שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה/דף עג

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עג עמוד א[עריכה]

ברשות מוכר מותר: וכגון דנותן לו שכר עמלו ומזונו וכי תימא אם כן מאי קמשמע לן סלקא דעתך אמינא חיישינן דילמא אתי לאוזולי גביה לעניו שכר עמלו ומזונו בשביל ההלואה. משאנץ.

וכן המוליך פירות ממקום למקום מצאו חברו ואמר לו תנם לי בכאן במקום היוקר אף על פי שקבל על עצמו אחריות הדרך ומעלה לו במקום הזול כמקום היוקר מותר הואיל ויש לו באותו מקום היוקר. הראב"ד.

החמרין מעלין במקום היוקר כבמקום הזול: פירוש החמרין מקבלים מעות מבעלי בתים במקום היוקר כשער מקום הזול והולכין למקום הזול ולוקחין בהם פירות ומעמידין לבעלי בתים כשער הזול שלקחו בו ובעלי בתים נותנין להם שכר טרחן ועמלן אלא שהם מקבלין עליהם אחריות הדרך וכיון שהם נוטלים שכר טרחם שלוחי של בעל הבית הם ושומרי חנם הם והתנו להיות כשואל וקבלו עליהם אחריות הדרך ולא משום שהמעות הלואה והיינו דאמרינן מאי טעמא הלא משקבלו עליהם אחריות המעות היו הלואה ועוד דצריכי להו הני זוזי ומפקין להו הכא למזבן בהו מידי ולהוליך לאותו מקום ולפיכך הם מעלין להם בחזרתן כשער הזול ושכר הלואה שקלי.

ופרקינן דלאו שכר הלואה הוא אלא שלוחי בעלי בתים הם ואף על פי שנשתמשו במעות כאן הרי הן דשולחני שהפקידו לו ושם הוא פורען ולוקח בהן פירות בזול בשליחותו של בעל הבית והאי דעבדי הכי לאו משום שכר מעות אלא ניחא להו לאיתויי להו פירות באחריות משום דמגלו להו תרעי אי נמי דמוזלי גבייהו.

וזה הפירוש הנכון ואלו היה כפירוש רש"י שלא נתנו להם שכר כלל היה אסור דהא דמי לרבית גמורה ואף על פי שמרויחין. ויש לומר כיון שאם הוזלו חטים במקום היוקר יותר ממקום הזול על כרחו של בעל הבית מקבל מהם משעה שלקחו פירות במקום הזול נעשו שלו וטרחי ומייתי ליה משום דאינהו נמי ובדי להו מילתא בגלויי תרעי ולהכי נמי מקבלי עלייהו אונסא דחזרה.

ובירושלמי חמרים המקבלים מבעלי בתים מעמידים להם ממקום היוקר כשער הזול רבי יהודה בר פזי בשם רבי פזי עד מקום שדרכו לילך ולבא בו ביום פירוש שאינו נראה כשכר המלוה. עד כאן רבי חונא אומר נעשה שלוחו. מתיבין לרב חונא שליח שנאנס חייב על האונסין אבל וה שנאנס פטור על האונסין. ולא פעמים שהוא מתנה שומר חנם להיות כשואל פירוש רב חונא פליג אדרבי יהודה ומתיר אפילו למקום רחוק כמה שנים מפני שנעשה שלוחו מאחר שנותן לו שכר עמלו אי נמי שמקבל עליו בעל הבית שער מקום הזול ואפילו הוזל כאן יותר ואקשו ליה וכי שליח שנאנס חייב על האונסין ומפרקינן שפעמים שמתנה שומר חנם להיות כשואל. ולפירושנו הא דאקשיה עליה דרב ולשקול שיתא ולא אקשיה נמי למה לי לקבולי עליה אונסא דאורחא משום דרב לאו שכר עמלם וטרחם יהיב להו הילכך אי מקבלי עלייהו אונסא אסור. הרמב"ן ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול. פירוש החמרין קונים תבואה במקום הזול ומביאין אותה למקום היוקר ומוכרין אותה ואם רצו להעלות תבואה במקום הזול למי שמוציא להם מעות וירויחו במה שיוליכו מכאן לשם אי נמי שיקנו לעצמן במקצת המעות ובמקצתן יקנו לצורך בעל המעות אף על פי שילכו הפירות באחריות החמרין מותר.

וזה לשון הריטב"א: החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול פירש רש"י חמרין משתכרין בתבואה ומביאין ממקום הזול למקום היוקר מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים עשירים שבמקום היוקר בתורת הלואה גמורה על מנת שיפרעו בהם בחזרתם באותם מעות פירות כשער הזול ואין חוששין שיהא רבית שכר המתנת המעות כדמפרש ואזיל טעמא דניחא להו דמגלי להו תרעי או דמוזלי גבייהו.

והקשו בתוספות שנראה מדברי רש"י דמיירי אפילו כשהחמרין מקבלין עליהם אחריות ההליכה והחזרה דהוה ליה מלוה גמורה מהשתא ועד שעת פרעון ואם כן זאת רבית קצוצה היא והיכי שרי לה משום הני טעמי דמפרש בגמרא. ועוד דהא בסמוך בעובדא דרבי חנינא דמקבל אונסא דאורחא ושקל חמשא פרכינן כיון דקביל עליה אונסא לשקול שיתא ואמאי לא פרכינן דאף על גב דלא מקבל אונסא מצי שקיל שיתא.

ומיהו מזו כבר נשמר רש"י דהכי פרכינן וכיון דעבד לפנים משורת הדין וקביל אונסא אמאי לא שקיל שיתא דהא מכיון דקביל אונסא אין בדבר שום נדנוד וחשש מראית העין ומהדרינן דאדם חשוב שאני ויש לו לעשות לפנים משורת הדין כן נראה ממה שפירש רש"י לקמן מכל מקום הקושיא הראשונה איתא.

לכך פירשו בתוספות כי החמרין היו מקבלין אחריות המעות בהליכה אבל אחריות הפירות בחזרה על בעלי בתים הוא וכאלו לוה מעות במקום הזול לפרעם לו במקום היוקר ולקנות לו בהם פירות ולהביאם באחריות המלוה ואין בזה אלא משום רבית מאוחרת כי בשכר מה שהלוה לו הוא טורח בגופו להביאם לו וקאמר תלמודא דהא שרי כיון דאיכא הני טעמי דמפרש ואזיל וכן עיקר.

ומכל מקום מצינו בירושלמי שהתירו אפילו כשאחריות של החזרה על החמרין והוא שנתן להם שכר טרחן ועמלן דכיון שכן נעשו כשלוחין וכשומר חנם שהתנה להיות כשואל ומה שקבל עליו להיות כשואל לא דיינינן ליה דעביד מפני שכר מעותיו של זה אלא משום הנאה דאית להו ומגלו להו תרעא ומוזלי גנייהו.

וזה לשון הירושלמי: חמרין המקבלים מבעלי בתים מעמידין להם ממקום היוקר כשער הזול רבי יהודה בשם רבי פזי עד מקום שדרכו לילך ולבא בו ביום רבי נחוניא אמר נעשה שלוחו כלומר כיון שנוטל שכר טרחו ואפילו למקום רחוק. התיבון לרבי נחוניא שליח שנאנס חייב הוא על האונסין פירוש בתמיה. ופריק ולא פעמים שהוא מתנה שומר חנם להיות כשואל עד כאן. ואין זו שיטת הגמרא שלנו. עד כאן.

