שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה/דף עב

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עב עמוד א[עריכה]

תנו רבנן ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית יש למדין מכאן דהוא הדין גוי שיש לו שטר חוב על ישראל ויש בו רבית מפורש ועד שלא זקפו במלוה מכר הגוי או נתן אותו שטר חוב לישראל דאסור אותו ישראל לגבות הרבית כגוי עצמו שנתגייר וכן היה אומר מורי. ואין הראיה מחוורת דשאני הכא שהגוי הזה הוא עצמו הלוה מעות אלו וכשגובה אותן עכשיו נראה רבית הבאה מלוה ישראל למלוה ישראל ואף על פי שבשעת הלואה גוי היה השתא בשעת גוביינא ישראל הוא מה שאין כן בגוי שמכר חובו לישראל שהישראל הגובה אותו לא לוה כלום ואין כאן רבית מן הלוה למלוה. הריטב"א.

רבי יוסי אומר בין כך ובין כך גובה את הקרן וגובה את הרבית: כלומר בגוי שלוה מעות מישראל ונתגייר בין זקפן ואחר כך נתגייר ובין נתגייר ואחר כך זקפן וכדמפרש טעמא דרבי יוסי בגמרא שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. אבל בישראל שלוה מעות מגוי מודה הוא רבי יוסי לרבנן דאם קודם שנתגייר זקפן במלוה גובה ואם לאחר שנתגייר אינו גובה את הרבית. ואמר רבא וכו' הלכה כרבי יוסי.

ובירושלמי פליג בר קפרא אפילו בישראל שלוה מגוי דגרסינן התם רבי יוסי אומר ישראל שלוה מן הגוי ונתגייר זקפן עליו עד שלא נתגייר גובה את הקרן ואת הרבית ואם זקפן משנתגייר גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. תני בר קפרא גובה את הקרן ואת הרבית אמר רבי יעקב בר אחא טעמא דבר קפרא מכיון שאת מבריחו מן הרבית אף הוא נעשה גר שקר. עד כאן.

אבל אנן לא קיימא לן כבר קפרא דבירושלמי דיחיד הוא אצל רבי יוסי ורבנן. ובגוי שלוה מעות מישראל דאמר רבי יוסי דבין כך ובין כך גובה את הרבית יש מי שאומר דוקא שזקפן אבל לא זקפן לא.

ויש מי שאומר אפילו לא זקפן וזה נראה לי יותר דכיון שלא זקפן עד שלא נתגייר מה לי זקפן מה לי לא זקפן דהא טעמא אינו אלא משום דבהיתר נתרבה עליו ואין זה כאבק רבית דנימא זקיפן בפרעון ולא מסלקינן ליה בלא זוזי דהכא אפילו אבק רבית ליכא וטעמא דכדי שלא יאמרו דבשביל מעותיו נתגייר זה איתא אפילו בשלא זקפן הילכך לעולם גובה את הקרן ואת הרבית. ועוד דאם איתא הוה להו לאיפלוגי בדידיה במה דברים אמורים בשזקפן עליו במלוה אבל לא זקפן גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית אלא משמע כדאמרן כן נראה לי. הרשב"א.

שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה: יש מפרשים ואף על גב דאיסורא דאורייתא יש כח ביד חכמים להפקיר ממונו וליתן לזה ולי נראה דאיסורא דרבנן בלחוד הוא כיון דחיוב הרבית הוא מזמן גיותו שיטה.

וזה לשון הריטב"א: וטעמא דרבי יוסי כדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. פירוש וכיון שאינו אלא מדרבנן ומפני מראית העין בעלמא יש לנו להתיר מהאי טעמא דרבי יוסי וכן הלכה. עד כאן.

שטר שיש בו רבית: פירש רש"י שכתוב בו רבית מפורש פלוני לוה מפלוני רבית לזמן פלוני. והקשו עליו דאם כן היכי אמרי רבנן שגובה את הקרן והלא עדים פסולין הן שעברו על לא תשימון עליו נשך. ויש שתירצו דלא מיפסלי בהכי מן הסתם דהא לא משמע להו לעדים לא תשימון אלא על המלוה וכתביה רחמנא בלשון רבים. אי נמי דקרא על בית דין קאי דמזהר להו רחמנא שלא יניחו לעשות הלואה זו או שלא יגבו אותה וכדאמרינן בעלמא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ולא מיפסלי עדים אלא כשהתרו בהם קודם לכן וכן דעת הרמב"ם ויש ראיה לדבריו דהתם בסנהדרין לא אישתמיט תנא למיתני פסולה אלא בלוה ומלוה ולא בערב ועדים.

אבל רבינו הגדול הרמב"ן סובר שהעדים פסולין דלא תשימון דמיירי בלשון רבים אשימה דשטרא דעבדי עדים משמע להו לאינשי ואפילו לפי דעת הרמב"ם אין פירוש רש"י מחוור דהא ודאי לאו בשופטני וברשיעי עסקינן דיכתבו רבית מפורש בשטר שלהם ויחתמו עדים שכפרו באלהי ישראל וכי נפיק לבית דין או קרעי ליה לדרבי מאיר או מרעי ליה לרבית לדעת חכמים ועוד מדלא קתני שטר שכתוב בו רבית.

