכירות היא דאי בקבלנות מאי דבעי לזרע שהרי הבעלים חולקין בו. ולא מחוור אטו מפני שהבעלים חולקין בו בעי דתתבייר ארעיה ותכחוש. אלא משום סיפא דקתני קבלה ממנו לשבע שנים יזרענה שנה ראשונה פשתן ואי בקבלנות אמאי יזרענה פשתן כיון שקבלה לתבואה הרי זה אומר לו לתבואה אני צריך ובקב תבואה אני רוצה. וכן ברישא חטים לא יזרענה שעורים וכל שכן לגבי פשתן שהקרקע מכחשת ולשנה הבאה אינה עושה פירות ואני מפסיד מחלקי ובודאי אינו רשאי לשנותה לדבר אחר לפיכך אוקמה רב פפא בחכירות. הרמב"ן. ולי נראין דברי רש"י עיקר דהך מתניתין במקבל סתמא מיתוקמא ולא במקבל להבואה בפירוש ולישנא הכי מוכתא דלעיל תנן לזרעה שעורין והנא תנן סתמא המקבל שדה מחברו הילכך אי מסיפא לא איריא דכיון דקבלה ממנו בסתם לשבע שנים בין במקבל בין בחוכר זורעה בשנה ראשונה פשתן ולא מצי אמר תבואה קבעינא שאלו כן היה לו לפרש אבל רישא דקתני דבשנים מועטות לא יזרענה פשתן הוא דמוכחא דבחכירות הוא ומשום הכי לא יזרענה דאמרינן דכיון דאין לו תועלת במה שהשדה עושה לא מסרה על דעת שיחזירנה כחושה אבל בקבלנות כיון שאף הוא מרויח בדבר מאי דבעי ליזרע דמסתמא טפי קפיד אכחשא דידיה מכחשא דארעיה. הר"ן.

ואין לו בקורת שקמה. כתב הראב"ד אפילו במקום שנהגו להזכיר אילן אגב קרקע הני מילי בפירות אבל אם מת האילן וקצצוהו אין לו בקורה כלומר ואפילו קצצוהו לעצים. תוספתא החוכר שדה מחברו אפילו לא חכרה ממנו אלא לזתים לא יאמר לו אין לך בהא אלא זתים בלבד אלא כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. החוכר שדה מחברו לזרע אין לו באילן בין שיאמר לו אחכור שדה זו אזרע שדה זה אעשה שדה זו. אבל אם אמר לו חכור שדה זו זרע שדה זו עשה שדה זו כל הפירות שעושה הרי אלו שלו. הרשב"א. ולענין פסק כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: המקבל שדה מחברו בחכירות לפחות משבע שנים לא יזרענה פשתן משום דמכחש ארעא טפי. ואין לו חלק בקורות שקמה ואפילו במה שהשביחו ברשותו אינו נוטל חלק כלל כיון שהיו בה מתחלה ואיהו לאו אדעתייהו נחת. מיהו אם קבלה באריסות אף על גב דלא אמר ליה מרי ארעא דליזרעה פשתן רצה אריס זורעה כיון דניחא ליה למארי ארעא דתכחוש ארעא ולא לכחוש מרה. אבל אם לא רצה אריס לזרעה פשתן אף על פי שרצה בעל השדה בכך אריסא נמי מצי מעכב דשותפא הוא בארעא וצריך עיון. קבלה לזרעה וליטעה אף על פי שלא קבלה לשבע שנים אם קדחו בה שקמין או דקלים או שאר אילנות נוטל בהן חלקו ואף על פי שלא הגיעו ליקצץ כשנסתלק מן השדה אפילו הכי שקיל מנתיה בשבחא דאשבוח הנהו תאלי. ואף על פי כן אינו נוטל כלל בשבח שקמה שהיתה נטועה בה קודם שירד לאריסותו דלאו אדעתא דהכי נחת לה אלא אם כן התנה עמו מתחלה. עד כאן.

גמרא: אמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו. פירש הראב"ד ז"ל שבח שקמה הם הפירות שהוציא בתוך ימי חכירתו שהם כמו פירות. ורבה אמר אפילו בשבח שקמה אין לו מפני שהם כגוף האילן. הרשב"א ז"ל.

