שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ח/דף צד

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צד עמוד ב

מדקתני סיפא ואחר כך מכלל דרישא עמה ממש היכי משכחת לה בעלים באמירה ופרה במשיכה ואם תאמר לוקמה בשלא התחילו הבעלים במלאכתו של שואל לאלתר אלא שהלכו לענין אחר דבכהאי גוונא אין הבעלים באמירה כדפרישנא בפירקין דלעיל. ויש לומר דאם כן קדמה שאלת פרה לשאלת בעלים דפרה במשיכה ובעלים בהתחלת מלאכה הוי עמה ממש. נראה דלא הוי עמה ממש. הריטב"א.

עמה ממש מי משכחת לה פרה במשיכה ובעלים באמירה. האי אמירה לאו אמירה בלחוד היא דהא בעיא התחלה במלאכה או בהליכה למלאכה אלא כיון שאמר לו השאילני פרתך ותשאל לי עמה כיון שהתחיל ללכת עם פרתו אף על פי שעדיין לא יצא מביתו כבר התחיל בשאלתו. אי נמי הא דבעינן התחילו או הלכו הני מילי לאחיובי ממונא אבל תרעומת מיהא אית להו משום דשלא כדין עבדי. אלמא כל היכא דלא הדרי בהו באמירה בעלמא שאולין נינהו אבל הפרה אינה נשאלת עד שתצא מרשותו לסימטא ואז היא נקנית לו במשיכה לימי שאלתה ולהתחייב באונסיה ומזונותיה. ואף על פי שבעל הפרה יכול לחזור בו משאלת גופו שאפילו בחצי היום יכול לחזור בו מכל מקום כל זמן שלא חזר בו אם מתעסק בשמשו עם פרתו נשאל הוי. הראב"ד.

תנן התם. פירוש לעיל בפרק השוכר. וגדולה מזו בפרק קמא דפסחים תנן התם רבי מאיר אומר אוכלין כל חמש והוא בפרק עצמו. הריטב"א.

אדרבה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב. האי לישנא לא איתמר אליבא דהלכתא דהא קיימא לן דשומר שכר אינו משלם כפל בטוען טענת גנב שהרי הוא חייב לשלם את הקרן כשטען כך. אלא הכי פירושו שאם אתה אומר כן ראשונה בשומר שכר היה דינו כך להפטר מן הקרן ושהיה חייב בכפל כדכתיב בפרשה ראשונה וקסלקא דעתין דכפל בשבועה עדיף מקרנא בלא שבועה. ופרקינן דאפילו הכי קרנא עדיפא מכפילא. ואם תאמרן ולמאן דאמר בפרק המפקיד וגם בבבא קמא דכפילא בשבועה עדיפא מנא ליה דפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם וכו' ככתוב בתוספות שם. ואחרים פירשו דמאן דסבר כפילא עדיפא מקרנא נפקא ליה דפרשה ראשונה בשומר חנם וכו' מסברא דכיון דכתב רחמנא שואל שהוא חמור מכולם בבתרייתא מסתמא ראשון ראשון הוא קל ביותר. אי נמי דפרשה ראשונה דמיירי בכלים וכו'. והאי דלא אהדר תלמודא הני טעמי משום דבעי לאיתויי מהכרחא אחרינא דקראי גופייהו. ומשום דידע תלמודא דאיכא למימר אינך טעמי לא פריך למאן דאמר כפילא עדיפא מאי איכא למימר הריטב"א ז"ל.

דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן. פירוש סמיך אההוא פירוקא דמפרקינן לקמן קסבר האי תנא ליסטים מזויין גזלן הוא דאי אההוא פירוקא קמא דאמרי קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה לאו ראיה היא שאם אין אתה אומר קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה אף השואל משלם כפל בטוען טענת גנב שהרי הוא פוטר עצמו בגנבה. והא דאמרינן לקמן מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין. הכי פירושו מה לשומר שכר שמצינו בו חומר זה שהוא משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין דאונס הוא לגביה כדאמרינן לעיל באידך פרקין דאף על גב דודאי קרנא בלא שבועה חמירא מכפילא בשבועה מכל מקום כיון דאתי בשום צד לידי חומרא פירכא היא הילכך דין הוא שנחמיר עליו לחייבו בגנבה ואבדה ואף על פי שנקל עליו לפטרו בתשלומי כפל בגנב שאינו מזויין דהא חמירא פירוש דקרנא עדיפא תאמר בשואל שמצינו בו צד קולא זו שאינו משלם כפל בטוען טענת ליסטים מזויין מפני שהוא מתחייב בקרן ואפילו כשתמצא לומר שהוא פטור בשאר גנבה משום דהא דמיא לשבורה ומתה דלא אפשר למטרח ולאיתוייה הלאיל וליסטים הוא ואינו בא לעיר והואיל ומצינו בו צד דאתי לידי קולא יש להקל עליו ולפטרו מטענת גנבה עצמה ומאבדה ואף על פי שנמצאת מחמיר עליו שמשלם כפל בטוען טענת גנב שאינו מזויין יותר אתה מקיל עליו במה שאתה פוטרו בגנבה ממה שאתה מחייבו בתשלומי כפל. גם זה הלשון נכון הוא. וכבר פירשנו בו אף לשון אמר שצד החומרא בגנבה עצמה מכפל הוא מפני שאבדה עמה אף על פי שיש לדקדק עליו שהרי הכל תלוי בגנבה עצמה והואיל ואבדה מקל וחומר אתיא לא הוה לן למידן בהא פירכא אלא גנבה בלחוד ואבדה אתיא או לא אתיא דממילא הוי מכל מקום פירכא היא נימא הכי. אי נמי אליבא דמאן דדריש לה מגנב יגנב שלא חלקן הכתוב. והא דאמרינן לעיל אדרבה פרשה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל אף על פי שיותר אתה מקיל עליו כיון שאתה מחמיר עליו מצד אחר חומרא כל דהו מקשינן מינה שאלו באחד מהן יש כמה חומרות חמורות ובאחת חומרא אחת פחותה דרך התלמוד לשאול כן. ומיהו מאן דלא סבר קרנא בלא שבועה עדיפא סבר שנייה בשומר שכר שהחומרות יתרות בה ומיהו לגבי קל וחומר פרכינן כל דהו ומאן דמתרץ הכא קרנא עדיפא סברא דאפילו כל דהו נמי לא הוי. הרמב"ן ז"ל. ועיין בפרק המפקיד. וזה לשון הרשב"א ז"ל: תדע דקרנא עדיפא דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן. איכא למידק שואל גופיה דאינו משלם אלא קרן בטוען טענת גנב מנלן והא לא קמה לן לקמן דשואל חייב בגנבה ואבדה אלא מהאי טעמא גופיה דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ולכשתמצי לומר דכפילא בשבועה עדיפא אף אנו נאמר דשואל פטור בגנבה ואבדה ובטוען טענת גנב משלם את הכפל וכדאמרינן לקמן גנבה ואבדה בשואל מנלן אמרת קל וחומר ומה שומר שכר שפטור בשבורה ומתה חייב בגנבה ואבדה שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגנבה ואבדה וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה ואמרינן מאי אין עליו תשובה וכי תימא איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין כלומר ואף על פי שהוא גנב בגנבה כזו לא חייבתו תורה דאנוס הוא וכדאמרינן בפירקין דלעיל תאמר בשואל שפטור מן הכפל שהרי מחייב עצמו בתשלומין דשואל חייב באונסין איבעית אימא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה אלמא לכשתמצא לומר דכפילא עדיפא לא אשכחן דשואל חייב בגנבה ואבדה דאיפריך ליה קל וחומר אם כן מאי קא מייתי הכא ראיה משואל היא גופיה בהא תלי. ויש לומר דהכא אאידך פירוקא סמיך דאמרינן ואיבעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא וטוען טענת ליסטים מזויין ונמצא שהוא גנבה אינו משלם אלא קרן דלא חייבה תורה כפילא אלא בשומר שטוען טענת גנב והא לאו גנבה היא הילכך בהאי טעמא קם ליה קל וחומר ושואל חייב בגנבה ומעתה שואל הטוען טענת גנב אינו משלם כפל אלמא קרנא בלא שבועה עדיפא. ע"כ.

אלא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר. פירוש דקושיא למאן דאמר הכי ואפילו היכא דאיכא למדרש כי הכא. הריטב"א.

ומה גנבה דקרובה לאונס משלם. פירוש דגנבה קרובה לאונס משום דהוה על ידי אחרים מה שאין כן באבדה דהויא ממילא. הריטב"א.

