שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ט/דף קו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קו עמוד א[עריכה]

מסתברא דאמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי ותגזור אומר וכו'. ונראה לומר דהאי דינא דיינינן בין בחכרנותא בין בקבלנותא למחצה לשליש דכיון דשני משליחותיה פושע הוא ומצי נמי אמר ליה אי לא שנית הוה מקיים בי ותגזר אומר וכו' וכן נראה מלשון הר"מ שכתב השוכר או המקבל וכו'. הרמ"ך.

הוה משתייר לי שרתא וכו'. פירוש והשדה שבידך היה ראוי להשתייר ומזלך גרם דלא אשתייר. והכא ליכא למימר מדידך הוה משתייר דהאי גופיה דידיה הוא. שיטה.

לימא ליה אי משום לתאי דידי הוה משתייר לי פורתא. ואף על פי שזו השדה אינה שלו וגם לא נשתייר לו משדותיו כלום אפילו הכי סלקא דעתך למימר הכי דהא לעיל אף להוציא ממון אמרינן הכי וצריך ליתן לו חכירותו משלם אלמא טענה ברורה היא כל שכן דלהחזיק ממון יש לו לומר כן. ומשני אי הוה חזיא לאשתיורי וכו' דודאי גבי מחכיר שייך למימר הכי שהרי גוף הקרקע שלו וממנה יש לו לקבל חכירותו כדלעיל דאמרינן חטי מארעאי קא בעינא ושייך לומר נשארנו מעט מהרבה והרי נשאר לי חכירותי בשדה שלי אבל חוכר לא מצי למימר נשארנו מעט וגו' שאין גוף הקרקע שלו והרי לא נשאר לך כלום ואפילו אפטור אותך מן החכירות. הרא"ש.

מתיבי היתה שנת שדפון וירקון וכו'. אינו עולה ללוקח מן המנין ואין המוכר יכול לפדותה עד שתי שנים שלמות של תבואות. קתני שדפון דומיא דשני אליהו דלא הואי תבואה בכל המלכות הא איכא תבואה במקצת סלקא ליה ולא אמרינן מכת מדינה היא אלא אמרינן משום לתא דלוקח הוא ומשמים קנסוהו והכא נמי כיון דאיכא תבואה במקצת מדינה אמאי מנכה לו מחכורו נימא משום לתא דמקבל הוא וקשיא לתרווייהו דילמא מכת מדינה היא דקתני במתניתין מכת כל המלכות קאמר דומיא דשני אליהו שהיה בכל מלכות אחאב. ושני ליה שאני הכא דרחמנא אמר שני תבואות וכיון דאיכא תבואה בעולם שני תבואות הוו. ואקשיה אי הכי שביעית נמי תעלה לו וכו'. ופריק ליה אף על גב דאיכא תבואה בחוץ לארץ רחמנא אפקעה מישראל וכמי שאין תבואה בעולם הוא ואינו מחשבון שנים. אלא מעתה שביעית תעלה לו בגירוע דכתיב ואם אמר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן וגו' ואם הקדיש שתי שנים לפני היובל האחת שביעית והוא נותן שני סלעים ושני פונדיונים ולמה הוא נותן כל זה והלא אינה אלא שנה אחת לפני היובל כי השביעית אינה ממנין שנים ואינו עולה לחשבון השנה כי אם סלע ושלשה ריבעי דינר בקירוב כי כשתוציא מן היובל שבעה שני שמטה נשאר חמשים סלעים למ"ב שנים ותחלק אותם ויעלה לשנה סלע ושליש ריבעי דינר בקירובן וכשהקדישה שתי שנים לפני היובל לא תחשוב אותם כי אם שנה אחת וכבר נגרעו מהיובל מעא ולא נשארו עד היובל כי אם שנה. הא דתנן נותן סלע ופונדיון לשנה חוץ מן החומש קאמר שהמקדיש מוסיף חומש ואם שדה מקנה הוא אינו פודה אלא בשוה. ושני ליה שאני הקדש דלאו בתבואות תליא מילתא אלא כל דחזי לשום תשמיש צריך פדיון ושביעית נמי הא חזיא למשטח בה פירי. והאי קושיא אמתניתין נמי קשיא. הראב"ד ז"ל.