וזה לשון הרמ"ך: מותר להלוות מעות לחמרין המוליכין תבואה ומתנה המלוה עמהן שיהיו מעלין לו סאה או סאתים ממקום הזול למקום היוקר כשער מקום הזול ואין חוששין משום רבית דניחא להו למיהוי שלוחין דידיה בההיא פורתא כי היכי דניזלו התם למזבן חיטי טובא וניגלי להו תרעי דמקומות הזול וימכרו להם באשראי ועוד דניחא להו נמי לחמרין כי היכי דמוזלי גבייהו אינשי מקום הזול כל כמה דמפשי ומייתו זוזי וזבני. וצריך עיון פירוש זה.

להרמב"ם ז"ל החמרין שנכנסו לעיר והרי החטים ארבע סאין בסלע והוזילו ומכרו למוכריהן או לספסריהן חמש בסלע במעות שנתנו להן תחלה כשנכנסו לעיר עד שיפתחו שקיהן וימכרו לכל אדם הרי זה מותר שאין אלו מוכרין להם בזול מפני שנתנו המעות עתה ולא יקחו אלא לאחר זמן אלא מפני שמודיעין להן השער ומשערין אותו עד כאן. נראה שדעתו לפרש ניחא להו דמוזלי גבייהו שאותם פונדקים מוזילים להם כמה שהם צריכין ליקח צרכי סעודותיהן ומספא ותבן לבהמה ולפיכך הן מוכרים להן בזול במה שהלוו להם. וניחא להו דמגלו להו תרעי נמי דעתו לפרש שאותן בעלי פונדק מגלין להן שערי העיר של היוקר לפיכך הם מוזילין להם במקצת ושכר אותה הנאה הן נוטלין ולא שכר מעותיהן. עד כאן.

מאי טעמא רב פפא אמר משום דמגלו להו תרעי: אלו החנונים הקונים מהם מודיעין להם במה נוכלו להרויח הסחורות שבכאן והם לפי מה שהם קונים רואים ומוכרים ומרויחין. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: דמגלו להו תרעי פירש רש"י ז"ל שעל ידי מעותיו של זה הם ניכרין בסוחרין ומכירין אותם בעלי בתים של מקום הזול ונותנים להם בהקפה ומשתכרין עמהם. והקשו בתוספות דלא משמע הכי לישנא דמגלו להו תרעי. ועוד שאם הוא תגר ישן וניכר ליתיה להאי טעמא ואם כן כי אמרינן בסמוך תגרא חדתא איכא בינייהו הכא נמי הוה להו למימר דאיכא בינייהו תגר ישן דללישנא דמגלו להו תרעי ליכא וללישנא דמוזלי גבייהו איכא.

לכך פירשו דמגלי להו תרעי כי כשמשתנה השער של מקום היוקר מודיעין להם בעלי בתים של מקום היוקר שפעמים ששוהין זמן מרובה עד שמשתנין השערים של התבואות והסחורות שיש להם להביא לכאן ונמצאו בעלי בתים מועילין להם הרבה כשמודיעים להם השערים והאי טעמיה איתיה בין בתגרא חדתא ובין בתגרא עתיקא. עד כאן.

רב אחא בריה דרב איקא אמר משום דמוזלי גבייהו פירוש מפני שמרבים לקנות שם במקום הזול אותם בעלי בתים שמוכרים להם מוזלי גבייהו. ויש מפרשים כי אלו החנונים שבכאן שקונים מן החמרין בשביל הנאה זו שמביאין להם פירות בזול גם הם מוזלי גבייהו בדברים אחרים שקונים מהם. ואיכא בינייהו תגרא חדתא פירוש אם החנוני שבכאן שקונה מן החמרין הוא תגר חדש שעדיין אינו בקי בשערי הסחורות שבכאן למאן דאמר דמגלי להו תרעי זה אינו יודע לגלות. למאן דאמר משום דמוזיל גבייהו האי נמי מוזיל גבייהו. ולפירושא קמא נמי במקום הזול בעלי בתים נמי מוזלי גבייהו.

ודוקא בפירות אבל בגרוטאות אל כלי פשתן אסור להעלות במקום היוקר כמקום הזול משום דחריפי וכזוזי דמו. ואיכא למימר דסבירא ליה כמאן דאמר משום דמוזלי גבייהו והני אפילו זבני טובא לא מוזלי גבייהו טפי והיינו כפירושא קמא. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: איכא בינייהו תגרא חדתא. פירש רש"י ז"ל ובתוספות שהחמר הזה תגרא חדתא משום גלויי תרעא איכא משום אוזולי גביה ליכא שהרי אינם מאמינים בו שיחזור ויקח מהם פעמים אחרות דליזול גביה מהשתא. ויש שפירש שאותו תגר שמוכר להם במקום היוקר הוא תגרא חדתא כלומר תגר חדש שאינו מן העיר דלא מוזיל גבייהו דחמרים.

בקש לעשות בגרוטאות ולא הניחוהו. פירוש משום דלא שייך בהו טעמי דלעיל דטעמא דמגלו להו תרעי ליכאן שאין רגילות ליקח כסף תמיד מסוחר אחד אלא פעמים יקח מזה ופעמים מזה וגם אינה סחורה תדירה לילך ולחזור פעמים רבות דלוזלי גביה כדי להרגילו אצלם. עד כאן.

פרדיסא רב אסר ושמואל שרי: פירש רש"י כי כשהכרמים הם בוסר או סמדר מוכר היין שיהא בהן השנה הזאת בדמים פחותים והלוקח מקבל עליו תיוהא אם יהיה בקרן שום קלקול שיהא ההפסד שלו. רב אסר דמשום הקדמת מעות עד זמן בציר מוזיל גביה והוי אגר נטר לי ושמואל שרי דכיון דמקבל לוקח תיוהא מכירה מעכשיו היא ואוזלי מוזיל גביה ולא דמי להא דתניא מה שעיזי חולבות מכור לך שמותר מטעמי דפרישנא.

ואם תאמר ולרב מאי שנא הא ממשכנתא בנכייתא דשריא משום דחשבינן ליה כמוכר פירותיו בדמים פחותים. תירצו בתוספות דהתם גופה של קרקע קנוי לו מעכשיו לפירות כל זמן המשכונא ולאוקמי ביה חיותא ולמשטח ביה פירי אבל האי פרדיסא אינו מוכרו לו אלא בשביל היין שבו בלבד ומכירת פירות בעלמא היא.

ועדיין אין הפירוש מחוור מאי אגר נטר לי יש במי שלא לוה ואינו חייב באחריות מעות כלל. ועוד דבתוספתא קתני בהדיא הילך מאתים זוז על מה ששדך עושה ובלבד שלא יאמר לו מארבע בסלע ומסאתים בסלע ולא משמע שיהא חילוק בזה בין המוכר פירות כרם ושדה קודם שיהא בו שום דבר למוכר אותה לאחר שהם בוסר או סמדר וכיוצא בו דסוף סוף הכל הוא מכר מעכשיו בלא שום אגר נטר לי.

ורבינו פירש דפלוגתא דרב ושמואל בשקבל עליו המוכר שאם יאבדו פירות הקרקע לגמרי שיחזיר לו מעותיו דרב אסר דכיון דאיכא תורת הלואה כלל אסור ושמואל סבר דכיון דכי איכא פירי כלל פטור וכי ליכא פירי כלל אין לו ליתן לו אלא מעות שקבל בלבד אין כאן שום אגר נטר לי ומותר.