מאי לאו בשבח שקמה. פירוש דהא לא קתני לשבע שנים אלמא אפילו שנים מועטות קאמר ובמאי אי באילנות שנטע מאי שמין לו בגופייהו נמי שקיל כשתלא דהא יורד ברשות הוא אלא לאו בשבח שקמה שמצא שם או שיצאו משרשים אמרים דהוי להו כשבח שקמה. הראב"ד ז"ל.

ירקא וסילקא נעקריה ונישקליה. ומפרקינן דלא מטא עמא דשוקא. ואיכא למידק ולימא ליה בשבח שעדיין צריך לקרקע ושמין לו כדתניא בתוספתא הניחה ויצא והיה בה תבואה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק הרי אלו שמין לו כיצד שמין לו אם היה שכיר נותנין לו לפי שכירתו קבלן לפי קבלנותו פירוש כגון שצריך לקרקע ושמין לו לפי מה ששוה ולפי שכירותו שאם אינו צריך לקרקע כלל מאי לפי שכירותו יקצור ויטול הכא נמי נימא מאי שמין לו ירקא וסלקא שצריך לקרקע. איכא למימר מדקתני שמין לו סתם משמע ליה דמי כל הפירות נותנים לו ואם צריכים לקרקע עדיין אמאי ולהכי ניחא ליה לאוקמה בפירות גמורים אלא דלא מטא יומא דשוקא ואי שקיל להו מיפסדי הילכך שמין לו ונותנים לו דמי פירות גמורים כלומר כל מה ששוין כשהן מחוברין. הרמב"ן.

ואין תירוצו זה מחוור דאדרבה מדאמרינן שמין לו משמע שאין נותנין לו אלא במה ששוה עכשיו. הרשב"א. עוד תירץ דאי נמי איכא למימר מדקתני הגיע זמנו משמע שנתבשלו כל הפירות ואינן צריכין לקרקע שאין לך אדם מקבל שדה ומניחו מלא ויוצא ולהכי אקשיה ניעקר ונשקליה ומפרקינן דלא מטא יומא דשוקא דאלו בתבואה ליכא לאוקומה שכיון שאינה צריכה לקרקע נעקריה ונשקליה וימתין עד יומא דשוקא. עד כאן. וזה נכון דכל החוכר לשנים לא לשנים בלבד הוא חוכר אלא לתבואות אותם שנים ואם לא נגמרו עדיין לא הגיע זמנו לצאת. הרשב"א. וזה לשון הראב"ד: לא בסילקא וירקא ומשום דלא מטא יומא דשוקא ולא חזו למלקטינהו שמין לו כמה הן שוין אותו יום. והאי דקאמר בסילקא וירקא ולא קאמר בפירות האילן דהתם לא היו שמין לו אלא עומדין באילן עד יום השוק והוא מלקט אותם על יד על יד ואם לא הגיעו ללקט ודאי שמין לו מיהו בירקא דינא אשמועינן דאפילו עוד יומא דשוקא לא משהינן ליה משום דקא מבטל לה לארעיה. עד כאן. הא דאקשינן לרבא מהמקבל שדה מחברו והגיעה שביעית ואוקימנא על כרחך במובר שדהו לחברו והגיע יובל שמין לו ועל כרחך בשבח שקמה. קשיא לי ומאי קשיא דהתם בלוקח דאדעתא דהכי נחית. ועוד דלשנים מרובות ודכוותה אפילו בחוכר יש לו בקורת השקמה כל שכן בשבח וכדתנן קבלה ממנו לשבע שנים יש לו בקורת השקמה. וכי תימא דוקא בקורת השקמה לכשתקצץ בתוך זמנו אבל בשבח שאינו נקצץ לא. הא ליתא דהא לאביי נוטל בשבח שקמה אף על גב דאינו נוטל בקורות נוטל בשבח וכל שכן. וצריך לי עיון. הרשב"א.

