שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה/דף סט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סט עמוד א[עריכה]

לאו הלכה אתמר אלא שיטה איתמר:    כלומר כי מה שאמר הלכה כפלוני והלכה כפלוני אינו פוסק הלכה אלא לומר שהלכה של זה תלויה בהלכה של זה דכלהו אזלי בחדא שיטתא ולמימר דשיטה נינהו ולית הילכתא כחד מינייהו. הריטב"א ז"ל.

אמר רב מותר שליש בשכרך:    תימה והא צד אחד ברבית וכו' ככתוב בתוספות ויש לומר דהכא הקילו טפי שאינו נותן לו יותר ממה שלקח אלא שהוא טורח בשבילו. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: ותירצו בתוספות דהכא גבי מה שנותנים למתעסק בשכר טרחה אף על גב דכי לא יהיב איכא אבק רבית ורבנן לא החמירו בו חכמים כולי האי דהא אמרינן לעיל דסגי בטבל עמו בציר ואפילו למאן דאמר דצריך לתת לו שכרו כפועל בטל הקילו גם כן כיון שעל הרוב איכא מותר שליש. עד כאן.

ושמואל אמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר:    פירוש לאו למימרא דסגי ליה בקציצת דינר לחוד דאם כן שמואל דאמר כמאן דהא ליכא ככלהו תנאי דלעיל דקאמר אלא או כפועל בטל או שכרו משלם או שיטבל עמו בציר אלא הכי פירושו שצריך לקוץ עמו שאם לא יהא שם מותר שליש שיתן לו דינר בשכר פעולתו כדי שלא ילך לביתו ריקן.

ומי אמר רב הכי והאמר רב ריש עגלא לפטומא פירוש בשכר עמלו. מאי לאו דאמר ליה מותר שליש. דאלו ריש עגלא לחוד ליכא למימר דאם כן רב דאמר כמאן. ומהדרינן דהכי קאמר או מותר שליש או ריש עגלא. פירוש דסבירא ליה לרב דבעסק של עגל דיו בריש עגלא לשכרו כפועל בטל כי בעסק מועט כזה הקילו. ואיבעית אימא דלעולם במילי דעלמא לא סגי במותר שליש וכי קאמר רב דמותר שליש לבדו מותר כגון דאית ליה למתעסק בהמות לדידיה שצריך לטרוח בהן ואמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי כלומר שאין טרחו נוסף כל כך בשביל עגל אחד ולפיכך דיו במותר שליש או בריש עגלא.

ואם תאמר ואפילו לית ליה בהמה לדידיה. נימא דכיון דהעגל הזה פלגא מלוה ופלגא פקדון והוא צריך לטרוח בחלקו אין טורח נוסף לו כל כך בשביל חלקו של חברו דאמרינן ליה גביל לפלגא גביל לכולא וליסגי ליה בריש עגלא. ויש לומר דלא דמי דכי אית ליה בהמות לדידיה בלא עסק זה שייך לומר גביל לתורי אנל הכא דבלא עסק זה לא הוה ליה לטרוח לא היה זה מקבל זה העגל לטרוח בכולו אלמלא פלגא של מלוה והוה ליה אבק רבית אם אינו נותן לו שכר טרחו. ויש שפירשו דהשתא דאתינן להכי אפשר דרב ושמואל לא פליגי ודשמואל בדלית ליה בהמות דידיה. ואינו נראה כן לפי לשון הגמרא. ומכל מקום הלכתא כרב באיסורי. ומיהו לא התיר רב אלא מותר שליש דשכיח אבל אם התנה על יותר ממותר שליש כגון מותר מחצה וכיוצא בה אסור. הריטב"א.

וכתב הראב"ד וזה לשונו: הא דאמר רב ריש עגלא לפטומא ושמואל דאמר קוצץ לו דינר כאדם בטל. אי נמי כי אמרינן שכרו כפועל הני מילי בסתם אבל במפרש אפילו בפחות מכאן ורב מילתא כי אורחא אשמועינן וכן שמואל. ע"כ.

גביל לתורא גביל לתורי מסתברא לי דלא אמר רב אלא בשכר עמלו אבל מזונו בחלקו יהיב ליה דהא לא שייך למימר גביל לתורי במזון. שיטה.

רבי אלעזר מהגרוניא זבן בהמה יהב ליה לאריסיה לפטומי:    פירוש למחצית שכר. ויהיב ליה רישא באגר טרחיה ויהיב ליה פלגא רווחא. והא דיהיב ליה רישא בלחוד באגר טרחיה אפשר דהוו ליה בהמות לדידיה אי נמי דאריסא למארי ארעא משתעבד סגי ליה בריש עגלא. אמרה ליה דביתהו אלו משתתפת בהדיה יהיב לך באליתא. כך גורס רש"י. ואליה לאו דוקא אלא לומר שהיה נוטל מחצית כל הבשר ואפילו חצי האליה שהוא נתח טוב.

ואית דגרסי יהיב לך דאלוותא כלומר בכל החתיכות. השתא שותפי אנן. פירוש ובשותפות ליכא משום רבית דהא אין כאן מלוה אלא חצי הקרן שלך וחצי הקרן שלי הוא פקדון גמור מאי אמרת קא טרחנא טפי פורתא כלומר ואין לי ליטול טרחך בחנם הא אמרי אינשי אריסי למרי ארעא משתעבד וכדי הוא האריס לטרוח גופו בכיוצא בזה בשביל בעל הקרקע. הריטב"א.

באתונות שמונה עשר חדש בסתם:    אם שם לו אתונות למחצה שכר אינו רשאי להסתלק מקבלנותו עד שמונה עשר חדש שתהא ראויה להרגילה למשאוי. ובשמסרן לו כשהן קטנות הוא דמיחזי לפרושי דאי לאו הכי למה ליה להטפל בהן שמונה עשר חדש. ומיחזי נמי דכדין אתונות כן דין פרדות ופרדין וחמורים אבל שאר מיני בהמה טמאה כגון סוס וגמל דין גודרות דיינינן להו דתייב ליטפל בהן עשרים וארבעה חדש שטפולן וטרחן מרובה עד זמן שתי שנים ואפשר לומר דאי קבלינהו להנהו בהמות והן משנה אחת שאינו חייב ליטפל בהן אלא עד תשלום שמונה עשר חודש לאתונות וכיוצא בהן ועד תשלום עשרים וארבעה חדש לכל שאר גודרות דאמרינן בהם ובגודרות שהם בהמה גסה ודקה עשרים וארבעה חדש. הרמ"ך.

וזה לשון הרשב"א. הגודרות עשרים וארבעה חדש:    פירש רש"י גודרות צאן. והראב"ד גריס גודדיות והם סוסיאות או פרדות. ונראין דבריו דבתוספתא שני לה הכין השם בהמה טמאה לחברו עד מתי חייב ליטפל בה סומכוס אומר באתונות שמונה עשר חדש ובגודדיות עשרים וארבעה חדש אלמא כולה בבהמה טמאה מיירי. ונראה שהרב גורס בגמרין השם בהמה טמאה וכן כתוב בפירושיו. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: תנו רבנן השם בהמה טמאה לחברו וכו':    גודרות סוסיות ופרדות. ומתניתא דקתני עד שיהיו משולשין ובחמורה עד שתהא טוענת ההיא במקבל העגלים והסייחין עצמן לגדלן עד שיהיו בני עושי שכר לבעלים. עד כאן.

ואם בא לחלוק בתוך זמנו חברו מעכב עליו:    ומדקתני חייב ליטפל בה משמע דלהחמיר על המתעסק בא התנא והכי קאמר שאם בא המתעסק לחלוק בתוך זמן זה חברו בעל העסק מעכב עליו מטעמא דמפרש ואזיל שאין דומה טפולה של שנה זו לטפולה של שנה אחרת כי מזונות השנה השנית מרובין יותר מן השנה הראשונה. וכן פירש רש"י.

ורבינו פירש ואם בא לחלוק אחד מהם בתוך זמנו חברו מעכב עליו ולא מיבעיא שמעכב בעל העסק דהא פשיטא דהא קתני חייב ליטפל בה אלא אפילו המתעסק יכול לעכב לפי שאינו דומה טיפולה וכו'. כלומר שיכול המתעסק לומר כי בשנה השניה הטרחא מועט להכניס ולהוציא ושבחה מרובה.

מכאן ואילך נוטל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל חברו:    פירוש כגון שהיו הולדות שהן שבח שוין עשרין דינרין העשרה שנופלין לו בחלקו הרי הוא שלו לגמרי והעשרה של חברו נעשין קרן וכיון שכן יש לו ליטול במה שישביחו הוולדות דאלו מכאן ואילך חצי הריוח לגמרי בשביל חלקו שהוא שלו וחצי מחצית הריוח שכופל לחברו כדין עסק דעלמא ואפשר דבלאו הכי בעי למשקל שכר עמלו ומזונו ולא חש התנא לפרש דהא פשיטא.

אבל רש"י פירש דאין לו ליטול כלום לשכר עמלו דכיון דכבר הוא שותף בולדות וחצי הקרן שלהם שלו ויש לו לטרוח בחלקו כי קא טרח משום דידיה קא טרח ולא מיחזי כרבית. ולא נהירא. ומיהו במותר שליש סגי ליה מטעמא דאמרינן גביל לתורא וכו'. הריטב"א.

הנהו תרי כותאי דעבדו עסקא וכו':    חלק וכו' וזמן החלוקה היא. לשנה אחריתי עבד אידך הכי בחמרא אמר רבא מאן פלג לך. ואף על גב דזמן חלוקה היא צריכי תלתא למשמייה לאשווייה חלקיה ואי לאו לאו חלוקה היא. הראב"ד.

מאן פלג לך:    פירש רש"י מי שם לך שמא לא נישומה יפה. פירוש לפירושו שמא שוה היתה יותר ממה ששמתה אותה ליטול בשבח אחר כן וכיון שהשומא בטלה לא תטול כלום דהיה לך להתנות בבית דין כענין ששנינו ראו מה שהניח לי אבא וכו' וכיון דליתא לשומא לא מצי לאתנויי ועוד נהגו לגדל הוה ואין לך ותרי טעמי לאפטורי לאידך לגמרי קאמר וכן כתב ה"ר משה שאם לא שם והתנה בשלשה אין לו בשכר כלום וכו' הרמב"ן.