לפיכך הנכון כפירוש ר"י שיש בו רבית סתום שזקפוהו קרן ונודע על פי ידים אחרים שהעידו כן ולא ידעו עדי השטר בדבר ואפילו על פי עדי השטר עצמו משכחת נמי שאומרים שלא הרגישו ברבית אלא לאחר שמסרו השטר לידם והא פרישנא לה בבבא קמא בסייעתא ושמיא. הריטב"א.

וחכמים אומרים גובה את הקרן: יש מפרשים דגבי אפילו ממשעבדי. ואי קשיא לרבנן אמאי גבו ממשעבדי נימא לא ניתן ליכתב וכי תימא נהי דלא ניתן ליכתב רבית קרן ניתן ליכתב ליקשי לה בגמרא וליפרוק כדאקשי אלא הא דאמר רבי יוחנן וכו'. לאו קושיא היא דהכא כיון דכתיב ביה בפירוש פלוני לוה מפלוני מנה אף על פי שחזר וכתב מרבית כך וכך זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו ואף על פי שזה לא ניתן ליכתב זה ניתן ליכתב אבל גבי שטרי חוב המוקדמין זמן הכתוב בשטר לא ביתן ליכתב כלל. אי נמי דרבי יוחנן מפרשא ליה טפי. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: וחכמים אומרים גובה את הקרן פירוש ואפילו מנכסים משועבדים כדמשמע מסוגיין להדיא והיינו דאמרינן דרבנן לא קנסי היתרא. והא דתני בתוספתא שטר שיש בו רבית שבא לבית דין יקרעוהו רבי מאיר היא אי נמי רבנן וכשהרבית מפורש בו ולדעת הרמב"ן דמשוי להו עדים פסולים. עד כאן.

ויש מפרשים דגובה ואינו גובה מבני חורין קאמר וראייתם מדתניא בתוספתא המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו וכו'. והרמב"ן כתב דאינה ראיה דאף על פי שגובין קרן על ידי שטר זה כיון שהבעלים עצמן מצווין לקרעו אף בית דין קורעין אותו אבל אם הוציא פלוה שטרו בבית דין גובה את הקרן על פי שטר זה. וכן מסתברא לי דאלו לבני חרי למה להו למינקט פלוגתייהו בשטר שכתוב בו רבית לימא מלוה שיש בה רבית רבי מאיר אומר אינו גובה וכו'

וכי תימא דלרבותא נקטיה לומר דאפילו בשטר דמילתא אלימתא לרבי מאיר אינו גובה אפילו קרן ולרבנן גובה קרן לבדן ומבני חרי ולא ממשעבדי. לא היא דלרבי מאיר כיון דטעמיה משום קנסא מה לי בשטר מה לי בעל פה ולרבנן הא לא מפרשא בהדיא דלא ליגבי קרן ממשעבדי ואם איתא הוה ליה לפרושי בהדיא וחכמים אומרים גובה את הקרן מבני חורין ואינו גובה את הרבית כיון שעיקר חדושן בשטר היינו דאינו גובה אלא מבני חורין.

ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא דכיון שהביאה עם שטרי חוב המוקדמין דפסולין ולדמוייה לה וההיא דוקא פסולים לגבי משעבדי ולא בני חורין דלכולי עלמא מבני חורין גבי דאלמא אף לרבי מאיר לא קנסיה ליה להפסיד לגמרי הכא נמי לא להפסיד לגמרי אלא שלא לגבות ממשעבדי אבל מבני חורין גבי ולרבנן קרן אפילו ממשעבדי כשטרי חוב המוקדמין אליבא דריש לקיש דגבי לרבנן ממשעבדי מזמן שני. הרשב"א.

והא דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין: פירושה בין שכתבו בניסן והקדימו זמנן מתשרי שלפניו בין שכתבו בניסן ולא לוה עד תשרי או שקדמה כתיבת השטר לחתימתה פסולין. פירש רש"י שאינו טורף ממשועבדים מכלל דמבני חורין גבי. ועיקר מדאמרינן אלא הא דאמר רבי יוחנן וכו' נימא לא ניתן ליכתב ומשום לא ניתן ליכתב ודאי לא פסלינן ליה לגמרי אלא ממשעבדי לא גבי אבל מבני חורין גבי דומיא דמעשה דפרדיסא דפשיט לן כמלוה על פה דמי. ומאן דאוקמה בשחייב מודה אבל משום האי טעמא דלא ניתן ליכתב מפסיל שטרא לגמרי לא דק דהאי טעמא דלא ניתן ליכתב לא גזרה הוא אלא טעמא לאפסולי שטרא דלא גבי ממשעבדי שאין שעבוד הכתוב בו שעבוד מאחר שלא ניתן ליכתב. ועוד דהוה לן למימר בגמרא זביני לא הוי זביני שטרא כשר וגובה מנכסים משועבדים או פסול מדקאמרינן כמלוה על פה דמו משמע דכמלוה על פה הוא מחמת שטר זה שאם שטר זה פסול לא למלוה על פה הוא אלא מלוה בלא עדים הוא אלא ודאי לא ממעטינן משום האי טעמא אלא שאינו גובה מנכסים משועבדין. הרמב"ן.

