שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ח/דף ק

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ק עמוד א

מתניתין. המחליף פרה בחמור וכו'. ה"ר יהונתן מפרש ההלכות כתב המחליף פרה מעוברת בחמור וכיון שמשך הפרה קנה החמור בכל מקום שהיתה וטען בעל הפרה לא קנית כי אם הפרה כי לא נתכוונתי להחליף לך פרה וולדה בחמור כי הייתי יודע שלפרקה היתה עומדת ותלד קודם שתמשכנה והלוקח אומר הכל מכרת לי בחליפין אלו וכשמשכת החמור היתה הפרה מעוברת וזכיתי בה ובעוברה. ובדקיימי פרה וולדה בסימטא קמיירי או ברשות הרבים ולהכי נקט מחליף ולא נקט מוכר דהא לא קני לוקח אלא במשיכת הפרה. ע"כ דברי הרב.

ולפום האי פירושא טענתא דמוכר לאו כלום היא כיון דקא מודה דההיא פרה מעוברתא זבין ליה. הילכך ודאי מיחזי לאוקומה לטענתא דמוכר בכהאי גוונא דקטעין מוכר אין הכי נמי פרה מעוברת זבינית לך ולא הוה ידענא אי האי פרה ילדה או לא ולבסוף איגלאי לי דודאי ילדה מקמי דזבינתה ניהלך והשתא אי בעית יהיבנא לך פרה אחריתי מעוברתא ואי לא בעית ליבטיל המקח. ואידך קא טעין האי פרה ודאי מעברתא הות בעידן זביני וולדה דילידת דילי הוא וברשותא דידי ילדה ולא שקילנא מינך פרה אחריתי מעברתא דלא שוה העובר במעי אמו כמה דשוה כדמיתיליד. אבל היכא דאמר ליה פרה סתמא בההיא לית דינא ולית דיינא דלא קנה ולד כלל. ואפשר נמי לפרש המחליף פרה בחמור בדאמר ליה פרה שלי הידועה כמו שהיא עכשיו אני מחליף לך בחמורך וקטעין מוכר שבאותה שעה שמשך החמור כבר ילדה הפרה ומשום גכי נתרצה הוא באותן חליפין בלא תוספת דמים ואידך קא טעין כי בשעתא דאמשיך ליה חמור אכתי פרה מעברתא הות. וכן נראה לפרש וצריך עיון. הרמ"ך.

יש לדקדק למה אמרה המשנה מחליף בפרה ומוכר בשפחה ולא אמר מוכר בשתיהן. ויש לומר מפני שהשפחה נקנית בכסף ובחזקה והפרה אינה נקנית אלא במשיכה הילכך השפחה אף על פי שהיא ברשות המוכר יכול הלוקח לומר משלקחתיה ילדה כלומר משנתתי לך כספה ילדה ושלי הוא אבל הפרה שאינה נקנית בכסף אם היא ברשות המוכר היאך יכול הלוקח לומר משלקחתי ילדה ובמה קנאה אם לא בחליפין אלא כשהוא מחליף פרה בחמור ומשך בעל הפרה את החמור מיד הפרה נקנית ויכול הלוקח לומר משמשכת אתה את החמור ילדה הפרה והרי הולד שלי הוא ומשום הכי נקט מחליף בפרה משום דבמשיכת החמור נקנית הפרה ויכול לומר ברשותי ילדה ואף על פי שהפרה עדיין ברשות בעליה. והאי דמוקמינן בגמרא דקיימא באגם שפחה דקיימא בסימטא איבעית אימא בילוד קאמר ואפילו תימא בפרה ושפחה קאמר הכי קאמר השתא קיימי באגם וסימטא מיהו אורחא דמילתא נקט לפום טענתהון דמעיקרא נמי משלמי הכי זה אומר ברשותי ילדה ולא משכחת להו אלא במחליף בפרה ומוכר בשפחה. הראב"ד ז"ל.

המחליף פרה בחמור. פירוש שזה מוכר החמור ומחמת אותה משיכה בעל החמור קונה את הפרה. ואם תאמר אם כן הויא לה בכליו של קונה שבעל החמור מוכר חמורו דהיינו כליו כדי לקנות הפרה ואם כן תקשי ללוי דאמר בכליו של מקנה. ויש לומר דהכי פירושו המחליף פרה בחמור פירוש בהנאת. קבלת החמור דמיירי שהפרה והחמור הם של אחד ורוצה להקנות פרתו לאדם אחד ומוסר חמורו תחת סודרו כדי להקנות לו פרתו. והא דקאמר המחליף דמשמע שהאחד נותן לו שום דבר הכי פירושו המחליף פרה בהנאת קבלת החמור ובההיא הנאה דקא מקבל מיניה גמר ומקני ליה. אי נמי לעולם כפירוש הראשון ולא קשיא למאן דאמר בכליו של מקנה דתנאי היא. ועוד יש לומר דהכא מיירי בחליפין דשוה בשוה וכולי עלמא מודו כדפירשתי לעיל. תלמיד הר"פ.