אבל בתוספות אומרים דטעמא קמא דמאן פלג לך לא סגי אלא לבטולי חלוקה אבל ודאי חצי מחצה שקיל בשל חברו אף על פי שלא התנה וכדתניא בברייתא סתמא מכאן ואילך נוטל וכו'. הילכך הני תרי טעמי צריכי להדדי נינהו דקמא מבטל חלוקה ובתרא פטר ליה לבעל הבית לגמרי וטעמא דמילתא כיון דעסקא הוא מעיקרא לא בעי לאתנויי עלה דלמחצית שכר איתיהב ולא דמי לאחין השותפין.

ומכל מקום הני מילי במידי דצריך שומא אבל בזוזי דכמאן דפליגי מצי למפלג מנפשיה ושקיל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל חברו ובירושלמי ראיתי כן יתר מכאן חלקו של בעל הבית והשום עליו הכל כמנהג המדינה פירוש דהיינו דקתני בגמרא דילן מכאן ואילך נוטל והכל כמנהג המדינה דקתני שאם נהגו לגדל ולהתעסק יותר יגדלו ויתעסק ובעי התם מהו חלקו של בעל הבית והשום עליו בר נש יהב לחבריה מאה דינרין עבדין עשרין דינרין אהין נסיב פלגא ואהין נסיב פלגא של בעל הבית אית עבדין עלון קרן בר נש לא עבדין אלא נסבין ויהבין נסבין ויהבין ובסופה אינון פלגין משמע מהאי לישנא דמנפשייהו נעשין קרן בלא תנאי כלל לא בפני שנים במעות ולא בפני שלשה בדברים הצריכים שומא אלא שבני אדם אין נוהגין לחוש לכך אלא נושאין ונותנים עד שחולקין הכל בתורת ריוח. הרמב"ן והר"ן.

וזה לשון הריטב"א: מאן פלג לך ועוד מקום שנהגו לגדל. יש שפירש דדוקא בהא דאיכא הני טעמי אבל זוזי דלא בעו שומא כיון דלמחצית שכר אתיהיב ליה כל היכא דאיכא רווחא יכיל למשקל פלגא דידיה ולארווחא לנפשיה ובאידך שקיל פלגא כדין עסק במה שירויח מכאן ואילך וכן בכל פעם ופעם שיהא שם ריוח ואין לו להמתין עד סוף הזמן שיטול חצי הריוח ביחד דאם כן פסיד טובא וכיון דלמחצית שכר אתיהיב ליה ולא פירשו כלום בכל שכר ושכר שיעשו דינרי וארווחו עשרין דינרין שקיל לגרמיה עשרה דינרין ואידך איתעביד עלווי קרן כלומר המאה ועשר נעשין קרן שיטול כמה שירויחו מכאן ואילך כדין המתעסק ברם בר נש לא עבדין הכי נסבין ויהבין ולבסוף אינון פלגין כלומר הדין כמו שאמרנו אבל המתעסקים (אין) נוהגים אלא שנושאין ונותנין בעסק ואין חולקין בריוח אלא בסוף והוא הדין בעסק דבעי שומא אלא דכי בעי למשקל אגריה בעי למפלג בפני שלשה שמאין ואין צריך להתנות ולומר שהוא מרויח לעצמו במה שנוטל לחלקו דאף על גב דגבי יתומים גדולים וקטנים שרצו להשביח הנכסין לעצמן צריכין תנאי בבית דין כדאיתא בפרק מי שמת התם בנכסי ירושה דאחין מחלו אהדדי אבל בזה שקבל עסק ממחצית שכר אינו צריך תנאי בית דין ואפילו קבעו זמן לעסק וכל שכן בשלא קבעו לו זמן וכן פירשו מקצת רבותינו בעלי התוספות וכן דעת רבינו. עד כאן.

וכתב הרמ"ך וזה לשונו: היכא דנשתתפו לזמן ידוע לא מצי חד מינייהו לאערומי ולמפלג בגו זימניה היכא דאתני איהו מעיקרא לאיעסוקי בכוליה ממונא ואי פלג לאו מידי עבד אף על גב דפלג בבית דין מומחין וכן כתב הר"מ במז"ל בהלכות שלוחין. וכן נמי אי הוו פירי דהאידנא זילי ולקמיה מתייקרי אף על גב דלא אתנו ולא קבעו זימנא לא מצי חד מיניה פליג בלא דעתא דחבריה ואפילו בבי דינא. מיהו היכא דאתנו לאיעסוקי בההוא ממונא תרווייהו ואזל חד מינייהו למדינתא אחריתי ושבק עיסקא בידא דחבריה אף על גב דקבעו זימנא מעיקרא מצי פליג בבי דינא ואיעסוקי במנתא דיליה ושביק מנתא דחבריה בבי דינא. עד כאן.

בספר החכמה לה"ר ברוך ז"ל סימן קס"ט ובפירוש רבינו חננאל מצאתי דיצא הוא דמעכב עד דמטי זמן מכירתה כגון הא דגרסינן בגיטין בפרק כל הגט בשלשה פרקים בשנה מוכרין את התבואה וכו'. עד למאי הילכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפי. עד כאן.

ורב עמרם גאון ז"ל כתב הני בי תרי דעבדו עיסקא בהדי הדדי ועדיין לא פלוג עסקיהון ורווח טובא מה שאין כן באחרים דינא הוא דמעכב דאמרינן כיון דחזא ליה דרווח טפי ידע ליה דהאי מזלא דחד מנהון הוא. ומנא לן דאמרינן הכי דאמרינן בעלמא הוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו ואמרינן למאי הילכתא אמר רב פפא לא למזבן מיניה ולא לזבוני ליה אלא לאשתתופי בהדיה אלמא איכא למיחש להכי. עד כאן מהספר הנזכר.


דף סט עמוד ב[עריכה]

בנסיובי דחלבא והיינו חולבות:    תו תרי הצמר שנושר מהם בשעה ששוטפים אותו בנהר שנמרט מהם עם תלישת הקוצים הנאחזים בהם וכן מה שנמרט מהם עם נקיות הרעי שנדבק בהם. תותרי תותי רעי. הראב"ד.

וזה לשון רבינו חננאל: תותרי הוא הצמר שעל הירכים שגללי הצאן מסתבכין בו בשעת שיוצא הרעי מן החלחולת והרועים תמיד גוזזין אותו הצמר כדי שלא יהו הגללים נתלין בו. עד כאן.

ורבי יוסי ברבי יהודה סבר לה כאבוה וכו':    פירוש ואפילו לא התנה בהכי. ועוד דמסתמא לא מדקדקי בהכי ואפילו רועה אחד או שותף נוטלן לעצמו ואין מביאין לידי חשבון דבעלים לא קפדי בהכי והוי כעין טובל עמו בציר וכדפירש רש"י דהוי כעין ויתור. שיטה.

משכרת אשה לחברתה תרנגולת בשני אפרוחין לשנה שלא תאמר אינו דומה למשכיר בהמתו שהבהמה מכחשת במשאה וברכיבתה ומה שנוטל עליה שכר שכר כחשה הוא נוטל ועוד כי האונסים מצויין שם בדרכים והם על בעל אבל זו אין בה טורח ואין האונסין מצויין בה וכיון שזו מתחייבת לה בגנבה ואבדה כדין שוכר וזו נוטלת עליה שכר מיחזי כרבית וליתסר קמשמע לן. ומותרת אשה שתאמר לחברתה תרנגולת שלי ובצים שלך ונחלוק באפרוחים דברי רבי יוסי ברבי יהודה. אף על פי שאחריות של תרנגולת ובצים על שניהם אם תמות או תאבד.

ואף על פי שבעלת הבצים היא נפחתת דמי הבצים ובעלת תרנגולת לא תפחת כלום חולקות למחצה מפני שהתרנגולת גם היא מכחשת בגדול האפרוחים ומתבטלת מלהטיל בצים כל ימי גידוליהם ויצא זה כנגד זה ויצא הריוח והשכר לאמצע ורבי שמעון אוסר משום דקא בעיא למיפק לה שכר עמלה ומזונה באפרוחין בתרנגולת. ורבי יוסי ברבי יהודה סבר הא איכא בצים מוזרות שהן שלה.

ונראה לי דוקא שבעלת התרנגולת מגדלת אותן ושומרת תרנגולת שלה ואפרוחיה ואף על פי שהבצים אינם משלה היא נוטלת המוזרות בשכר עמלה ומזונה אבל אם היתה בעלת הבצים מגדלת אותן אין כאן חשש לפי שהתרנגולת חוזרת בעיניה בכחשא ואפילו היתה אחריותה על שתיהן משלה יתנו לה בשכר כחשה ושכר בטלה תטול כענין השם פרה מחברו וכו' הואיל ולא עשאה דמים מחיים. הראב"ד.

תנו רבנן מקום שנהנו לעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין לעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין:    פירוש דרך התגרים והחנונים לשכור כתפים להביא פירותיהם מביתו של מוכר לחנות וכן כל סחורה שהם קונין ואינו מנהג שיביאו הם על כתפם. וכן לעגלים וסייחין קטנים כשהם צריכים להוליכן ממקום למקום או מן המרעה לעדר ואותו שכר מחשבין אותו בחשבון הקרן והמקבל שהוא מוציא את השכר ההוא נוטלו משם תחלה והריוח שיהיה מאותו יום ולמעלה יחלקו אותו עם בעל העסק ולא יאמר לו בעל העסק אותו השכר יהיה משלך שכבר נתתי לך שכר עמלך ומזונך והיה לך להביא על כתפך אלא נוטלו משם כי שכר עמלו הוא שעמל בו בתוך ביתו ובתוך חנותו במכירת הסחורה ובסדורה וכן בבהמה אבל שיתבזה ויהיה נושא בכתף בפרהסיא לא.