ומודה רב בתורי דנפיש פסידייהו. פירוש ומודה רב דשרי במקום שנהגו שבוצרים הכרמים ומביאלן הפירות בעגלה דאיכא פסידא דתורי שמתקלקלים רגליהן בין שורות הכרמים ומפני כן נמכרין שם הפירות בזול כן פירש רש"י ז"ל. והלכתא כרב באיסורי. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: פרדיסא רב אסר ושמואל שרי. פירש רש"י ז"ל לקנות פירות הפרדס בכך וכו' בשנה ואסר רב דכיון דלקמיה שויא טפי הוה ליה כאגר נטר לי ושמואל שרי דכיון דכי אית ביה תיוהא דפעמים לוקה הפרדס בברד או שמחמיץ היין ואפילו הכי מקבל עליה הלוקח לא מחזי כאגר נטר לי. ומודי רב בתורי מקום שבוצרים וכו' עד שההפסד רב.

ואיכא למידק דהא תניא בברייתא לעיל מה שעזי חולבות מכור לך מה שרחלי גוזזות מכור לך וכו' הרי זה מותר ולא עוד אלא אפילו אמר לו כך וכך בכך וכך מכור לך מותר כל היכא דקרבו מיניה בדלועים ופירות דכי פסקת להו לא אתו אחריני בפסקייהו וכדאיתא לעיל. ותניא נמי גבי שדה אומר אדם לחבירו הילך מאתים זוז על מה ששדך עושה ובלבד שלא יאמר לו מארבע סאין בסלע מסאתים בסלע. ויש לומר דכל היכא דאיתנהו לפירות גמורין ראויין ללקיטה כההיא דכוורת ועזים שרי דהא יש לו וכל יש לו שרי והיכא דליתנהו כלל נמי שרי והיינו מה ששדך עושה.

אבל היכא דצמחו ולא נגמרו אי נמי דהוי סמדר ולא נגמר ללקיטה הוה ליה כאגר נטר לו וכל זה איננו שוה והראב"ד ז"ל פירש גם כן שמוכר לו פירות שנה והקשה לו ויהיה זה כמשכנתא דסורא או כמשכנתא בנכייתא.

ותירץ דלא דמי דהתם המלוה עובד אותה והיא כלוקח את הקרקע לשנה או כאריס אבל זה המוכר עובד אותו ולא מכר לו כי אם הפירות. ומודי רב בתורי דנפיש פסידייהו אם יחרוש אותו בשוורים של קונה מותר מפני שמצוי בהם ההפסד ויצא הזול כנגד ההפסד.

גם זה אינו מחוור דקשיא ברייתא דמה שכוורתי רודה מכור לך. ועוד אם האיסור מחמת שהמוכר עובד אדמתו וההיתר לרב כשעובד אותה עם שוורים של לוקח הוה ליה לפרושי ומודה רב בתורי של לוקח.

והרמב"ן ז"ל שפירש בשפירש כור בכך וכך גם זה אינו מתיישב דאין זה בכלל לשון פרדיסא שהכל תלוי בקציצה אם קצץ כך וכך בכך וכך והוה ליה לפרושי. ועדיין צריך תירוץ. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: דהכא בשאמר לו מה שפרדסי עושה מכור לך מסאה לדינר אלא מקבל עליו זה לשכור פועלים ולבצור ואם היה חומץ כגון ענבי דאקרום או קלקול אחר שיקבל אותו ובלבד שיתן לו סאה בדינר. ורב אסר כיון דקצץ ושמואל סבר כיון דמקבל עליה תיוהא שרי וההיא דקתני מסאה בסלע אסור בשלא קבל עליו תיוהא כלל. אי נמי בשאר פירי מודה שמואל דלא שכיח בהו תיוהא.

ומודה רב בתורי וכו'. רבינו חננאל פירש מודה רב שמותר ליקח עגל מן הבקר בדינר זהב אף על פי שלקמיה כי שקיל ליה שוה טפי משום דנפיש פסידא שאפשר שימות. ומקשים בלאו הכי נמי שרי כיון שיש לו וממילא קא רבי. איכא למימר לאו ממילא קרבי אלא במזונותיו של מוכר ובטרחו ועמלו וטרחו והוצאתו נפישי לפיכך אם מקבל עליו אחריותו אסור. ואין כל זה מספיק דהא היכי ליתסר כלל הרי הוא מכור מעכשיו. עד כאן לשונו.

דמשבשי שיבשי: פירש רבנו חננאל המקדימים לבעלי הכרמים דמים בזמורות בכך וכך המשוי ובעת שזומרים הכרם שוה המשוי יותר הלכך כי ליתנהו אסור דהכא ליכא תיוהא. ואני תמיהא כי מהפכי בארעא מאי הוי וכי מותר לעשות כך בשדה. ויש לומר אין מותר לעשות כן אלא בפירות אילן דמיחזי כקונה אילן לפירותיו אף על פי שאמר לו מכך וכך אבל אסור לעשות כן בשדה.

ומדברי הר"מ הספרדי דהנך שיבשי איתנהו אלא שפוסקין קודם זמן הזמיר ועדיין הן קטנות אלא כיון דלא ידיע אי זו זמורה תיבש ותזמר ואי זו תשאר אסור לפסוק עליהן. ועוד דבשאר פירות אי בעו ליקח קונה ולוקח מעכשיו. אבל הזמורות כיון שאין בעל השדה רוצה שיקח אותם אלא בזמנן אסור דלא מיקני ליה מעכשיו עד דמהפך בהו.

ולי נראה דהני משבשי שבשי קונין היו הזמורות בדליתנהו על מנת שיהו הם עצמם מזמרים אותם בזמנם ואמר להו רבא דליהפכו בארעא לעדר ולנכש מעט תחת הגפנים כדי שיהיו אריסים בכרם מתחלה ובסוף דנמצאו נוטלים את הזמורות בתורת אריסות נמי וכי נחתי להכי נחתי והיינו דקאמר משבשי שבשי ולא קאמר מזבני ולא אמר נמי החזיקו בארעא אלא הפוכו והוא לשון חורש אחר חורש כענין ששנינו בכלאים לא יאמר אזרע ואחר כך אהפוך אלא מופך ואחר כך זורע. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר להו רב להנהו דמשבשי שיבשי. פירש רש"י ז"ל בעלי בתים המלוים תבואה לאריסיהם לזרע והן משלמים להן לגרן תבואה חדשה דהוה ליה סאה בסאה כשאין לו ואסור ומשום הכי אמר להו לבעלי בתים סייעו בגופא דארעא בחריש ובקציר דמיחזי כמאן דקני להו גופא דארעא עד כאן.

ומיירי כשהלוה לו חטים לאריס לאחר שירד בקרקע דלא מצי מסלק ליה דאי קודם שירד האריס לקרקע הא תנן מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע אלא ודאי כשיורד ואפילו הכי על ידי חזקה שמחזיק בעל הבית בגופא דארעא הקנה לו האריס בקרקע שיעור זרע שהלוה לו יותר על חכירותו כן פירשו בתוספות לפי פירוש רש"י ז"ל.