דף קו עמוד ב[עריכה]

לניסא זוטא מיהא חזינא קשיא פירוש קשה לשמואל דאמר לעיל דמצי למימר חזינא לניסא. וקשה מאי הקשה לשמואל מכיון שירדנו לסברא זו לחלק בין נס לנס מעתה לא תיקשי לשמואל דשמא נס דשמואל שהקדוש ברוך הוא ישמע תפלתו זוטר מניסא דגם את הארי גם את הדוב. ועוד קשה דהא אמרינן לעיל וכו' כמו שכתוב בתוספות. ויש לומר דהא דשמואל איירי כגון דאמר ליה זרע כל מה שתרצה וכו' כמו שכתוב בתוספות וקמשמע לן שמואל דאפילו על כל מינים שהייתי מתפלל עליהם אפשר שיעשה לי נס שתקבל תפלתי ודמי הא ניסא לנס דגם את הארי גם את הדוב וגו'. הרא"ש.

כתוב בתוספות ויש לומר דשמואל מיירי כגון שאמר לו זרע כל מה שתרצה וכו'. עד סוף. וכתוב בגליון ולפי זה נראה הא דקאמר בסמוך תני חדא פעם ראשונה ושניה זורעה איירי כשאמר לו מין זה זרע ולא אמר לו זרע כל מה שתרצה דהא שמואל עמד בקושיא. עד כאן.

תני חדא פעם ראשונה ושניה זורעה שלישית אינו זורעה פירש רש"י כשזורעים ואכלה חגב כעין משנתנו. וכן משמעה לכאורה ודבר למד הוא מדאמרינן בתרה אמר רבי שמעון בן לקיש לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה מזרע זרע לה ואזיל ובודאי משמע דאהאי ברייתא דקתני זורעה פעם ראשונה ושניה קאי וקאמר דההיא בשאכלה חגב. אבל זרעה ולא צמחה לא מנכה ליה עד דזרע ליה ואזיל כל זמן הזריעה וכשזרעה ואכלה חגב אף על גב דהיא מכת מדינה לא מנכה ליה אלא אם כן זרעה שתים לרבי ושלש לרבי שמעון בן גמליאל שכן דרך בני באגי נמי לזרוע בשלהן כן ואם זרעה שתים לרבי או שלש לרבן שמעון בן גמליאל אינו צריך לזרעה עוד ואף על פי שעדיין לא כלה זמן הזריעה לפי שהוחזקה זו באכילת חגב. וכן נמי משמע בירושלמי דהא דריש לקיש אברייתא קאי דגרסינן התם תני המקבל שדה מחברו זרעה פעם ראשונה ולא צמחה כופין אותו לזרעה פעם שניה פעם שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה פעם שלישית אמר ריש לקיש הדא דתימר בשדה שאינה בדוקה אבל בשדה בדוקה כופין אותו לזרעה פעם שלישית והיינו הברייתא השנויה כאן אלמא ריש לקיש אברייתא קאי ומדפריש בגמרין ואכלה חגב אלמא ברייתא אאכלה חגב קיימא כדברי רש"י ז"ל. אבל בתוספתא משמע דברייתא לא אאכלה חגב קיימא. אלא שזרעה ולא צמחה בלבד דתניא התם המקבל שדה מחבירו זרעה שנה ראשונה ולא צמחה כופין אותו וזורשה שנייה שנייה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה שלישית ודאמר ריש לקיש בירושלמי במה דברים אמורים בשדה שאינה בדוקה אהא נמי קאי דאי שדה שאינה בדוקה היא אין כופין אותו לזרוע יותר משתי שנים דהוחזקה זו שאינה מצמחת אבל אם היא שדה בדוקה זורע והולך כל ימי הזרע ואם לא רצה כופין אותו. ובקבלנות היא דאי בחכירות למה כופין אם ירצה יזרע או יעמוד ונותן חכירותו ושמא כופין בנתינת חכירותו קאמר. ואפילו אם קבלה לשנה אחת בלבד יש לומר שכופין אותו לזרוע כל ימי הזריעה ואם לא זרעה אפילו היא מכת מדינה אינו מנכה לו וכן אם בקבלנות רואין כמה היא ראויה לעשות. ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה ומן הזריעה ולא צמחה אם מכת מדינה היא מנכה לו ואפילו לא הספיק לזרעה אלא שתי פעמים לרבי שמעון בן גמליאל או פעם אחת לרבי שלא הוחזקה זו מנכה לו מן חכורו שהרי זרעה כל צרכו ולא פשע בה בכלום. הרשב"א.

