שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה/דף סח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סח עמוד א[עריכה]

סתם משכנתא שתא:    פירוש באתרא דלא מסלקי אם משכן לו קרקע סתם אינו יכול לסלקו תוך שנה. אבל באתרא דמסלקי לעולם מסלקו כמנהגם ואפילו קבע לו זמן ושלא כפירוש רש"י שפירש אפילו באתרא דמסלקי ודין אתרא דמסלקי אינו אלא בעיר ישנה שהתנו כן בני העיר במעמד אנשי העיר. הריטב"א.

וזה לשון הרמ"ך: ובאתרא דליכא מנהג קבוע סתם משכנתא שתא דלא מצי לוה לסלוקיה מקמי הכי וכל שכן דלא מצי מלוה למתבעיה מקמי הכי. וצריך עיון אי מצי מלוה למתבעיה משתא חדא ואילך במשכנתא סתם באתרא דליכא מנהגא. ונראה לומר דכי אמור רבנן סתם משכנתא שתא תקנתא דמלוה היא דלא ליסלקיה מקמי הכי אבל תקנתא אחרינא דליכפייה איהו ללוה דליפרעיה כיון דלא אתני ומנהגא נמי ליכא לא מיחזי למימר דמצי כאיף ליה מדינא אי נמי מצינו למימר דמצי אמר מלוה אי איפשי בתקנת חכמים כגון זאת ופירות משכנותו איני רוצה לאכול או יפרעני או ימכרנה לי עכשיו וצריך עיון. ע"כ.

דשכונה גביה:    פירוש שדירתו חשובה שכונה גמורה שאין לך שכן כמוהו. למאי נפקא מינה לדינא דבר מצרא. עיקר הפירוש דשכונה כולה גביה שאם קנה הוא אותו קרקע אין שום מצרן יכול לסלקו משם ואפילו באו ביחד עמו ואף על גב דאמרינן בעלמא דאי אתו בני מצרא בהדדי פלגי לה הכא איהו עדיף מכלהו ולא עוד אלא דאי קדים חד מבני מצרא וזבין לאו זביניה זביני ואתי איהו מפיק מיניה וכדאמרינן בפרק המקבל דמשכנתא לית ביה דינא דבר מצרא כלל כלומר לבני מצרא דלאו בני מצרא דמפיק מאיניש דעלמא וטעמא דמילתא דכיון דאיהו קאי בגווה ושכונה כולה גביה הרי הוא כמצרן מארבע רוחות. אבל רש"י כתב אין שכן טוב ממנו לקנותה. עד כאן ולפיכך אם קדם מצרן וזבין זביניה זביני. הריטב"א.

וזה לשון שיטה: למאי נפקא מינה משום דינא דבר מצרא. פירש רש"י אין לך שכן קרוב ממנו ואם בא הלוה למכרה אין בבעלי מצרים שכן טוב לקנותה כזה. נראה מדבריו שאם מכרה לאחד מן המצרנים בעל המשכונא מסלקו ולא ניחא לי דהא אמרן לעיל משכן לו בית וכו' בשווייה מותר ואם איתא הכי מאי נפקא ליה מינה בתנאי זה אפילו שימכרנה למצרן יכול לסלקו כל שכן לאחר. לכך נראה לפרש שאין המצרן יכול לסלקו אם מכרה לו או אם מכרה לאחר שאינו מצרן בעל המשכונא מסלקו. ואפשר שזה הוא דעת רש"י. עד כאן.

ובמה שכתב הרשב"א לעיל דהתם היינו שהלוהו על תנאי שכל זמן שימכרנה ואפילו לאחר שיפרענו וכו' יתורץ זה. עד כאן.

כתב הרמ"ך וזה לשונו: נראה לומר כיון דבסוף משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא בתחלת משכנתא אית בה דינא דבר מצרא ולית ליה למשכנה אלא לבר מצרא. ולקמן בפרק המקבל דחינן להך סברא דכיון דמילתא דלא שכיחא היא דלמשכן איניש ברישא כי היכי דליזבין בתר הכי לא עבוד בה רבנן תקנתא. עד כאן. עיין בפסקי הרא"ש.

דזקפי רווחא אקרנא:    פירוש שהנותן עסק לחבירו חושב כמה ריוח ראוי לצאת לכל הפחות וזקפי ליה עם הקרן ומקיים לו המתעסק בתורת חוב ואפילו הכי אסור דמי יימר דהוי רווחא דילמא ליכא רווחא כלל. ואסיקנא דאפילו היה תנאי ביניהם דאי לא הוי רווחא לא יהיב ליה מידי אסור דילמא נפל שטרא קמי יתמי וכו'. ומסתברא דאי מנחי שטרא ביד שליש תו ליכא למיחש למידי ושרי. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: שטרי מחוזנאה דזקפי וכתבי ליה בשטרא. כך היו כותבין קבלתי מפלוני מנה למחצה שכר וקניתי ממנו חצי הריוח עשרים דינרין לשנה ולא אשבע והרי אני חייב מאה ועשרים לסוף שנה ואם יאמר הפסדתי בעסק ואשבע לא היו מאמינים בו אומר כבר קנית השבועה וחייבת את עצמך מאה ועשרים דינר ולא היה זה מן הדין. ואמימר היה כותב והיה מאמין והכתיבה היתה מועלת לו שהיה המקבל מתפחד והיה סובל ההפסד. אי נמי פירש שהיה מכזב והיה מפסידו בכך שטרו ואמר לו רב אשי ואיך לא היה אביו מתפחד אם ימות הוא יפול השטר ביד בניו ולא ידע את הדין במותו ויגבו את הכל שלא כדין. עד כאן.

אימת קנייה דליקנייה ניהליה בחכירותא:    פירוש לאו אימת ממש קנייה קאמר דהא קרקע נקנית בכסף ובשטר וכיון שמשכנה לו וקבל כספו וכתב לו את השטר קנאה. אלא כנגד הרואים קאמר כלומר הרואה יאמר אימת קנאה זה וירד בה שהקנה אותה לבעלים אין זה אלא נוטל שכר מעותיו והיינו דקאמרו והאידנא דכתבי הכי וקנינא מיניה ושהינא כמה עידנין והדר חכרה ניהליה שפיר דמי ואי למקני ממש מאי שהינא כמה עידנין אלא שהה כמה עידנין דמיחזי דירד בה וקנאה לפירותיה והדר חוכרה ליה להאי. ואסלקנא דלאו מילתא היא ופירש רש"י דרבית גמורה היא. והוא מן התימה.