וכן מקום שנהגו לעלות אחת או שתים מן הולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין ולא יאמר לו מעות תטול בשכרך רבי שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו וכו' ואפילו במקום שנהגו לעלות שכר כתף למעות ולבהמה ואין צריך לעלות לו שכר עמלו ומזונו של סיח ושל עגל מאי טעמא משום דאיכא גללים של סיח ושל עגל ושלה. והאי דקאמר ואפילו במקום שנהגו וכו' כלומר אף על פי שמחמירין על בעל העסק לתת לו שכר כתף חוץ מעמלו הני מילי בעגלים וסייחים בפני עצמן אבל עם אמותיהן אין מעלין אפילו שכר עמלו ומזונו וכל שכן שכר כתף מפני שהאם מעלה מזונות לה ולבנה והעמל יוצא ממנה ומגלליה וגללי הסיח. הראב"ד.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות ולבהמה ולפירות מעלין. פירוש לא שנהגו כן בעסק דאם כן פשיטא. אלא הכי קאמר שאם נהגו לעשות כן בשותפין בעלמא או בעסק שכולו פקדון נוהגין כן בסתם עסק דלא מיחזי כאגר נטר לי. ורבי שמעון בן גמליאל סבר שמין העגל עם אמו שלא לתת על העגל שכר עמלו ומזונו אף על פי שנהגו כן בעסק דפקדון ולית הילכתא כוותיה. עד כאן.

וזה לשון הרמ"ך: מקום שנהגו להעלות למתעסק יותר על מחצה בריוח שכר כתף ושכר חמר או גמל בין למעות שקבל בתורת עסקא ליקח בהן פירות בין לבהמה ששם ממנו בהמה למחצית שבחא ואף על פי שעושה ואוכל נהגו בני המדינה לפסוק שכר למקבל עליו לטרוח בה להוליכה אצל מרעה שמן במקום רחוק ושם אותה עליו בסתם יטול המקבל בה שכר כפי המנהג ואף על פי שעושה ואוכלת. וכן אם נהגו להעלות כל הולדות למקבל בשכר עמלו ומזונו יתר על מחצה בשבח מעלה לו כפי המנהג ואף על פי שלא פסק עמו מתחלה.

ורבינו חננאל פירש מקום שנהגו ליתן שכר כתף למעות כגון שהיו הפירות בבית המקבל אותם בתורת עסקא ומעלה הפירות עליו כשער שבשוק מעלה עליהם שכר כתף שהיה מביא מבית בעל המעות לבית המקבל כדתניא היו פירותיו מופקדין אצלו ואמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע מוציא לו שכר בית שכר כתף ומעלה לו במעות. עד כאן דברי רבינו חננאל.

מיהו לבהמה לא מתפרש בהאי צניינא דלא שייך אגרא כולי האי בהולכתה מבית השם לבית המקבל הילכך אית לן לפרושי כפירושא קמא וכן פירש המפרש של ההלכות רבינו יהונתן ז"ל. ואפשר לפרש מקום שנהגו בני המדינה שמעלה לו בעל הממון למקבל שכרו במעות אינו רשאי לשנותו להעלות שכרו בבהמה וולדות.

ובמקום שנהגו להעלות בבהמה או בולדות אינו רשאי להעלותו במעות אבל העלאת השכר מן האמצע אי אפשר בלא חשש רבית אלא אם כן התנה עמו שיטול דינר או סלע יתר על חלקו בשביל אותן הוצאות ואם עשה כן הן יתר הן חסר מותר והר"מ במז"ל כתב מקום שנהגו לעלות שכר כתף למצות העסק מעלין ויהיה כל השכר שנוטל המתעסק בשכר שנושא על כתפו בכלל שכר המעות וכן אם דרכן וכו'. עד כאן לשונו.

בני רב עיליש וכו':    קשיא ליה לרב אב ב"ד מאי אהני לרב עיליש משום דהוא גברא רבה אי נמי הוה איניש אחרינא לא גבי פלגא באגר כיון דאית ליה פלגא בהפסד. ומוקים לה בכגון דיהיב ליה מנה פלגא באגר ובהפסד ואפסיד מעיקרא ושקיל מארי עסקא פלגא בהפסד. ובתר הכי רווח ויהיב ליה פלגא רווחא ואתא עובדא קמיה דרבא דתבע מארי עסקא קרנא מיתמי. ואמר אלו הוה איניש אחרינא אמינא פלגא רווחא יהב ליה וכיון דשקל לא מפקינן מיניה ולא מסלקינן ליה מקרנא דשטריה בלא זוזי דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא כיון דגברא רבה הוא על כרחך הכי כתיב בשטרא תרי תלתי באגר הילכך מאי דשקל פלגא ברווחא תילתא דממונא הוי רווחא ואינך קרנא הוא דשקל.

והך סברא לאו מיחוורא גבן דאי מאי דיהב ליה רווחא בסתם יהב ליה אי נמי לאו גברא רבה הוה מצי אמר מאי דיהבי לך קרנא הוה ורווחא לא יהבי לך מיניה כלום וגבי מיניה בדיניה ולא פלגא וליכא סלוקי בלא זוזי וכיון דמצי למימר הכי טוענין ליורש בכל מקום כל שכן במקום איסור ואי לשם רווחא יהב ליה באפי סהדי אף רב עיליש דגברא רבה הוא פלגא באגר ופלגא בהפסד שקל ושבקיה לחסירותיה דהא איכא סהדי.

ואני תמה עליו ז"ל שלפי סברתו היה לו להעמיד כגון דיהב ליה מנה בתורת עסקא וכתב ליה שטרא במנה וקביל עליה בשטרא פלגא בהפסד ורווח עשרים ויהב ליה עשרה בתורת רווחא מפורש ובתר הכי אפסיד ובעי למשקל פלגא בהפסד ואלו הוה גברא אחרינא שקיל דלא מסלקינן ליה משטרא בלא זוזי והשתא דגברא רבה הוה אמר רבא הכי כתיב בשטרא דאי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד וכיון דשקל פלגא באגר שקיל בהפסד תרי תילתי.

ויש מבעלי סברת הרב ר' אפרים שאומר דלא אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא שפירש להא מילתא דרב עיליש הכי דמטי רווחא בעיסקא ויהב ליה פלגא רווחא בתורת רווחא מפורש ובתר הכי מטא ביה פסידא ונח נפשיה דרב עיליש ואתא ההוא גברא ושקיל ממוניה מבני רב עיליש ולא שקל אלא פלגא בהפסד ואתו בני רב עיליש בתר הכי לקמיה דרבא ואהדר להו משום דאבוהון גברא רבה הוה.

וזה הפירוש אינו נכון ולישנא דגמרא לא דאיק כוותיה דקאמר נפק עלייהו ההוא שטרא אתו לקמיה דרבא אלמא לאיפטורי אתו לקמיה ובתר דעבדין לא מתמלכין ומדלא מפרשי לה בגמרא דכבר גבי ואהדר להו רבא שמע מינה דלאו הכי הוה. ועוד דאף על גב דרב עיליש גברא רבה הוה אי כבר שקל מרי עיסקא לא מפקינן מיניה דאי טעין ואמר כבר נתתי לו שכרו כפועל מהימן ואי נמי לא טעין שמא התנה עמו ליתן מן הריוח יותר על חציו אחד ממאה שבו והיינו דכתיב בשטרא אי פלגא באגר אי פלגא בהפסד כמו שהתנינו ואי נמי אמרינן לא כך היה המעשה וכו' אלא פלגא באגר ופלגא בהפסד התניתי עמו בלא שכר טרחו כלל אכתי לא מפקינן מיניה כלום שהרי רבא בתורת דלמא נחית לה ולאו לאפוקי ממאריה דממונא והפירוש שכתבתי למעלה עולה יפה אבל עיקר הדין לא נראה לי כן אלא כך הוא שאלו היה אדם אחר היה נוטל פלגא בהפסד שכך קבל עליו וכיון דאידך פלגא פקדון הוא על כרחך חייב ליתן לו מה שרווח מאי איכא דטרח ליה וטרחיה הוי רבית ליתן ליה אגר טרחיה וההוא כפועל בטל ועכשיו מפני שהוא גברא רבה אמר רבא הכי לתיב ביה אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו' והרשות נתונה לרב עיליש דהכי אתנו מעיקרא. ומיהו אי לאו משום תנאה דינא פלגא בהפסד ותילתא באגר הוא למאן דיהיב עיסקא לחבריה למשקל אגרא ופסידא מיניה וביה דהיינו תקנתא דרבנן דאמור פלגא מלוה ופלגא פקדון ואלו בתרי תלתי בהפסד לאו פלגא דמלוה הוא. הרמב"ן.

וזה לשון הרשב"א: וכתב הראב"ד דמעיקרא מטא ביה רווחא ושקל מרי עיסקא פלגא ובתר כן מטא ביה הפסד ושקל מארי עיסקא בתר דשכיב רב עיליש מיתמי עד דמטא ליתמי פלגא בהפסד ואלו איניש אחרינא הוה מאי דשקל שקל דהוה אמינא דכך התנו ואף על גב דאיכא אבק רבית מכל מקום מאי דשקל שקל דאבק רבית הוא אבל השתא כיון דרב עיליש גברא רבה הוא אמרינן דאיהו לא ספי איסורא לאינשי ולא אתני באיסורא והכי קאמר פלגא באגר ובהפסד כדיניה והא פלגא לא קאי אהפסד אלא אבאגר ואף על גב דקדם מארי עיסקא ושקיל מפקינן מיניה דודאי רב עיליש לא אתני באיסורא.

וקשה לפירושו מה שאמרו מה נפשך אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואל פלגא בהפסד תרי תילתי באגר דלפי פירושו על כרחך פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד קאמר ואין אומרים בזה מה נפשך. ושמא דברי רבא היו לבעל העסק והכי קאמר ליה רב עיליש גברא רבה הוא ולא מתני באיסורא ולפי לשון השטר תנאי של איסור הוא דכל עיסקא אי אפשר אלא בחד מהני תרי גווני או פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד או בהפך.