ועם כל זה הקשו עליו דלישנא דמשבשי שיבשי לא אשכחן בענין זה. לכך פירשו דשיבשי הן זמורות כדמתרגמינן שלשה שריגין תלת שיבשין. והכי פירושו כי בעלי הכרמים היו מוכרין זמורות הכרמים של אותה שנה בתמוז או בסיון והיו מוכרין אותם בדמים פחותים מפני שאין להם לזמור אותם אלא בתשרי או מרחשון והזמורות אלו גדלות תוך זמן זה ומוסיפים ענפים אחרים ואף על גב דממילא רבו מכל מקום כיון שהשבח הוא גדול והענפים החדשים שמתחדשים לא היו בעולם היה נראה כרבית ומשום אגר נטר לי ולא דמי לפרדיסא דשרי שמואל לעילק דהתם שכיח תיוהא בפירות לפעמים והלוקח קרוב לשכר ולהפסד מה שאין כן באלו דלא שכיח תיוהא ומשום הכי קאמר להו דליהפכו בארעא קצת דהוי כמאן דאקני להו גופא דארעא מהשתא להכי ובהפוך כל דהו דיתקנו בקרקע סגי להו ולא בעי חזקה גמורה שאין זה אלא משום דלא ליחזי כרבית. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: אמר להו שמואל להנהו דשבשי שבשי. פירוש בעלי הכרמים נותנין הזמורות לזומרים ולעודרים והם מוכרים אותם קודם הזימור לבעלי מעות ומזלזלין בהן בדמיהן ואמר שמואל לקונים אותם עזרו לעודרים בעדור הכרמים כדי שתהיו שותפים בעבודת הכרמים ומה שזלזלו לכם העודרים לא יבא לכם מאצלם אלא מאצל בעלי הכרמים כי גם אתם תהיו כעודרים וכשומרים שלהם.

ויש מפרשים שמקדימין מעות לבעלי הכרמים וקונין מהן הזמורות בזול. הפוכו בארעא בשעת הזימור לעדור תחת עיקרי הגפנים כמו שעושין עכשיו שמגלים עקריהן וחותכין הקיסמין והזרדין שבהן שיונקין אותן והוא תועלת לגפנים משום דמתחזי כמאן דאית להו שותפותא בארעא וכי מוזלי גבייהו לא מיחזי כרבית ולא מחוור. ע"כ.

אמרי ליה רבנן לרבא קא אכיל מר רביתא כולי עלמא שקלי מגינאי ארבעה זוזי שקונין הפירות לשנה ומסלקין להו מניסן לניסן והיה להן מנהג שמסלקין אותן מן המחובר והיה נשאר לבעלי הגנה ולוקט אותו בזמנו ואחר כך מוסר אותו לאריס בדמים ידועים ארבעה זוזים עד ניסן לפי מה שהיה הגנה ומשום הכי כשהאריס שלו דחוק ולא יוכל לפרעו בניסן מוסיף ליה טפי חד ירחא ושקיל מיניה שיתא זוזי ובחד ירחא ליכא רווחא לגינאי תלתא ומיחזי כאגר נטר לי דמשום דקא נטר ליה מר בניסן לאייר שקיל מיניה כל ההוא טופיאנא.

ואף על גב דאמר רבא להנהו דמנטרי בגי סייעו בהדייהו בבי דרי כי היכי דלא תשלים שכירות דידכו עד ההיא שעתא וכו' והאי גינאה נמי כיון דקאי בגנתא עד אייר לא משלמא חכירותו עד התם ומאי אגר נטר לי איכא הכא. לא דמי התם אוזולי בפירי הוא דקא מוזלי גבייהו וכיון דמסייעי וההיא שעתא הוא דקא שלמה שכירותייהו ובההיא אגרא מוזלי גבייהון ליכא רבית אבל הכא מכר הוא וכיון דכולי עלמא מניסן לניסן קא שקלי דמי ואיהו נמי מעיקרא הכי אתני בהדיה ולבסוף אתפשר בהדיה דלא לסלקיה עד אייר ויהיב ליה שית זוזי אוסופי זוזי הוא משום דנטר ליה עד אייר. ואמר ליה רבא אדרבה אנא מרווחנא ליה טובא דשוי ההוא ירחא טפי מכל ירחי שתא ואתון שלא כדין עבדיתו דסתם גנתא לאריס משתעבדא פירוש הפירות הנשארים בקרקע משועבדים הן לאריס שנטע אותו ועבד בהן ואם אינו יכול לפרוע ממה שהוציא מן הגנה תוך זמנו דין הוא שיקח מה שנשאר ויעזור בו לפרוע חובו ויוסיף דמים ואם תאמרו שאני נוטל ממנו יותר מכדי דמיהן אינו כן כי יותר הן שוין הראב"ד ז"ל.

דף עג עמוד ב[עריכה]

רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא גוי ביתא וכו': פירוש משכונא סתם בלא קביעות זמן. הדר גוי זבנה לרבא וכו'. פירוש אגר ביתא דשנה שנייה כדמפרש ואזיל. והא דאקדים ליה אגר שנה שנייה מתחלת השנה לאו מדינא דהא קיימא לן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אלא הוא רוצה להקדים לו שכירותו קודם זמנו שלא יחשדוהו שהוא דר בו על דעת שלא לתת לו שכר. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"ף: לשנה שקל אגר ביתא. ומשמע בתחלת שנה שנייה וקשה דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף. ויש לומר דשמא לחדשים השכירה לו. אי נמי לשנה רצה לומר לסוף שנה. השתא נשקול מר אגר ביתא דאם לא הייתי נותן שכירות של שנה זו הייתי עושה שלא כדין.

ולא נראה דלא משמע דלא יהא הטעם משום הכי אלא משום רבית לכך נראה נשקול מר אגר ביתא פירוש משום דחשיב כאלו היתה הבית ממושכנת אצלו מרבא. הקשו בתוספות מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי וכו' ויש לומר דרבא מגוי זבנה ואמרינן לקמן זבנה מגוי לית בה משום דבר מצרא ואפילו לא שייך הכא טעמא דלקמן מכל מקום לא פלוג רבנן. אי נמי לפירוש רבינו תם אתי שפיר דפירש לקמן בפרק המקבל דבתים לית בהו דבר מצרא והכא הוי בית. ע"כ.

אמר ליה אי הוה ידענא דהוא ממשכן ליה למר לא הוה זביננה ליה: פירוש דהוה ליה כעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע. ואם תאמר ואי ניחא ליה לרב מרי בההיא ארעא השתא נמי לישקלה משום דבר מצרא דהא משכנתא עדיפא מבר מצרא לפום חד פירושא דפרישנא לעיל ואף על גב דקיימא לן זבן מגוי לית בה משום דבר מצראי התם משום דיכול למימר ליה אריא חברתי לך והכא דהא ממשכנא לרב מרי ליתיה להאי טעמא.

ותירצו בתוספות דלא פלוג רבנן בכל מאן דזבן מגוי. אי נמי כדפירש רבינו תם שאין בבתים משום דבר מצרא. והנכון כי רב מרי לא היה רוצה לקנותה אלא שתהא אצלו במשכונה בלבד שיאכל פירותיה ורבא הוא שהיה חושש שהיה רוצה רב מרי לקנותה. הריטב"א.

השתא כדיניהם עבידנא בהדך כל אימת דלא מסלקי לך בזוזי לא שקילנא אגר ביתי מינך: פירש רש"י לא שקילנא אגרא מינך עד שאכוף הגוי לשלם לך ואין זו רבית דהא רבא לא מחייב ליה מידי אלא גוי. משמע שאלו היה לו לרבא לפרוע לו המעות אסור.

והראב"ד פירש כדיניהם עבידנא בהדך דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ואינהו במשכנתא מחמת זביני אתו ליה וכל היכא דלא יהבי לך זוזי כזביני הוא גבך. עד כאן.

ולומר שאפילו היה החוב מוטל על רבא לפרעו מותר דכזביני הוא בידיה דרב מרי וכי שקיל זוזי מרבא הרי הוא כמוכרה לו. הרשב"א.