היו לו שני עבדים וכו'. וכתב ר"מ דאצטריכו כל הני בבי משום חידוש זה אומר איני יודע וכו' דאי משום רישא הוה אמינא התם הוא דיחלוקו ונפיק לפלגא דממונא מחזקיה משום דשואל יש לו לידע טפי ממשאיל אם שאולה מתה או שכורה מתה אבל בהמחליף פרה בחמור לרבא דמוקי לה בשמא ושמא סלקא דעתך אמינא כיון דלא היה להם לידע לא נפיק ממונא מחזקת מרא קמא. וסיפא דהיו לו שני עבדים איצטריך דאי מתרי בבי קמאי הוה אמינא התם הוא דמפקינן ממונא מחזקת מרא קמא בטענת שמא משום דלא היה לו לתובע לידע אבל בסיפא כיון דהיה לו ללוקח לידע נהי נמי דמוכר נמי היה לו לידע מכל מקום לא נפיק ממונא מחזקיה כיון דתובע יש לו לידע ולא ידע. ועוד דלוקח יש לו לידע טפי ממוכר שהמוכר הוא רגיל למכור ביום אחד לכמה לוקחין ואינו יכול לזכור הכל. הרא"ש.

המחליף פרה בחמור. צריך ליתן טעם למה הוצרכו כל הבבות הללו מפרה ושפחה ועבד ושדה מרבי. תוספות שאנץ. ואם ישאל שואל למה לא הקשו לרב נחמן מהא מתניתין דשני עבדים ושתי שדות כמו שהקשו לו למעלה כשהלוקח אמר גדול לקחתי והמוכר אומר איני יודע אמאי זכה בגדול נימא אף על גב דברי ושמא הוא אוקים ממונא בחזקת מריה ומאן ניהו מוכר. איבעית אימא הא אוקימנא בעומדת באגם ובסימטא ואף על גב דאיכא למימר אוקמינהו אחזקת דמרא קמא כיון דברי ושמא נינהו לא אמרינן ובין לרבא ובין לסומכוס לברי יהבינן ליה ולא לשמא. איבעית אימא סיפא הא איכא עסק שבועה ביניהם למאן דאמר עבד בכסותו ושדה בעומרים קא טעין ליה הא קא מודה ליה במקצת ועל אידך מקצת אמר איני יודע וכל שכן למאן דאמר דמי עבד גדול ודמי שדה גדולה קא טעין ליה דמודה מקצת ממש הוא ולמאן דמוקים לה נמי כרבי מאיר וסבר לה כרבן גמליאל נמי הא איכא עסק שבועה ביניהם דהא קא מודה ליה בקטן ובגדול אומר איני יודע. ובענין שפחה וולדה ופרה וולדה נמי הא איכא עסק שבועה דאיהו קטעין ליה פרה וולד שפחה וולד ואיהו לא מודה אלא בפרה ושפחה ובוולדות אמר איני יודע דהיינו עסק שבועה ומתניתין בשפחה ופרה דליכא עסק שבועה כגון דתפיס מרה לשפחה ופרה ולא קא תבע אלא לולד ומשום הכי יחלוקו לסומכוס. הראב"ד.

וזה לשון תלמיד הר"פ. ואם תאמר תיקשי לרב נחמן מהכא. ויש לומר דרב נחמן מוקי לה בשיש עסק שבועה כגון שהמוכר אומר יודע אני שדמי עבד קטן אני חייב לך אבל מן היתרון שאתה אומר איני יודע דהשתא הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דאמר איני יודע ומשלם ומוקי לה כהנך אמוראי דמוקמי להאי טענה במטלטלין לבד דאי כרבי אושעיא דמוקי לה גם בטענת קרקעות אם כן לענין קרקעות הוי עסק שבועה דגלגול והא פרישנא לעיל דבעסק שבועה דגלגול לא משלם כי אינו יכול לישבע. עד כאן.