והמאוחרין כשרים דאחולי אחליה לשעבודא קמא: ובשטרי מקח וממכר בין מוקדמין בין מאוחרים פסולים. ויש שטרי חוב מאוחרין פסוליה היכא דלא שיעבד ליה אלא נכסי דקנה עד ההוא יומא ולא שיעבד ליה נכסי דעתיד למיקני ואי מאחרי ליה לשטרא דילמא זבין לוה ארעתא בין זמן ההלואה לזמן הכתוב בשטר והוי משתעבדי ליה למלוה על ההוא שטרא שלא כדין לפיכך צריך לאיזדהורי בשטר מכר לכתוב יום המכירה בפירוש בכמה בחדש דאי כתיב בניסן סתמא דילמא הדר זבניה ניהליה בסוף ניסן ואיהו קטעין אין זבנתיה ניהלי בחד בניסן ואנא זבינתיה ניהלך בעשרה בניסן והדרית וזבנתיה מינך בעשרים בניסן והאי שטרא דאיתא בידי בר עשרים בניסן הוא.

ירושלמי. ולא הביאו רבינו זק"ל. עדים החתומים על השטר יכולין לאסהודי על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו. עד כאן. הרמ"ך.

וכתב הרמב"ן דהכי פירושו הידים מודיעין בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכו' ככתוב בנמוקי יוסף, הר"ן. אמר הכותב אי בשאין כתב וכו' אפילו לעקור כל השטר נאמנין וכדאיתא בריש פרק ב' דכתובות ואם כן היכי אמרי בירושלמי דאין נאמנין אלא על קצת ענין השטר אבל הנכון דאפילו ביוצא הן נאמנים וכבר הארכתי בזה בקונטרסים עשיתי על זה הענין הלכה למעשה באושק"א והסכמתי בזה בראיות ברורות וכך הם דברי בעל העיטור והרז"ה ורבינו האי גאון.

וראיה ברורה מפרק גט פשוט דהא רבה גברא רבה הוא וכתב ידו יוצא מכמה דוכתי ומכמה עדים ואפילו הכי אמרינן דחוזר ומגיד בדבר שאפשר לטעות בו. וסוד זה הענין ואשר הביא אל הרמב"ן והתופסים דרכו לאוקמה בשאין כתב וכו' הנה הוא שחשבו שהנאמנות היה ביותר מן השיעור שהסכימו בו הני רבנן שאמנם הוא בדבר שאפשר לטעות בו אבל כשישערו מתוך מה שנזכר בגט פשוט בעובדא דההיא איתתא דקאמרה לאו אנא הואי וכו' שלא האמינו העדים אלא בדבר שאפשר לטעות בו בלבד לא יהיה קשה בעיניהם לאוקמה אפילו ביוצא. וכבר כתבתי כי בשאין כתב ידן יוצא מאי איריא על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו אפילו לעקור את הכל נאמנים ותו לא מידי. הר"ש די וידש.

וזה לשון הרמ"ך: נראה לומר אף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר אם יש בשטר לשון מסופק ואין ידוע בבירור אם נשמע מלשון השטר שהעידו העדים על אותו דבר המסופק אם לא בהא הוא דמצו אינהו לאסהודי ואין בזה משום כיון שהגיד דלאו הגדה היא וכן כתבו הגאונים אף על גב דהוי כתב ידן יוצא ממקום אחר. ע"כ.

גזרה שמא יגבה מזמן ראשון: פירוש שילך לבית דין אחר שלא ידעו שהשטר הזה מוקדם והלקוחות לא ידעו גם כן בדבר ויגבה מהם מזמן ראשון הכתוב בשטר שלא כדין מה שאין כן בשטר שיש בו רבית דאפילו גבי לוה כוליה קרנא מיהת בהיתרא גבי ליה אליבא דרבנן. הריטב"א ז"ל.

ההוא גברא דמשכן ליה פרדיסא לחבריה אכלה תלת שנין וכו'. ואי לא כבישנא לה לשטר משכנתא וכו': פירוש ולא היו עידי המשכונא קיימין גם לא היו שם עדים שיעידו שירד בה בתורת משכנתא שאם כן כל יורד ברשות אין לו חזקה כדאיתא בפרק חזקת הבתים. אזל אקנייה לבנו הקטן והדר זבניה ניהליה. ואמרינן זביני ודאי לא הוי זביני לפום פשטא נראה דלא הוי זביני מפני שמתנת הקטן קדמה והוא זכה בקרקע מחמת מתנה זו ואף על פי שלא נתנה לו אביו אלא כדי להבריחה מן הלוקח כדי שלא יזכה במקחו מכל מקום כיון שנתנה סתם לבנו זכה בה בנו דאי לא זכה בנו מאי אהנו ליה מעשיו ולא עוד אלא דלהכי אקנייה לבנו קטן משום דקונה ואינו מקנה.

אבל יש שפירשו דקטן עצמו לא זכה כל שנודע לנו בעדים כי מפני הברחה זו נתנה ואף על פי שלא פירש כלום בשעת המתנה דהא אנן סהדי דמחמת אונסא הוא דאקנייה ולהברחה בעלמא ולגבי מתנה בגילוי דעתא סגי והיינו רבותא דאמרינן הכא דאף על גב דקטן גופיה לא קנה זביניה לא הוי זביני דמתנת קטן הויא ליה מודעה דמחמת אונסא זבין ואף על גב דמודעה דזביני לא מהניא עד דאמר אשתמודענא ביה באונסיה והכא ליכא עדים דידעי דהאי לוקח הוה מפחיד ליה בהכי דאם כן לא הוה צריך לו למעבד הברחה אפילו הכי מאי דמסר מודעא מעיקרא דמחמת אונס זבין מתנת קטן חשיבא כאלו אשתמודענא באונסיה ובדין הוא דמצי לאקנויי לבנו גדול דהא לא מצי איהו לאקנויי לאחריני אלא דמעשה שהיה כך היה וכן דרך הוא המבריחים להקנות לקטן וזה דעת רבינו. הריטב"א.