ולי נראה דהכי קאמר אי איניש אחרינא הוא הוה אמינא שטרא דוקא ותנאי של איסור הוא ושטרא פסולא הוא אלא מהדרינן ליה אעיקר דינא דעיסקא דהיינו פלגא מלוה ופלגא פקדון ואי מטא בה הפסד לא שקיל מארי עיסקא אלא פלגא אבל השתא דרב עיליש גברא רבה הוא אמרינן האי שטרא דוקא ותנאי של היתר הוא שכך התנו פלגא באגר ובהפסד כלומר איזה שאבחר אני או פלגא באגר ופלגא בהפסד ואי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר. כן נראה לי. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: מה נפשך אי פלגא באגר וכו':    פירש רש"י כיון דקיימא לן דרב עיליש לא יהיב אבק רבית דיינינן לישנא דשטרי דהאי דכתיב ביה ובהפסד או בהפסד בעי למימר והכי קוץ בינייהו שיקבל בעל העסק או פלגא באגר או בהפסד ושיהא הרשות ביד המתעסק וכך הוא דינו או פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד או פלגא בהפסד ותילתא באגר שכך דין חכמים כדי שישתכר המתעסק בזה שכר עמלו ומזונו. והוי יודע דכי מחשבת בהא תשכח דיהיב ליה למתעסק בשכר עמלו שליש ריוח הפקדון הא כיצד לעולם דיינינן עיסקא מסתמא פלגא מלוה ופלגא פקדון הילכך כי דיינינן דנקיט פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד הא ודאי כי היכי דנקיט פלגא באגר הוה ליה למנקט נמי פלגא בהפסד בלחוד דהא פלגא פקדון הוא וכשם שאלו הרויחו ששים דינרין נוטל שלשים כך כשהפסידו ששים לא יפסיד אלא שלשים בלבד ואלו אנן דיינינן עליה תרי תלתי בהפסד דהיינו ארבעים אשתכח דדרי עשרה טפי מדיניה ואינון עשרה אינן שליש ריוח הפקדון.

וכן לאידך גיסא דפלגא בהפסד שהוא שלשים כך הוה ליה ליטול פלגא בריוח שלשים וכיון שאינו נוטל אלא שליש הריוח שהוא עשרים נמצא נותן לזה עשרה דינרין שהוא שליש ריוח הפקדון שהוא כנגד עמלו שהיה לו לתת כפועל בטל. וקשיא להו לרבנן מאי אהניא לרב עיליש משום דהוה גברא רבה לפרושי הכי בלישנא דשטרא והלא בכל אדם נמי כיון דאבק רבית הוא כפי פשוטו של שטר או דיינינן לישנא כדאמרינן השתא או יהיב ליה שכר עמלו. ותירצו דהכא מיירי כי בחיי רב עיליש הרויחו ונתן להם פלגא ברווחא ועכשיו מצאו הפסד והמלוה היה אומר דלא דארי אלא פלגא בלחוד דעסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון דאף על גב דאבק רבית הוא כיון דקא שקל ליה מחיים שוב אינה יוצאה בדיינים אבל השתא דרב עיליש גברא רבה אנו דנין השטר כאלו כתיב ביה בפירוש פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד.

ועוד הקשו בלאו הכי נמי נימא דרב עיליש היה נוטל שכרו כפועל. ותירצו דקים להו דלא שקיל וגם המלוה מודה ותלמודא הוא דפריך דלא סגי שלא טבל עמו בציר. ואין זה נכון. ונראה לומר דהני תרי פירכי חדא מתרצא בחברתה דאלו באיניש דעלמא הוה דיינינן לישנא דשטרא כפשטיה פלגא באגר והפסד וטענינן ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון דשכר עמלו הוה יהיב ליה אבל השתא משום דרב עיליש גברא רבה הוה קים לן דחס ליה למעבד שטרא בתורת אבק רבית שהיא לזות שפתים ולקבל שכר עמלו בעל פה ואלו איתא מיכתב הוה כתיב לה בשטרא. ובשם אחד מהגדולים קבלתי דהא דאמר רבא לאו מדינא קאמר לה אלא כעין שודא שקבלו עליהם. ונכון היה אלא שאין לשון הגמרא משמע כן דאתי לקמיה דרבא לדינא משמע. עד כאן.

והאי דינא דאמר רבא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תלתא באגר אין השיעורין שוין דמאן דמתני פלגא באגר נוטל בשכר עמלו רביע בריוח כיצד הרי שנתן לו מנה והתנה עמו מתחלה פלגא באגר וריוח ששה סלעים כיון שאם הפסידו ששה היה מפסיד בעל הבית ארבע היה לו ליטול מן הריוח ארבע ומתעסק שני סלעים והוא נוטל שלש נמצא זה המתעסק נוטל רביע ריוח הפקדון בשכר עמלו ומי שהתנה שיטול בעל הבית מחצה בהפסד וריוח ששה היה לו ליטול גם כן שלש בשכר והוא נוטל שני סלעים ומתעסק ארבע נמצא נוטל שליש ריוח הפקדון בשכר עמלו אבל לכך דנו חכמים כן מפני שדין העסק הוא פלגא באגר ופלגא בהפסד ושיתן לו שכר עמלו וזה כיון שהתנה שיטול המתעסק מחצה בשכר והיה מן הדין שיטול המתעסק מחצה בהפסד והוא אינו נוטל אלא שליש נמצא בעל הבית מפסיד שליש מן הראוי לו מן הדין והוא שליש הפקדון שהיה ראוי למתעסק ליתן לו והוא בשכר עמלו וגם כן כשהתנה עמו שיטול פלגא בהפסד היה מן הדין שיטול בעל הבית פלגא באגר והוא מפסיד שליש ונוטלו הלה בשכר עמלו והנה למדנו לפי דרך זו שליש הפקדון הוא נוטל בשכר עמלו של זה או שהוא פוחת שלא ישלם ההפסד בכנגד שליש הפקדון.

ויש אומרים שעל זה הדרך הוא הדין לעולם שאם התנה עמו לתת לו רביע השכר כגון שנתן לו מנה בתורת עסק והפסיד שמונה דינרין אינו משלם כלום לפי שהחלק שיש לו בשכר הוא בתורת מלוה ולא יותר שאלו היה שם מלוה יותר היה נוטל יותר שכר שכל שכר המלוה שלון כך אמר רבינו הגדול בתשובותיו שאם לא רצה ליתן מן הריוח שליש או רביע לא יהיה בתורת מלוה אלא שליש הממון או רביעיתו והשאר בתורת פקדון נמצא שלשה חלקים פקדון וזה נוטל שליש ריוח הפקדון בשכר עמלו שאינו משלם כנגדו הפסד והרי הפסד הפקדון ששה והשליש הוא שני דינרין שהיה ראוי זה לשלם נמצא פטור לגמרי. וכל שכן אם התנו שיטול המתעסק שמינית הריוח אם הפסיד אינו משלם כלום וראוי ליטול לפי החשבון אבל אין לו שלא אמרו שישלם המפקיד שליש משלו אלא שפטור המתעסק מתשלומי ההפסד בכדי שליש מה שהפסיד בחלק הפקדון והנשאר בפקדון קיים לבעלים לעולם אלא מה שהפסיד הפסיד. וכן אם התנו על ההפסד שיפסיד המתעסק רביע והפחיתו משלם רביע ואם הותירו נוטל מחצה בכל הריוח רביע מדין מלוה ושליש בפקדון בשכר עמלו הרי מחצה כך הורו מקצה בעלי הוראה.

ואין זו הדרך ישרה ולא ראוי לסמוך בכך שאי אפשר שיפסיד בעל העסק והמתעסק יאכל וחדי ויפה כיון הר"מ הספרדי שאמר שאין הדעת סובלת כן. והדרך שנראה לו שכל מה שירויח המתעסק אם יהיה שם הפסד יפסיד שני שלישי החלק שיהיה מרויח וכן אם התנו על ההפסד והרויחו יטול כפי אותו החלק שיהיה מפסיד בתוספת שליש חלק חברו. נמצאת למד לפי מדה זו שאם התנו שיטול המתעסק רביע השכר והפסיד הרי זה משלם שתות ואם התנו שיפסיד רביע והריוח נוטל מחצה. גם זה דרך רחוקה בעיני שאין השיעורין שוין ואין דברי הגמרא שוין.

לפיכך נראה לי כלשון ראשון שפירשתי תחלה שנחשב בסך הממון כלומר הפסד כנגד שכר ושכר כנגד הפסד התנו על הריוח יפסיד שני שלישי התנאי כדברי הרב התנו על ההפסד יטול בריוח כמו אותו החלק שהיה מפסיד ותוספת שלישו (לא מחלק חברו שליש) נמצאו השיעורין שוין בראש הממון נמצינו אומרים שאם התנו על ההפסד ברביע והרויחו שמונה נוטל שני דינרין וארבע מעין שהן שליש ואילו לדברי הר"מ נוטל ארבעה דינרין הפריז על המדות. אבל אם התנה שיטול המתעסק שלשה חלקים בשכר או יותר אינו נוטל מן ההפסד אלא מחצה דסתם עסקא פלגא מלוה היא לעולם דהכי תקון כדאמרינן בפרק המקבל ובמקום שהתנה עמו ליטול בשכר פחות ממחצה היה ראוי שיטול מחצה בהפסד דסתם עיסקא פלגא מלוה אבל לפיכך תלו חכמים ההפסד בשכר ואמרו שיהא לו בהפסד כנגד השכר שאלו היה נוטל בהפסד יותר מחלק השכר נמצא רבית ששכר כל ההלואה שהלוהו שלו הוא ומשום רבית הוא נותנו לבעל המעות וכשהתנה עמו על ההפסד במועט אין כאן פלגא מלוה הילכך אין לו בריוח אלא כדי שיעור שיצאו מתורת רבית. אבל כשהתנה עמו שיטול שלשה חלקים בשכר אינו נוטל בהפסד אלא מחצה מתקנת חכמים שאמרו פלגא מלוה ואי לאו משום תקנתא כיון שלא קבל עליו לשלם היה פטור לגמרי זהו דעתי בדבר זה.