וזה לשון רבינו חננאל: גוי משכן בית לרב מרי בר רחל והדר זבניה לרבא ואמר ליה רבא לא שקילנא מינך אגר האי ביתא עד דפרעה לך זוזי דילך כדינייהו דגוים דלא הוו זבינייהו זביני במידי דממושכן עד דפרקי למשכנתא כדגרסינן בתחלת הפרק דגוים דמפקי מלוה למלוה אגר משכנתא משום דבדיניהם בתורת זביני אתו ליה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: השתא כדיניהם עבידנא לך דכמה דלא מסלקי לך בזוזי לא שקילנא אגר. פירוש כדיניהם של גוים אפילו במשכונא סתם אינו יכול לסלקו מאכילת פירות עד שיפרענו והבא מחמת גוי דינו כגוי וכשם שהגוי המוכר לא היה יכול לסלקו כך ישראל הבא מכחו אינו יכול לסלקו.

וכתב רש"י דרב מרי לא היה חושש בכל זה משום רבית אלא שלא יהא דר בחצרו שלא מדעתו בלא שכר דאלו משום רבית ליכא בהא שהרי הוא לא הלוה כלום לרבא ורבא אינו חייב כלום ואף על פי שעל מנת כן לקח רבא הקרקע שיפדה המשכונא לעצמו מכל מקום לא נשתעבך לרב מרי בשום דבר ונכון הוא. אבל בתוספות הוקשה להם דכיון דמייתי לה הכא להאי עובדא מכלל דמטעם רבית הוא לכך פירשו כי רב מרי היה חושש דכיון שהיה יכול רבא לסלקו מן הקרקע והתוב היה מוטל על רבא לפרעו כי מה שהיה מניחו רבא בבית אינו אלא מפני המתנת מעות החוב ונראה לו כאלו נוטל שכר מעותיו מרבא ואיכא איסורא דרבנן ובכהאי גוונא למלוה אזהרו רבנן ולא ללוה. ורבא אמר לו שזה אינו דכדיניהם אית ליה למעבד וכל מאי דאכל בזכות משכנתא דידיה אכיל. וכן הלכתא.

ואגב אורחין שמעינן מהכא דישראל שמשכן קרקע לחברו וחזרו ומכרו אם היתה משכונא סתם אינו יכול לסלקו עד תשלום שנה ראשונה וכן אם היתה משכונא לזמן ידוע באתרא דלא מסלקי אין הלוקח יכול לסלקו למלוה עד שיעבור כל זמנו ומכאן ואילך רשאי לסלקו ואם הניחו שם חייב להעלות לו שכר אם הוא חצר דקיימא לאגרא ולפירוש התוספות אי לא יהיב ליה אגרא איכא נמי משום אבק רבית.

ושמעינן נמי מהכא דגוי ששעבד שום דבר מקרקע שלו לישראל או שהקנה לו בו שום זכות וחזר גוי ומכרו לישראל אחר דין הלוקח עם הישראל הראשון כדין גוי שהוא בא מחמתו וכדיניהם דיינינן ליה ונפקא מינה לענין החלונות שכתבו בפרק חזקת הבתים ולכל דכוותה. מפי רבי. עד כאן.

אמר ליה רבא מברניש לרב אשי חזי מר רבנן דאכלי רביתא יהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי ליה בטבת: פירש רש"י ז"ל שמקדימין מעות על היין בתשרי כשער של תשרי דלקבלוה בטבת ובטבת שקלי מינייהו חמרא מעליא שאלו קבלו יינם בתשרי אולי היה מחמיץ ואשתכח דמשום דאקדימו מעות בתשרי ועדיין לא יצא השער קבל עליו המוכר אחריות ואף על פי שאדם פוסק על החטים בשיש לו ומקבל מוכר כל אחריות ואף על פי שלא יצא השער התם הוא בתבואה ופירות שאינן רגילין להתקלקל אבל חמרא דרגיל דמחמיץ אסור והיינו דלא אתי עלה משום דמקבלי עלייהו מוכרים יוקרא וזולא אלא משום דמקבלי עלייהו תוקפה דשכיח. זו היא שיטת רש"י ז"ל.

והקשו בתוספות דהא סתמא תנן שפוסק על הפירות ואפילו יין בכלל וקתני נמי פוסקים על העביט של ענבים משום דהוי כיש לו. ותו דקתני בריש פירקין ויין אין לו הא יש לו יין או שבא איסרו לידו מותר.

לכך פירשו בתוספות שאין זה דומה לשאר פוסקי פירות דעלמא דהתם כל שקובע לו זמן לתת לו אותן פירות הזמן הוא לטובתו של מוכר ואלו רצה לוקח המוכר לתת לו תוך הזמן הרשות בידו והלה חייב לקבלם ואם כן המכר נגמר מיד בשעת נתינת המעות בין בשיש לו למוכר או כשאין לו ויצא השער וכי אייקר ברשותיה דלוקח חשיבא דאייקר אבל האי עובדא מיירי שהתנו הלוקחים עם המוכרים שלא יוכלו לתת להם יין עד טבת דמבחר נפשיה וכיון שכן אין המכר נגמר עד טבת והמעות היו הלואה אצל מוכר וכי אייקר ברשותיה אייקר ואשתכח דמוזיל גביה בטבת משום שכר הקדמת מעות דאלו זבני חמרא בתשרי אולי היה מחמיץ. ואמר ליה רב אשי דהא ליתא שאף בתנאי זה שהתנו אלו נתנו לו יין טוב שאינו ראוי להחמיץ עד טבת היה להם לקבלו תוך זמנו ומה שאין מקבלין אותו תוך זמנו משום דאינהו כי יהבי זוזי אחמרא יהבו ולא אחלא ולא מתידע דהוי חמרא עד טבת דמבחר נפשיה ואי נמי קבילו הלקוחות היין קודם טבת והיה חומץ בטבת היה להם להחזירו דאיגלאי מילתא דמעיקרא חלא הוה ואם כן ניחא להו טפי למוכרים וללקוחות דלא מקבלי ליה עד טבת.

והיינו נמי דאמר רבא לעיל בפירקין שרי ליה לאיניש למימר לחבריה שקול זוזי אחביתא דחמרא אי תקפה ברשותך ואי יקרא וזולא ברשותאי ומיירי אפילו בדהוה ליה חמרא למוכר כדפירש רש"י התם. והא דבעינן דליקביל לוקח יוקרא וזולא מפני שהתנה שלא יתחייב לוקח לקבלו עד הזמן שקבע וכיון שכן אלו הוי אחריות יוקרא עליה דמוכר אסור אף על פי שיש לו מטעמא דאמרן והכא לא חשו ליוקרא וזולא דמקבל עליה מוכר משום דמתשרי ועד טבת לא שכיח יוקרא אבל התם דהוה שכיח חשו ליוקרא ולא חשו לתקפה.

ואם תאמר התם אמאי לא חשו לתקפה דהתם ליכא טעמא דאמרינן הכא דבטבת מבחר נפשיה. ויש לומר דכל דמקבל לוקח יוקרא במידי דשכיח יוקרא ליכא למיחש לתקפה משום רבית דלית כאן מלוה ממש. ועוד דהתם לא התנה לתת לו יין על כל פנים אי תקפה האי אלא דאי תקפה ההוא תקפה ליה ומהדר ליה זוזי. כל זה משיטת התוספות ודברים נכונים הם. הריטב"א.

וכן כתב תלמיד הר"ף וזה לשונו: ואם תאמר מאי שנא הכא דחייש לחששא דתקפא ולא חייש לחששא דיוקרא ולעיל הוי איפכא דחייש לחששא דיוקרא ולא חייש לחששא דתקפא. ויש לומר דשנא ושנא דהכא דוקא יש לחוש משום תקפא ולא משום יוקרא דאין רגילות שיתייקרו בין תשרי לטבת בזמן מועט כזה ולשם לא שייכא חששא דתקפא דאם יחמיץ היין לא יתן לו יין אחר והכי קאמר ליה אי תקפא ברשותך ולא יהיה המכר חל אבל לא ישלם לו יין אבל הכא מבחרי ליה בטבת דצריך הוא ליתן יין אחר חשוב.