וזה לשון הרמ"ך: ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנין אכלה תלת שנין אמר ליה מלוה ללוה אי זבנתה ניהלי מוטב ואי לא כבישנא וכו'. קם אקנייה לבנו קטן. בין דיהבה ניהליה במתנתא גליא ומפרסמא בין מתנתא טמירתא מודעה מיהא הויא לזביני דאידך ואף על גב דקטן לא קני לה לגמרי במתנתא טמירתא הילכך אף על גב דהדר זבנה למלוה אין לך מודעה גדולה מזו הילכך זביני ודאי הדרי. ואפשר לפרושי דמשום הכי אקנייה לבנו קטן קנין גמור כי היכי דלא תיפוק מתותי ידיה וליקום איהו בארעא עד דלהוי בריה גדול.

ויש מי שאמר מעשה שהיה כך היה ולאו דוקא לבנו קטן לענין דינא דידן קטן וגדול לענין מסירת מודעה הכל שוה. ואפשר לומר דיהבא לבנו קטן במתנה סתם בלא זמן בכתב ידו בלא עדים אי נמי בלא זמן בסהדי ואפילו אי הוה מיגליא מילתא למלוה דהוה תפיס לה למשכנתא דמיהב יהבה לבריה לא הוה מצי מלוה לערעורי עליה דקטן דכמאן דליתיה דמי.

ודחוק דאפשר דכיון דלא חתימי עליה סהדי לא מוקמינן לה בידיה דקטן לאפוקי מיניה דמלוה דאחזיק בה ואי בסהדי נמי ואיתנהו נשיילינהו לסהדי דמתנתא אימת כתבוה ואית לן ליהמונינהו כיון דלא כתיב ביה זמן בשטרא ולא עדיף מקטן שתקף בעבדיו וירד לשדה חברו שמוציאין אותו ממנה.

ופירושא קמא מיחזי עיקר דכי היכי דלא ליחזק בה בריה לאלתר הוא דאקנייה לבנו קטן קנין גמור לגמרי. ואי הוה מקני לה לבנו גדול אפשר דהוה מחזיק בה לאלתר והוה מפיק לאבוה מינה וצריך עיון על כל דברים אלו.

הא דאמר רבי אסי מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים: לא אשכחן עיקרה היכן אמרה וקשיא לן ניחוש לקנוניא כדאמרינן בפרק קמא וקיימא לן בכתובות דהודאת בעל דין לגבי לקוחות לאו הודאה היא. ומשמע דממה ששעבד אחר הודאה קאמר וקמשמע לן דלא אמרינן כיון דלאו סהדי מפקי לקלא לא יטרוף אלא אמרינן כיון דאיהו מודה איהו משוי ליה לשטרא למגבה נמי ממשעבדי הכא נמי אף על גב דשטרא לאו כדין הוא כיון דמודה ביה הוי שטרא וגבי ממשעבדי.

אי נמי בשאומר לויתי ופרעתי קאמר וסבירא ליה מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ואפילו לגבות ממשעבדי שאחר כך וכן פירש רבינו חננאל. לאו היינו דרב אסי דאמר לוה שמודה בשטר שכתבו אין מלוה צריך לקיימו. ואף על פי שטוען פרעתי אינו נאמן וגבי המלוה ממשעבדי גם זה כן כיון שמודה בשטר זה אף על פי שטוען מכירה בטלה היא יגבה אפילו ממשעבדי. עד כאן. ורבינו הגדול לא כתבה משום דקיימא לן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. הרמב"ן.

וזה לשון הרשב"א: לא גרסינן מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו דהא קיימא לן כמאן דאמר צריך לקיימו. אלא גובה מנכסים משועבדים גרסינן. עד כאן לשונו.

וזה לשון הראב"ד: לאו היינו דרב אסי דאמר מודה בשטר שכתבו אינו וכו'. הא מילתא דרב אסי לא ידענא היכא. ונראה לי דלאו רב אסי היא אלא רב הונא הוא דשמעינן ליה הכי בכתובות פרק ב' והכי קאמר כיון דשמענא ליה דאמר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים אלמא נתבע גופיה קא משוי ליה שטרא הכא נמי הא קא מודה ואמאי לא הוי שטרא. אמר ליה רבא הכי השתא כי אמר רב הונא הכי במידי דניתן ליכתב אלא שטוען עליו טענת פרוע או תנאי או מודעא או כל מידי דנתבע גופיה מודה ביה דניתן ליכתב ואפילו אם אין הנתבע מודה כגון אנוסים היינו קטנים היינו כיון שלא נודע שהוא כדבריהם לאו כל כמינהו דפסלי לשטרא אבל הכא כבר נודע שאין המכר כלום ולא ניתן ליכתב הילכך הודאתו בכתיבת השטר לאו כלום הוא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: מעות מאי כמלוה בשטר דמו וגובה ממשעבדי או כמלוה על פה דמו ואינו גובה אלא מבני חורין אמר אביי לאו היינו דרב אסי דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. כך הגירסא במקצת הספרים וכן גירסת רש"י.