גמרא: וליחזי ברשותא דמאן קיימא. פירוש ואם איתא ברשותא דחד מינייהו ואפילו דלוקח לוקמה בחזקתיה וליהוי מוכר מוציא מחברו ועליו הראיה אף על גב דקיימא לן בפרק חזקת הגודרות אין להם חזקה הני מילי היכא דידעינן ודאי דהוו לראובן דאף על גב דהשתא ברשות שמעון נינהו אין לו בהם חזקה אבל הכא דודאי האי קנויה ללוקח ולד נמי אפשר דדידיה הוי כיון דברשותיה נינהו דינא הוא דלוקמינהו בחזקתיה. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: וליחזי ברשותא דמאן קיימא וכו'. ולישנא משמע שאם נולד ברשות לוקח על המוכר להביא ראיה ואם תאמר והא קיימא לן הגודרות אין להם חזקה וכן העבדים. יש לומר דהכא עבד קטן המוטל בעריסה הוא שיש לו חזקה ופרה באתרא דמסירן לרועה שיש להם חזקה כדאיתא התם. אי נמי דהתם הוא דליכא אלא טענת חזקה בלחוד אבל הכא דאיכא מכר ודאי דפרה ושפחה גופייהו מהניא חזקה לגבי הולדות לענין זה. עד כאן. 1 כתוב בתוספות אבל מוכר הוא מוחזק מועיל אפילו הוא טוען שמא וכו'. וזה לשון תוספות שאנץ: ומיהו לגבי מוכר אם הולד ברשותו אפשר שיש לומר דבההיא דבכורות שתועיל לו חזקה שהוחזק בודאי ויכול להקשות נחזי ברשות דמאן קיימא אפילו בשמא ושמא דנחזי הולד אם הוא ברשות מוכר ונימא כיון שהוחזק המוכר בולד זה בעוד הפרה מעוברת קודם מכירה ועדיין עומד ברשותו תועיל לו חזקתו אפילו אחר שהוטל בספק כבההיא דבכורות אף על גב דלא הוי הכא לגמרי ממש כי התם דהתם הוחזק בעל הבית מתחלה בטלה חי שהוא שלו והכא לא הוחזק המוכר בודאי בולד אלא בעובר ואף על פי כן צריכין אנו לטעם שפירשתי דמשום שהוטל בספק וכל אחד טוען ברי לי פריך שפיר וניחזי ברשותא דמאן קיימא בין אי קיימא ברשות מוכר בין אי קיימת ברשות לוקח דאף ארשות לוקח קא קשיא ליה כדמשמע במאי דמשני דקיימא באגם ולא משני דקיימא ברשות לוקח. עד כאן. 11 ואם תאמר וכי נמי הוי הולד ברשות. לוקת וכו' ככתוב בתוספות עד סוף הדיבור. ולא דמי לתקפו כהן דמוציאין מידו דהתם כהן טוען שמא והכא טוען ברי המוחזק. הרא"ש. 12 הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין. כך הלא גירסת הספרים ולא גרסי אלא. ומסקנא דאמר סומכוס אפילו ברי וברי. ואיכא מאן דדייק מדלא אמרינן אלא דאתירוצא קמא סמכינן דקיימא באגם ובסימטא הא אי קיימא ברשותא דחד מינייהו אפילו סומכוס מודה דהוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה. ואם תאמר הא לעיל גבי מתניתין דשאולה מוקמינן הך בבא דזה אומר איני יודע כסומכוס דאמר חולקין והא התם ממונא ברשותא דשואל הוא ויש לומר דהתם כיון שהוא שמא ושמא אפילו מאן דתפיס ריע חזקתיה אבל בברי וברי דלא ריע לא אמר סומכוס אלא דקיימא באגם דוקא. ואיכא נוסחי דגרסי אלא ואמרי דהשתא דאוקימנא לה כסומכוס לא צריכי לאוקמה כלל באגם או בסימטא אלא אפילו ברשותא דחד ואפילו בברי חולקין ומייתי ראיה מדפרכינן בסמוך לרבה בר רב הונא מסיפא דקתני זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע מוכר ולרבה דאמר אמר סומכוס אפילו בברי וברי אמאי ישבע מוכר יחלוקו ואם איתא דמודה סומכוס דהיכא דאיתיה ברשותא דחד מינייהו דלא אמרינן יחלוקו מאי קושיא לוקמה למתניתין בהכי דקיימא ברשות דחד ומשום הכי ישבע. אלא ודאי לסומכוס אפילו איתיה ברשותא דחד מינייהו ואפילו ברי וברי יחלוקו. זה דעת הרשב"א. ואי מהא לא איריא דהא דלא דחי ליה למתניתין בהכי משום דמשמע להו דבכולהו גווני קתני ישבע ואפילו קיימא באגם דומיא דסיפא דזה אומר איני יודע דמוקמה כסומכוס ומתוקמה בכלהו גווני בין דקיימא באגם בין ברשותא דחד מינייהו דהא שמא ושמא הוא. ומיהו כי אמר סומכוס חולקין אף בברי ושמא הני מילי היכא דאיכא דררא דממונא אבל היכא דליכא לא כדאיתא בריש מכלתין. הר"ן. 1 וזה לשון הריטב"א: כך הגירסא בכל הספרים הא מני סומכוס היא. ומדלא קאמר אלא הא מני סומכוס היא מכלל דלסומכוס נמי בעינן דקיימא בסימטא. ואם תאמר והא לעיל גבי השואל את הפרה דאוקימנא כסומכוס ליכא למימר סימטא דהא בתשלומי פרה המתה הוא דפליגי וכן גבי שור שנגח את הפרה בבבא קמא ויש לומר דהתם כיון דהנתבע טוען שמא לא בעינן סימטא אבל בברי וברי בעינן סימטא וכן תירץ ר"י ז"ל. אבל יש שפירש דהכא אלא קאמרינן ולסומכוס לא בעינן סימטא כלל. והרבה יש בתלמוד דהוה צריך לומר אלא ולא אמר. עד כאן. 1 אלא לרבה בר רב הונא וכו'. אמאי ישבע מוכר יחלוקו. פירוש דמשמע לן דכיון דרישא סומכוס לא הויא סיפא דלא כסומכוס. ופרקינן מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא לא אפשר דלא לישתבע וכיון דמשתבע ליכא חלוקה שוה שזה יטול מחצה בלא שבועה וחברו יטול בשבועה הריטב"א. 1 מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא. דמודה מקצת הוא כדבעינן למימר קמן בטוענו עבד בכסותו ושדה בעמרים למאן דמוקי לה בזוקקין ולמאן דמתרץ לה בתירוצא אחרינא מוקי לה עבדא דקטע לידיה דלאו הילך הוא וכיון דאיכא שבועה דאורייתא דאפילו מודה מקצת נמי לא שבקינן ליה אלא בשבועה כיון דבעי אשתבועי שקיל לכוליה בשבועה דתרתי לא עבדינן ביה דמשתבע ומפסיד מחצה אלא נשבע ונוטל הכל כלומר שאינו משלם כלום ומשום הכי ישבע המוכר ופטור או נוטל הכל מן האגם או מן הסימטא. הראב"ד. 1 מה שטענו לא הודה לו וכו'. פירוש דהא גדול וקטן חטין ושעורים נמי הוא ולמה נשבע. ובודאי דרישא נמי דקתני זכה בגדול קשיא דהא למאן דאמר חטים ושעורים פטור הוא הדין שאם אמר איני יודע פטור כדאיתא בבבא קמא. אלא הכא ניחא ליה טפי למפרך מאידך בבא משום דבעי לאפושי פירכי דהוה ליה הילך ושאין נשבעין על העבדים כי מתרצא הא מיתרצא ממילא רישא דמיירי בשיש עסק שבועה וכדרבא. הריטב"א. 1 בטוענו דמים דמי עבד גדול ודמי עבד קטן. ואם תאמר וכיון שטוענו דמים מכלל שכבר פרע לו דמים ועבד כנעני נקנה בכסף ואם כן למה תובעו דמים. ותירץ רש"י דמתניתין מוקמינן לה השתא באדם שתובע לחברו נתתי לך דמים הראויין שתקנה לי עבד גדול והלה אומר לא לקחתי אלא דמי עבד קטן ולא נראה דמתניתין במוכר ולוקח איירי. אלא הכא במאי עסקינן כגון שלקח על תנאי ולא נתקיים התנאי וחייב מוכר להחזיר לו מעותיו. אי נמי במקום שכותבין את השטר שלא קנה עד שיכתוב לו את השטר. וכן פירש ר"י. הריטב"א 1 וזה לשון תלמיד הר"פ: בטוענו דמים. פירש הקונטרס דהכי פירושו שאומר לו מסרתי לך דמים וכו'. וקשה דאם כן הוה ליה למתני במתניתין שולח ומשלח. לכך נראה כמשמעו שהלוקח אומר למוכר מסרתי לך דמים בשביל גדול שמכרת לי והלה אומר דמי עבד קטן יש לך בידי שמכרתי לך עבד קטן. ואם תאמר אם כן הוי כל טענותיהן בגוף העבד כיון שהלוקח מסר לו דמים בשביל העבד שהוא מוכר לו אם כן קנה מיד העבד ועבד נקנה בכסף והא קיימא לן דאין נשבעין על העבדים. ויש לומר דנהי דמסר לו למוכר הדמים מכל מקום לא קנה העבד דמיירי במקום שכותבים את השטר ועדיין לא כתב את השטר וחוזר בו אתד מהן ותובע הלוקח למוכר הדמים שנתן לו. עד כאן. ולהאי אוקימתא רישא דקתני זכה בגדול לרב נחמן מיירי מפני שיש עסק שבועה ביניהם ואינו יכול לישבע שזה תובעו שנתן לו מנה לדמי עבד גדול והמוכר אומר שאיני יודע אם מנה אם חמשים של דמי עבד קטן הילכך זכה לוקח בדמי הגדול ואפילו בלא שבועה כלל וכדברירנא בפרק חזקת הבתים. הריטב"א. 1 ושמואל אמר בטוענו כסות. פירוש לא ניחא ליה לשמואל לאוקומי מתניתין בדמים כיון דקתני עבד גדול ועבד קטן וטפי ניחא ליה לאוקמה בכסות שהוא טפל לעבד. ואפילו הכי פרכה רבי אושעיא דמידי כסות קתני. הריטב"א.