ונראין דברי הרמב"ם שאינה אלא הערמת רבית וכדתניא ברבית דרב חייא. ואפשר שדעת רש"י לומר דכיון שחוזרים הבעלים וחוכרין ממנו איגלאי מילתא דמעיקרא אדעתא דהכי עבדו וכאלו כן הוה והרי זה רבית קצוצה ויש לזה פנים. כן נראה לי לפי דברי הרב והרשב"א.

וזה לשון הרא"ש: אימת קנייה האי. אימת לאו דוקא דכיון דמשכן לו השדה קנאה בתורת משכון בכסף או בשטר וכו' אלא כיון שלא קנאה להיותה שלו אלא בתורת משכנתא ושם הלוה נקרא על הקרקע החכירות שנותן למלוה בכל שנה נראית כרבית. וגם מה שפירש רש"י והוי רבית קצוצה לאו דוקא אלא נראית כהערמת רבית ולאחר פשיטא שמותר למכרה אף על פי שאין כאן ספק שאף אם לא תעשה פירות צריך ליתן לו חכורו אבל ללוה אסור שנראה כרבית. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: והאידנא דכתבי הכי פירוש לאו דכתבי ולא עבדי דאם כן מאי מהני כתיבה דכתב בשיקרא אלא פירוש דעבדי הכי וכתבי ליה בשטרא ואפילו הכי אסיקנא דלאו מילתא היא פירש רש"י דמאן דעביד הכי רבית קצוצה היא כיון שאין לו ספק בפירותיו. ואחרים כתבו דלא הוי אלא אבק רבית דרבנן. ודעת הרמב"ם דליכא אלא משום הערמת רבית בלחוד וגובה אותו ולשון אמצעי משובח. ומסתברא דאי חכרה המלוה לאיניש דעלמא וההוא גברא חכרה ללוה שרי ואפילו לא נחת המלוה לתוך המשכונא כלל וכן קבלתי ממורי הרב. עד כאן.

ולאו מילתא היא. דמכל מקום מחזי כרבית מה שהלוה נותן לו כור בשביל חכירות דאף על גב דהמלוה מנכה לו מן החוב כנגד החוב שהלוה נותן לו מחכירות מכל מקום מיחזי כרבית ואינו מנכה לו אלא מעט בכל שנה והכור שהלוה נותן לו בשביל חכירות שנה. ואף על גב דכהאי גוונא היה מותר אם היה הקרקע בידו מכל מקום שאני הכא דכמו כן יש ספק דשמא ישתדוף ולא יטול כלום ולעולם ינכה לו מחובו כמו אם תעשה פירות אבל עתה שהיא ביד הלוה בחכירות לעולם ולוה נותן לו חכירתו כור לשנה יותר ממה שהמלוה מנכה לו ואם כן מיחזי כרבית. תלמיד הר"פ.

וזה לשון ה"ר יהונתן: אימת קנייה האי מלוה להך שדה ואקנייה לבעלים בתורת חכירות הלא לא ראו בני העולם שזרעה הוא מעולם ויחשבו שקנאה ממנו והדר חכרה לו אלא ודאי אמרי רבית קצוצה הוא נוטל שהרי אין טורח בו המלוה ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירתו כלום. והאידנא דקא כתבי הכי וקנינא מיניה ושהינא כמה עידנין וכו' כלומר שהה זה הקרקע כמה עידנין ביד המלוה ועבדה הוא בעצמו ואכל בנכייתא והדר חכרה זה הלוה בעל הקרקע מיניה שפיר דמי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין דכיון דשהה גביה ואכלה כמה שני הכל יודעין דשל זה המלוה היא ומה לי עבד בה איהו דשרי בנכייתא ומה לי חכרה לו ובנכייתא. ולאו מילתא היא. וקאמר תלמודא אין לסמוך על זה דאפילו הכי אסור דהואיל ויתן לו כור חטים בין עבדה בין לא עבדה ואין גוף הקרקע קנוי לו לגמרי כשחוכרה הלוה עצמו מיניה מיחזי רבית קצוצה ואי עביד הכי הוה יוצאה בדיינים כל החכירות שנתן לו. והוא הדין נמי לקבלנות שהוא למחצה ולשליש ולרביע דאסור ואפשר לומר דלא הוה מיקרי רבית קצוצה קבלנות דהאי אי עבדה יהיב ליה ואי לא עבדה לא יהיב וכיון דבנכייתא אכיל לה מה לי אם עמדה ביד המלוה דאין יוצאה בדיינים כיון דאכיל בנכייתא ומה לי אם עמדה ביד הבעלים ונוטלין הן בשכר טרחן מחצה או שליש או רביע. ואכתי צריך עיון. אבל לכתחלה אסור למעבדה בנכייתא בין בחכירות בין בקבלנות דלא משתרי בשום ענין משכנתא אלא כעין משכנתא דסורא דכתבי במשלם שניא אילין וכו'. עד כאן.

מתניתין: אין מושיבין חנוני למחצית שכר:    פירוש לתת לו עסק להתעסק בו ושיחלקו הריוח וההפסד. והטעם משום דסתם עסק פלגא מלוה ופלגא פקדון ונמצא שטורח להתעסק לו במחצה שהוא פקדון בשביל אגר נטר לי דמחצה שהיא מלוה והוי אבק רבית ולפיכך צריך שיתן לו שכרו כפועל בטל על מה שטורח או שיעדיף למתעסק כלום מן הריוח או שלא יטול כמותו בהפסד אלא אי נקיט בעל העסק פלגא באגר נקיט תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד נקיט תילתא באגר כדאיתא בגמרא. והוי יודע שאין דין זה אלא בסתם עיסקא אבל אם כל העסק קבל המתעסק אחריותו בתורת מלוה אסור לקבל ממנו מן הריוח כלום ורבית קצוצה היא.