וזה לשון הרמב"ן: הא דתניא פום ראשונה ושנייה וכו'. פירש רש"י כגון שזרעה וצמחה ואכלה חגב וכו' ובתוספתא מצאתיה בלשון אחרת המקבל שדה מחברו זרעה שנה ראשונה ולא צמחה כופין אותו וזורעה שנה שניה שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה שלישית. ובירושלמי תני המקבל שדה מחבירו וכו' אמר ריש לקיש הדא דתימא בשדה שאינה בדוקה וכו'. וזו היא הברייתא ששנויה בכאן בגמרין אלא שדרך בעלי הגמרא לשנות לשון הברייתות למתנינהו בלישנא קלילא ופעמים מוסיפין בהם פירוש ומימריה דריש לקיש לאו היינו מימרא דאמרי בני מערבא משמיה. ובגמרא דילן אמתניתין קאי והכי קאמר אבל זרעה ולא צמחה חייב לזרעה אף על גב דאשתדוף רובא דבאגי וזרע לה ואזיל עד דאתו אריסי מדברא ואם זרעה עד דאתו אריסי מדברא ולא צמחה מנכה לי חכורו ואפילו לא זרעה אלא שתי פעמים לרבי שמעון בן גמליאל משום דלא עבדה ארעא שליחותה ומילתא פשיטא היא בין שהיתה שנת שדפון בין שהיו שנים כתקנן שלעולם חייב לזרעה כן ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה זמן הזרע מנכה לו חכורו ואם לא זרעה כל הזריעות הראויות לה עד שיכלה זמן הזרע אף על פי שזרעה שלש פעמים אינו מנכה לו מן חכורו והני מילי בשוה בדוקה אפל בשדה שאינה בדוקה אם זרעה שלש פעמים או שנים לרבי קודם שכלה זמן הזרע שוב אינו זורעה. ופירוש הברייתא כך הוא המקבל שדה מחברו לשנה אחת או לשבע שנים וזרעה פעם ראשונה ושנייה בשנה ראשונה קודם שיכלה זמן הזרע או שזרעה שנה ראשונה ושנייה ולא צמחה הוחזקה שדה זו שאינה ראויה לזרע ואין כופין אותו לזרעה פעם שלישית בין היתה שנת שדפון וירקון בין שהיו שנים כתקנן. ותמהני על רבינו הגדול ז"ל למה לא כתב זו הברייתא בהלכות. ונראה שהלכה כדברי האומר וזרעה פעם שלישית וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש ובנמוקי יוסף. עד כאן.