רב פפא קביל ארעא לאספסתא קדחי בה תאלי. פירוש היו בה אילנות ויצאו בשרשיהן נטעים ופארות והיה תובע חלקו מהם. אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב אשי אם כן דיקלא ואלים בעי מר שבחא כי זה אינו אלא דיקלא ואלים שהרי משרשיו יצאו ושרשים הוא דאלימו וקדחו. אמר ליה התם לאו אדעתא דהכי נחית דהא איתיה לאילן והיינו קורת שקמה אבל הכא אדעתא דהכי נחית דכל מאי דנפיק בארעא אית ליה בגויה. אמר ליה וכמאן כאביי דאמר בשבח שקמה יש לו הואיל וברשותו יצאו. אמר ליה אפילו לרבא התם לית ליה פסידא שהרי הפארות היוצאין מן הגזע אינם ממעטין לו את הקרקע אבל הכא הרי מיעטו לו את השדה מן האספסתא. אמר ליה ומה הוא ההפסד אגודא של אספסתא בעובי התאלי שקול ידא דאספתא כנגדו וזיל אנא כורכמא רישקא רביי אני הייתי זורע בו כרכום חשוב. אמר ליה כרכום אמרת ולא נטעים אחרים כמו דלועים ומקשאות שעושין פירות אם כן אלו התאלי שהנחת במקומן הם הכרכום שלך ואין לך אלא דמי עצים כי העצים עומדין ליקצץ כמו הכרכום. הראב"ד.

גלית אדעתך דלמישקל ואסתלוקי עבדת. כתב הראב"ד דנראה שאם טען בנטיעות אחרות שעושות פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה ונוטל בשבח הקודחים שהניח שם לגדל. עד כאן. ואני תמה דמה שאמר אנא כורכמא רישקא רבאי לא בדוקא קאמר אלא באומר יכול אני לטעון שהייתי מגדל שם כורכמא רישקא וכיון שכן מאי גלית אדעתך דקאמר ליה אכתי ליהדר ולימא יכול אני לומר דנטיעות אחרות הייתי נוטע. ויש לי לדחוק ולומר דבדוקא אמר דהיה דעתו לגדל שם דבר הנלקח לכשיצא ורב פפא דובר אמת בלבבו היה. הרשב"א. וזה לשון הראב"ד: ונראה לי שאם נטען בנטיעות אחרות שעושה פירות לזמן ארוך שהיתה טענתו טענה ונוטל בשבח הקדחים שהניח שם לגדל והטעם שהוא כמו שתלא שהיוצא מן השרשים של בעל הקרקע והחוכר הרי הוא כבעל הקרקע לימי חכורו לזרוע שם אספסתא וכיון שהניחו לגדל בין התאלי ולא עקר אותם הרי הוא כשתלא שמסתלק בזמנו כדאיתא לקמן. ע"כ. וכתב הרמ"ך לענין פסק והיכא דלא קבלה אלא לזרעה זרעים וקדחו בה תאלי לא שקיל בהו אלא מאי דשוו הנהו עצים אף על גב דקטען ואמר אנא כורכמא רישקא רביי בההוא אתרא אי לא הוה תמן ההוא תאלא אפילו הני דמי עצים הוא דקא שקיל כדמסתלק מאריסותיה כמה שיהא שוה אותו הנטוע לנטעו בשדה אחרת דהיינו דמי עצים כעין כורכמא רישקא כן נראה. אף על פי שהאילן הנטוע שוה יותר אינו נוטל אלא חלק הראוי לו מדמי עצים אם נקצץ ורצה לטעו במקום אחר. והא דרב פפא דקביל ארעא לאספסתא וקדחו בה תאלי אסיקנא דאף על גב דקא טעין אנא כורכמא רישקא רביי לא שקיל מינייהו אלא מאי דחזי ליה מדמי עצים. מיהו הני פרישו לה דדוקא היכא דאמר ליה דאי נמי רבי בה כורכמא רישקא לא הוי מטי לגמרי השתא בעידן סלוקיה אבל אי שהה זמן מרובה דאי רכיכה כורנמא רישקא הוה מטיא בההוא שעתא מיחזי למימר דשקיל מאי דחזי לה בדמי כורכמא רישקא ואזיל. עד כאן.

וגדרה ליה משוניתא. טרשים היו סביבה ולא היה ראוי לאספסתא ויצאו בו קנים ובקש מהן חלקו אמרו לו ומה הפסדת באלו הקנים והלא במקום הטרשים יצאו ולא ירדת על דעת כן. הראב"ד.

ממולאי. רבינו חננאל גריס דאתון מממלא ועל שם מקומן הוא קורא אותן כדאיתא בבראשית רבה רבי מאיר איקלע לממלא ראה אותם שחורי ראש אמר להם ממשפחת בני עלי אתם וכו'. הרא"ש.