וכן אם העסק כולו אצלו בתורת פקדון גמור אפילו יקיים לו כל ריוח שבעולם אין כאן רבית אלא מתנה הוא דיהיב ליה שאין רבית אלא במלוה וזה ברור אבל אין להערים בדבר זה. והיכא נמי דליכא אלא שותף כי שניהם מתעסקים בדבר והטילו לכיס ומחלקים בשכר ובהפסד מעותיהם אין כאן צד רבית ולא בעי למיתן חד לחבריה שכר עמלו ואפילו הוא טורח יותר ממנה לפי שאין כאן מלוה אלא פקדון. הריטב"א.

אין מושיבין תרנגולים וכו'. ואין שמין עגלים וכו':    תרנגולים ועגלים תרווייהו על ידי שומא נינהו דאסירי. והאי דקאמר בתרנגולים מושיבין לישנא בעלמא נקט כדתנן מושיבין שובכין לתרנגולים. אי נמי שמוסר לו תרנגולת ואפרוחיה שיגדל אותם עם אמן עד שלא יהו צריכין לה ואחר כך תחזור האם לבעליה והוא יגדל אותם למחצה ואחריות על שניהם ועושה אותו שומא שאם ימותו ימותו לשניהם. הראב"ד.

אבל מקבלים עגלים וסייחין למחצה:    פירוש שיטול מחצה גם במה שהם שוים עכשיו וזה שכר עמלו ומזונו ועושה אותו שומא שאם ימותו ימותו לשניהם וישלם לו מחצה שהרי שניהן שותפין בגופן מיד. הראב"ד.

עד שיהיו משולשין:    פירוש שיתחייב אותו שקבל עגלים וסייחין לגדל אותן עד שישלם להם שלוש שנים. הריא"ף בתשובה מועתק מלשון ערבי.


דף סח עמוד ב[עריכה]

גמרא: כפועל בטל של אותה מלאכה וכו':    פירש רבינו חננאל בכל מקום שנוטל כשיעור מה שהוא מוזיל ועושה בשעה שאינו מוצא מלאכה מרובה שכל המלאכות יש להם זמן שאדם מוצא לעשות הרבה ואז מתייקר שכר האומנין וכשאינם מוצאין מלאכה דים מוזילים ומשתכרים בפחות וכן פירש גם הראב"ד. אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן בסמוך גבי ברייתא דאין שמין לא את העזים ולא את הרחלות תנא קמא סבר לה כרבי שמעון בן יוחאי ואם איתא דרבי מאיר דברייתא כסתם מתניתין אמאי לא אמרינן תנא קמא סבר לה כרבי מאיר דטפי הוי עדיף לאוקומי תנא קמא כהלכתא וצריך לי עיון. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה. פירש רבינו חננאל בפי שהיה מרויח במלאכתו באותה שעה שהוא עומד בטל ממנה שאין לפועלים אלא מלאכה מועטת. והלשון מסייעו קצת אבל אינו נכון דהא אמאי כיון דהשתא רווח טובא ודאי כל מה דמחסריה ליה הוי אבק רבית ואפילו תימא דהכא בכל דהו סגי וכעין מאי דאמרינן לקמן אפילו לא טבל עמו אלא בציר זהו שכרו משום הכי תיקשי ההיא דפרק אלו מציאות כדכתיבנא התם.

והנכון כדפירש רש"י שאם מלאכתו הראשונה כבדה ומלאכה זו קלה אומדין כמה אדם רוצה להרויח יותר במלאכה קלה זו מהמלאכה האחרת שהיתה כבדה וכן מוכח בפרק השוכר את הפועלים. והא דאמרינן בסמוך אבל מעות דנפיש טרחייהו אימא לא סגי ליה כפועל בטל פירוש שאין הבטלה נכרת בין מלאכתו הראשונה למלאכה זו כל כך עד שינכה לו כלום ממה שראוי לו להרויח במלאכתו. עד כאן. ועיין לקמן בתשובת הריא"ף גבי בני רב עיליש.

וזה לשון ה"ר ברוך בספר החכמה סימן קל"ו: ושכרו כפועל לאו דוקא אלא אפילו דבר מועט רק שלשם שכר יתן לו ומותר דתניא כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי רבי מאיר וכו'. בין רבי מאיר ורבי יהודה אין ביניהם אלא לשם שכר רבי מאיר בעי לשם שכר רבי שמעון בן יוחאי אומר וכו'. דכיון דקיימי רבי מאיר ורבי יהודה בחדא שיטתא שלא להצריך שכר שלם הוה ליה רבי שמעון בן יוחאי יחיד במקום רבים ולית הילכתא כוותיה. כן קבלתי ממורי קרובי זצ"ל. עד כאן.

ולפירוש רש"י קשה דלא אתיא מתניתין כרבי מאיר וסתם מתניתין רבי מאיר היא. ולפירוש התוספות דאתיא כרבי מאיר אין לומר דנותן לו שכרו משלם דקאמר רבי שמעון משלם ממש קאמר דהא בתוספתא אמר רבי שמעון אינו דומה יושב בחמה ליושב בצל אלמא דאינו רוצה לומר משלם ממש. לכך נראה דרוצה לומר כפועל בטל רשמין כמה הוא רוצה ליטול ויבטל ממלאכה כבדה וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הראב"ד: תנו רבנן כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי רבי מאיר. פירוש לפי מה שהוא אומנותו והיינו כסתם מתניתין דקתני נותן לו שכרו כפועל בטל ומפרשינן כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה פירוש בשיש לאומן ריבוי מלאכה נוטל בשכרו ששה פשיטים על הבגד וכשהמלאכה מועטת עושה בארבעה וזה מפני שאין לו טורח כעסק זה כטורח אותה מלאכה. אי נמי כשהאומן בוטח על מלאכתו שלא תפסוק ממנו עושה אותה בפחות לפי שמלאכתו ארוכה עמו וכן המקבל העסק הגדול יודע שלא יפסוק עד זמן מרובה ממנו עושה עמו בפחות הילכך אפילו יטרח בעסק בטורח האומנות אינו נוטל בשכר האומנות אלא כשיעור שעת בטלתו ממנה והרב פירש בה כל צרכו.