דף ק עמוד ב

כסות מה שטענו לא הודה לו וכו'. פירוש דהא כסות של גדול וכסות של קטן כחטין ושעורין נינהו ופרקינן בדיילפי שתובע לו שלש אמות של בגד הראויין לעבד גדול והלה אומר לא היו אלא שנים הראוי לעבד קטן דהשתא הוה ליה מודה במקצת גמור וכאומר יש לי בידך מנה של מלוה והלה אומר אינם אלא חמשים של נזקין דמלוה ונזקין אין התביעה תלויה בהם אלא להראות מקום בעלמא וכל שאין עיקר ההודאה והטענה תלוי בו אלא שבא להראות מקום אינו מעכב כלום בדין מודה מקצת. והא דאמרינן עמרי שדה גדולה ועמרי שדה קטנה מהאי טעמא נמי חשבינן ליה מודה מקצת גמור שאין הקפידא בכפירה וטענה זו על השדה אלא על ריבוי העמרים ומיעוטן ולקיים מקום או להזכירו והלה טוען שלא היה לו לתת מעמריה אלא שיעור עמרי שדה קטן וכן פירשו בתוספות. אבל אין צורך ועיין במהדורא קמא ותשכח. הריטב"א. 2 וזה לשון תלמיד הר"פ: כסות מה שטענו לא הודה לו. דבשלמא בשדה איכא למימר כדקאמרת עמרי שדה גדולה דאורחא דמילתא הוא שהיה לו שדה גדולה ואמר לו המוכר ללוקח משדה זו מכרתי לך עומרי שדה קטנה והלוקח אומר שמכר לו מאותה שדה עומרי שדה גדולה אבל כסות משמע שמכרו כשהיה עשוי כבר ולא בדיילפי ולהכי פריך דכסות הוי כמו טענו חטים וכו'. עד כאן.