אמר רב יוסף עד האידנא חד השתא חמשה. כתב הרמב"ן ז"ל דלמדת חסידות קאמר ולומר. דאלו הוה שביק חד חתנא לא הוה מסלק ליהן ואלא מדינא אפילו לא שבק אלא חד זריז ומהימן מצי מסלק ליה דאמר ליה אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמו וכדאמר רב נחמן האי שתלא דשכיב מסלקין ליה ועד כאן לא פסקינן עליה. ולא היא אלא משום דקאמר דמסלקינן ליה בלא שבחא. וכך שנו בתוספתא בפרק זה המקבל שדה מחברו ומת לא יאמר לבניו תנו לי מנה שאכל אביכם וכן הם לא יאמרו לו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין לו. ומכאן ראיה למה שכתב ה"ר משה הספרדי אחד מן השותפין או מן המתעסקים שמת בטלה השותפות או העסק אף על פי שהתנו לזמן קבוע וכזה הורו הגאונים ז"ל. הרמב"ן ז"ל.

גם מדברי הריא"ף שכתב למעלה בפירקין גבי להכי קרו ליה עסקא שלא יעשה מטלטלים אצל בניו. ומיהו יש לי מקום עיון בזה בפרק הכותב. גבי נדר ושבועה אין לי עליך ולא על יורשיך ועל הבאים מכחך דמשמע דאף היורשים שלה מתעסקים במה שהניח הוא בידה להתעסק ומאי שנא מהניח להם אביהם פרה שאולה שמשתמשין בה כל ימי שאלתה. ושם כתבתי יותר. והראיה שהביא הרב מדרב נתמן דאמר האי שתלא דשכיב מסלקין ליה בלא שבחא נראה לי דאינה ראיה דיש ספרים דגרסי בה האי שתלא דאפסיד מסלקינן ליה בלא שבחא ולא גרסי בה דשכיב ומשום דשביק חמש חנואתא וקאמר דמפסדו. קמייתי מדרב נחמן דמהשתא חשבינן ליה כודאי מפסידים. וזו נראית לי גירסא נכונה דאי גרסינן דשכיב לא הוה ליה למימר מסלקינן ליה דהא איהו שכיב ולא שייך אלא הוה ליה למימר מטלקינן להו ליתומים או כיוצא בזה ומכל מקום אנו אין לנו אלא כדברי הגאונים שכל דבריהם דברי קבלה הן. הרשב"א.

והר"ן כתב דלא דמי למאי דאמרינן הניח וכו'. ככתוב בנמוקי יוסף וכתב עוד אבל להריא"ף ראיתי שהשמיטה מן ההלכות אפשר שהוא סובר דכי אמרינן ולאו מילתא היא אכולה מילתא קאי. עד כאן.

מסליקנא לכו בלא שבחא וכו'. ולאו מילתא היא. פירש הריב"ן שלא אמר דבר זה מעולם וכו' ככתוב בתוספות עד ויש לומר דרב יוסף לא הזכיר אלא אחד מהם וכו'. אי נמי נאמרה היכא דהפסיד ואיהו סבר אפילו היכא דלא הפסיד. אי נמי להפחידו אמרה היכא דלא הפסיד. הרא"ש. וזה לשון תוספות שאנץ: אי נמי באמרה והיה סבור מי שאמרה דאף על גב דלא פשעו יורשין בדבר יכול לסלקו בלא שבח דארעתא דהכי נחית המוריש שלא יהא אלא יורש אחד ויהא רמי אנפשיה לשומרה כאביו ואם יהיה לו שני יורשין או שלשה לא יהא להם חלק כלל ואפילו שבחא לא יגבו. ולא נהירא. מרבי. תוספות שאנץ.

התם מאי דאפסיד משלם. כלומר ותו לא אין שום אסמכתא ושום קנס שלא קבל עליו אלא שישלם מה שהפסיד הכא נמי ראוי שנאמר כן דמה שהפסיד מנכינן ליה והשאר יהבינן ליה. ה"ר יהונתן.

אומנא. פירש רש"י מוהל תינוקות. ולא נהירא דברוב מקומות קורא למקיז דם אומנא כמו קרנא דאומנא אומנא לביתיה לא קרא וכן טבחא או אומנא או מוהלא. ומיהו בפרק רבי אליעזר דמילה יש האי אומנא דלא מייץ סכנה היא וכו'. ויש ספרים גרסי מוהלא. הרא"ש. ואף על גב דבפרק רבי אליעזר דמילה אמרי האי אומנא וכו' שאני התם דמפרש ליה בהדיא גבי ענייני דמילה. תלמיד הר"פ.