אלא דקשיא לי לרבי שמעון דאמר נותן לו משלם מאי טעמא. ועוד דאמרינן בשמעתין דתנא קמא דרבי יוסי ברבי יהודה סבר לה כרבי שמעון ואמאי איצטריך ליה למימר כרבי שמעון לימא כרבי מאיר דהילכתא כוותיה. ואית דמפרשי בה פירושא אחרינא דרבי דאמר במתניתין שכר בטלה ורבי מאיר סבר מילתא פסיקתא בין לעסק מרובה בין לעסק מועט בין לזמן ארוך בין לזמן קצר והיינו פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד וזהו סתם כל עסק ורבי שמעון סבר סתם כל עסק שיהא הכל למחצה ויתן לו שכר בטלה של כל יום ויום והוא כסתם מתניתין. עד כאן.

בנסיובי דחלבא:    והיינו חולבות. תו תרי הצמר שנושר מהם בשעה ששוטפים אותו בנהר שנמרט מהם עם תלישת הקוצים הנאחזים בהם וכן מה שנמרט מהם עם נקיות הרעי שנדבק בהם. תותרי תותי רעי. הראב"ד.

וזה לשון רבינו חננאל: תותרי הוא הצמר שעל הירכים שגללי הצאן מסתבכין בו בשעת שיוצא הרעי מן החלחולת והרועים תמיד גוזזין אותו הצמר כדי שלא יהו הגללים נתלין בו. עד כאן.

ורבי יוסי ברבי יהודה סבר לה כאבוה וכו':    פירוש ואפילו לא התנה בהכי. ועוד דמסתמא לא מדקדקי בהכי ואפילו רועה אחד או שותף נוטלן לעצמו ואין מביאין לידי חשבון דבעלים לא קפדי בהכי והוי כעין טובל עמו בציר וכדפירש רש"י דהוי כעין ויתור. שיטה.

משכרת אשה לחברתה תרנגולת בשני אפרוחין לשנה שלא תאמר אינו דומה למשכיר בהמתו שהבהמה מכחשת במשאה וברכיבתה ומה שנוטל עליה שכר שכר כחשה הוא נוטל ועוד כי האונסים מצויין שם בדרכים והם על בעל אבל זו אין בה טורח ואין האונסין מצויין בה וכיון שזו מתחייבת לה בגנבה ואבדה כדין שוכר וזו נוטלת עליה שכר מיחזי כרבית וליתסר קמשמע לן. ומותרת אשה שתאמר לחברתה תרנגולת שלי ובצים שלך ונחלוק באפרוחים דברי רבי יוסי ברבי יהודה. אף על פי שאחריות של תרנגולת ובצים על שניהם אם תמות או תאבד. ואף על פי שבעלת הבצים היא נפחתת דמי הבצים ובעלת תרנגולת לא תפחת כלום חולקות למחצה מפני שהתרנגולת גם היא מכחשת בגדול האפרוחים ומתבטלת מלהטיל בצים כל ימי גידוליהם ויצא זה כנגד זה ויצא הריוח והשכר לאמצע ורבי שמעון אוסר משום דקא בעיא למיפק לה שכר עמלה ומזונה באפרוחין בתרנגולת. ורבי יוסי ברבי יהודה סבר הא איכא בצים מוזרות שהן שלה. ונראה לי דוקא שבעלת התרנגולת מגדלת אותן ושומרת תרנגולת שלה ואפרוחיה ואף על פי שהבצים אינם משלה היא נוטלת המוזרות בשכר עמלה ומזונה אבל אם היתה בעלת הבצים מגדלת אותן אין כאן חשש לפי שהתרנגולת חוזרת בעיניה בכחשא ואפילו היתה אחריותה על שתיהן משלה יתנו לה בשכר כחשה ושכר בטלה תטול כענין השם פרה מחברו וכו' הואיל ולא עשאה דמים מחיים. הראב"ד.

תנו רבנן מקום שנהנו לעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין לעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין:    פירוש דרך התגרים והחנונים לשכור כתפים להביא פירותיהם מביתו של מוכר לחנות וכן כל סחורה שהם קונין ואינו מנהג שיביאו הם על כתפם. וכן לעגלים וסייחין קטנים כשהם צריכים להוליכן ממקום למקום או מן המרעה לעדר ואותו שכר מחשבין אותו בחשבון הקרן והמקבל שהוא מוציא את השכר ההוא נוטלו משם תחלה והריוח שיהיה מאותו יום ולמעלה יחלקו אותו עם בעל העסק ולא יאמר לו בעל העסק אותו השכר יהיה משלך שכבר נתתי לך שכר עמלך ומזונך והיה לך להביא על כתפך אלא נוטלו משם כי שכר עמלו הוא שעמל בו בתוך ביתו ובתוך חנותו במכירת הסחורה ובסדורה וכן בבהמה אבל שיתבזה ויהיה נושא בכתף בפרהסיא לא.

וכן מקום שנהגו לעלות אחת או שתים מן הולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין ולא יאמר לו מעות תטול בשכרך רבי שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו וכו' ואפילו במקום שנהגו לעלות שכר כתף למעות ולבהמה ואין צריך לעלות לו שכר עמלו ומזונו של סיח ושל עגל מאי טעמא משום דאיכא גללים של סיח ושל עגל ושלה. והאי דקאמר ואפילו במקום שנהגו וכו' כלומר אף על פי שמחמירין על בעל העסק לתת לו שכר כתף חוץ מעמלו הני מילי בעגלים וסייחים בפני עצמן אבל עם אמותיהן אין מעלין אפילו שכר עמלו ומזונו וכל שכן שכר כתף מפני שהאם מעלה מזונות לה ולבנה והעמל יוצא ממנה ומגלליה וגללי הסיח. הראב"ד.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות ולבהמה ולפירות מעלין. פירוש לא שנהגו כן בעסק דאם כן פשיטא. אלא הכי קאמר שאם נהגו לעשות כן בשותפין בעלמא או בעסק שכולו פקדון נוהגין כן בסתם עסק דלא מיחזי כאגר נטר לי. ורבי שמעון בן גמליאל סבר שמין העגל עם אמו שלא לתת על העגל שכר עמלו ומזונו אף על פי שנהגו כן בעסק דפקדון ולית הילכתא כוותיה. עד כאן.