שלישית אינו זורעה וכו'. נראה לי דמלתא באנפי נפשא היא ולאו אלקתה מדינה קאי אלא אדרבה בשלא לקו אלא היא וכיון דהויא תרי זימני לא אמרינן מזליה גרם והיינו דקתני אינו זורעה לכתחלה דאי במכת מדינה מיירי מאי חזקה איכא לאו בדידה ולאו במדינה ואפילו תימא דהיינו חזקה דלא מקיים ביה לא יבושו בעת רעה וכו' מכל מקום אמאי לא יזרענה הנביא הוא שתלקה המדינה ותלקה עמה דהא במכת מדינה ליכא חזקה כלל ולא היה לו לומר אלא אם לא זרעה שלישית ולקתה מדינה פטור והיה נראה לי לומר דאף אם לקו כל שדות חוכר אותן שנים לא אמרינן שיזרענו דמזליה גרם דלאו אדעתא דהכי חכר דאי ידיע במזליה לא הוה חכר ולא מכרחינן ליה להגדיל בהפסדו וברוע מזלו. אלא שיש לומר דמזלא ליכא חזקה דבמילתא דאתי על דרך עונש ושכר ליתא ביה חזקה והוא שזרע שדות אחרות בימים אחרים וצמחו ולא לקו דלא להוי מזל קבוע בענין קבלנות למאן דאמר מזל גורם. ומכל מקום הראשון נראה לי עיקר דלא מיירי אלא בשלקתה זו ולא היתה מכת מדינה ואף לא לקו כל שדותיו של חוכר אם היו לו ורש"י לרבותא קאמר ואפילו היתה מכת מדינה והיינו לישנא דאפילו. שיטה.

מצי אמר ליה כל בי זרעא זרע וזיל. ואין זו מכת מדינה ואף על פי שזרעו גם אחרים ולא צמחו גם הם לא זרעו בזמן הזרע ואם חזרו וזרעו היה צומח. הרא"ש.

עד דאתו אריסי מדברא בערב וקיימא כימה ארישייהו והוא חצי ימי החורף. הראב"ד. ונשאל מורנו ה"ר יוסף טוב עלם הא דאמרינן עד דאתו אריסי מדברא וקיימא כימה להדי רישייהו היכא קיימא כימה להדי רישייהו ומה קצבה יש בדבר. והשיב וזה לשונו: תנן המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מחכורו. ואמר ריש לקיש לא שנו אלא שזרעה וצמחה דמאי אית ליה למימר לא טרחת שפיר הא מוכחא מילתא שהרי זרעה וצמחה אבל זרעה ולא צמחה כל בי זרעא ליזרע וליזיל דמצי אמר ליה בדידך קיימא דלא טרחת שפיר. ועד כמה מדחה ליה בהכי אמר רב פפא עד דאתו אריסי וכו'. ואתו אריסי מדברא בכ"ב בשבט והיכי משכחת לה כדתנן תמן אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים רבי יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג הראשון אינו מזכיר האחרון מזכיר וכו'. וילפינן מהא שתחלת זכירת גשמים בכ"א בתשרי אבל מפני תקנת עולי רגלים אין שואלין אותן אלא עד שבעה במרחשון כדתנן רבי שמעון בן גמליאל אומר בשבעה בו חמשה עשר יום אחר החג וכו'. ומכל מקום תחלת גשמי שנה מכ"א בתשרי הוא והוא זמן ממשלתה של כימה שכימה וכסיל הם שני ממונים המנהיגים את העולם כסיל בימות החמה וכימה בימות הגשמים וכל אחד ואחד מושל ששה חדשים בשנה ומנא לן דכימה מושלת בימות הגשמים כדתניא בשנת ששת מאות שנה לחיי נח בחדש השני רבי אליעזר אומר אותו היום י"ז במרחשון היה יום שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתמעטים ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. מכאן אתה למד שמזל כימה ממונה על הגשמים ושני כוכבים הוא והוא שכתוב וארובות השמים נפתחו. ומהו יום שמזל כימה שוקע כימה שוקע ביום (לחדש) וזורח ביום ולא ישטפו שכשסידר המקום ירידת גשמים לחיים על בריותיו סדרן שיהא אדם עמל ביום וחורש וזורע ביום לא ישטפו עליו גשמים ובלילה הולך ונופש והגשמים באין ומשקין זריעתו שכן מצינו בימי הורדוס בזמן שעוסקים בבנין בית המקדש ירדו להן גשמים בלילות ולמחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה ומשכימין למלאכתן להודיע שמלאכת שמים בידיהן וכן ראוי להיות כל עת ועת אלא מתוך שמקלקלין דרכי של עולם שיהא מזל כימה שוקע ביום ועולה בלילה במרחשון וכסלו שהן קרויין זרע כדי שיוכלו לחרוש ולזרוע ביום וגשמים בלילה. ותו הא דאמרינן בהרואה שמואל רמי כתיב עושה עש כסיל וכימה וכתיב כימה וכסיל הא כיצד אלמלא חמה של כסיל אין העולם מתקיים מפני צנה של כימה ואלמלא צנה של כימה אין העולם מתקיים מפני חמה של כסיל הרי שכסיל מושל בימות החמה וכימה בימות הגשמים וכי מנית לממשלתה של כימה משמיני של עצרת שהוא יום תחלת ממשלתה של כימה משכחת לה דהוא פלג כלה בכ"ב בטבת והן שלשה חדשים אותן שלשה חדשים ניתנו לבריות לזריעה ולתקן מלאכתן בשדה ומאותו יום ולמעלה אינו ראוי לזריעה ובאין כל האריסין מן השדה ועושין צרכן בבתיהם והיא שעתא דקיימא כימה להדי רישייהו שעומדת בחצי הרקיע כעין חמה שזורחת בבקר במזרח ובחצי היום נמצאת על ראשי בני אדם בחצי הרקיע חמה לפי מניינה וכימה לפי מניינה והיינו דאמר רב פפא דלא כייפינן ליה לבעל הבית שיהא מנכה מחכירו עד דטרח אריס והדר טרח עד שעה שדרך בני אדם לבא מן הזריעה ולנוח בבתיהם והיינו דקיימא כימה להדי רישייהו. עד כאן. ויש טעיות.