ואם תאמר לפי סברת המקשה תקשי ליה מכל פוסקי פירות דבכהאי גוונא הוא שנותן לו מעות עכשיו בשביל יין ואחר מכאן נותן לו יין חשוב. אמנם פירוש הקונטרס דפוסקי פירות דתנן במתניתין אינו רוצה לומר מיין אלא מתבואה וכיוצא בה דאינם רגילים להתקלקל אבל ביין לא דרגיל הוא להחמיץ.

ולא נראה דהא במתניתין קתני פירות סתם דמשמע אפילו יין. ועוד דבהדיא תנן פוסק עמו על העביט של הענבים. ועוד קשה דלעיל חייש משום יוקרא ואמאי כיון שיש לו יין כשפסק מותר דכל פוסקי פירות הכי הוו. ועוד קשה דמשני כיון דמקבל עליה וכו' משמע הא אי לא הוה מקבל זולא אסור משום יוקרא ואם כן קשה הא דאמרה במתניתין פוסק עמו כשער הגבוה.

ויש לומר דלא דמי הך דהכא דמבחרי ליה בטבת לדלעיל לפוסקי פירות דמתניתין דשאר פוסקי פירות דמתניתין אם לא היו לו הפירות למוכר מיד כשיהיו בידו יוכל לפרעם ללוקח והלוקח יקבל בעל כרחו והשתא ניחא הכל דלא תיקשי לך הא מכל פוסקי פירות דשאני פוסקי פירות באם ירצה המוכר יכול למכור הפירות ללוקח מיד כשיהיו לו הפירות אבל הכא אין המוכר יכול לסלק עצמו כשירצה דמיירי שהלוקחים התנו שלא יקבלו היין עד טבת ואז מבחרי ונמצא שאין המכר נגמר עד טבת ומעות הלואה הוו גבי מוכר ומקבל עליו אחריות בשביל הקדמת המעות וגם ניחא קושיא דפרכינן דהיכי חייש לעיל איוקרא הא כל פוסקי פירות וכו' דשאני פוסקי פירות שהמוכר יכול לסלק עצמו מיד שיהיו הפירות בידו למסרם ללוקח ואם כן נגמר המכר מיד בשעת נתינת המעות וכי אייקר ברשותיה דלוקח אייקר ולכך אין לחוש משום יוקרא אבל לעיל אינו יכול לסלק עצמו מן המכר מעכשיו דמיירי שהתנה עמו הלוקח שלא יקבלנו ממנו עד שעת היוקר הילכך אין המכר נגמר עד שעת היוקר וכי אייקור ברשותיה דמוכר אייקור ואם כן המעות מלוה גביה עד אותו הזמן ונמצא שמוזיל גביה כשער היוקר בשביל הקדמת המעות ומשום הכי קאמר דאי לאו משום דמקבל עליה זולא הוי רבית משום יוקרא כדפירשתי והשתא ניחא הכל. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: אמר ליה רבא מברניש לרב אשי חזי מר דקא אכלי רבנן רביתא דיהבי זוזי אחמרא בתשרי ולא שקלי ליה עד טבת ואמרי להו בטבת אבחר לנו. פירוש תנו לנו מן המובחר שבאוצר. הענין שהיו קונים עשר חביות של יין בעשרה דינרין ולא היו אומרים לא למקפא ולא שום דבר אלא סתם עשר חביות של יין יהיה להם לקבל לחשבון עשר קוססאות למאה אי נמי דאמרי להו עשר חביות במרתף של יין ולא אמרו למקפא שהיה בדין שיתן לו המוכר יין הנמכר בחנות אי נמי דאמרי להו עשר חביות במרתף זה של יין ואמרי להו למקפא והיה להם לקבל עשר קוססאות למאה והן היו מבקשים יין שכולו מובחר בשביל הקדמת מעותיהן.

אמר ליה רב אשי אין באוצר רבית מפני שהן קונין אותו בתשרי והן יין קונין ולא חומץ דאלו היה ניכר באותה שעה היו נוטלין אותו מיד ומשם ואילך היה באחריותן אלא שאינו מתברר עד טבת ובטבת הוא דמבחר נפשיה ומה שאנו אומרים שמקבל עליו עשר קוססאות או שנותן לו יין הנמכר בחנות כמי שקונה אותו בשאר ימות השנה שכבר נתברר אם לטוב אם לרע והיה לו לברר מה שהוא קונה או בטעימה או בריח וכיון שלא בירר הלך אחר לשונו אבל אלו לא היה להן לברר מה שהן קונין ובודאי יין הן קונין ולא חומץ ולא קוסס ומשום הכי נותן מן המובחר שבאוצר.

עוד צריך לפרש למה הוצרך לומר אחמרא יהב אחלא לא יהב ומעיקרא אי חמרא חמרא והלא הקונה מרתף של יין נמי כל הטענות הללו יש בו ולא היה צריך לומר אלא דבטבת הוא דמבחר נפשיה ולא בשעת המקח כי כל ההפרש אינו אלא שאינו ניכר עכשיו ולא היה לו לברר.

עתה אפרש כי אלו התלמידים מכריחין את המוכרים ליתן להם יין חשוב בטבת בדמים שקנו אותו בתשרי או יקבלו מי שפרע ולולי אלו הטעמים שאמר להן רב אשי לא היה מספיק להם דקא מבחר נפשיה בטבת מפני שהיו יכולין לומר מקח טעות הוא אצלכם טלו מעותיכם כדאמרינן בבתרא דבקנקנים דמוכר מצי למימר ליה הא חמרך והא קנקנך אבל מהני טעמי מצי למכפינהו למיתן להו חמרא מעליא אומרים להן יין מכרתם לנו ולא היה לנו לברר עד עכשיו ורבית אין שם מכל מקום אפילו יחדו להם החביות כי ההיא דהילך ארבעה זוזי אחביתא דחמרא אי יקרא או זילא ברשותי ואי תקפה ברשותך.

ונראה לי שאם מצא כולו חומץ אין מקבלים אותו לפי שאינו יין כלל אבל אם מצא כולו קוסס או נמכר בחנות כית שהוא יין מקבלים אותו והוא שבררו להם אוצר אחד בשעת המקח אבל אם אמרו לו עשר חביות במרתף של יין והיה להם אוצר אחד טוב מזה נותן להם את הכל מן הטוב. עד כאן.

רבינא יהב להו זוזי לבני אקרא דשוניתא: פירש רש"י שהיה רבינא מקדים להם מעות על היין ולפיכך כששופכין לו יותר קופיתא היה חושש משום רבית. ואמר ליה רב אשי דכיון ולאחר הפרעון היו נותנין לו סתם מותר הוא דאוזולי הוא דמוזלי גביה דאפילו משום רבית מאוחרת ליכא כיון דיהבי ליה סתם ולא אמרי ליה בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלנו מתנה בעלמא היא דיהבי ליה וחזר רבינא ותשש לחשש אחר דאפילו עיקר המקח באיסור שהקרקע אינה שלהם ומה שלוקח מהם גזל הוא. ואמר ליה דלאו גזל הוא דארעא לטסקא משתעבד.

וקצת קשה בעיני דכיון דאמר ליה והא ארעא דלאו דידהו היא משמע דעדיין הוא חוזר לחשש הראשון ולומר דטעמא דאוזולי לא מפיק ליה מחששות ומסתברא דהכי קאמר ליה מעיקרא שמא רבית הוא ואמר ליה דלא דאוזולי מוזיל גביה. ואהדר ליה ואי מוזלי היאך אפשר להם בכך והא ארעא לאו דידהו ואי אפשר להם לזלזל במה שאינו שלהם ואהדר ליה דפירות שנה זו שלהם הם דמלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא.