וזה לשון הרמ"ך: מקום שנהגו להעלות למתעסק יותר על מחצה בריוח שכר כתף ושכר חמר או גמל בין למעות שקבל בתורת עסקא ליקח בהן פירות בין לבהמה ששם ממנו בהמה למחצית שבחא ואף על פי שעושה ואוכל נהגו בני המדינה לפסוק שכר למקבל עליו לטרוח בה להוליכה אצל מרעה שמן במקום רחוק ושם אותה עליו בסתם יטול המקבל בה שכר כפי המנהג ואף על פי שעושה ואוכלת. וכן אם נהגו להעלות כל הולדות למקבל בשכר עמלו ומזונו יתר על מחצה בשבח מעלה לו כפי המנהג ואף על פי שלא פסק עמו מתחלה.

ורבינו חננאל פירש מקום שנהגו ליתן שכר כתף למעות כגון שהיו הפירות בבית המקבל אותם בתורת עסקא ומעלה הפירות עליו כשער שבשוק מעלה עליהם שכר כתף שהיה מביא מבית בעל המעות לבית המקבל כדתניא היו פירותיו מופקדין אצלו ואמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע מוציא לו שכר בית שכר כתף ומעלה לו במעות. עד כאן דברי רבינו חננאל.

מיהו לבהמה לא מתפרש בהאי צניינא דלא שייך אגרא כולי האי בהולכתה מבית השם לבית המקבל הילכך אית לן לפרושי כפירושא קמא וכן פירש המפרש של ההלכות רבינו יהונתן ז"ל. ואפשר לפרש מקום שנהגו בני המדינה שמעלה לו בעל הממון למקבל שכרו במעות אינו רשאי לשנותו להעלות שכרו בבהמה וולדות. ובמקום שנהגו להעלות בבהמה או בולדות אינו רשאי להעלותו במעות אבל העלאת השכר מן האמצע אי אפשר בלא חשש רבית אלא אם כן התנה עמו שיטול דינר או סלע יתר על חלקו בשביל אותן הוצאות ואם עשה כן הן יתר הן חסר מותר והר"מ במז"ל כתב מקום שנהגו לעלות שכר כתף למצות העסק מעלין ויהיה כל השכר שנוטל המתעסק בשכר שנושא על כתפו בכלל שכר המעות וכן אם דרכן וכו'. עד כאן לשונו.

בני רב עיליש וכו':    קשיא ליה לרב אב ב"ד מאי אהני לרב עיליש משום דהוא גברא רבה אי נמי הוה איניש אחרינא לא גבי פלגא באגר כיון דאית ליה פלגא בהפסד. ומוקים לה בכגון דיהיב ליה מנה פלגא באגר ובהפסד ואפסיד מעיקרא ושקיל מארי עסקא פלגא בהפסד. ובתר הכי רווח ויהיב ליה פלגא רווחא ואתא עובדא קמיה דרבא דתבע מארי עסקא קרנא מיתמי. ואמר אלו הוה איניש אחרינא אמינא פלגא רווחא יהב ליה וכיון דשקל לא מפקינן מיניה ולא מסלקינן ליה מקרנא דשטריה בלא זוזי דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא כיון דגברא רבה הוא על כרחך הכי כתיב בשטרא תרי תלתי באגר הילכך מאי דשקל פלגא ברווחא תילתא דממונא הוי רווחא ואינך קרנא הוא דשקל.

והך סברא לאו מיחוורא גבן דאי מאי דיהב ליה רווחא בסתם יהב ליה אי נמי לאו גברא רבה הוה מצי אמר מאי דיהבי לך קרנא הוה ורווחא לא יהבי לך מיניה כלום וגבי מיניה בדיניה ולא פלגא וליכא סלוקי בלא זוזי וכיון דמצי למימר הכי טוענין ליורש בכל מקום כל שכן במקום איסור ואי לשם רווחא יהב ליה באפי סהדי אף רב עיליש דגברא רבה הוא פלגא באגר ופלגא בהפסד שקל ושבקיה לחסירותיה דהא איכא סהדי.

ואני תמה עליו ז"ל שלפי סברתו היה לו להעמיד כגון דיהב ליה מנה בתורת עסקא וכתב ליה שטרא במנה וקביל עליה בשטרא פלגא בהפסד ורווח עשרים ויהב ליה עשרה בתורת רווחא מפורש ובתר הכי אפסיד ובעי למשקל פלגא בהפסד ואלו הוה גברא אחרינא שקיל דלא מסלקינן ליה משטרא בלא זוזי והשתא דגברא רבה הוה אמר רבא הכי כתיב בשטרא דאי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד וכיון דשקל פלגא באגר שקיל בהפסד תרי תילתי.

ויש מבעלי סברת הרב ר' אפרים שאומר דלא אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא שפירש להא מילתא דרב עיליש הכי דמטי רווחא בעיסקא ויהב ליה פלגא רווחא בתורת רווחא מפורש ובתר הכי מטא ביה פסידא ונח נפשיה דרב עיליש ואתא ההוא גברא ושקיל ממוניה מבני רב עיליש ולא שקל אלא פלגא בהפסד ואתו בני רב עיליש בתר הכי לקמיה דרבא ואהדר להו משום דאבוהון גברא רבה הוה.

וזה הפירוש אינו נכון ולישנא דגמרא לא דאיק כוותיה דקאמר נפק עלייהו ההוא שטרא אתו לקמיה דרבא אלמא לאיפטורי אתו לקמיה ובתר דעבדין לא מתמלכין ומדלא מפרשי לה בגמרא דכבר גבי ואהדר להו רבא שמע מינה דלאו הכי הוה. ועוד דאף על גב דרב עיליש גברא רבה הוה אי כבר שקל מרי עיסקא לא מפקינן מיניה דאי טעין ואמר כבר נתתי לו שכרו כפועל מהימן ואי נמי לא טעין שמא התנה עמו ליתן מן הריוח יותר על חציו אחד ממאה שבו והיינו דכתיב בשטרא אי פלגא באגר אי פלגא בהפסד כמו שהתנינו ואי נמי אמרינן לא כך היה המעשה וכו' אלא פלגא באגר ופלגא בהפסד התניתי עמו בלא שכר טרחו כלל אכתי לא מפקינן מיניה כלום שהרי רבא בתורת דלמא נחית לה ולאו לאפוקי ממאריה דממונא והפירוש שכתבתי למעלה עולה יפה אבל עיקר הדין לא נראה לי כן אלא כך הוא שאלו היה אדם אחר היה נוטל פלגא בהפסד שכך קבל עליו וכיון דאידך פלגא פקדון הוא על כרחך חייב ליתן לו מה שרווח מאי איכא דטרח ליה וטרחיה הוי רבית ליתן ליה אגר טרחיה וההוא כפועל בטל ועכשיו מפני שהוא גברא רבה אמר רבא הכי לתיב ביה אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו' והרשות נתונה לרב עיליש דהכי אתנו מעיקרא. ומיהו אי לאו משום תנאה דינא פלגא בהפסד ותילתא באגר הוא למאן דיהיב עיסקא לחבריה למשקל אגרא ופסידא מיניה וביה דהיינו תקנתא דרבנן דאמור פלגא מלוה ופלגא פקדון ואלו בתרי תלתי בהפסד לאו פלגא דמלוה הוא. הרמב"ן.