דף קט עמוד ב

וסופר מתא. כלומר סופר של דיינים שכותב הכתובות ושטרי מכירות שאם יחסר אחד מן התנאים שהוזכרו שם ולא זכרם בכתב שוב לא יהו נאמנים העדים דלא אתי על פה ומרע לשטרא. ויש גורסים ספר מתא אותו אומן שמגלח במספרים ואם יגלח יותר מדאי לא יוכל לשלם הבשת שמתבייש המתגלח בשום ענין. ה"ר יהונתן.

וזה לשון הרא"ש: וספר מתא. פירש רש"י בפרק השואל מספר בתספורת בני העיר. ולא נהירא דהא בפרק לא יחפור דקאמר ולא ישבירנה לסופר יהודי ומוקי לה בספר מתא אלמא ספר מתא משמע סופר והיינו פסידא דלא הדר שאם טועה בשטר אין לו תשלומין והתם פירש רש"י ספר מתא מלמד תינוקות העיר ואי אפשר לפרש כן דאם כן היינו מקרי דרדקי דהכא. עד כאן.

הא דסלקיה רבינא לרוניא דאפסיד שבחא יהיב ליה מאי דנפיש על מאי דאפסיד. ונסחאות יש שכתוב ויהיב ליה שבחיה והיינו שבחא דנפיש על תשלים ההפסד. הרשב"א.

וזה לשון הראב"ד: הא דרוניא דאפסיד וסלקיה רבינא ויהב ליה שבחיה מאי דלא אפסיד יהב ליה. ויש לומר דכל שבחיה נמי יהב לפנים משורת הדין מיהו כפי מה שפירש בגמרא כי היכי דלא ליפסיד בעל הבית. והא לא אתרי בי ואמאי מסלק לי לא צריכת התראה דשתלא טבחא ואומנא ומיקרי דרדקי דפשע בינוקי כמותרין ועומדין דמו ומסלקין אותו בלא התראה. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר וכו'. פירוש פסידא דלא הדר ובריא לענין סלוקי לא בעי התראה אלא מסלקינן ליה ומעברינן ליה ואין צריך לומר שמשלם. והנה כלהו פסידא דלא הדר נינהו מיקרי דרדקי שמכה אותם יותר מדאי. שתלא דמוכר גופני והם מתים. טבחא פשוט הוא. אומנא שמוציא דם יותר מדאי כל אלה הזיקן ברור.

מקרי דרדקי שתלא וכו'. פירש רש"י טעמא דמקרי דרדקי פסידא דלא הדר משום שבשתא דעאל עאל. ואיכא למידק עליה דהא רבא גופיה הוא דאמר בפרק לא יחפור שבשתא ממילא נפקא. ויש לומר דהתם בשבשתא דעיילא ממילא כגון דאינהו משתבשי מנפשייהו אבל רבייהו מגמר גמירן וההיא שבשתא כי היכי דעיילא ממילא הכי נמי נפקא ממילא אבל כי מגמיר לוי רבייהו בטעותא קבעו בנפשייהו שיבושי דגמרי מרבייהו ותו לא נפק. ועוד דכי גמיר רבייהו שמעי מיניה זימנא אחריתי או מחברייהו ונפקא אבל כי איהו מגמר להו שבשתא מאן מפיק לה. ואחרים פירשו דהכא כגון פשע בינוקי דמחי להו טפי. אי נמי דאי לא צייתי ליה לא איפכת ליה פסידא דלא הדר הוא דלא גמרי להו. הר"ן. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי לימא ליה הנח לי את חלקי ואעבוד אותה או אני אניחה ותקח אתה תשעה חלקים ואני שלשה ותתן לאריס שלשה דהוא תילתא בהדי מנתך נמצא שתלא נוטל ריבוא ממש. הראב"ד. וזה לשון רבינו חננאל: ואקשי רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי הכי וניחא ליה שתלא למארי ארעא סב מנתא דידך והב דידי מאי דבעינא עבידנא כלומר יתכן שאמצא אני אריס בפחות משליש. עד כאן.