וכל מה שאמרנו למעלה אנו דנין אותו הדין בעצמה אם הפסידו הכל שישלם מקבל כפי הראוי לו לפי מה שכתבנו ויפסיד בעל הבית בדינו שאם אי אתה אומר כן אף על פי שהפסיד בעל הבית הכל כיון שמשלם המקבל מלוה שלו נמצא שטרו בפקדון ברבית ההלואה ואף על פי שהפסיד בעל הבית מכל מקום הוא עשה שליחותו ומלאכתו וכל מה שהפסיד בעל הבית מאותו העסק הוא מפסיד משכר חלק הפקדון אבל לשלם מכיסו כלום לא ואין זה צריך לפנים ויש לרב הנזכר דעת אחרת בזה ומה שהתירו חכמים לומר פלגא בהפסד ובריוח תרי תילתי ומאי דשקיל מההוא פקדון הוה ליה בשכר טרחו ועמלו ודיו בכך ואף על גב דלא מטי ליה מיניה בכל יום כפועל בטל כיון דאלו הוה ביה רווחא טובא מטי ליה כפועל בטל לא הקפידו חכמים בדבר אבל לומר מותר שליש בשכרך לא שמא לא יהא שם מותר שליש ויהיה ריוח שם עד שליש אבל כאן אי אפשר שיהיה שם ריוח ולא יטול לחלקו בשכרו וזו ששנויה בתוספתא במושיב חנוני אבל אם אמר לו בשליש אתה שותף לי והשליש עשוי עליך הדבר בבטלה מותר הכי נמי קאמר בשליש שתטול שתהא שותף לי שאטול אני שליש ואתה שליש בכל הריוח והשליש האחר בשכרך והיינו פלגא בהפסד ותלתא באגר ואפילו לחנוני מותר. הרמב"ן.

וכתבו בתוספות אי נמי רבא היה תמה על לשון השטר וכו'. ולא ניחא ליה לרבא לומר דטובל עמו בציר הוה דאם כן הוה ליה לפרושי בשטר. דלא ליפוק מיניה חורבא משום דרב עיליש גברא רבה הוה וילמדו ממנו להתיר אף על פי שלא יטביל עמו בציר.

ורבינו חננאל גורס נפיק עלייהו שטרא דכתיב ביה פלגא באגר ובהפסד פירוש שטר אחד שכתוב בו פלגא באגר ופלגא בהפסד ושתי סחורות מסר לו בשטר אחד וכך היו רגילים כדאמר לקמן תרי עיסקי וחד שטרא פסידא דמלוה כו' ועל זה אמר רבא אותה שהיה פלגא באגר לנותן תרי תילתי בהפסד ואותה שהיה פלגא בהפסד לנותן אין לו כי אם תילתא באגר והכי גריס אי פלגא בהפסד תלתא באגר וניחא דקאי אחד גברא. ורבינו משולם פירש כגירסת רבינו חננאל ומפרש דחד עיסקא הואי וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש.

כתב הריא"ף בתשובותיו מועתק מלשון ערבי ראיתי הפרש בענין שכירות המתעסק וחלוקת הריוח וההפסד וזה ההפרש נפל מחלוף הוראת החכמים לפי שמצאתי שמועה זו כוללת פרטים אלו ראיתי לכתוב ביאורה. אמרה המשנה אין מושיבין חנוני למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל וביארה התוספתא זה ואמרה כפועל בטל והוסיף התלמוד ביאור ואמר מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה.

ופירוש זה הוא שיראו המלאכה שהיה עושה זה המתעסק קודם העסק דרך משל היה חייט והיה משתכר בכל יום זוז אחד כשמוצא מה לתפור אז נאמר לו כמה הוא הפחות שבשיעורים שהיית מתרצה לקחת אותו יום אם היית יושב ובטל ואם לא תמצא מה לעשות תשב בטל ולא תעשה שום דבר במה שהיית מתרצה לנפשך כמו אותו הסך הראוי לתת שכר בכל יום כל ימי העסק ואינו דבר שנוכל לתת לו גבול ידוע לפי שזה יתחלף כפי המלאכה ולפי המתעסק לפי שקצת מן האנשים יתרצו לקחת דבר מועט ולא ישב בטל ויש מי שירצה לישב בטל מלעשות שום דבר ועל כן מצאנו לרבי מאיר שהוא סתם מתניתין רצה לומר מי שאמר כפועל בטל ביאר דבריו בכוונה זו שזכרנו והוא אמרם כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אפילו לא טבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרה רבי שמעון אומר נותן לו שכרו משלם. ואמרו בין מרובה בין מועט ולא נתן לו גבול ידוע הורה על מה שאמרנו בפירושנו זה.

ואמנם פסקנו שסתם משנה זו רצה לומר אין מושיבין חנוני למחצית שכר שהוא רבי מאיר לשלש סבות האחד שידוע שסתם מתניתין רבי מאיר ואפילו אם אינו אומר בה דברי רבי מאיר. ועוד שהתוספתא כבר ביארה זה ואמרה המושיב את חברו בחנות למחצית שכר הרי זה נותן לו שכרו כפועל בטל דברי רבי מאיר. ועוד שהתלמוד החליט זה באמרו תנא כפועל בטל ואם לא שהיה סתם משנתנו זאת רבי מאיר לא היה יכול התלמוד להוסיף בה מלת בטל מהתוספתא הואיל ואפשר להיות זה מחלוקת בין התנאים מהם מי שאומר כפועל בטל ומהם מי שאומר כפועל שאינו בטל.

והואיל שנתברר לנו שסתם משנתנו זאת רבי מאיר ומצאנו רבי מאיר שאומר בין מרובה ובין מועט כפי תנאי המתעסק עם בעל הממון וכפי מה שביארנו במה שקדם. ואין לומר שדברי רבי מאיר בסתם משנה הם שלא כדברי הברייתא שאמרה בין מרובה בין מועט שאם כן היה לו להתלמוד לומר קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר ולהשיב תרי תנאי ואליבא דרבי מאיר או מה שהיה נראה לו מן התירוצים וכיון שלא אמר כן מורה שהמשנה והברייתא אינם חולקים.

והלכה כרבי מאיר משום דקיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין גם ראינו בעל התלמוד שקיל וטרי אליבא דרבי מאיר ומפרש דבריו באמרו מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה וצריכא דאי אשמועינן וכו'. שנראה שהלכה כרבי מאיר עוד ראינו סוגיא דשמעתא אזלא אליבא דרבי מאיר נראה שהלכה כמותו ומה שהצרכנו לראיות אלו הוא להוציא דברי רבי שמעון מהלכה אבל דברי רבי יהודה כבר העמיד אותם התלמוד בשיטה וההפרש שיש בין דברי רבי מאיר ורבי יהודה הוא שרבי מאיר מפסיק לפסוק השכירות ושיתנה המתעסק עם בעל הממון על שכירות ידועה היא מה שיהיה ורבי יהודה אינו מצריך דבר מזה אלא אפילו לא טבל עמו אלא בציר וכו' זה אצלו במקום השכירות וגם שלא כוונו לזה ולא התנו עליו.

ודע שזה שחוייבנו לפסוק לו שכירות ידועה לכל יום אינו אלא במושיב את חבירו בחנות וכיוצא בו בלבד רצוני לומר כל שמבטל אותו בעל הממון ממלאכתו ולא יהיה העסק אלא בממונו בלבד כענין החנוני הלא תראה מאמר התלמוד שאמר מאי (לאו) כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה.

ואמרה התוספתא עוד המושיב את חברו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנתו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנתו ואמרה עוד המושיב את חברו בחנות במחצית שכר לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים ואם לקח ומכר השכר לאמצע ולסיבה זו ראוי לפסוק לו שכירות לכל יום לפי שהוא מבטל אותו בכל יום ממלאכתו ומה שאמר התלמוד בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר ובהפסד אתו לקמיה דרבא אמר רבא רב עיליש גברא רבה הוה ולא הוי ספי איסורא לאינשי והכי קאמר אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר. כן הלכה ובזה דנין וזה שרבותינו התירו זה לפי שהיה אצלם מסכים לסתם משנה וזה שאם חלקנו זה הסך הנותר למתעסק על שיעור הממון לחלקים על מספר ימי העסק אז יפול מהם חלק לכל יום כמו שזכרנו ואם נתרצו שניהם בזה מותר.

ואם תאמר ואיך דן רבא בזה השטר מה שלא מצא כתוב בו. יש לומר שלא דן זה אלא מהלשון הכתוב בו וזה לפי שכך היה כתוב בו פלגא באגר ובהפסד ולא היה כתוב בו פלגא באגר פלגא בהפסד. הנה מהיותנו אומרים את בעל השטר שהוא גברא רבה פירשנו בו כך פלגא באגר ובהפסד כי דיניה שהוא השליש וכן אם היה כתוב בו פלגא בהפסד היה הפירוש בו כך פלגא בהפסד ובאגר כי דיניה והוא תרי תילתי.

וצריך אתה עוד לדעת שמה שאמרה המשנה למחצית שכר באמרה אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהם פירות למחצית שכר ומה שאמרה התוספתא המושיב את חברו בחנות למחצית שכר אין כוונתם בו באמרם מחצית החצי בשוה אבל כוונתם אי זה חלק שיהיה רצה לומר למחצה לשליש ורביע לפי שהשותפות או העסק אם היה בתנאי זה מותר וכבר מצאנו דומה למלה זו במקרא יכרו עליו חברים יחצוהו בין כנענים.

ואם תאמר אם העסקא מותרת לשליש ולרביע למה אמרו ז"ל אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבדו רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה. יש לומר שלא רצו בזה שהעיסקא לא תהיה אלא פלגא מלוה ופלגא פקדון בלבו אבל רצו להודיענו שהשיעור שיקח המתעסק בו השכר הוא מה שיהיה בתורת מלוה והשאר יהיה בתורת פקדון ואם הסכימו על חצי בריוח אז יהיה החצי בתורת מלוה החצי האחר בתורת פקדון ומי שאינו רוצה לתת מהריוח כי אם השליש או הרביע אין לו בתורת מלוה אלא שליש הקרן או הרביע והשליש בתורת פקדון ולא יעלה על הדעת לומר שיש בזה רבית שהשכירות שהיא מסלקת הרבית מן פלגא פקדון היא המסלקת אותו מתרי תלתי או תלתא רבעי אין בזה הפרש אם התנו בכך.