כתב מורנו הרב נר"ו בתשובה סימן אלף תס"ד וזה לשונו: שאלת לתרץ לך מה שהקשו התוספות על רש"י עלה דהא דאמרינן פרק המקבל אמר רב פפא עד דאתו אריסי וכו'. שנראה שהן קושיות חזקות. תשובה אנא קשיא לי נמי כיון דקושטא הוא דעש הוי זנב טלה כדאמרינן בברכות אמאי לא אמר רב פפא וקיימא עש ארישייהו. לפיכך אני אומר דנקט כימה משום דאית לה זוהרא רבא והיא מן הכוכבים הנראין ביום סמוך לערב אחר נטות השמש וחזקי הראות רואים אותם וכל שכן האריסין שהן רגילין בכך ואל תתמה כי אני ראיתי שנים שלשה כוכבים שעה אחת קודם הלילה. ומה שהקשו דפועלים לא אתו מדברא עד צאת הכוכבים. לא קשיא דדוקא פועלים דהוו שכירי יום אינן באים עד צאת הכוכבים אבל אריסי דלא הוו שכירי יום זמן ביאתם לבית הוי בשעה עשירית לפי שבאותו זמן כבר כלו ימי הזרע ולא נשאר להם עבודה בשדה עד הלילה. אי נמי נקט כימה לפי שהיא ניכרת יותר וכפי חשבון המזלות נודע דקיימא כימה ארישייהו לא שנראית ממש והוא סימן לאריסין כי באותה שעה הם נכנסים מן השדות שכבר כלה הזמן של הזרע ולא נשאר בשדות עבודה רבה כדי שיתעכב עד הלילה אבל הפועל בנל זמן אין יוצא ממלאכתו עד הלילה דכתיב ולעבודתו עדי ערב וכו'. עד כאן.