וזה לשון הרשב"א: וכתב הראב"ד דמעיקרא מטא ביה רווחא ושקל מרי עיסקא פלגא ובתר כן מטא ביה הפסד ושקל מארי עיסקא בתר דשכיב רב עיליש מיתמי עד דמטא ליתמי פלגא בהפסד ואלו איניש אחרינא הוה מאי דשקל שקל דהוה אמינא דכך התנו ואף על גב דאיכא אבק רבית מכל מקום מאי דשקל שקל דאבק רבית הוא אבל השתא כיון דרב עיליש גברא רבה הוא אמרינן דאיהו לא ספי איסורא לאינשי ולא אתני באיסורא והכי קאמר פלגא באגר ובהפסד כדיניה והא פלגא לא קאי אהפסד אלא אבאגר ואף על גב דקדם מארי עיסקא ושקיל מפקינן מיניה דודאי רב עיליש לא אתני באיסורא.

וקשה לפירושו מה שאמרו מה נפשך אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואל פלגא בהפסד תרי תילתי באגר דלפי פירושו על כרחך פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד קאמר ואין אומרים בזה מה נפשך. ושמא דברי רבא היו לבעל העסק והכי קאמר ליה רב עיליש גברא רבה הוא ולא מתני באיסורא ולפי לשון השטר תנאי של איסור הוא דכל עיסקא אי אפשר אלא בחד מהני תרי גווני או פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד או בהפך.

ולי נראה דהכי קאמר אי איניש אחרינא הוא הוה אמינא שטרא דוקא ותנאי של איסור הוא ושטרא פסולא הוא אלא מהדרינן ליה אעיקר דינא דעיסקא דהיינו פלגא מלוה ופלגא פקדון ואי מטא בה הפסד לא שקיל מארי עיסקא אלא פלגא אבל השתא דרב עיליש גברא רבה הוא אמרינן האי שטרא דוקא ותנאי של היתר הוא שכך התנו פלגא באגר ובהפסד כלומר איזה שאבחר אני או פלגא באגר ופלגא בהפסד ואי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר. כן נראה לי. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: מה נפשך אי פלגא באגר וכו'. פירש רש"י כיון דקיימא לן דרב עיליש לא יהיב אבק רבית דיינינן לישנא דשטרי דהאי דכתיב ביה ובהפסד או בהפסד בעי למימר והכי קוץ בינייהו שיקבל בעל העסק או פלגא באגר או בהפסד ושיהא הרשות ביד המתעסק וכך הוא דינו או פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד או פלגא בהפסד ותילתא באגר שכך דין חכמים כדי שישתכר המתעסק בזה שכר עמלו ומזונו. והוי יודע דכי מחשבת בהא תשכח דיהיב ליה למתעסק בשכר עמלו שליש ריוח הפקדון הא כיצד לעולם דיינינן עיסקא מסתמא פלגא מלוה ופלגא פקדון הילכך כי דיינינן דנקיט פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד הא ודאי כי היכי דנקיט פלגא באגר הוה ליה למנקט נמי פלגא בהפסד בלחוד דהא פלגא פקדון הוא וכשם שאלו הרויחו ששים דינרין נוטל שלשים כך כשהפסידו ששים לא יפסיד אלא שלשים בלבד ואלו אנן דיינינן עליה תרי תלתי בהפסד דהיינו ארבעים אשתכח דדרי עשרה טפי מדיניה ואינון עשרה אינן שליש ריוח הפקדון. וכן לאידך גיסא דפלגא בהפסד שהוא שלשים כך הוה ליה ליטול פלגא בריוח שלשים וכיון שאינו נוטל אלא שליש הריוח שהוא עשרים נמצא נותן לזה עשרה דינרין שהוא שליש ריוח הפקדון שהוא כנגד עמלו שהיה לו לתת כפועל בטל.

וקשיא להו לרבנן מאי אהניא לרב עיליש משום דהוה גברא רבה לפרושי הכי בלישנא דשטרא והלא בכל אדם נמי כיון דאבק רבית הוא כפי פשוטו של שטר או דיינינן לישנא כדאמרינן השתא או יהיב ליה שכר עמלו. ותירצו דהכא מיירי כי בחיי רב עיליש הרויחו ונתן להם פלגא ברווחא ועכשיו מצאו הפסד והמלוה היה אומר דלא דארי אלא פלגא בלחוד דעסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון דאף על גב דאבק רבית הוא כיון דקא שקל ליה מחיים שוב אינה יוצאה בדיינים אבל השתא דרב עיליש גברא רבה אנו דנין השטר כאלו כתיב ביה בפירוש פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד.

ועוד הקשו בלאו הכי נמי נימא דרב עיליש היה נוטל שכרו כפועל. ותירצו דקים להו דלא שקיל וגם המלוה מודה ותלמודא הוא דפריך דלא סגי שלא טבל עמו בציר. ואין זה נכון.

ונראה לומר דהני תרי פירכי חדא מתרצא בחברתה דאלו באיניש דעלמא הוה דיינינן לישנא דשטרא כפשטיה פלגא באגר והפסד וטענינן ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון דשכר עמלו הוה יהיב ליה אבל השתא משום דרב עיליש גברא רבה הוה קים לן דחס ליה למעבד שטרא בתורת אבק רבית שהיא לזות שפתים ולקבל שכר עמלו בעל פה ואלו איתא מיכתב הוה כתיב לה בשטרא. ובשם אחד מהגדולים קבלתי דהא דאמר רבא לאו מדינא קאמר לה אלא כעין שודא שקבלו עליהם. ונכון היה אלא שאין לשון הגמרא משמע כן דאתי לקמיה דרבא לדינא משמע. עד כאן.