ומצאתי לזה ראיה מן התוספתא שאמרו הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למחצית שכר לא יאמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע פירוש בלא שכירות אלא מחשב עמו שכר בטלה. היו פירותיו מופקדין אצלו ואמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע הרי זה מחשב עמו שכר בית ושכר בטלה מעכשו, מכאן נראה שאם נתן לו שכר בטלה מותר שיאמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע וכן התלמוד התיר זה במה שאמרו אמר רב מותר שליש בשכרך מותר רצה לומר שאם נתן אדם לחברו מאה דינרין לקנות בהם סחורה והתנו ביניהם שכל שיבא בהם ריוח עד כדי הקרן יקח בעל המעות שני שלישים והמתעסק שליש ומה שיוסיף על זה השיעור יקח אותו המתעסק בשכרו הרי זה מותר רצה לומר שיקח בעל המעות שני שלישים והמתעסק שליש וזה מוסכם אצל בעלי התלמוד בכללם ועל כן לא נחלקו רב ושמואל אלא בשכירות בלבד שרב מתיר כשנותן בשכירותו דבר מסופק אם יבא או לא יבא ושמואל אינו מתיר זה כמו שאמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר.

אלא שראוי לדעת שרב אינו מתיר זה בשכירות אלא כשיש למתעסק מלאכה כיוצא בה להתעסק בה לעצמו באופן יתעסק בשניהם יחד בעת אחת כמו שהקשו ואמרו ורב לית ליה האי סברא רצה לומר קוצץ לו דינר והאמר רב עיליש עגלא לפטמא מאי לאו דאמר ליה מותר שליש ומפרקינן לא אי מותר שליש אי ריש עגלא ולא סמכינן אהאי פירוקא אלא הדרינן ומפרקינן פירוקא אחרינא אי בעית אימא כי קאמר רב מותר שליש בשכרך כגון דאית ליה תורא לדיליה דאמרי אינשי גביל לתורך גביל לתורי והלכה בזה כרב דקיימא לן הלכה כרב באיסורי.

עלה בידינו שרב ושמואל לא נחלקו אלא אם כן היה העסק באופן זה כגון דאית ליה תורא לדיליה ואם לא היה באופן זה שניהם מסכימים שקוצץ לו דינר וזה השכירות הוא בנושא שבזולת החנוני וכיוצא בו כפי הנראה מפשטן של דברים לפי שאינו לוקח שכירות אלא כפי שיעור בטלתו בקצת עתים לפי שאינו יושב ומתעכב לעסקא זו כמו החנוני ועל כן יספיק לו שכירות דינר בכל זמן עסקתו ולא אמרו דינר דוקא מבלי תוספת ומגרעת והדינר הוא דינר כסף חלק מכ"ה בדינר זהב. הנה נתבאר בתכלית הביאור מה שכבר הקדמנו שאין חייב לקצוב שכירות לכל יום אלא לחנוני וכיוצא בו בלבד.

גם נתבאר שהעסקא לשליש ולרביע מותרת ואין הפרש בזה בין החנוני וזולתו שהחנוני הוא לוקח שכירות כשיעור עכבתו כמו שלוקח זולתו והחנוני וזולתו ראוי להם ליקח שכירות אם אין להם קרן בכלל העסקא אבל אם יש להם קרן בכלל העסקא ואפילו דבר מועט אין חייב לתת להם שכירות כמו שאמרו רבי אלעזר מהגרוניא הוה ליה ההוא אריסא דהוה יהיב ליה זוזי דזבין דיכרי וכו' ואמרו עוד במקום אחר אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ואין בזה שכירות. זהו מה שמצינו לבארו מענין שכירות המתעסק ודי בזה לאנשי לבב ובעלי תבונה. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד בדיני העסק שחבר: כך דעתנו נוטה דההוא מקבל עיסקא דקביל עליה נפשיה דיהיב פלגא רווחא וכולהו פסידיה דיליה וכתב ליה שטרא על נפשיה בהכי לאו שפיר עבד ועבר אדרבנן וכל ההוא מארי עסקא דמיקרי רש"י עבריין וקא מיקרי גזלן דרבנן ולא מיבעיא דלא גבי ההוא רווחא לכתחלה אלא אפילו יהיב ליה שיעורא פלגא קרנא בתורת רווחא מחשבינן ליה כקרנא ומשלם ליה פלגא אחרינא וקרעינן ליה לשטריה ולא אמרינן בהכי כל סלוק בלא זוזי אפוקי מיניה הוא דלא איתמר אלא גבי משכנתא דקיימא תותי ידיה וארעא היכא דקיימא תיקום ואי משום שטרא שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי דבית הלל הכי סבירי להו ואפילו למאן דאמר כגבוי דמי הני מילי שטרי דהיתרא אבל האי כיון דמדרבנן לא גוביינא הוא היכא דמטי ביה פסידא לא אמרינן כגבוי דמי דמי יימר דאית בה פסידא. זאת היא הסברא התקועה בידי מכמה שנים והשכל מורה עליה ואי נפלה לידי עבידנא בה עובדא.

וההוא שטרא דרב עיליש דהוה פתיב ביה פלגא באגר ופלגא בהפסד הכי הוה עובדא דרב עיליש יהיב ליה למריה עיסקא פלגא רווחא ושכיב ובתר דשכיב אתא מריה עיסקא ואפיק שטרא על יתמי וקא תבע להו בקרנא ופרעוה לסוף אמרין ליה הב לן שכרן כפועל בטל מההוא יומא דקביל אבונא האי עסקא ואמר להו מרי עיסקא לא יהיבנא לכו ולא מידי דכבר יהב אבוכון פלגא רווחא ולא חשיב בהדאי ההוא אגרא והוי אבק רבית ואינו יוצא בדיינין. אמרי ליה רב עיליש גברא רבה הוה ולא ספי איסור לאינשי דדינא דעיסקא אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד וכו' ואיהו דאתני בהדך פלגא באגר ופלגא בהפסד בודאי אדעתא דיהבת ליה שכרו כפועל בטל אתני כדינא דמתניתין ואנן סהדי דלא אחיל אגריה גבך והא דלא חשיב אגריה בההיא שעתא דיהב לך פלגא רווחא סבר אכתי קרנא גבאי וגבינא גביה הילכך ליכא למימר הכא אבק רבית אינו יוצא בדיינין דלא יהביה נהלך כלל לא בתורת רבית ולא בתורת אבק רבית.

אבל איניש אחרינא כיון דיהיב פלגא רווחא ולא חשיב אגריה בהדיה והשתא אתא כוליה ממונא לידיה דמריה רווחא וקרנא לא מפקינן מיניח מידי כיון דלא גמיר דינא ולא קפיד אאיסורא זוטא אפשר דאחיל גביה מעיקרא וכי כתב ליה פלגא באגר ופלגא בהפסד ולא אדכר ליה מידי אחרינא אחולי אחיל גביה והוה ליה אבק רבית ואינו יוצא בדיינין. הכי נקטינן פירושא דהא מילתא מן כמה שני ולית לן מיניה לסברא קמא דכתבינן לעיל לא תיובתא ולא סייעתא.

ותשובת הריא"ף ז"ל שראיתי בה הלכה היא ורבותינו התירו דבר זה מפני שהוא שוה לסתם מתניתין וכו'. הכי קאמר אף על גב דתנן במתניתין שצריך ליתן לו שכרו כפועל בטל כבר התירו רבותינו את העסק בלא שכר בלבד שיהא המקבל קרוב לשכר ורחוק להפסד או פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו' אף על פי שפעמים לא יארע בו כלל הפסד באותו עסק ונמצא זה מפסיד שכר טרחו כיון דאי הוה מטי ביה פסידא הוה שקיל האי בגויה תרי תילתי שרי. ודין זה שוה הוא לדינא דמתניתין. אי נמי גמרינן מהאי עובדא דאי בעי מריה עיסקא לשנויי הדין עיסקא משאר עיסקי לטפויי רווחא לנפשיה או לבצורי כל היכא דמטפי בפסידא או מבצר נמי כל קבל רווחא שרי ובלבד שיהא קרוב להפסד ורחוק לשכר כלומר שיהא חלקו בהפסד גדול משל מקבל. גם אם רוצה להתנות עם המקבל שיטול הוא שני חלקי הריוח ושלש חלקים בהפסד הרשות בידו לפי שאין קצבה לתנאי השכר וההפסד רק שיהא חלק ההפסד לבעל העסק גדול מחלק השכר.

וכן הדין בזמן שהוא מתנה עמו מחצה שכר ומחצה הפסד אם רצה לפסוק דינר בשכר עמלו פוסק ואף על פי שבטלתו גדולה מזו וזה שאמרו כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט כלומר הכל לפי מה שיפסוק עמון ומשנתנו שאמרה שכרו כפועל בסתם קאמר מכל מקום בעינן דבר קצוב כדאמרינן בגמרא אמר רב ריש עיגלא לפטומא וכן אמר שמואל קוצץ לו דינר והכי איתא בירושלמי דחד בר נש אפקיד זוזי לחבריה אמר ליה הב לי תרין דינרין אגרי ומאי דאבידין דידי ודידך והכין פסיק בעל הלכות גדולות והכי מסתברא טפי מההוא טעמא דכתב הריא"ף יקאמר הלכה כרבי מאיר דאמר בין מרובה בין מועט דסתם מתניתין כוותיה מיהו לא לכלהו יומי דשותפותא קאמר אלא לכל יומא ויומא קאמר וכו' זהו טופס דבריו.

ולפי דבריו בין מרובה בין מועט דקאמר לפי אומנותו בין גדול בין קטן ודאי מילתא דריש עגלא לפטומיה קשיא ליה וברייתא הכי פירושה דרבי מאיר סבר היכא דאתני נמי בהדיה בשכרו הכל לפי מה שהתנה בין מרובה בין מועט ורבי יהודה סבר אינו צריך להתנות אלא אפילו בסתם ולא טבל עמו אלא בציר זהו שכרו. ורבי שמעון דאמר נותן לו שכרו משלם בסתם קאמר. ונראה לי דהיינו בסתם מתניתין דקתני כפועל בטל דקא מסייע עליה בתוספתא ואינו דומה עושה מלאכה ליושב ובטל והיינו כפועל בטל והאי סיומא דתוספתא נמי קשיא על פירוש הגאון. דוק ותשכח.

