שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ט/דף קג

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קג עמוד א

פרק תשיעי

בתבן ובקש אותו שנקצץ עם השבולת קרוי תבן וכו'. וכן במצרים תבן אין ניתן לעבדיך כי מתחלה היו נותנין להם תבן מתוך הבית וכשלא נתנו להם הוצרכו לקושש קש מן המחובר ובגמרא דקאמר בעינא דתיתבן ארעא וכו' ככתוב בתוספות אלא דבלשון תלמוד אינו מחלק בין תבן לקש. ועוד שרגילות לעשות אשפה וכו'. הרא"ש ז"ל.

מקום שנהגו לקצור וכו'. האי דלא קפריך עלה בגמרא פשיטא כדפריך בחרישה משום דתני עלה ושניהם מעכבים זה על זה מה שאין לומר כן בחרישה. מאי ושניהם מעכבין זה על זה כלומר כיון דתני מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור וכו' אלמא איכא טעמא דעיכובא בכל חדא וחדא וכיון דהכי הוא פשיטא דמעכבי אהדדי. ושני ליה מה טעם קאמר מה טעם איני רשאי בכל חדא וחדא משום דשניהם מעכבין זה על זה כלומר מפני שיש טעם לעכב זה על זה ולא ימתין עד שיעכב עליו כי אין רשות לאדם שיעשה שלא כדין ויאמר שלא יקפידו עליו. הראב"ד ז"ל.

כשם שחולקין בתבואה וכו'. תמיה לי מאי קאמר דהא תנא הכל כמנהג המדינה ואם נהגו לחלוק בתבן חולקין ואם לאו אין חולקין וכדאמרינן בגמרא אמר רב יוסף בבבל נהוג דלא יהבי תיבנא לאריסא. ומסתברא דבמקום חדש שאין שם מנהג קאמר כלומר ובמקום שאין שם מנהג מן הדין חולקין בתבן ובקש כשם שחולקין בתבואה. הרשב"א.

ובהנך קמאי בעיר חדשה לא דיינינן בהו מידי. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: כשם שחולקין וכו'. לא נצרכא אלא משום עיר חדשה וכו' וכן פירש הרשב"א. ואשמועינן תנא דזמורות פירי נינתו והוא הדיו לזרדים וקרסומי אילנות. והוא הדין במשכונת כרם שאוכל פירות הזמורות בכלל כיון דפירי נינהו וכן המנהג פשוט. עד כאן.

מה טעם קאמר. פירוש דאי לא הוה ליה טעמא דמסתבר לא הוי קפדא קפידא דזה נהנה וזה אינו חסר הוא וכופין אותו על מדת סדום. שיטה.

דף קג עמוד ב

גמרא. אדעתא דלא כריבנא לה. פירוש לאו אדעתא דלא כריב כלל דהא היכי אפשר שיניח החרישה מפני הניכוש. אלא הכי פירושו אדעתא דלא כריבנא לה אנא לחודאי אלא דתיתי ותסייע בהדאי קמשמע לן כיון שהמלאכה מוטלת על האריס לעשות איבעי ליה לפרושי דעליה ודאי רמיא מילתא לפרושי ולא על בעל הקרקע. הריטב"א.

אי הכי איבעי לך לפרושי. כלומר היה לך לפרש לי ואז הייתי מתרצה היה מועיל אבל כל זמן שלא פירשת לי ולא נתרצה לי בפירוש אין לומר דממילא אני מתרצה וזו אחר שהיה לי להודיעך שאיני מתרצה בכך כי למה היה לי להודיעך מסתמא יש לדעת שאין אני מתרצה כיון שלא אמרתי לך. אי נמי מיירי הכא כגון שאמר לו תרצה שאנכש ואמר לו הן מהו דלהכי קאמר הן שמתרצה בניכוש לבדה בלא חרישה קא משמע לן דאמר לו אי הני שבאת לפטור עצמך מן החרישה על ידי ניכוש שהיית אומר לי אם כן היה לך לפרש בהדיא. מפי רבי. תוספות שאנץ.

דכולי עלמא מוגרי בתלתא וכו'. והא דנקטיה בכולה סוגיין דבעל הבית לא מקבל אלא תילתא או ריבעא ובכל דוכתא אמרינן איפכא שהאריך נוטל רביע ושליש. הכא לא דק שאין כל המקומות והכרמים והשדות שוין והכל לפי מה שהוא. הריטב"א ז"ל.

בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחיזרא וכו'. פירש רבינו חננאל הכל בטיט הגדר והטור התחתון שהוא נתון תחלה נקרא בוכרא והשני שעליו טפתא והשלישי ארכבתא ועל כל זה נועצין קנים ואורגים בהם מיני עצים אחרים כמו ענפי אילן רבים כדי לסגור בפני השדה יפה. ואין לשון בוכרא נופל על הטור התחתון ולא לחלק שמות לטורים כי הכל גדר אחד אבל נראה לי כי בוכרא כמו בי כריא והוא מעט חריץ שעושין סביב לשדה וטפתא הוא מעט גדר שעושין לפנים מן החריץ ועל אותו גדר מרכיבין מיני קוצים כמו היזמי והיגי ולפנים מכל זה נועצין קנים ואורגין בהם ענפי אילן רבים. וחרזא מלשון מחרוזות של דגים בחרוזין הרי זה סימן. וחרזא גופא דאריסא. כלומר כל הענינים האחרים מוטלין על בעל השדה אבל זאת האריגה מוטלת על האריס לעשותה מפני שהיא תוספת שמירה. בלומי כמו אוצר בלום לשון סגירה מגזרת עדיו לבלום. מרא וזיבולא וכו' הן בענין גנות כעידור וזיבול והשקאה. ואריסה עביד בי יאורי כמו נברכת לקבץ בו המים ומשם יספקו לערוגות. הראב"ד.

קנים המוחלקים וכו'. ולאו למימר דבקנים בעלמא לא שקיל דהא ודאי הנהו פירי נינהו כזמורות אלא משום דסיפא דקתני ליה בהדי זמורות הוא דאקשינן מעיקרא קניא מאי עבידתייהו גבי הזמורות ואצטריך לאוקמה בקנים המוחלקים ולאשמעינן דשניהם מספקי אותן דלא שייך בקנים דעלמא. הריטב"א.

מאי שניהם מספקים את הקנים. כלומר מה צורך עוד לומר זה פשיטא שאלמלא כן מה טעם חולקין בהן. מה טעם קאמר וכו'. כלומר והיא גופא אשמועינן דעל שניהם לספק אותן ומכריחין זה את זה. הראב"ד.

מתניתין: נקצץ האילן וכו'. מסתברא דנקצץ לאו דוקא אלא הוא הדין דקש בגו זימניה ולרבותא נקט דאפילו בהא שנקצץ כל שלא היה מכת מדינה מנכה לו מחכורו. הריטב"א.

ואם אמר חכור לי בית השלחין זו וכו'. מדאוקומנא רישא דקתני אינו מנכה לו מן חכורו כגון דיבש נהרא זוטא אלמא סיפא אפילו יבש נהרא זוטא מנכה לו דזה כזה אמר ליה או בדאמר ליה חוכר למחכיר בקפידא קאמר ליה כל שלא יבש אפילו נהרא זוטא. ומיהו משמע דדוקא כשיבש לגמרי וצריך להביא ממרחק מן הנהר הגדול וטרחו מרובה ביותר אבל אם יבש קצת על שיהו אגפי השדה גבוהין על המים וצריך לדלות אינו אלא טורח מועט ולא על כך היתה הקפדה אלא יבשותו שעדיין בית השלחין היא והכי איתא בירושלמי וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הרשב"א ז"ל.

גמרא: היכי דמי אי דיבש מעיינא רבא אמאי אינו מנכה וכו'. כתב הרמב"ן דאחכירות בלחוד מקשה דמתניתין בין בחכרנותא בין בקבלנותא וכדאמר רב פפא בסמוך דאלו בקבלנות אינו מנכה לו מן חכורו דהא מתניתין דמכת מדינה דמקשינן מינה בחכרנותא היא וכדקתני בהדיא מנכה לו מן חכורו הילכך ליתא בקבלנותא דהא אמר רב פפא מכאן ואילך דאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא וכן כתב שם רש"י. וכן בדין דבחכירות שהוא נותן לו דבר ידוע אינו בדין שיפסיד חוכר לגמרי ובעל קרקע לא יפסיד כלום כיון דמכת מדינה היא אבל בקבלנות שניהם מפסידים ומה שימצאו יחלוקו ואין כן דעת הרמב"ם שכתב בפרק ח' מהלכות שכירות השוכר או המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשדפה מנכה לו מן חכורו ולא נתחוורו דבריו. הר"ן.