בטוענו עבד בכסותו. פירוש שטוענו עבד גדול ובגד לכסותו והלה אומר שאין לו בידו אלא עבד קטן ושיעור בגד לכסותו דלגבי כסות הוה ליה מודה במקצת וחייב שבועה וכיון שכן מגלגלין עליו שבועה על העבד. ואם תאמר אם כן רישא דקתני אם אמר איני יודע זכה בגדול לרב נחמן מיירי על ידי גלגול וקשה לפירוש התוספות והראב"ד שאמרו שבשבועת גלגול לא אמרינן מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם. יש לומר דהתם כשהשבועה באה בגלגול שמא כההיא דהשואל את הפרה אבל הכא שבא בטענת ברי כשאינו יודע ואינו יכול לישבע משלם אי נמי דלרב נחמן מוקי מתניתין בדמי עבד או בכסות עבד וכאוקימתא דרב ושמואל ולית ליה פירכא דרבי אושעיא. הריטב"א.

עבד בכסותו ושדה בעמרים וקמשמע לן זוקקין בדיילפי. כגון שאמר לו מכרת לי העבד הגדול ונתחייבת לי לתת לו כסות מן הבגד הזה וזה אומר לא מכרתי לך אלא העבד הקטן ולתת לו כסות מן הבגד הזה. וכן העמרים בשנתערבו עמרי השדות זה אומר השדה הגדולה מכרת לי ועמריה כמה השדה הגדולה ראויה לעשות לפי העמרים שיש כאן וזה אומר שדה קטנה מכרתי לך ועמריה שהוא מודה מקצת בעמרים ובכסות וזוקקין השדות והעבד עם הכסות לישבע עליהן ועל העמרים. הראב"ד.

מידי זוקקים אתא לאשמועינן וכו'. תמיה לי מאי קושיא והלא האי דזוקקין גופה לאו עיקר דהא תניא בשבועות הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות אלא דההיא דזוקקין אגב גררא נסבה התם בקידושין וכדאמרינן בריש פרק קמא דמכילתין ואם כן הכא מאי קושיא נימא דהכא נמי אגב גררא נסבה. וצריך עיון.

הא מני רבי מאיר היא דאמר עבדא כמטלטלי דמי. קשיא לי מאי קאמר רבי מאיר היא דאמר והיכן אמרה אדרבה איפכא שמעינן ליה כדמקשה ואזיל מהא דאמר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. ויש לומר דסמיך אמאי דמחליף רב ותנא משלם כשעת הגזלה דברי רבי מאיר. ואם תאמר אי מהאי מאי דוחקיה דאוקמה כרבי מאיר וכדמחליף רב לוקמה כתנא קמא דרבי מאיר וכדתניא בהדיא. יש לומר דניחא ליה לאוקומה כרבי מאיר משום דסתם מתניתין כרבי מאיר. ומיהו אכתי קשיא לי דאי מההיא וקסבר דמההיא איכא למשמע דלכל מילי עבדא כמטלטלי אם כן אכתי תיקשי לן מתניתין דהכא דהא התם מודה הוא רבי מאיר בקרקע אלמא הפרש יש בין קרקע לעבדים ואלו במתניתין דהכא תנינא שדה גדולה ושדה קטנה וכי אוקי לה כרבי מאיר אנח לן חדא ואכתי תיקשי לן חדא בשדה גדולה ושדה קטנה. ולישנא נמי דקאמרינן קשיא לי דמדקאמר עבדא כמטלטלי דמי ומשמע דמטלטלי דוקא הוא דנשבעים עליהם ולא על הקרקעות ואלו במתניתין עבדים וקרקעות תניא. וכי תימא דהשתא לא רמי אנפשיה אשדה גדולה ושדה קטנה ולקמן מקשינן ליה מיניה וכדמקשי ואזיל אלא ממאי דסבר רבי מאיר מקשינן קרקע לעבד. לא היא דאדרבה מההוא משמע דרב ששת אף הקרקעות קאמר ונשבעים לרבי מאיר. ועוד דהא אמרינן בהדיא עבדא דקטע לידיה שדה שחפר בו בורות שיחין ומערות אלמא רב ששת אף על השדה קאמר דנשבעים לרבי מאיר ואם כן מאי עבדא כמטלטלי דקאמר. ויש לומר דהכי קאמר עבדא אף על גב דאיתקוש לקרקע אפילו הכי נשבעים עליו כמטלטלים שאין הפרש לענין שבועה בין מטלטלין לקרקעות ונשבעים על אלו ועל אלו דרבי מאיר דריש ליה לקרא ברבויי ומיעוטי כרבי עקיבא רביה ומאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות דאין גופן ממון ואף קרקע נמי נגזלת ומשלם כשעת הגזלה דקרקע הוקש הוא לעבד ועבד כקרקע והילכך למאי דמחליף רב רבי מאיר אף בקרקע קאמר ומינה שמיע ליה לרב ששת דלרבי מאיר עבדא ושדה כמטלטלי דמי. ואם תאמר אם כן היכי מקשינן וממאי דסבר רבי מאיר מקשינן קרקע לעבד דילמא אעבד נשבעים אבל אקרקע לא דהא אי דרשינן קרא בכללי ופרטי אין נשבעים אפילו על העבדים ואי דרשינן ליה בריבויי ומיעוטי אפילו על הקרקעות נשבעים. יש לומר דהכי קאמר ממאי דרבי מאיר כי קאמר עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה לאו דוקא עבדים אלא הוא הדין לקרקע משום דמקשינן קרקע לעבד לכל דבר ומשום דדריש ליה ברבויי ומיעוטי דילמא אינם מוקשים לגמרי ודילמא אעבדים נשבעים ולא על הקרקעות וכמו שנחלק ביניהם לפעמים בשאר דברים שהרי לענין אונאה שנינו אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והקרקעות ואפילו הכי אסיקנא בבבא בתרא דאין גובין מן העבדים ודיינינן להו כמטלטלי. ואמר לו לא סלקא דעתך ולאו אההיא דגזל עבדים סמכינן למימר הכי אלא אברייתא דהמחליף פרה בחמור וילדה ומדקאמרי ליה רבנן לרבי מאיר אין נשבעים לא על העבדים ולא על הקרקעות שמעינן מינה מכלל דרבי מאיר סבר דנשבעים אף על הקרקעות. ודחינא אין משום הא לא איריא דכי היכי דאודית לן בקרקעות אודי לן אף בעבדים משום דהוקשו לקרקעות קאמרי ליה כן נראה לי פירוש סוגיא זו. הרשב"א. והרא"ש תירץ על הקושיא האחרונה שהקשה הרשב"א דיש לומר דדריש כללי ופרטי והא דממעטינן בכולה תלמודא עבדים מהיקש דקרקעות היינו למאן דאמר כללא קמא דוקא וממעטא כל דלא דמי ליה בשני צדדים ועבדים לא דמו למטלטלים אלא בצד אחד ואף של פי שהן מטלטלים וגופן ממון זה אינו כי אם מצד אחד והוקשו לקרקעות לקנייה ולכמה דברים. ומאן דאית ליה כללא בתרא דוקא מרבי כל דדמי ליה מחד צד ורבי מאיר סבר כללא בתרא דוקא. עד כאן.