והראב"ד ז"ל פירש כן אלא שהוא ז"ל נראה שמפרש דמעיקרא נמי רבינא לא מחשש רבית היה שואל אלא מחשש גזל אלא שרב אשי לא הבין כוונתו וכשאומר לו אוזולי מוזלי גבך בירר רבינא דמשום חשש גזל היה שואל הואיל והקרקע אינה שלהם ואהדר ליה דפירות שנה שלהם הם ומלכא אמר כל מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. ואף הרמב"ן ז"ל על דרך פירוש זה הוא מפרש אלא שהוא מפרש דרבינא לא היה מקדים מעות אלא בשעת המקח היה נוטל פירות ונכון הוא. אלא שקשה לי קצת דלא הוה ליה למימר רבינא יהב להו זוזי דמשמע שהיה מקדים להם מעות ואם כדבריו לא היה לו לומר אלא רבינא זבן חמרא מבני אקרא דשוניתא. ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא דכולה שמעתין בחשש רבית בהקדמת מעות סגיא. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: רבינא יהב זוזי לבני אקרא דשוניתא. פירוש בני אקרא דשוניתא היו להן כרמים ושדות שנותנין למלך טסקא וברחו הבעלים ובאו אחרים וקבלו אותם מן הגזברים של מלך לטסקא ואותן שקבלו אותם מכרו מן הפירות לרבינא ונותנין לו יותר ממה שהתנו לו והיה רבינא ירא שלא יהיה שם איסור מפני שהכרמים לא היו שלהם והיו סבור שאינו אלא כמו הלואה או פקדון גבייהו ולא היה להם לזלזלו בפירותיהן שאם יבאו הבעלים ויתנו הטסקא יטלו כל מה שיצא מהן. פשיט ליה רב אשי דלאו הכי הוא אלא מדידהו קא מוזלי דמלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא והני כיון דאינהו יהבי ליה לטסקא כלהו פירי לדידהו הוו. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: פירש רש"י שהקדים להם מעות וכו'. וקשה עלי הדבר כיון שבשעת פרעון מוסיפין לו רבית הוא שלא הזכירו במשנתנו בשכר מעותיך שהיו בטלות אצלי אלא ברבית מאוחרת לאחר פרעון כדקתני והחזיר לו מעותיו אבל הלוהו מנה והחזיר לו מנה ופרס מדעתו חס ושלום שיהא מותר. ועוד הלוהו ודר בחצרו יוכיח שלא התנו ואסור ולא ישכור ממנו בפחות אינו בתנאי רבית ומה לי קודם פרעון ומה לי בשעת פרעון אדרבה בשעת פרעון מחזי כרבית.

ושמא נאמר שהיו פורעין לרבינא פירותיו ואחר כך היו אומרים לו קח לך הרי עוד אלו דכיון שנסתלק מהם רבית מאוחרת היא וכיון דלא אמר בשכר מעותיך שרי דלאחר פרעון מתנה הוא דקודם פרעון כדי שירויח לו זמן הוא עושה שאפילו שאלת שלום רבית אבל לאחר פרעון ומדעתו מותר בכל ענין ובסתם כל זמן שלא יאמר בשכר מעותיך דמה לי בסמוך מה לי לאחר זמן ואינו מחוור. ושמא לא אמרו כן אלא במכר שפסק סתם כשער שיצא ולא פירשו כמה דזה מוזיל הוא אצלו לתת לו יותר ושער של זול הוא אצלו.

ולי נראה שלא הוזכר כאן משום רבית ועובדי דחשש איסורין קא מנו הכא ורבינא לא היה מקדים לתת להם מעות אלא קונה מהם פירות מיד ליד ולפי שהיו מעדיפין במדות היה חושש משום גזל כדמפרש ואזיל והא ארעא לאו דידהו היא ומעיקרא דקאמרינן סתם אתא לקמיה דרב אשי היה חושש שמא בטעות מוסיפין לו ואמר לו כיון שאין הדעת טועה בכך וכל שעה עושין מחילה היא והדר אקשי והא ארעא לאו דידהו היא וכו'. אי נמי מעיקרא משום דארעא לאו דידהו היא בעא מיניה וגלויי בעלמא הוא דמגלי טעמיה דרך קושיא כלומר והאיך אדם מוחל בדבר שאינו שלו ואמר ליה שלו היא דארעא לטסקא משתעבדא. עד כאן.

ובשיטה כתוב שדברי רש"י עיקר כדאמר רב נחמן לעיל האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה וכי אהדר ליה אשכח בהו טופיינא בכדי שאין הדעת טועה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה והתם ודאי בעת הפרעון הוא ושרי. ומה שהביא הרמב"ן ראיה מהלוהו ודר בחצרו היינו מפני שהוא דר בזמן הלואה שעדיין מעותיו של זה בידו. כן נראה לי. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"ף: אוזולי הוא דקא מוזלי גבך משום רבית מאוחרת ליכא הכא דאין רבית מאוחרת אלא אם כן פירש לו בשכר מעותיך שהיו בטלות אצלי. וקשה דהא לא קאמר במתניתין בשביל מעותיך אלא קתני והיה משלח לו ואומר בשביל מעותיו משמע שאינו אומר כך אלא בלבו הוא מחשב. ועוד קשה דלמה לי למימר אוזולי אוזיל גבך. לימא ליה הרי לא אמר לך בשביל מעותיך שהיו בטלות. ונראה לומר דשמא יש חילוק בין הלואה למקח וממכר דבמקח וממכר שייך למימר אוזולי אוזיל כדקאמר. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: אוזולי הוא דמוזלי גבך. פירש רש"י הואיל ולא פסקת עמהם ומדעתם הם נותנים לך ואין מזכירין לומר בשכר מעותיך שהיו בטלין אצלנו מתנה בעלמא הוא דיהבי לך עד כאן לשונו.

ויש שפירש טעם דבריו משום דהא רבית מאוחרת היא ואין רבית מאוחרת אסור אלא בשאומר טול זה בשכר מעותיך וכדתנן לקמן לוה הימנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו ואומר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלי זו היא רבית מאוחרת. ואין זה נכון דהתם לא בעינן שיאמר לו בפירוש כן דאם כן הוה ליה למימר ואומר בשביל מעותיך ומדקתני בשביל מעותיו נראה כי בלבו הוא שאומר כן. ועוד דהתם הוא לאחר שפרעו והחזיר לו מעותיו חוזר אחר כך ונותן לו אבל כל שנותן לו תוספת בשעת פרעון זו רבית גמורה היא ואף על פי שלא התנה בתחלה והרי זה כהלוהו ודר בחצרו שהוא אסור.

אבל הנכון הכא דהיינו טעמא דשרי מפני שדרך מוכרי פירות להוסיף ולתת במדה גרועה ללוקחין אלא שבכאן היו חוששין כי אולי מפני הקדמת המעות היו עושין כן ולא מפני עין יפה דמכר בעלמא ואמר לו כיון דלא פסקת עמהן וגם לא הזכירו שהוא בשביל הקדמת מעותיך מתנה בעלמא הוא דיהבי לך משום עין יפה. ולזה נראה שכיון רש"י. עד כאן.