אמר ליה כי מטית לשחיטת קדשים תא אקשי לי. פירש רש"י דקבלה מיניה ושבחה דאתקפתא מעלייתא היא. ולא מחוורא הכי דאדרבה לאו אתקפתא היא דהיכי מצי למימר ליה מאי דבעינא עבידנא דהא אם ירצה לחלוק עמו מעכשיו אין שומעין לו שאם רצה זה ליטול ערוגה אחת בשבחו לימא ליה איני רוצה לחלוק אלא כשיתלשו הפירות דאי מטי פסידא במנתא דידי שקילנא מההיא ערוגה דילך דפירי להדדי משתעבדי ולא מצינו אריס חולק בפירות אף על פי שאומר אני אעביד חלקי וחלקך ואם לא יחלוקו מעכשיו היאך יאמר מאי דבעינא עבידנא הרי זה יכול לומר אם היה הבל משותף בין אריסי ואריסך סמכי אהדדי ומפסדו לי ועוד דלא ניחא ליה לאפושי אריסי בארעיה ואי אית ליה אריסא לההוא פלגא דידיה אינו רוצה שיכנס הלה לתוך שלו וכל שכן אחר שיכול לומר אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך ואין לי עסק עם פלוני וכי יכול האריס למנות אריס תחתיו הילכך אי אפשר לו אלא למכרם לזה. ועוד כי מזבין ליה במי לאיניש אחרינא שם הוא הלוקח חלק אריסותו ואם יטעון זה שמא אמצא אריס בפחות משליש או אמכור ביותר מכן אין שומעין לו הואיל וזה נתן כדי דמיו כדאמרינן אין לך אלא דמי עצים בלבד. ועוד שלא מצינו חכם שאומר לחבירו שיקשה לו אלא כל החכמים מקפידים בכך ורבי יוחנן עניש כמה תלמידים משום דאקשו ליה ואף על גב דמשבח ליה לריש לקיש בתר דקטליה ורב כהנא קביל עליה דלא לאותביה ואיכא נמי דמצלו בהכי רחמנא ליצלן מכיסופא דשימי. ועוד דהוה ליה למימר כי מטינא לשחיטת קדשים תא אקשי לי דכי מטי איהו התם היכי מקשי ליה אי קאי איהו במסכתא אחריתי והקושיות וההויות יותר מועילות בסדר נזיקין ובדיני ממונות מסדר קדשים אף על פי שהוא חמור והכל צריכים שם לגמרא. ועיקר הפירוש כדברי רבינו חננאל שפירש דדחויי מדחי ליה ואמר ליה עדיין לא שנית כל התלמוד ולא ידעת דרכו וכשתגיע לסדר קדשים ושנית הכל תא אקשי לי שיתברר לך טעמו וכן פירשה רבינו האיי גאון בתשובת שאלה וכן פסק רבינו הגדול בהלכות. ומה שהקשה רש"י אי הכי היכי אמרינן מעיקרא סבר רב אשי למימר אינה קושיא לפי שרב אחא קודם גמר דבריו של רב אשי הקשה לו כשראהו שרצה לומר כן ולפיכך אמרו סבר ולאו משום דמסקנא לאו הכי. וכיוצא בה בפרק זה בורר בהנהו קבוראי דקברו נפשא ביום טוב ראשון ושמתינהו רב פפא ופסלינהו סבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשורינהו וכו'. ומצינו סברוה דמסקנא נמי הכי בפרק המוכר את הבית סברוה דכולי עלמא אית להו דנהרדעי. ובנדרים פרק קמא סברוה מאי לחולין אוכל לך לא חולין ליהוו אלא קרבן ומסקנא נמי הכי הוא ואחרים יש בתלמוד. הרמב"ן. וכן הסכימו הרשב"א והר"ן. וכן כתב הרמ"ך וזה לשונו: שתלא דקביל ארעא לזמן ידוע ובעי לאסתלוקי בגו זימניה מותביה אריסא בארעא ושקיל אריסא כולי אגריה ממנתא דחזיא לשתלא ושארא שקיל שתלא באגריה על מאי דשתל מקמיה דאסתלק ושקיל מרי ארעא כל מנתיה משלם. ואי אשכח אריסא דנחית לבציר מתילתא כל מאי דמנכי ליה נמי שקיל שתלא ושארא שקלי בעל הבית ואריסא מיהו לא לשקול בעל הבית בציר מפלגא. עד כאן.

גופא אמר רב מניומי בריה דרב ניחומי האי שתלא וכו'. אף על פי שלא חדש דבר קאמר גופא משום דבעי מימר אתריתי דרב מניומי ודכוותא בפרק הגוזל קמא גבי אמר רבא אשם שהחזירו בלילה שהחזירו חצאין לא יצא. הרא"ש.