והאי דינא דאמר רבא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תלתא באגר אין השיעורין שוין דמאן דמתני פלגא באגר נוטל בשכר עמלו רביע בריוח כיצד הרי שנתן לו מנה והתנה עמו מתחלה פלגא באגר וריוח ששה סלעים כיון שאם הפסידו ששה היה מפסיד בעל הבית ארבע היה לו ליטול מן הריוח ארבע ומתעסק שני סלעים והוא נוטל שלש נמצא זה המתעסק נוטל רביע ריוח הפקדון בשכר עמלו ומי שהתנה שיטול בעל הבית מחצה בהפסד וריוח ששה היה לו ליטול גם כן שלש בשכר והוא נוטל שני סלעים ומתעסק ארבע נמצא נוטל שליש ריוח הפקדון בשכר עמלו אבל לכך דנו חכמים כן מפני שדין העסק הוא פלגא באגר ופלגא בהפסד ושיתן לו שכר עמלו וזה כיון שהתנה שיטול המתעסק מחצה בשכר והיה מן הדין שיטול המתעסק מחצה בהפסד והוא אינו נוטל אלא שליש נמצא בעל הבית מפסיד שליש מן הראוי לו מן הדין והוא שליש הפקדון שהיה ראוי למתעסק ליתן לו והוא בשכר עמלו וגם כן כשהתנה עמו שיטול פלגא בהפסד היה מן הדין שיטול בעל הבית פלגא באגר והוא מפסיד שליש ונוטלו הלה בשכר עמלו והנה למדנו לפי דרך זו שליש הפקדון הוא נוטל בשכר עמלו של זה או שהוא פוחת שלא ישלם ההפסד בכנגד שליש הפקדון.

ויש אומרים שעל זה הדרך הוא הדין לעולם שאם התנה עמו לתת לו רביע השכר כגון שנתן לו מנה בתורת עסק והפסיד שמונה דינרין אינו משלם כלום לפי שהחלק שיש לו בשכר הוא בתורת מלוה ולא יותר שאלו היה שם מלוה יותר היה נוטל יותר שכר שכל שכר המלוה שלון כך אמר רבינו הגדול בתשובותיו שאם לא רצה ליתן מן הריוח שליש או רביע לא יהיה בתורת מלוה אלא שליש הממון או רביעיתו והשאר בתורת פקדון נמצא שלשה חלקים פקדון וזה נוטל שליש ריוח הפקדון בשכר עמלו שאינו משלם כנגדו הפסד והרי הפסד הפקדון ששה והשליש הוא שני דינרין שהיה ראוי זה לשלם נמצא פטור לגמרי. וכל שכן אם התנו שיטול המתעסק שמינית הריוח אם הפסיד אינו משלם כלום וראוי ליטול לפי החשבון אבל אין לו שלא אמרו שישלם המפקיד שליש משלו אלא שפטור המתעסק מתשלומי ההפסד בכדי שליש מה שהפסיד בחלק הפקדון והנשאר בפקדון קיים לבעלים לעולם אלא מה שהפסיד הפסיד.

וכן אם התנו על ההפסד שיפסיד המתעסק רביע והפחיתו משלם רביע ואם הותירו נוטל מחצה בכל הריוח רביע מדין מלוה ושליש בפקדון בשכר עמלו הרי מחצה כך הורו מקצה בעלי הוראה. ואין זו הדרך ישרה ולא ראוי לסמוך בכך שאי אפשר שיפסיד בעל העסק והמתעסק יאכל וחדי ויפה כיון הר"מ הספרדי שאמר שאין הדעת סובלת כן. והדרך שנראה לו שכל מה שירויח המתעסק אם יהיה שם הפסד יפסיד שני שלישי החלק שיהיה מרויח וכן אם התנו על ההפסד והרויחו יטול כפי אותו החלק שיהיה מפסיד בתוספת שליש חלק חברו.

נמצאת למד לפי מדה זו שאם התנו שיטול המתעסק רביע השכר והפסיד הרי זה משלם שתות ואם התנו שיפסיד רביע והריוח נוטל מחצה. גם זה דרך רחוקה בעיני שאין השיעורין שוין ואין דברי הגמרא שוין. לפיכך נראה לי כלשון ראשון שפירשתי תחלה שנחשב בסך הממון כלומר הפסד כנגד שכר ושכר כנגד הפסד התנו על הריוח יפסיד שני שלישי התנאי כדברי הרב התנו על ההפסד יטול בריוח כמו אותו החלק שהיה מפסיד ותוספת שלישו (לא מחלק חברו שליש) נמצאו השיעורין שוין בראש הממון נמצינו אומרים שאם התנו על ההפסד ברביע והרויחו שמונה נוטל שני דינרין וארבע מעין שהן שליש ואילו לדברי הר"מ נוטל ארבעה דינרין הפריז על המדות. אבל אם התנה שיטול המתעסק שלשה חלקים בשכר או יותר אינו נוטל מן ההפסד אלא מחצה דסתם עסקא פלגא מלוה היא לעולם דהכי תקון כדאמרינן בפרק המקבל ובמקום שהתנה עמו ליטול בשכר פחות ממחצה היה ראוי שיטול מחצה בהפסד דסתם עיסקא פלגא מלוה אבל לפיכך תלו חכמים ההפסד בשכר ואמרו שיהא לו בהפסד כנגד השכר שאלו היה נוטל בהפסד יותר מחלק השכר נמצא רבית ששכר כל ההלואה שהלוהו שלו הוא ומשום רבית הוא נותנו לבעל המעות וכשהתנה עמו על ההפסד במועט אין כאן פלגא מלוה הילכך אין לו בריוח אלא כדי שיעור שיצאו מתורת רבית. אבל כשהתנה עמו שיטול שלשה חלקים בשכר אינו נוטל בהפסד אלא מחצה מתקנת חכמים שאמרו פלגא מלוה ואי לאו משום תקנתא כיון שלא קבל עליו לשלם היה פטור לגמרי זהו דעתי בדבר זה.