והיכא דאמר ליה איניש לחבריה הילך מעות למחצית שכר ולא פריש ליה טפי מהני לא בהפסד ולא בשכר עמלו אי איכא מנהגא בההוא דוכתא דידיע לאינשי אזלי בתר מנהגא ובלבד שלא יהא איסור באותו מנהג. ואי ליכא מנהגא מסתברא לן דיד בעל המעות על העליונה שאם יש ריוח בשעת החלוקה אינו נותן לו אלא שכר עמלו שהוא אומר לו אלו היה שם הפסד הייתי מקבל עלי שני החלקים ואם יש שם הפסד ורואה כי שני חלקי ההפסד גדולים מחצי שכרו אומר לו שכרך אתה נוטל וטול חצי ההפסד כן נראה לי מפני שהעסק בחזקת בעלים ויתרון חלק ההפסד שהוא נוטל משום שכר המקבל הוא ואם בא השכיר להוציא שכר מרובה מן השוכר עליו להביא ראיה. ועוד שהרי הרשות ביד בעל המעות להתנות בכל תנאי שירצה למחצה לשליש ולרביע לשני שלישי הפסד או לשכר עמלו וכיון שהרשות ביד בעל המעות להתנות בכל תנאי שירצה עכשו שלא התנה מתחלה מתנה בסוף וכן הדין.

ומה שראיתי בתשובת הרב ז"ל שכתב ישבע שמעון שלא נשכר בסחורה וכל מה שנתן ראש ממון נתן ויפטר ואין לו שכר שלא עשה מה שיהיה ראוי ליטול שכר וכו'. דע כי זה הדין אינו אלא כשהיה ביניהם תנאי ברחוק לשכר וקרוב להפסד ועכשו שלא היה שם לא שכר ולא הפסד והיה זה תובע שכר עמלו לומר היאך טרחתי בממונך לשוא והלה אומר תנאי היה לי ביני ובינך ואלו היה שם הפסד הייתי נושא בו שני חלקים וזהו שכרך. אבל אם היה תנאי ביניהם ומחצה שכר ומחצה הפסד הוא צריך ליתן לו שכרו כפועל בטל בין שפסק עמו שכר בין שלא פסק עמו חייב ליתן לו. עד כאן.

אמר רב פפא כגון דא ודאי צריך לאודועיה:    איכא מאן דיליף מהכא דהא דאמרינן בפרק זה בורר דאם אמר כתבו לי וכו' כותבין ונותנין לו דוקא במי שכפאוהו וכו' ככתוב בתוספות והיינו דקאמר רב פפא כגון דא וכו' משמע דאי ליכא חשדא אין שומעין לו. ואין זה ראיה דאפילו תמצא לומר בעלמא כותבין הני מילי אלו היה אומר כתבו לי אבל זה לא היה אומר כן אלא שהיה מלגלג על דינו של רב פפא וכל כי האי גוונא אי לאו כגון דא דאיכא חשדא לא מודעינן ליה אדרבה משמתינן ליה בגברא דמפקר בבי דינא. ועוד דכשכותבין לו אין כותבין לו מטעם פלוני ומראיה פלוני כמו שעשה רב פפא אלא כותבין פלוני טען כך ופלוני השיב כך ומתוך דבריהם נזדכה פלוני ובית דין שבבית הוועד הם ידעו טעמו של דבר ורב פפא הוא דאמר בכגון דא ודאי צריך לאודועי טעם הדבר אף על גב דבעלמא אין כותבין אלא טענותיהן הילכך אי מהא לא איריא. אבל מכל מקום הדין דין אמת שאין כותבין אלא בשכפאוהו לדון בעירו והיינו דלא נקיט לה התם אלא בכהאי גוונא וכן דעת רבינו תם והראב"ד ז"ל. הרמב"ן והר"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א: ועוד אומר רבינו הרמב"ן דאפילו בההוא שכפאוהו לדון בעירו לא אמרו שיהיו חייבין לכתוב לו טעמו של דין אלא שיכתבו לו הטענות שטענו עליהן חייבוהו והם טעם הדין כי מה צריך לכתוב ראיות הדין שלהן להוליך לבית הוועד והלא הם יראו מעצמן אם הדין כראוי אם לאו הילכך כל שלא כפאוהו לדון לפניהם אינם חייבין לכתוב לו כלום ואם כפאוהו לדון לפניהם כותבין לו הטענות והדין שפסקו עליהן בלבד וכיוצא במעשה דהכא שיש לזות שפתים יש לו לדיין להודיעם בעל פה טעמו של דין וכן עיקר וכן כתבו משמו של רבינו תם.

ויש שפירשו כגון דא דבעי שומא ודאי צריך השותף לאודועיה לחבריה ושלא יחלוק שלא בפניו אלא אם כן אינו רוצה לבא לחלוק עמו שיש לו לחלוק בפני שלשה. ואין לשון הגמרא הולם פירוש זה דהכי הוה ליה לתלמודא למימר אמר ליה כגון דא ודאי צריך לאודועיה דחמרא כולי עלמא ידעי וכו'. עד כאן.

רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטי ליומא:    פירש רש"י ז"ל שהיה אומר בלשון שכירות. ואם תאמר וכי הלשון גורם אם כן בטלה תורת רבית. לפיכך כתבו בתוספות שלא היה מחוייב המשכיר באונסין כלומר שכל זמן שלא הוציאם היו בידו כדין שוכר ופטור מן האונסין ועל אותה שעה היה נוטל שכרו. הר"ן.

הכי גריס רש"י מרא הדרא בעינא וידיע פחתא זוזי לא הדרי בעינייהו ואי נמי הדרי בעינייהו לא ידיע פחתייהו:    פירוש מרא שכירות הוא כיון שחוזרת בעיניה ועוד ששכר הפחת הוא נוטל אבל זוזי הלואה היא דלא הדרי בעינייהו ואפילו הדרי בעינייהו אכתי לא מחזי כשכירותא דלא ידיע פחתייהו. ואינו מחוור דכל שחוזר בעינו לאו הלואה היא אלא שכירות ואפילו מעין שכן שנו בתוספתא וכו' ככתוב בתוספות.

אלא הכי גרסינן מרא הדרא בעינא וידיע פחתה זוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו. פירוש מרא שכירות היא דאיכא תרתי לטיבותא חדא דהדרא בעיניה וכל דהדר בעיניה לאו הלואה היא אלא שכירות. ועוד בר מן דין דהא ידיע פחתה ומחמת פחתה שקיל אגרא אבל זוזי ליכא חד מהני דהא לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו ואלו הדרי בעינייהו שכירות הוי ושרי והיינו תוספתא דשרי להשכיר מעות לשלחני וכו' ואי אפילו לא הדרי בעינייהו אי הוה ידיע פחתייהו הוה שרי דלא הוי כאגר נטר לי אלא אגר פחתייהו אלא כיון דליכא חדא מהני אנפי הלואה היא ואסור. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: זוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו פירש רש"י זוזי לא הדרי בעינייהו דוקא שהרי אחריותן על השוכרים לגמרי והוה ליה הלואה ועוד דאפילו הדרי בעינייהו ולא קבלו אחריות מכל מקום לא ידיע פחתייהו אף על גב דלא מקבלי עלייהו אחריות והדרי בעינייהו אסור להשכירן משום רבית. והקשו עליו בתוספות דאם כן יהא אסור להשכיר כוס של כסף ושל זהב וכיוצא בו אפילו בלא אחריות דהא לא ידיע פחתיה ומעשים בכל יום דעבדי הכי וליכא מאן דאסר.

ועוד שהרי אמרו בתוספתא משכיר אדם מעותיו לשלחני וכו' לפיכך פירשו דהכי קאמר זוזי כיון דלא הדרי בעינייהו שמקבלים עליהם השוכרים אחריות ולא ידיע פחתייהו וכיון דאיכא הני תרתי לגריעותא אסור דשכר מעותיו הוא נוטל אבל כל היכא דליכא אלא חדא מהני מותר ואף על גב דבמרא איכא תרתי למעליותא היינו מאי דאמרינן דלא דמי למרא דאלו הכא ליכא חדא למעליותא ואלו דמרא איכא תרתי למעליותא והוה סגי ליה בחדא מינייהו.

ומיהו איכא למידק רב חמא היכי טעי בהא והיכי מדמה לה למרא אם כן לרב חמא יהא מותר ללות ברבית ובלבד שלא יזכיר לשון הלואה אלא לשון שכירות. תירץ מורנו בשם ה"ר פינחס אחין כי רב חמא מתנה היה עמהן שאם לא ישתמשו בהן אלא להתעטר בעלמא שלא יהו חייבין באחריות אלא כדין שוכר כלי ואם ישתמשו בהן כלום שיהו חייבין באחריות והיה תולה כי השכירות שהיה מקבל היה לאותו זמן שאין משתמשין בהן דאכתי לא הוו מלוה ותלמודא קאמר דלא דמי למרא דאלו במרא אפילו בשנשתמשו בה הדרא בעינא וידיע פחתה מה שאין כן באלו וכיון שעל דעת להוציאם ולהשתמש בהן מקבלין אותם זה הלואה גמורה היא ורבית קצוצה. ובתוספות תירצו בענין אחר שהיה רב חמא מקבל עליו שאם יאבדו נכסי השוכרין שיהיו פטורין מן החוב ולא נהירא. ע"כ.