עד דאתו אריסי מדברא וכו'. ככתוב בתוספות. מיהו קצת קשה על זה דאמרינן במנחות בפרק כל הקרבנות שהיו זורעים קודם לפסח שבעים יום וזה היה בתוך שבט. ויש לומר שכימה משוכה לצד שור יותר מלצד טלה ולכך אף על פי שבתחלת שבט סוף זנב טלה ותחלת ראשו של שור להדי רישייהו כימה מיהא לא הויא להדי רישייהו שהיא משוכה כנגד אמצע ראשו של שור או כנגד גופו של שור ואי הכי נראית עש כאומר לה הב לי בנאי אף על פי שרחוקה ממנו כדפירשתי ולכך אין כימה בתחלת שבט להדי רישייהו עד שיעברו קצת מימי תחלת החדש. אי נמי בזה תלוי הדבר כי בתחלת שבט של לבנה אין עדיין תחלת שבט של חמה ואין תחלת שבט של חמה מתחיל ברוב שנים יותר משבעים יום קודם הפסח ובתחלת שבט של חמה הוא דקיימא כימה להדי רישייהו. אי נמי מחמת חשיבות אותה הקרקע שהיו זורעין בה לצורך העומר היו מושכין בה ימי הזרע יותר. ומה שאומר כאן עד דאתו מדברא עד אותו הזמן משוך זמן הזרע בכל מקומות. אי נמי ברוב מקומות אבל יש מקומות שמושך גם יותר מחמת חשיבות הקרקע. ועל תירוץ ראשון שכתבתי שכימה כנגד ראשו של שור או כנגד הגוף על זה יש להקשות אם כן אין זנב טלה רץ אחר כימה אלא כימה רצה אחר זנב טלה שהרי טלה הולך לפניו ושור הולך אחריו ובהרואה אומר התלמוד דעש דהיינו זנב טלה רהטא אבתרא דכימה וקאמרה לה הב לי בני ועל כן אינו נראה זה התירוץ ראשון. מפי רבי תוספות שאנץ.

מאן מיקל בכלהו רבי שמעון. פירוש הא דמאחר רבי שמעון זמן הזריעה קולא היא למי שלא זרעה כלל דאמרינן לעיל דחייב דמצי אמר אכתי זרענא לה. הראב"ד ז"ל.

נהר מלכא סבא לא עביד דמסתכר. משמע מהכא דאי עביד דמסתכר אף על גב דכלהו לקו בהדיה לא מנכה ליה. מאי טעמא דעליה דידיה רמיא מילתא לאתנויי וכיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה דבעל הקרקע ידו על העליונה משום דדמי למכר וכיון דנחית להכי כי איתרעי פסידא למוכר איתרעי ליה. הראב"ד ז"ל.

ההוא גברא דקביל ארעא לאספסתא בכורא דשערא. והיה יכול לזרעה אספסתא כמה פעמים בשנה כדאמרינן בפרק חזקת אכלה תלת פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא ולא זרעה אספסתא פעם שנייה וזרעה שיורים ולקו השעורים מי הוי כלקתה ונותן לו מתוכה או לא. הראב"ד.

דקביל ארעא לאספסתא. יש ספרים שכתוב בהם עבדא אספסתא. ולא הוה צריך למימר וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש. הכא עבדא ארעא שליחותיה אף על גב דאמרינן לעיל בפרק הרבית מעיקרא הא דחלא חלא היינו משבא לחבית אבל בכרם לא נתקלקל. הרא"ש.

ומודה רב אשי בענבי דכדום. כלומר שלא הספיק לעשות יין מהן עד שהחמיצו אי נמי שדה שלא לקתה בקמתה אלא אחר שנקצרה ולא הספיק לעשות מהן דגן עד שלקו העמרים אף על פי שלא לקו במחובר נמי כמי שלקתה בקמתה דמי דנותן לו מתוכה מאותו דגן שנרקב או שירדו עליו גשמים ונשחר או תפח הואיל ועדיין לא עשה מהן דגן כשלקו. ה"ר יהונתן. והרמ"ך כתב דקרום בגופנייהו ואי נמי בתר דבצרינהו לאלתר. עד כאן.