ואיתא דגרסי לאו היינו דרב אסי דאמר מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים והכל דרך אחד דמימרא דרב אסי איתא בכתובות כלשון הגירסא הראשונה אלא דהכא מפרש תלמודא דלרב אסי כיון שאין צריך לקיימו גובה בו מנכסים משועבדים ודרך התלמוד לשנות הלשון או להוסיף פירוש כדי לבאר ענינו ולכלהו נסחי קשיא לי מה ענין זה אצל זה דהתם טעמא דרב אסי משום דקיום שטרות דרבנן ואף על פי שהיה יכול לומר מזויף הוא מדרבנן כיון שהודה בו שהוא שטר כשר שוב אינו נאמן לפסלו ולומר שהוא פרוע והרי הוא לגבי משעבדי בכחו כשהודו בו גם כן הלקוחות שאינו מזויף דליכא למיחש לקנוניא דלוה אבל הכא בשטר מכר זה אין לנו דבר מכל זה אלא לענין אחר הוא לגמרי שהשטר מקויים בבית דין אלא שנתבטל כחו לענין המכר וקא מיבעיא לן אם נתבטל כחו לענין האחריות או לא. ויוד דהא לית הילכתא כרב אסי ומה ראיה מביא אביי מדבריו.

ויש אומרים דקים לן שאם רצה המוכר לומר שפרע האחריות ההוא נאמן ולענין זה דמי כמלוה על פה ומיבעיא לן כשהוא מודה שלא פרעו אם יהיה בכחו לגבי נכסים משועבדים ואף על פי שאין לקוחות יודעים אם פרעו או לא. ומייתינן דומיא מדרב אסי דסבירא ליה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואלו רצה לפסלו לומר שהוא מזויף הרשות בידו ואפילו הכי כשהודה בו שאינו מזויף שוב אינו נאמן לפסלו לומר שפרעו וגובים בו מנכסים משועבדים ומהניא הודאתו שגובין בו מנכסים משועבדים הכא נמי בשטר זה אף על פי שאין בו תועלת אלא על פיו שאלו רצה היה יכול לומר פרעתי כיון שהוא מודה שלא פרעו גובין בו מנכסים משועבדים.

ואין פירוש זה נכון דהא ודאי אם תמצא לומר שיכול לומר פרעתי פשיטא שאינו גובה מנכסים משועבדים דקיימא לן טוענין ללוקח ואין הודאתו של זה כלום במקום שחב לאחרים ופירש רב אסי נמי אינו גובה מנכסים משועבדים אלא כשהודו הם שאינו מזוייף ולא נתפרע. ועוד דאדרבה כיון דתלמודא לא בעי הכא אלא לענין אם גובה מבני חורין כמלוה על פה או מנכסים משועבדים כמלוה בשטר מכלל דקים ליה דלגבי פרעון דיניה כמלוה בשטר שאינו יכול לומר פרעתי דאי לאו הכי הוה ליה למיבעי מעיקרא אם טוען חבירו פרעתי מהו לגבי בני חורין כמלוה על פה דמי ונאמן או כמלוה בשטר דמי ואינו נאמן ואם תמצא לומר שאינו נאמן לומר פרעתי מהו לענין משעבדי.

אלא ודאי דתלמודא השתא דלית ליה טעמא דלא ניתן ליכתב קים ליה שאינו יכול לומר פרעתי דאמרינן ליה אי פרעתיה שטרך בידיה מאי בעי ומספקא ליה כיון שאינו יכול לומר פרעתי אם עומד בכחו לענין משעבדי ואף על פי שנתבטל כחו ואינו עושה כלום לענין המכר אף לענין האחריות אינו עושה מעשה שטר לגבות ממשעבדי והיינו דאמר ליה לאו היינו דרב אסי דאמר דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וגובה בו מנכסים משועבדים דאלמא אף על פי שהשטר מעצמו אינו כלום כיון שהודה בו שהוא מקויים ואינו נאמן לומר פרעתי גובין בו מנכסים משועבדים הכא נמי אף על פי שהשטר בטל עיקר כחו לענין המכר שהיה עיקרו של שטר כיון שאינו נאמן לומר פרעתי על האחריות אף הוא בכחו לענין שיגבה בו ממשעבדי. ואמר ליה מי דמי התם ניתן ליכתב כיון שהודה בו שאינו מזויף דין הוא שיעמוד בכל כחו מה שאין כן בזו שלא ניתן ליכתב לענין המכר שהוא עיקר השטר וכיון שלא ניתן ליכתב כמאן דליתיה דמי אף לפרעון ולכל דבר והיינו דאותביה מדתניא לשבח קרקעות דקתני שגובה את הקרן מנכסים משועבדים מפני האחריות שבו אלמא אף על גב דמכר מעיקרו בטל דמכר שדה שאינה שלו השטר עומד בכחו לאחריות שבו לנכסים משועבדים כיון שאינו נאמן לומר פרעתי דודאי היינו טעמא דהתם וזו לראיה דהכא נמי לא היה יכול לומר פרעתי דאי לא מאי קושיא אלא ודאי כדאמרן. והרבה פירושים נאמרו בשמועה זה אבל זהו הנראה לי נכון. והילכתא דכמלוה על פה דמי כיון שלא ניתן ליכתב. עד כאן.