שרי ליה לאיניש למיתב ארבע זוזי וכו':    פירש הראב"ד. והוא שלא דבר הלוה עם המלוה בשום רבית אבל אם דבר עמו ואמר לו אני לא אתן לך אבל פלוני אוהבי יתן לך משלו לאהבתי אסור מפני שנעשה כשלוחו וכל שכן אם יפייס אותו שיתן. ואין הרמב"ן מודה לו בדבר זה דכיון דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ולוה זה אינו נותן משלו כלום מפני מה אסור. ויש מי שהתיר לומר כל הנותן אינו מפסיד שהרי התירו גבי מדיר את אשתו וכו' וליתא ככתוב בנמוקי יוסף. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: אמר רבא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבע זוזי ואוזפיה לפלוני מאה זוזי לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה פירוש לאו דוקא דהוא הדין לרבית הבאה משלוחו של לוה לשלוחו של מלוה. וטעמא דהכא משום דהאי דיהיב הכא ארבע זוזי מדידיה יהיב ומנפשיה ואפילו פייסו הלוה שיתן למלוה משלו כדי שילוה לו אין בכך כלום ואפילו חזר הלוה ונתן לזה מה שנתן משלו למלוה דהא מדינא לא היה חייב הלוה לשלם לזה כלום ומאי דיהיב ליה שכר טרחו יהיב ליה מנפשיה.

ומיהו אם אמר הלוה קודם לכן מי שיתן משלו אפילו כדי שילוה לי מעות אינו מפסיד בזה נחלקו הראשונים יש אומרים שגם זו מותר דלא שליחות הוא ואי בעי לוה לא יהיב ליה ולא מידי ואשכחן שהתירו כן במי שהיה חברו מודר מנכסיו לומר כל הזן אינו מפסיד וחוזר הזן וגובה ממנו אם ירצה הלה לפרוע לו שכר אותם מזונות וכדאיתא בכתובות בפרק המדיר ובמסכת נדרים. והא דאמרינן בפרק כל כתבי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ואמרינן התם בדליקה למעוטי שאר איסורי שבת דוקא איסורי שבת דחמירי טובא דנפישי מילייהו ואתו להקל בדליקת שבת והוא הדין לכל איסורין שבתורה ולא התירו במודר הנאה אלא מפני הדחק שלא היה לו מה יאכל כדאיתא התם וכן באשתו מפני שמזונותיה עליו ולא תתבזה וכן עיקר. ומיהו אפילו בהא לכתחלה הוא דאסור מפבי מראית העין אבל בדיעבד אפילו אבק רבית אין כאן ואין מנכין למלוה מחובו כלום. והיכא דאמר ליה מלוה ללוה תן עשרה דינרים לפלוני ואלוה לך מנה ונתן על פיו רבית קצוצה היא דאף על גב דלא אתו זוזי לידיה דמלוה ולא לשלוחו ולא פרע בהן חובו מכל מקום מה שנתן זה על פיו הוא נותן ואפילו אמר ליה זרוק דינר לים ואלוה לך מנה הרי הוא כאלו הגיע לידו וחזר וזרקו לים כיון שזה על פיו זרק וכן פירש רבינו בשם רבו הרמב"ן ז"ל. עד כאן.

וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש כתב בתשובה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. וששאלת אם נתן ראובן לשמעון עשרה דינרים ואמר לו קח ממני דינרין אלו והלוה את לוי מאה דינרים לזמן פלוני אם זה מותר אם לא. תשובה אם דינרים אלו אינם מממון לוי אלא משל ראובן ואינו מקוה להכניס אותם בחשבון לוי לעולם ולא יתבע ממנו שישלם לו כנגדם הרי זה מותר כמו שאמרו שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ארבע זוזי ואוזפיה לפלניא מנה מאי טעמא לא אסרה תורה וכו'. עד כאן.

ואמר רבא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבע זוזי ואימא לפלוני דלוזפן זוזי מאי טעמא שכר אמירה וכו':    תמיהא מילתא טובא למה ליה האי טעמא תיפוק ליה דמאן דשקיל ארבע זוזי לא מוזיף ליה כלום ואין כאן רבית הבאה מלוה למלוה ויש לומר דהא קמשמע לן דאף על גב דההוא מלוה לא בעי לאוזפינהו אלא לההוא גברא ההוא הדר דמוזיף להו ללוה אין כאן רבית ואפילו רבית מוקדמת אין כאן כי לא נתן לו על דעת שילוה לו אלא על שכר אמירה בעלמא ושכירות בעלמא הוא. ודוקא דקדים ויהיב ליה זוזי מעיקרא דאם לא כן כיון דמדידיה שקיל השתא זוזי הלואה מיחזי כנוטל על שכר מעותיו. אי נמי הא קמשמע לן כי אף על פי שלא נתרצה המלוה לאיש ההוא עד שנתן לו אותם ארבע זוזי אין בכך כלום דמאי דיהיב ליה לוה לההוא גברא שכר אמירה בעלמא הוא ולאו אדעחא דליזבינהו למלוה ומאי דיהיב איהו למלוה מדידיה יהיב.

כל כי האי רביתא ניכול:    ויש אומרים דדוקא בנו שאינו סמוך על שלחנו אבל בנו הסמוך על שלחנו אסור. ונראין הדברים כן בבנו הקטן שהוא מריץ אצל אביו וכמו שאמרו לקמן גבי סירוס דבנו קטן כגופו וחיישינן להערמה ואף באשתו יש לחוש גם כן ואין צריך לומר בעבדו ושפחתו הכנענים שידן כידו אבל לא בעבדו העברי ולא בשכירו ולקיטו בין גוי בין ישראל דבהני ודאי שרי וכן דעת רבינו. הריטב"א.

מתניתין: שמין פרה וחמור וכו':    כלומר שכך הן שוין וכל מה שישוו יותר בשביל הגדלות שיהיה גדל אצלך ובשביל הפטום נחלק לאמצע אפילו יהיה מקבל עליו מחצית האחריות ואף על גב דאיכא פלגא מלוה ולא יהיב ליה שכר עמלו ומזונו שרי לפי שכיון האי דבר שדרכו לעשות ולאכול פעמים שיחרוש קרקעו באותה פרה וחמור או יטעיננה משוי או ימשכו בקרון שלו ולא יקפיד בעל הבהמה בזה אם לא יעשה תדיר שאם יעשה תדיר יכחישנה והוא לא נתנה לו אלא לגדלה ולפטמה אבל למעלה שאסרנו בעגלים וסייחים לשום אותם התם לפי שהם קטנים אין ראוים לחרישה כלל ולא לשום מלאכה ומשום הכי צריך ליתן שכר עמלו ומזונו.

ומפריז על שדהו וכו':    הכי פירושו אם השכיר לחברו שדה בעשרה כורים בשנה בין יצאו בין לא יצאו דהיינו חכירות ואמר לו הלויני מאתים זוז ואוציאם לזבל ולחרוש ולפרנסה כלומר שאשביח אותה ואני אעלה לך י"ב כורים לשנה כלומר שאוסיף ב' כורים יותר ואחזיר לך המאתים זוז שלך שלמים אלא דמי הוצאה שהיא עומדת הרבה שנים כגון גדרים ובורות אותה לבדה תחזיר לי אפילו הכי מותר. ומכל מקום כשיפרע לו המאתים דינרים יקח מהן ההוצאה באותה שדה על מנת להשביחו. ה"ר יהונתן.

גמרא: אמר רב אגרא ופגרא:    כלומר מותר לשכרה ולתת לו מיד שכרה ועל מנת שאם תשכר ישלם אותה כמו שהיתה שוה בשעת השכירות. והקשו אי אגרא לאו פגרא. כלומר כיון שנוטל שכר מאותן מאה פרסאות שמוליך בה סחורתו למה כשנשברה נותן כמה שהיתה שוה בשעת שכירות הלא על מנת כן שכרה לו שתפחת מדמיה הראשונים שאי אפשר שלא תנקב מחמת המים ושלא תתרועע מחמת הדריסה שבני הספינה דורסים אותה בסחורה שלהן בכניסה וביציאה אבל לא מקשי משום דהוי מתה מחמת מלאכה דהא תנן מתנה שומר חנם להיות כשואל ומתנה שואל להיות משלם את הכל ואפילו מתה מחמת מלאכה והכא הא איירינן שהתנה לו בפירוש שישלם לו אם תשבר.

ואי פגרא לא אגרא. כלומר מאחר שהוא רוצה שישלמנה לו כפי שהיתה שוה בשעת שכירות יחזיר לו שכרו שנתן לו. ויש מפרשים אי פגרא לא אגרא מאחר שאם תשבר ישלם דמיה הוה ליה מלוה גביה והוי שכרה רבית. שתיק רב שלא היה יודע להשיב. ורב סבירא ליה כיון שעל כל פנים לא קבל עליו דמי הספינה אלא אם כן נשברה לא מיקרי מלוה עד שתשבר. ה"ר יהונתן.

ושתיק רב:    כלומר שתיק רב מפני שלא מצא תשובה. והכין מוכח מהא דאמרינן אמר רב ששת מאי טעמא שתיק רב לא שמיע ליה הא דתניא וכו' דאלמא לא שתק רב מפני שלא חשש לדבריהם אלא מפני שלא מצא תשובה והכין מתפרש האי לישנא בכל דוכתא מסתמא וכדכתיבנא בפרק קמא דסוכה. הריטב"א.

לא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה:    פירוש שלא קבל עליו אלא אחריות אונסין אבל כל היכא דאיתא בעינה הדרא כדאיתא ואפילו הוזלה דיוקרא וזולא לא קביל עליה וכיון דכן הא שכירות בעלמא היא ואין כאן רבית והוא הדין לספינתא דרב דהא אגרא דשקל היינו על שעה שהיא בעין דלאחר שבירה שחזרה כמלוה אין כאן שכירות. הריטב"א.

אמר רב פפא ספינה אגרא ופגרא אגרא בשעת משיכה:    כלומר כיון דאגרא נתחייב תיכף שמשכה להוליך ספינתו אל עבר הים. אינו מתחייב מפגרא כלומר אם תשבר אינו מתחייב בתשלומיה אלא כמה שהיתה שוה שעה אחת סמוך לשבירתה שנפחתה הרבה מדמיה וכן נהגו בני כופרא ואף על פי שלא הזכירו בשעת שכירות זה התנאי כמי שהזכירו דמי לפי שכך מנהגם. ומשמע שלא היו בעלי הספינה הולכים עם השוכר ומאשימין אותו וחושדין אותו שוכר שמא נשברה בפשיעה אבל אם הלכו בעלי הספינה עם השוכר ליכא מ"ד דהא בעליו עמו. ועוד שראה שלא פשע בה ולא משלם ליה כלל אלא שכרה בלבד. ה"ר יהונתן.