אמר ליה רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אדא דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשעבדי בהו טפי: ענין זה על כסף הגלגלת שהיו נותנין למלך והיו שם עניים שלא היו יכולין לפרוע והמלך מוכר אותם לעבודה לכל מי שיוציא הכרגא בשבילם והיה מזלזל בעבודתם אם היו ראויים ליטול שש פשיטים ביום בשכרם לא היה מחשב להם כי אם ארבע והיו בני פפא בר אדא פורעין הכרגא למלך בשבילם ונפרעים מהם בזו העבודה וחשש רב פפא שמא זו הלואה היא הוצאת הכרגא בשבילם שהם חייביו לתתה מיד למלך וכשמזלזל המלך בשכר עבודתם והם נוטלים אותו הזול מהם הוא רבית כי אין רשות למלך לזלול בעבודתם ומאחיהם הם נוטלים הרבית. והשיב לו רב אשי כי יש לו רשות למלך למכור אותם לעבודה עד שיפרע מהם שכך הוא משפט המלכים שקבלו אותו מן המלכים הראשונים והמשפט כך הוא דמאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב כרגא הילכך אותו הזול משל מלך הם נוטלים אותו ולא משלהם. וכי נפקי נמי צריכי גיטא דחירותא כדאיתא בגיטין. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: חזי מר הני דבי פפא בר אדא דיהבי זוזי דכרגא אאינשי ומשתעבדי בהו עיקר הפירוש כדפירש רש"י דישראלים היו והיינו דקאמר אאינשי וכדפרישנא בפרק החולץ והיינו דאייתי ליה הכא גבי רבית דהוה סלקא דעתיה דכי פרעי עלייהו כרגא דמלכא נעשה הכרגא חוב על האנשים ההם כאלו הלוום להם וכי משתעבדי בהו הוו שכר מעותיהן.

והא דגרסינן בנסחי דוקני ומשתעבדי בהו טפי יש לומר דקסלקא דעתיה דתרי איסורי עבדי חדא משום רבית וחדא שמשתעבדין בהם עבודת עבד אי נמי שהיו זנים אותם אלא שמלאכתם מרובה ממזונותיהם וההיא טופיינא הויא רבית. ואמר ליה מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דיהיב כרגא משתעבד במאן דלא יהיב כרגא כלומר כי כשיפרעו הכרגא של אלו למלך קנאום באותו כרגא כקונה עבד עד שיפרעום ואין המעות חוב והמלך יכל הוא למוכרם שכן זכה בהן ברעש הארץ וגוי קונה ישראל במלחמה כדאיתא בפרק השולח והמלך מוכר זכותו לבי פפא כגון שמכר עבדו לישראל והרי הוא קנוי לו בקנין הגוף והבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי והיינו דאמרינן בפרק החולץ דלכי נפקי צריכי גיטא דחירותא וכדפרישנא התם שפיר ולא שייך בהא אין עבד עברי נוהג בזמן הזה שאין היובל נוהג שאין זה מותר בשפחה ואין דיני עבד עברי נוהגין בו כלל וכדפרשינן בפרק השולח. ע"כ.

ומעייל להו בגוהרקא דרבא: להוליך את רבא שהיה ראש ישיבה בכסא של עץ ומוליכין אותו על כתפיהן מפני רוב העם הבאין לשמוע הדרשא לא היה יכול לעבור עליהן אלא בענין זה שאין דרך אדם חשוב לרכוב על סוס בפני רבים. ה"ר יהונתן.

האי מאן דיהיב זוזי לחבריה וכו'. עד אפרוותא דבלשפט: יש שפירשו כי בבלשפט היין נמכר ביוקר. אבל בפרק הספינה משמע לכאורה כי בבלשפט היה נמכר בזול והכא הכי קאמר שיתן לו במעותיו יין כפי שער הזול שנמכר בבלשפט. ולכולהו פירושי קשיא לי למה חייב לשלם לו כלום ומאי שנא ממבטל כיסו של חברו שהוא פטור מפני שאין היזקו אלא גרמא וכן אם הוביר שדהו אינו חייב לשלם לו אלא כשקבל עליו כן בפירוש.

ותירץ ר"י דהכא נמי כשהתנה כן בפירוש שאם לא יקח לו שישלם לו פסידא שלו ולא הזכיר התלמוד כן מפני דהא פשיטא דבלאו הכי לא מחייב ולא הוצרך אלא לפרש כיצד ישלם לו ולאי זה חשבון ישלם לו.

ומורי הרב תירץ דהכא אף על פי שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו סחורתו ואלמלא הוא לוקח על ידי עצמו או על ידי אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה מדין ערב וזה ענין שכירות פועלים דפירקין דלקמן שחייבין לשלם לבעל הבית מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעל הבית חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסיד על פיו וזה דין גדול. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד: האי דאמר רב חמא האי מאן דיהב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא וכו'. פירוש שנתן לו מעות לעסקא ואומר לו שיקח בהן יין ויוליכנה לבלשפט ביום השוק כי שם הוא ביוקר וזה לא עשה כן ובטל כיסו של חברו משלם לו כפי מה שהוא נמכר שם והוא כעין המשנה המקבל שדה מחברו וכו' והובירה. ולית הלכתא כוותיה משום דקניית היין אסמכתא אבל אם נתן לו יין להוליך ולא הוליך נראה שחייב לשלם מה שהפסיד באותו יום השוק שאותו יום אין לו תשלומין ביום שוק אחר. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: למזבן ליה חמרא לקנות לו יין בימות הבציר משלם לו יין כפי הדמים הקלים שקונים אותו אפרוותא דבלשפט שם מקום ידוע שהיין נמכר ונקח שם לרוב הלוקחים יין בימות הבציר ולפיכך הקדמתי לך מעותי זמן מרובה שתקנה לי יין באותו מקום הזול ולהביא לי כאן למקום היוקר ומשום אגר נטר לי ליכא כדאמרינן משום דמוזלי גבייהו אי נמי משום דמגלו להו תרעא אי נמי אחריות הדרך היה על הלוקח שהוא בעל המעות ולא על בעל החמרא והפסידו בזה שסמך עליו ולא שלח לשם ביד אחר.

והני מילי ביין סתם דבודאי סמכה דעתיה דבעל המעות שימצא שם יין הרבה למכור שהרי אינו מקפיד בין יין ליין בין אדום ללבן אבל ביין זה כלומר ביין כזה שהוא יין לבן וחשוב ומרוקח ולא אחר לא משלם ליה לפי שלא היה לו לסמוך עליו שהיה לו לחשוב שמא לא ימצא כזה והיה לו הוא בעצמו לילך לשם ולקנות אותו יין ואם לא ימצא ממנו יקנה מאחר. אי נמי הוה ליה למימר לשליח שיקבל מעותיו ואם לא ימצא כזה יקנה לו יין אחר. ורבא אמר אפילו ביין סתם לא משלם ליה כלל משום דאסמכתא היא כלומר אפילו הבטיחו ואמר לו אם אין אני קונה לך אפרע משלי אין זו אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו. עד כאן.

האי דאקשינן ומאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא לאו למימרא דמדינא משלם התם דהתם נמי אסמכתא היא אלא שאין מנהג הדיוטות הוא וכדאמרינן עלה בפרק המקבל. אלא הכי קאמר מאי שנא דלא תקנו בהא כדתקנו בההיא. ואהדר ליה דהתם תקנו משום דבידו ובהא לא תקינו משום דלאו בידו. וכי הא נמי הוא דאקשיה התם בפרק המקבל גבי ההוא דאמר אי מובירנא לה משלמנא אלפא זוזי ואמרינן אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ומאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא כלומר מפני מה לא תקנו בהא כדתקינו בההיא ואהדר ליה משום דגזים ובדגזים לא תקינו כן פירש רב האי גאון ז"ל. הרשב"א ז"ל.