והא רבי מאיר איפכא שמעינן ליה וכו'. ואם תאמר ומאי קושיא אי לא אתיא מתניתין כרבי מאיר אתיא כתנא קמא דידיה. יש לומר דשינויא דחיקא הוא לומר דתנא דמתניתין אמר תרתי דלא כהלכתא חדא דנשבעין על העבדים וחדא דהלכה כרבן גמליאל הילכך אי אתיא כרבי מאיר ניחא כיון דסתם מתניתין כרבי מאיר אבל אי לא אתיא כרבי מאיר לית לן לדחוקי כולי האי ואוקימתא דרב ושמואל עדיפי טפי. הריטב"א.

תדע דתנן רבי מאיר אומר יש דברים וכו'. ואם תאמר כיון דאיתא להאי מתניתין בהדיא היכי סלקא דעתיה לעיל לומר דרבי מאיר סבירא ליה דנשבעין על הקרקעות. ויש לומר דממתניתין ליכא הכרחא כולי האי דדילמא רבי מאיר לדבריהם דרבנן קאמר להו אודו לי מיהא בהא דכבצורות דמיין והוו להו מטלטלין אלא דהשתא מייתינן ראיה מדרבי יוסי בר חנינא דאמר בהדיא דפליגי ממש רבי מאיר ורבנן דוקא מפני שהיו עומדות ליבצר. הריטב"א.