וזה לשון רבינו חננאל: גנבה קרובה לאונס. פירוש שיתכן שאנסתו שינה וכיוצא בה אבל אבדה אם היא דבר שיש בו רוח חיים ויצא והלך ואבדה לו אוכלים וכיוצא בהן ונפלו מתוך חיקו ואבדו או שהניחן במקום שאינו בר שמירה ואבדו הרי זה קרוב לפשיעה. עד כאן. וכתבו בגליון הקשה הרב ר' שניאור ולמאן דיליף אבדה בשומר שכר בקל וחומר מנא ליה אבדה בבעלים דאי משום דאתיא בקל וחומר מגנבה שהיא כתובה בפרשה שנייה הכי נמי ידעינן פשיעה בקל וחומר מגנבה. ונראה לי דמחמת קל וחומר דרשינן לכולי עלמא אבדה מגנבה ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם כיון דמסתבר לחייב אגנבה מקל וחומר ומכל מקום קאמר שפיר לעיל ואידך מלתא דאתיא בקל וחומר וכו' דלמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם אין צריך לומר מלתא דאתיא בקל וחומר דודאי לא בחנם נכתב נאמר דברה תורה כו'.

בשלמא שבורה ומתה וכו'. ואיצטריך למכתב תרווייהו דאי מחייבינן בשבורה לפי שההפסד רגיל לבא ויכול לשמור שלא לבא אבל מתה שאינו יכול לשמור אימא לא ואי מחייבין במתה מפני שהפסידה לגמרי אבל שבורה שלא הפסידה לגמרי אימא לא. אלא שבועה בשואל מנא לן. ואם תאמר אמאי לא ילפינן שבויה לחיוב מדכתביה בשומר שכר לפטורא דאי גם בשואל פטור לכתביה לפטורא גבי שואל וכל שכן שומר שכר. ויש לומר דהא לאו פירכא היא דהכי נמי איכא למפרך לא לכתוב שבורה ומתה בשואל ובלאו הכי ידעינן דחייב דאי פטור למה לי למכתבינהו בשומר שכר לפטור לכתבינהו בשואל לפטורא וכל שכן בשומר שכר אלא אורחיה דקרא בהכי והוה ילפי מהדדי לפטורא ולא היינו יודעים סברות הללו. ואם תאמר למה כתב שבויה בשומר שכר תיתי משבורה ומתה שהוא אונס גדול מהם. ויש לומר דלגלות על חיובא דשואל אתא דאי לא כתיב לא הוי דרשינן או לרבות השבויה. אי נמי מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא. הרא"ש.

וכתב בגיליון שבויה בשואל מנא לן. וליכא למימר מדאיצטריך למיכתב שבויה בשומר שכר לפטור שמע מינה דבשואל חייב. דמזה אין לדקדק דלפטור ודאי לא איצטריך למכתב שום אונס דמהי תיתי לחייב אלא נכתב משום שליחות יד דאם שלח יד חייב בכל אונסין. ולמאן דדריש וי"ו מוסיף על ענין ראשון אצטריך למכתב כולהו ודאי דלא נילף משואל לחיוב. צ"כ.

מה לשומר שכר שכן לפטור. פירוש ולגבי פיטור דין הוא שיהא שבויה כשבורה ומתה. ואם תאמר מכל מקום לא לכתוב רחמנא שבויה בשומר שכר ותיתי בקל וחומר לפטורא משבורה ומתה. ויש לומר דכיון שהן אונסין חלוקים רצה הכתוב לפרוט הפטור בכולן שלא תאמר בשבורה ומתה הוא דפטור שאי אפשר להחזירם כמו שהיו והדבר בא לידי תשלומין אבל שבויה שהיא קיימת ביד שבאי הייתי אומר שיטרח השומר ויחזירנה לו קמשמע לן. הריטב"א. והרא"ש תירץ לעיל בענין אחר.

והאי או מיבעי ליה לחלוק דסלקא דעתך אמינא עד דמתברה ומתה לא מיחייב. פירוש לאו למימר דסלקא דעתך אמינא דבמתה לחודה לא מיחייב דהא ליכא למימר כלל אלא דהוה סלקא דעתך דלא מחייב בשבורה לחוד. ואם תאמר והא נמי היכי אפשר למימר דאם כן לא לכתוב רחמנא שבורה כלל וממילא ידענא דדוקא במתה דכתיב קרא חייב אבל בשבורה פטור דמהיכא תיתי חיובא. וכי תימא דהוה אמינא מה לי קטלה פלגא השתא לא הוה ידעינן ההוא טעמא עד מסקנא. ויש לומר דלעולם הוה אמינא דבמתה חייב ובשבורה פטור ובדין הוי דלא בעי למכתב אלא מתה אלא כיון דאדכר קרא שבורה ומתה בפטורא דשומר שכר אדכרינהו נמי בחיובא דשואל. כן תירץ מורנו. הריטב"א.

עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בכלאים. פירוש בכלאי בהמה דכתיב לא תחרוש וגו' דלהכי כתב רחמנא יחדו כדי שלא תאמר לא תחרוש לא בשור ולא בחמור כל אחד בפני עצמו. אבל לא מכלאי בגדים אמרינן דהתם ודאי אפילו לא כתב רחמנא יחדו לא הייתי אומר שאסר הכתוב צמר לבדו ופשתים לבדו דהא כלאים ושעטנז כתיב ביה אלא ודאי כדאמרן וכן פירש רש"י. ונוסחי איכא דגרסי בהדיא כדרך שפרט בכלאים לא תחרוש בשור ובחמור יחדו והקשו בתוספות בהא נמי למה לי יחדו דהא לא סלקא דעתך שיהא אסור לחרוש בשור לבדו דאם כן למען ינוח שורך בשבת למה לי דסתם מלאכת שור היינו חרישה או הנהגה ואפילו בחול אסור. ויש מתרצין דלא איצטריך למען ינוח שורך אלא שלא יחרוש בשבת אפילו על ידי גוי גר תושב. ועוד יש לומר דאנא הכי הוה אמינא דרחמנא אמר שלא יחרוש האדם עם השור או עם החמור שיהא אדם אסור עם מין אחר אבל שור לבדו שלא נזדווג לו האדם ודאי מותר קמשמע לן יחדיו שלא אסר הכתוב אלא שני מיני בהמה אבל האדם מותר עם כולן. כן נראה לי. ואם תאמר לרבי יאשיה יחדו למה לי תירצו בתוספות דאיצטריך לאשמועינן שאינו חייב עד שיהיו מזווגין וקשורין יחדיו. ולרבי יונתן תרתי שמע מינה מדכתיב יחדיו ולא כתיב שניהם. ועוד דהא לכולי עלמא איצטריך למימר דבעינן חבור ולאפוקי התוכף תכיפה אחת ומינה שמעינן בהמה דבעינן אסור. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"פ: ואם תאמר לרבי יאשיה למאי איצטריך יחדיו. ויש לומר דמיבעי ליה פרט לקושר אחורי הקרון מין אחר דלא מיחייב. ואם תאמר והא אמרינן בירושלמי אין קושרין הפרה אחורי הקרון. ויש לומר דהיינו מדרבנן אבל מלקות ליכא. ורבי יונתן הא מסברא נפקא ליה. עד כאן. ולענין פסק כתב הריטב"א ז"ל והלכתא כרבי יונתן דהא רבא דהוא בתרא סבר לה כוותיה כדאיתא לקמן. עד כאן. וכן כתב הר"ן וזה לשונו להלן: ולענין פסק הלכה בפלוגתייהו דרבי יאשיה ורבי יונתן קיימא לן כרבי יונתן דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמה דכיון דפליגי אביי ורבא בפלוגתייהו ורבא סבר לה ומתרץ לקראי כרבי יונתן נקטינן כוותיה דכל אביי ורבא הילכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם. וכך ראיתי לרשב"א בתשובה. ומתניתין נמי כרבי יונתן דייקא דהא נקיט אם בעליו עמו לא ישלם לפיטורא בעליו אין עמו שלם ישלם לחיובא. עד כאן. וכן כתב רבינו חננאל להלן וזה לשונו: וקיימא לן כרבי יונתן דהא רבא קאי כוותיה עד כאן. עוד כתב הריטב"א וזה לשונו: וקבלנו מרבינו בשם ה"ר פינחס הלוי אחיו שלא אמר רבי יונתן אלא בדבר שיש בו מניעה כגון לא תחרוש ולא תקלל וכיוצא בו אבל באומר שיעשה לפלוני או יתן ודאי שיעשה לשניהם משמע ולא מיפטר בחד מינייהו וכבר כתבתיה במקומות אחרים. עד כאן.