וכתב הרמ"ך וזה לשונו: וזוזי גבי מוכר כמלוה על פה דמי ולא גבי להו ממשעבדי דהא לא ניתן ליכתב ההוא שטרא אלא להצילו מאונסו שלא יחזיק בה בתורת שהיא שלו משום הכי צריך כל איניש לאיזדהורי כדמשכן ארעא או מידי לחבריה לטפי מתלת שנין דלימחי ביה כל תלת שנין או דלכתוב ליה מלוה שטר הודאה שאינו יורד בה בתורת מקח אלא בתורת משכונא ולעולם לא אהא נאמן לומר לקוחה היא בתורת תזקה בידי כל זמן ששטר הודאה זה בידך. עד כאן.

דף עב עמוד ב[עריכה]

מתניתין. אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער: פירוש כשאין לו. היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש פירוש על כל הני דקתני מתניתין חשובין כאלו יש לו ממש ולפיכך פוסק עליהם ואף על פי שלא יצא השער. הריטב"א.

כתב הריא"ף בתשובה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. מה שאמרת מה היא הסיבה באמרם פוסק עמו על הגדיש בתנאי שיהא תחלה לקוצרים אין זה תנאי אבל אצלנו אסור לתת מעות על פירות חדשים בשער קצוב לפי שעתיד לצאת השער ביוקר יותר מזה ויהיה מה שלקח אותו בזול מפני קדימת המעות והוא אסור. ואם היה אותו שלוקח המעות מוקדמין תחלה לקוצרים אם היה מה שקצר כבר גדיש מותר לפסוק עמו השער לפי שמי שהיה קצירו גדיש הוא כמי שיש לו חטים ואם מכר מה שיש לו בזול אין בזה איסור לפי שאין בו רבית.

וכן מה שאמרת אם נמשך זה אל שאר חלקי המשנה רצוני לומר ועל העביט של ענבים ועל המעטן של זתים ועל הבצים של יוצר ועל הסיד וכו' ופוסק עמו על הזבל וכו' או נאמר שאינו אלא בחלוקה הראשונה ורצוני לומר פוסק עמו על הגדיש כבר אמרתי לך שתחלה לקוצרים אינו תנאי ובמה שאמרתי לך שאר חלקי המשנה הדין בהם שוה.

ומה שאמרת מה הפרש יש בין היותו תחלה לקוצרים או היותו סוף לקוצרים. ההפרש בזה הוא שאם היה תחלה לקוצרים והיה קציר גדיש היה מותר לפסוק עמו לבדו לא עם זולתו לפי שהחטים שלו הם מצויין והחטים של זולתו אינם מצויין. ואם היה סוף הקוצרים הנה החטים מצויין אצל זולתו ואין מדקדקים אם היה אצלו או לא היה שאף על פי שאין לזה יש לזה. עד כאן.

והא דקתני ופוסק עמו כשער הגבוה אכולה מתניתין קאי בין בפוסק על שיש לו בין בפוסק על שער שבשוק שצריך להתנות בפירוש שיתן לו כשער הזול דהשתא או דלקמן כי אם לא פסק כן אין לו ליתן לו אלא כשער דהשתא ואם חזר בו לוקח קאי באבל אמרו כדאיתא בגמרא בהדיא וכן הלכה. הריטב"א.

גמרא: דורמוס: פירוש רחבה גדולה והיא בלשון יון. פירוש אכלבי אוצרות. פירוש ארבי ספינות. מפני כשפותחין למכור פירותיהן בעלי האוצרות ובעלי הספינות שפירותיהן מרובין אינם מסיימין מהרה למכור פירותיהן אלא מושך השער שלהן עד זמן רב. רבינו חננאל.

כתב הריא"ף בתשובה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי פירוש קביע תרעייהו הוא התמדת השער ואין זו ההתמדה לעולם אלא שיתמיד שני חדשים ושלשה ואחר כך ישתנה ואין העיירות כן. עד כאן.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: באכלבי וארבי דמשיך תרעייהו. והיינו למאי דסלקא דעתין מעיקרא אבל אליבא דהלכתא הוא הדין שפוסקין על שער שבשוק דעיירות גדולות דקביע.

ומרי רבינו היה אומר בשם אחד מן הגדולים דלא חשיב בזמן הזה יצא השער אלא כשהסיעו בני העיר על קיצותן שלא למכור אלא כפי השער ההוא אבל כל שאין שם קיצותא של אגרדמים והרשות ביד כל אדם למכור כמו שירצה אף על פי שכולן מוכרין בשער אחד איו פוסקין עליו. ואין זה נראה משמעתין דהכא אלא כל שהשער קבוע ומשוך פוסקין עליו. עד כאן.

היו חדשות מארבע וישנות משלש: הכוונה בזה שאם היה המנהג כשהיו נמכרות המדשות ארבעה בסך ידוע היו נמכרות הישנות הרביע פחות משיעור המדה בחדשות אין סומכין על זה השער לפסוק עליו אבל לא נתיר לפסוק על שום דבר עד שיצא השער שלו בין שהיה חדש או ישן הריא"ף ז"ל בתשובה מועתק מלשון ערבי.

ופירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו: היו חדשות מארבע וישנות משלש אין פוסקין על הישנות מארבע בשביל שער החדשות עד שיצא השער מארבע לישנות. וכן בלוקט ובעל הבית אין פוסקין על שער הזול של זה לזה אבל פוסקין עם כל אחר לפי השער שלו דכי לית ליה יזיף מחבריה דהואיל ויצא השער שלו לא ימנענו מהלותו.

וקשיא לי הא דאמרי רבה ורב יוסף מאי טעמא אמור רבנן פוסקים על שער שבשוק וכו' והשתא יהיב טעמא אחרינא לומר דכי יש לו דמי הואיל ומוצא ללוות. עד כאן.

לקוטות: פירוש לקוטות עני המלקט לקט שכחה ופאה נקרא לקוטי כלומר לא חרש ולא זרע ולא קצר וכי לא זכה בפירות הללו אלא בלקיטה בלבד. תלמוד ארץ ישראל. רבי יוחנן אמר כל העיירות הסמוכות לטבריה כיון שיצא השער בטבריה פוסקין. רבינו חננאל ז"ל.

עד שיצא השער ללקוטות וכו': שיהא אדם נותן מכל חטים ארבע סאין בסלע לפי דתבואה של לקוטות בעבור שהם בזול נמכרים ביום אחדו וכשיתבעם הלוקח מבעל הבית לא ימצא מהן ויצטרך בעל הבית ליתן לו הפירות יפין ומיחזי כאגר נטר לי. ה"ר יהונתן ז"ל.

בעל הבית זילא ביה מילתא דיזיף מלוקט: איכא למידק דהא אמרינן טעמא בריש פרקין משום דאמר ליה הא חיטי בהיני הא חיטי בשילי. ונראה לי דתרי טעמי בעינן ואיתיה להאי ואיתיה להאי דאי לאו טעמא דכי לית ליה אזיל ויזיף מחבריה לא שרינן משום טעמא דהא חיטי בהיני ומיטי בשילי משום דמאן דשקיל זוזי אפירי אנן סהדי דלאו ארעתא למזבן בהיני ושילי מיד ולמיתן להאי שקלינהו אלא מימר אמרינן כיון דאיכא חיטי בהיני ושילי ויצא השער רבים מלוים לחבריהם והילכך אמרינן דילמא מזבן זבין האי מהשתא באיסרי דמייתי בידיה ואי לא אזיל ויזיף מחבריה אבל כל היכא דליתיה להאי טעמא אסור ומאי דלא פריש התם פריש הכא. ואפשר דלטעמא בתרא דאמרינן איבעית אימא מאן דיהיב זוזי לבעל הבית אפירי שפירי יהיב הדרינן מההוא טעמא קמא ולא בעינן אלא חד טעמא וכל דיהיב ליה לבעל הבית בפירוש לפירי דלאו שפירי פוסקים אפילו לבעל הבית משער הלקוטות. כן נראה לי. הרשב"א.

אין לווין על שער שבשוק: ואסיקנא דמעיקרא אמר אין לווין וכיון דשמעה להא דאמר רב שמואל בר חייא אחר כך לווין אמר איהו נמי לווין ופירשו הגאונים לווין סאה בסאה על שער שבשוק דכיון שיצא השער כמי שיש לו דמי וכן כתב הריא"ף בהלכות. והא דאמרינן בריש פרקין פוסקין על שער שבשוק אף על פי שאין לו דמצי אמר ליה שקילא טיבותיה דההוא גברא ושדי אחזרי וכו' ואמר ליה אביי לרב יוסף אלא מעתה מותר ללות סאה בסאה וכו' ואמר ליה התם הלואה והכא זביני דמשמע דאפילו על שער שבשוק הלואת סאה בסאה אסירא. ולא היא דהתם לאו הלואת סאה בסאה על שער שבשוק קאמר אלא אטעמא דשקילא טיבותיה דההוא גברא קא קשיא ליה דאם כן אפילו סאה בסאה שלא על שער שבשוק תשתרי דהתם נמי הא מצי אמר ליה שקילא טיבותיה דההוא גברא דלא אהני ליה ולא מידי דקדחו באכלבאי. הרשב"א

וזה לשון הריטב"א: אמר רב הונא אין לווין על שער שבשוק. פירש רש"י משמועה אין לווין מעות בדרך הלואה על מנת שאם לא יפרענו עד יום פלוני שיתן לו פירות כשער של עכשיו דאף על גב דדרך מקח וממכר שרי דרך הלואה אסור עד כאן. ואינו נכון דהא כעין קנס הוא ואף על פי שלא יצא השער מותר ואפילו במעות ממש יוכל לומר אם לא פרעתיך המנה הזה עד יום פלוני שאפרע לך מאתים וכדכתיבנא לעיל ממתניתין דמי שפרע מקצת חובו וממתניתין דהלוהו על שדהו.