קופא סבא לפלגא פירוש קופא קורא כדאמרינן בברכות קפודקיא כשורא קיימא בריש עשרה. ק"פ כשורא דקיימא י"א בראש עשרה כי עומד בראש העשרה. והטעם אם מסתלק השתלא כשהתליעה קורת האילן והדלית בזמנו מסתלק ונוטל חצי השבח וחצי העצים אבל אם שטפה נהר והכחישו האילנות והוא מסתלק אינו נוטל אלא ריבעא. הראב"ד. ויש טעות במה שכתוב לעיל בברכות וכו'.

אבל רבינו חננאל פירש וזה לשונו. פירוש קופא סבא כרם שזקן ורוצה השתלא לעקור ולנטוע חדשים לכן נוטל פלגא אבל אם שטף הנהר השדה ועקר האילנות ומבקש להחזירן מעט טרחו לפיכך נוטל רביע. עד כאן.

ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנים קש לחמש שנין. פירש הרב בזמנו קש ובהא פליגי אביי ורבא אבל שלא בזמנך דברי הכל קרנא הוי וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות דלא מכלינן קרנא ובזמנו פליג אביי ואמר כי העצים היבשים פירא הן וקוצץ לעצים מהם וגם כן זורע ירק בקרקע ואוכל אם יש מקום זריעה דלא גרע מחוכר. הראב"ד.

וזה לשון הרמ"ך: וקש לחמש שנין בזמניה דהוה חזי למיקש. אסיקנא דקרנא הוו הנהו עצים וימכרו ולוקח בהן קרקע ומלוה אוכל פירות עוד מישלם זימניה דכיון דאפשר למעבד הני לא מכלינן קרנא. ואף על גב דבזימניה קש כיון דלא אתני למשקלינהו אמרינן דלאו אדעתא דמשקל באילנות נחת לה. וכל שכן היכא דקש בלא זימניה דלא נחת לארעא אדעתא דאילני ולא אכיל להו לעצים ואפילו אביי מודה בהא לפום האי גירסא. ואיכא מאן דגריס הואיל ובלא זמנו קש פירא הוי לאביי דאיהו לא הוה ידע דליקוש ולהכי לא אתני ואי בזמניה קש הוה ליה לאתנויי ואי לא אתני פסיד אפילו אליבא דאביי ואפילו הכי אמר רבא קרנא הוי והילכתא כוותיה אף על גב דלא הוה ליה למלוה לאסוקי אדעתיה ולאתנויי למשקלינהו לעצים בתורת פירות כל שכן היכא דקש בזמניה דאיכא למימר דהוה ליה לאתנויי עליה הכי ומדלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה הילכך דינא הוי דליהוו הנהו עצים כי קרנא וימכרו וילקח בהן קרקע והוא אכל פירות עד סוף הזמן. עד כאן.

אביי אמר פירא. הקשה הריא"ף בפרק האומנין דהכא משמע דכלהו סבירי לה דאי קרנא הוי לא מכלינן ליה ואלו לעיל קיימא לן דשמואל דאמר גבי חמור זה דאם יש בדמיו לשכור ישכור דמכליא קרנא ולאו קושיא היא דהתם כיון דגופו של חמור שיעבד לו מחייבים ליה לשכור אף על גב דקכליא קרנא אבל הכא לית למה למשקל אלא פירא בלבד הילכך כשתמצא לומר קרנא הוי לא שקיל. והריא"ף תירצה שם בענין אחר. הר"ן.

וזה לשון הרא"ש: אביי אמר פירא הוי. אפילו לרב דאמר לעיל לא מכליא קרנא שאני הכא דאדעתא דהכי נחית כיון דקש בזמנו אבל לעיל לא אסיק אדעתיה שימות חמורו וישכיר אחר בדמי הנבלה. עד כאן.

מתיבי יבש האילן וכו'. מותביה על אביי מהא דתני בתוספתא בערכין פרק ה' המוכר שדהו בשעת היובל הקנים והזמורות ופירות שקמה בתוכה הרי הן כפירות אילן שנקצץ או שיבש שניהם אסורין בו כיצד יעשה ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות אלמא קרנא הוי. רבינו חננאל.