בענבים העומדות ליבצר פליגי. כבר פירשתי בכמה מקומות דמיירי בדצריכי לארעא ולא צריכי דאי בדצריכי לגמרי דכולי עלמא כקרקע דמי ואי דלא צריכי כלל דכולי עלמא כתלושין דמי וכדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי והתם אליבא דרבנן פרכינן לה דהלכתא כוותייהו. הריטב"א. 1 זה אומר איני יודע וכוי הא מני סומכוס היא. ואם תאמר והיכי מצי אתיא מתניתין כסומכוס והא לא אמר סומכוס אלא דוקא היכא דכי דל טענתייהו מהכא מכל מקום יש להסתפק כמו בשור שנגח אבל היכא דאין להסתפק אלא על פי טענותם מודה סומכוס והכא אין לנו להסתפק כי אם על פי טענותם דמנין לנו שמכר לו את הגדול כי אם על פי טענותם. ויש לומר דהא דמודה סומכוס היינו דוקא היכא שאין אנו יודעים אם מכר אם לאו והתם דוקא מודה כיון שאין לנו להסתפק אלא על פי טענותם אבל הכא שאנו יודעים בודאי דמכר לו עבד או שדה אבל בולד ספק במכר ממון המוטל בספק הוא ויש לנו להסתפק בלאו טענתייהו היאך היה המכר. תלמיד הר"פ. 11 מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא דקטע לידיה כדרבא. אני תמה למה אמרו דקטע לידיה כדרבא והלא המסקנא כדרבי אושעיא דזוקקין קאמר ובההוא תירוצא לא הוה צריך לומר דקטע לידיה. ונראה לי משום דברייתא לא מתרצא אלא בהכי דנהי דלענין מתניתין מצי למימר בטוענו עבד בכסותו וזוקקין אבל ברייתא ליכא למימר הכי דאי בטוענו שפחה בכסותה קאמר וזוקקין אם כן רבנן אמאי אמרי אין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות אטו רבנן לית להו זוקקין. ועוד פרה מאי זוקקין איכא והילך היא לגבייהו אלא ודאי רבי מאיר דאמר נשבעין בלא זקיקה קאמר ואם כן קשיא לן הילך הוא ומשום הכי אצטריך למימר דקטע לידה דשפחה וכן פרה וולד דקטע לידה דפרה ואיהו קא תבע מיניה פרה וולדה שפחה וולדה והוא לא מודה ליה אלא בפרה ושפחה ופרה ושפחה נמי דקא מודה בהו לאו הילך נינהו דקטע לידייהו ומודה ליה דמחייב בהו דלאו הילך הוא. הראב"ד. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר קודם שמכרתי ילדה ולא נכנס הולד בכלל המכר וזה אומר משלקחתי ילדה והולד בכלל המכר אף על גב דקיימא באגם או בסימטא שהן רשויות שאינן של שניהם המוציא מחברו עליו הראיה ומוקמינן ליה לולד בחזקתה דמאריה. ואם הולד עם אמו ברשות הלוקח הוי המוכר מוציא מחברו ועליו הראיה. ואם לא הביא ראיה המוציא נשבע מי שהולד בידו שכמו שהוא טוען היה. זה אומר איני יודע אם ברשותי ילדה או ברשותך וחברו אומר כמוהו בהא נמי מוקמינן לה בחזקת מרה אף על גב דהוה קיימא באגמא או בסימטא ואתיא כרבנן. אבל אליבא דרבי מאיר וסומכוס בזו חולקין דממון המוטל בספק הוא. וצריך עיון היכא דהויא הולד ברשות הלוקח וקא טעין מוכר ודאי ברשותי ילדה ולוקח קא טעין שמא ברשותי ילדה אי אמרינן בהא נמי דהמוציא מחברו עליו הראיה דכיון דמשכה לוקח נפקא לה מחזקתיה דמוכר לגמרי אפילו הפרה כל שכן הולד דהא לא אתחזק ביה מוכר מעולם הילכך היכא דקאי ליקום ולישתבע לוקח היסת דאינו יודע ונפטר כן נראה. וצריך עיון אי אמרינן דילמא דאתי ודאי ומפיק מידי שמא דמפקינן לה מיניה בשבועה דמשתבע מוכר דברשותו ילדה כיון דלא קיימא בחזקתיה דלוקח עד השתא דלא שייך למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה אלא במאי דאתחזק בידיה לגמרי דבר תורה וצריך עיון. זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק זכה מי שטוען ברשותי ילדה דשתיקה כהודאה דמיא. וצריך עיון היכא דאי שתיק מוכר ולבסוף צווח ואמר כל כמה דלא הוה מפיק לה מרשותי לא צווחנא דאמאי אצווח והשתא דקא בעי ליה לולד לא יהיבנא ליה ניהליה דהא ברשותי ילדה. נראה לומר דמצי טעין הכי ולא זכה לוקח בשתיקתו של מוכר. אכל מוכר הוא זוכה מיד בשתיקתו של לוקח היכא דאמר מוכר ברשותי ילדה ושתק הלוקח ואף על גב דהדר צווח לא מהני ליה מידי. כן נראה. וצריך עיון. 12 וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי וזה אומר משלקחתי המוציא מחברו עליו הראיה. ואי לא מייתי לוקח ראיה פסיד ולא משתבע מוכר דעד שלא מכרה ילדה דאין נשבעין על העבדים אבל היסת משביעו. ובכל שאר הדינים הן שוין דיני ולד בהמה עם דיני ולד השפחה חוץ מן השבועה במקום הודאת מקצת וצריך עיון כיון דאמרינן בעלמא עבד קטן כמטלטלין דמי הכא נמי לישתבע. והכי נמי נראה לומר היכא דהוה התם הודאת מקצת אבל הכא כופר בכל הוא בההוא ולד הילכך היסת הוא דרמי עליה דאין כאן הודאת מקצת אלא הודה בקרקע וכפר בכלים הוא. וכן נראה. ואפשר לומר דדוקא לענין קנייה הוא דעבד קטן כמטלטלין אבל לענין שבועה כמקרקעי הוא וכן כתב הר"מ עבד קטן שאינו יכול להלך על רגליו מפני קטנותו הרי הוא כשאר המטלטלין וכל מי שהיה בידו הרי הוא ברשותו והמוציא מחברו עליו הראיה. בפרק י' מהלכות טוען. ועוד כתב בפרק ב' מהלכות מכירה עבד קטן הרי הוא כבהמה וכו'. 