לכך הנכון כמו שפירש רש"י בשם הגאונים אין לווין פירות סאה בסאה על סמך שער שבשוק דנימא הואיל ואיכא חיטי בהיני ושילי ליהוי כעד שיבא בני וכו' עד כאן. כלומר דאף על גב דהיכא דיש לו מותר ללות סאה בסאה כשאין לו אין לווין על שער שבשוק שיהא חשוב כאלו יש לו ונימא הא חטי בהיני דאף על גב דבפוסק על הפירות דרך מקח וממכר חשבינן שער שבשוק כאלו יש לו וכן פירש רבנו הגדול.

ונראין דברי הראב"ד שלא הוצרך לומר כן אלא כשיש ללוה מעות שיכול ליקח מן השוק כשיצא השער ובהא הוא דאסיקנא דלווין על שער שבשוק דכיון דמעותיו בידו וכבר יצא השער חשבינן ליה כאלו יש לו דמה לי שיש לו בביתו או שיש פירות בשוק ליקח. אבל כל שאין ללוה מעות ליקח מן השוק כי יצא השער מאי הוי ולמה יוכל ללות עליהן הא ודאי לכולי עלמא אסור. והא דפרכינן מבני רב דיזפי בתשרי ופרעי בטבת הכי פירושו דיזפי פירות בתשרי ופרעי להו בטבת ואף על גב דלא הוו להו פירות בתשרי אלא שיצא השער והיו להם מעות.

ואם תאמר וכיון שהיו להם מעות שיוכלו ליקח מן השוק כפי מה שנמכרים שם והרי הוא מקבל עכשו סאה מחברו למה לי שיצא השער דהא ודאי מאי דשקיל בלחוד הוא דיהיב וידוע הוא כי הסאה שהלוה לו שוה כאותה סאה שפורע לו הא לא בעינן שער אלא בפוסק מעות וכיוצא בו דבעינן למידע כמה פירות ראויין ליקח במעותיו באותה שעה שנותנם.

ויש לומר דאפילו הכי כיון דדרך הלואה היא ולא התירו חכמים אלא בשיש לו עד שיבא בנו או עד שימצא מפתח אין לנו שיהו פירות שבשוק חשובים כאלו יש לו ללות עליהן אלא כשהשער קבוע שכל אדם מוצא פירות כשיקבל זמן שירצה דכי ליכא שער קבוע אין הפירות מצויין לכל אדם ליקח וזו שיטת הרמב"ם ז"ל.

אבל מרי הרב פירש דלהכי קאמר על שער שבשוק מפני שבא לומר שאף על פי שלוה סאה שעשאה דמים עליו כשער שבשוק אפילו הכי אסור כיון דדרך הלואה הוא וכי אסיקנא דלווין על שער שבשוק כשאין לו דוקא בשעשאה דמים הא לאו הכי אסור והיינו דיזפי בתשרי ופרעי בטבת בכהאי גוונא שהיו עושין בתשרי הפירות שמקבלים דמים כשער שבשוק.

ואם תאמר אי עשאן דמים מאי טעמא דרב הונא דאמר אין לווין שזה פוסק על הפירות הוא כשיוצא השער שהוא מותר לדברי הכל בין שיפסוק במעות או בפירות דמה לי הן ומה לי דמיהן יש לומר דאפילו הכי כיון שהוא פוסק ממון על ממון והוא עושה בדרך הלואה לא מיחזי כמקח וממכר ולפיכך היה אוסר. עד כאן.

תנו רבנן המוליך חבילה ממקום למקום ברשות מוכר מותר: פירש רש"י אם קבל עליו מוכר אחריות הדרך וכו' ויש אומרים בתוספות דוקא שנתן המוכר ללוקח שכר טרחו על ההולכה או שהלך שלוחו של מוכר עם סחורתו עד שנמכרה הא לאו הכי אסור לעשות כן לכתחלה דהוה ליה רבית מוקדמת כי הלוקח טורח בה בהולכתה מפני מה שעתיד להלוות לו אותן מעות עד חזרתו. ודקתני ברשות מוכר מותר בכהאי גוונא מיירי דהוי ברשות מוכר לגמרי. והא ודאי כיון דהכי הוא פשיטא דמותר ולא קתני ליה אלא משום סיפא דקתני ברשות לוקח אסור ואף על גב דדרך מקח וממכר בכך והוא אינו מקבל אלא במה שנמכרה סחורתו במקום היוקר ונתן ללוקח שכר טרחו בדרך אפילו הכי אסור כיון שהולכה באחריות לוקח כן פירשו בתוספות.

אבל מרי הרב פירש דמתניתין כפשוטה דכל שבאחריות מוכר מותר ואף על פי שלא נתן ללוקח שכר טרחו דהליכה ומשום רבית מוקדמת לית לן למיחש בכהאי גוונא שהוא דרך מקח וממכר כי הלוקח זה אפילו פרע לו מעותיו בכאן עכשו או שהיתה שלו לגמרי רוצה הוא לטרוח להוליכה למקום היוקר למכרה שם ושיהא ניכר בסוחר וכי הא טרח השתא בדידיה טרח ומפני מה שעתיד להרויח בה הוא טרח בה ולא משום אגר הלואת מעותיו של זה.

ברשות לוקח אסור: פירוש דכיון דאחריות על הלוקח מעכשו הרי המעות הלואה אצלו מעכשו ומאי דיהיב ליה טפי ממה שהיה שוה בכאן אגר נטר לי הוא. ומסתברא דאבק רבית בלחוד הוא כיון דעיקרא דמילתא זביני הוא. הריטב"א.