הכי גרסינן: מאי לאו נקצץ דומיא דיבש מה יבש בזמנו אף נקצץ בזמנו. ולא הוה צריך למימר נקצץ דומיא דיבש והויא נמי תיובתא דאביי אלא משום דמשמע ליה דתרווייהו חד גווני נינהו דאלו תרי גווני הוו חד בימנו וחד שלא בזמנו למה ליה למתני יבש ונקצץ ליתני יבש האילן בין בזמנו בין שלא בזמנו שניהן אסורים בו אלא ודאי חד גווני נינהו ולאקושי נקצץ ליבש דיבש משמע בזמנו לא לאקושי יבש בזמנו לנקצץ דנקצץ משמע טפי שלא בזמנו. הראב"ד.

אף נקצץ שלא בזמנו. ואם תאמר ואמאי איצטריך למימר אף נקצץ שלא בזמנו וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דמעיקרא הכי דאיק יבש דומיא דנקצץ משום דנקצץ לא איצטריך ליה למיתני דכל נקצץ בזמנו הוא אחר שיבש וכיון שכבר יבש קציצה לא מעלה ולא מורדת ולא תנא נקצץ אלא לגלויי עלה בזמנו ודחי לאו נקצץ דומיא דיבש מה יבש שלא בזמנו אף נקצץ שלא בזמנו אבל נקצץ בזמנו לגמרי כגון שהזקין תחלה ואז נקצץ פירא הוי. ועוד יש לומר דמנקצץ לחודיה מצי לאקשויי דנקצץ משמע כדינו שיבש בזמנו כל כמה דלא קתני יבש דמשמע שלא בזמנו והא דקאמר יבש דומיא דנקצץ לא איצטריך אלא לאפוקי דלא תימא נקצץ דומיא דיבש כדקדחי בתר הכי. הרא"ש.

וכי האי גוונא איכא בפרק מי שהחשיך דפריך התם למאן דאמר שווי אוכלא משוינן מיטרח באוכלא לא טרחינן מהא דתנן התם מחתכין את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים וקאמר מאי לאו דלועין דומיא דבהמה מה נבלה דרכיכה אף דלועים דרכיכי דאף על גב דכי הוו דלועין אקושי פריך ליה מנבלה שפיר ומשני לאו נבלה דומיא דדלועין כו'. מ"ר. ומיהו אין משם ראיה כל כך שעל כרחיה צריך לומר שם או נבלה דומיא דדלועין או דלועין דומיא דנבלה כי היכי דלא תיקשי התם ממתניתין דאסרה לשוויי אוכלא או מטרח באוכלא ומסתבר טפי לאוקמה בדתרווייהו רכיכי ולמישרי מטרח באוכלא דאי תוקמה בסתם אוכלא ולא ברכיכא דלא משכחת לה אלא בבשר נבילה ובעי ליה זוטרי מפי רבי. תוספות שאנץ.

נפלו ליה זתים וגפנים וכו'. אליבא דרבנן קפריך דאמרי פירות המחוברים לקרקע הרי אלו שלו דאלו לרבי מאיר הא אפילו פירות קאמר ילקח בהם קרקע ולא מצי לדחויי ולאוקמה כרבי מאיר דאם כן אמאי נקט זתים וגפנים אפילו פירות נמי. ומיהו קשה מאי מקשה מהכא דהא על כרחך הני זתים וגפנים מיירי שעושין פירות קצת מדמרמה להו התם בפרק האשה שנפלו לה עבדים ושפחות זקנים דקאמר עלייהו בירושלמי בשעושין כדי טפולן וגם נמי מדקאמר רבי שמעון בן גמליאל וכו' ככתוב בתוספות והאי פרדיסא דהכא מיירי דקש לגמרי ואין עושין פירות כלל דאי הוה עושה פירות לא היה המלוה מתרעם דמעט פירות טובים יותר מכל הפירות שיכולין להיות בקרקע שמלקח בדמי עצים. ועוד מדמקשה עליה מיבש האילן אבל עושה קצת פירות מודה אביי דקרנא הויא כההיא משנה. ויש לומר דהכי פירושו דמשמע דלטובת הבעל קאמר תנא קמא ימכרו לעצים מדפליג עליה רבי שמעון בן גמליאל ואמר לא תמכור משום שבח וכו' ואי פירא הוי אחר שהזקינו לגמרי טוב לו לבעל שיאכל פירות המועטין הגדלין בהן ואחר שיבשו יהיו העצים שלו ממה שימכרו עתה לעצים אלא ודאי אחר שיבשו קרנא הוי ולכך טוב לו שימכרו עתה. הרא"ש.