1 היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן או שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה ושתיהן בעמריהן ויש לו חתיכת בגד הראוי למלבושי העבדים ואמר לו מוכר עבד קטן ובגד כדי מלבושו מכרתי לך בדמים אלו ולוקח אומר לא כי אלא עבד גדול ומן הבגד כדי מלבושו של גדול מכרת לי בדמים אלו הוי מודה מקצת בההוא בגד ומשתבע נמי אעבד על ידי גלגול כדתנן וזוקקין וכו'. אבל היכא דלא טענו עבד וכסותו אלא בעבד גדול והודה לו קטן לא משתבע על מאי דכפר דאין נשבעין על העבדים. וכן הדין בשדה גדולה או קטנה בעמריה מגו דמשתבע אמאי דכפר בעמרים משתבע נמי אשדה על ידי גלגול ואי לא טעניה עמרים אלא שדה לא משתבע על מאי דכפר דהא מה שטענו לא הודה לו ותו דאין נשבעין על הקרקעות מיהו אי אתחייב ליה שבועתא דמטלטלי ממקום אחר מגלגל עליו נמי דלא זבין ליה שדה גדולה דטעין עליה. מיהו השתא נמי מצי לאשבועי עליה היסת. ומתניתין דקתני הלוקח אומר גדולה לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול הלכתא היא אפילו אליבא דרבנן. ואית לן לאוקמה בשיש עסק שבועה ביניהן כגון דאמר לו שדה גדולה ועמרי גדולה לקחתי ממך והלה אומר גדולה לקחת כמו שאתה טוען וחצי עמרים אבל החצי האחר איני יודע אם מכרתיו לך אם לאו והוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם הילכך זכה לוקח ואף על גב דאיתנהו לעמרים ברשותיה דמוכר. אי נמי מצינן לאוקמה בדהוו עמרים בסימטא וטען לוקח שכולן לקח וטען מוכר שאינו יודע אם מכרן לו כולן או מקצתן וכיון דהנהו עמרים לא הוו ברשות מוכר ולא הוו נמי מידי דידע ליה למוכר לא שייך למימר בהו המוציא מחברו עליו הראיה כן נראה. וצריך עיון. 1 מתניתין: המוכר זתיו לעצים. פירוש כגון שהניחם הקונה ולא קצצן וטענו פירות אם הקרקע שהם עומדים בו בית סאה שהוא חמשים אמה על חמשים אמה עשו זתים פחות מרובע הקב הרי הם לבעל הזתים אבל אם עשו רביעית לסאה יחלוקו בעל הקרקע ובעל הזתים. רבינו חננאל. וכן פירש ה"ר יהונתן. 1 וכתב הריטב"א וזה לשונו: הא דתנן המוכר זתיו וכו'. יש שפירשו שהזתים היו גרועין שאין הסאה שבהם עושה רביעית שמן. ולא נראה דהא מילתא דלא שכיחא היא שלא תעשה סאה רביעית שמן. ולכך פירשו שהאילן שהיה ראוי לעשות סאה זתים בעורו בתקפו עכשיו עושה פחות מרביעית שמן. וכן פירש מר"י. עד כאן. 1 שטף נהר זיתיו וכו'. יחלוקו. ומדלא יהיב שיעורא מכלל דמתניתין אפילו פחות לסאה. וכולה מיירי בשרצה בעל השדה לקיימם שם שאלו רצה היה אומר לו עקור אילנך בין בתוך שלש בין לאחר שלש כי במה זכה בעל האילן לקיימן בשדה חברו ובהכין מתפרש כולה שמעתא. וזה ברור. הריטב"א. 1 גמרא: היכי דמי אי דאמר ליה קוץ לאלתר אפילו פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע. ונראה לי דלאו הכל לבעל הקרקע קאמר דהא אמר ליה לוקח זיתי גדלו אלא לבעל הקרקע מחציתן קאמר כדינא דמתניתין ביתר מרביעית. והיינו דקאמר פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע ומאי נמי דקאמר אלא פחות נמי ברביעית ויתר מרביעית. והרמב"ם כתב וזה לשונו: המוכר זתיו לעצים אם פסק עמו לקוץ כל הפירות שיעשו הרי הן לבעל הקרקע. עד כאן. והוא בפרק ד' מהלכות שכנים. ואינו מחוור בעיני. הרשב"א. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: המוכר זיתים לעצים בסתם דלא אמר ליה קוץ לאלתר ולא אמר ליה נמי כל אימת דבעית קוץ אלא דאמר ליה זיתי אני מוכר לך לקוץ אותן לעצים אם עשו פחות מרביעית קב שמן לכל הזיתים שהן עשרה אילנות חדשים בכל בית סאה קרקע שהוא חמשים על חמשים יתר על ההוצאה שהוציא בעל הזיתים בעבודת האילנות ובמסיקת הזיתים ועשיית השמן הרי הן ללוקח שהוא בעל הזיתים דאפחות מרביעית קב לבית סאה לא קפדי אינשי. ואם עשו יותר מרביעית או רביעית שלם חולקין אותו בעל הקרקע ובעל הזיתים דארצו של זה וזיתיו של זה גדלו לפיכך חולקין השמן. ואי אמר ליה בעידן זביני לאלתר קוץ אפילו עשו פחות מרביעית כמה שהוא הרי הוא לבעל הקרקע ונותן לו ההוצאה מתוכו של שמן או מביתו אם רצה לסלקו במעות. ואי בעידן זביני אמר ליה כל אימת דבעית קוץ אפילו עשו יותר מרביעית או כמה שהוא הכל לבעל הזיתים ואין בעל הקרקע יכול לכופו לקוץ עד שיקוץ מעצמו. ומתניתין לא מתוקמא אלא בסתם. עד כאן.