וכל מה שאמרנו למעלה אנו דנין אותו הדין בעצמה אם הפסידו הכל שישלם מקבל כפי הראוי לו לפי מה שכתבנו ויפסיד בעל הבית בדינו שאם אי אתה אומר כן אף על פי שהפסיד בעל הבית הכל כיון שמשלם המקבל מלוה שלו נמצא שטרו בפקדון ברבית ההלואה ואף על פי שהפסיד בעל הבית מכל מקום הוא עשה שליחותו ומלאכתו וכל מה שהפסיד בעל הבית מאותו העסק הוא מפסיד משכר חלק הפקדון אבל לשלם מכיסו כלום לא ואין זה צריך לפנים ויש לרב הנזכר דעת אחרת בזה ומה שהתירו חכמים לומר פלגא בהפסד ובריוח תרי תילתי ומאי דשקיל מההוא פקדון הוה ליה בשכר טרחו ועמלו ודיו בכך ואף על גב דלא מטי ליה מיניה בכל יום כפועל בטל כיון דאלו הוה ביה רווחא טובא מטי ליה כפועל בטל לא הקפידו חכמים בדבר אבל לומר מותר שליש בשכרך לא שמא לא יהא שם מותר שליש ויהיה ריוח שם עד שליש אבל כאן אי אפשר שיהיה שם ריוח ולא יטול לחלקו בשכרו וזו ששנויה בתוספתא במושיב חנוני אבל אם אמר לו בשליש אתה שותף לי והשליש עשוי עליך הדבר בבטלה מותר הכי נמי קאמר בשליש שתטול שתהא שותף לי שאטול אני שליש ואתה שליש בכל הריוח והשליש האחר בשכרך והיינו פלגא בהפסד ותלתא באגר ואפילו לחנוני מותר. הרמב"ן.

וכתבו בתוספות אי נמי רבא היה תמה על לשון השטר וכו'. ולא ניחא ליה לרבא לומר דטובל עמו בציר הוה דאם כן הוה ליה לפרושי בשטר. דלא ליפוק מיניה חורבא משום דרב עיליש גברא רבה הוה וילמדו ממנו להתיר אף על פי שלא יטביל עמו בציר. ורבינו חננאל גורס נפיק עלייהו שטרא דכתיב ביה פלגא באגר ובהפסד פירוש שטר אחד שכתוב בו פלגא באגר ופלגא בהפסד ושתי סחורות מסר לו בשטר אחד וכך היו רגילים כדאמר לקמן תרי עיסקי וחד שטרא פסידא דמלוה כו' ועל זה אמר רבא אותה שהיה פלגא באגר לנותן תרי תילתי בהפסד ואותה שהיה פלגא בהפסד לנותן אין לו כי אם תילתא באגר והכי גריס אי פלגא בהפסד תלתא באגר וניחא דקאי אחד גברא. ורבינו משולם פירש כגירסת רבינו חננאל ומפרש דחד עיסקא הואי וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש.

כתב הריא"ף בתשובותיו מועתק מלשון ערבי ראיתי הפרש בענין שכירות המתעסק וחלוקת הריוח וההפסד וזה ההפרש נפל מחלוף הוראת החכמים לפי שמצאתי שמועה זו כוללת פרטים אלו ראיתי לכתוב ביאורה. אמרה המשנה אין מושיבין חנוני למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל וביארה התוספתא זה ואמרה כפועל בטל והוסיף התלמוד ביאור ואמר מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה. ופירוש זה הוא שיראו המלאכה שהיה עושה זה המתעסק קודם העסק דרך משל היה חייט והיה משתכר בכל יום זוז אחד כשמוצא מה לתפור אז נאמר לו כמה הוא הפחות שבשיעורים שהיית מתרצה לקחת אותו יום אם היית יושב ובטל ואם לא תמצא מה לעשות תשב בטל ולא תעשה שום דבר במה שהיית מתרצה לנפשך כמו אותו הסך הראוי לתת שכר בכל יום כל ימי העסק ואינו דבר שנוכל לתת לו גבול ידוע לפי שזה יתחלף כפי המלאכה ולפי המתעסק לפי שקצת מן האנשים יתרצו לקחת דבר מועט ולא ישב בטל ויש מי שירצה לישב בטל מלעשות שום דבר ועל כן מצאנו לרבי מאיר שהוא סתם מתניתין רצה לומר מי שאמר כפועל בטל ביאר דבריו בכוונה זו שזכרנו והוא אמרם כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אפילו לא טבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרה רבי שמעון אומר נותן לו שכרו משלם. ואמרו בין מרובה בין מועט ולא נתן לו גבול ידוע הורה על מה שאמרנו בפירושנו זה. ואמנם פסקנו שסתם משנה זו רצה לומר אין מושיבין חנוני למחצית שכר שהוא רבי מאיר לשלש סבות האחד שידוע שסתם מתניתין רבי מאיר ואפילו אם אינו אומר בה דברי רבי מאיר. ועוד שהתוספתא כבר ביארה זה ואמרה המושיב את חברו בחנות למחצית שכר הרי זה נותן לו שכרו כפועל בטל דברי רבי מאיר. ועוד שהתלמוד החליט זה באמרו תנא כפועל בטל ואם לא שהיה סתם משנתנו זאת רבי מאיר לא היה יכול התלמוד להוסיף בה מלת בטל מהתוספתא הואיל ואפשר להיות זה מחלוקת בין התנאים מהם מי שאומר כפועל בטל ומהם מי שאומר כפועל שאינו בטל. והואיל שנתברר לנו שסתם משנתנו זאת רבי מאיר ומצאנו רבי מאיר שאומר בין מרובה ובין מועט כפי תנאי המתעסק עם בעל הממון וכפי מה שביארנו במה שקדם. ואין לומר שדברי רבי מאיר בסתם משנה הם שלא כדברי הברייתא שאמרה בין מרובה בין מועט שאם כן היה לו להתלמוד לומר קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר ולהשיב תרי תנאי ואליבא דרבי מאיר או מה שהיה נראה לו מן התירוצים וכיון שלא אמר כן מורה שהמשנה והברייתא אינם חולקים.

והלכה כרבי מאיר משום דקיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין גם ראינו בעל התלמוד שקיל וטרי אליבא דרבי מאיר ומפרש דבריו באמרו מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה וצריכא דאי אשמועינן וכו'. שנראה שהלכה כרבי מאיר עוד ראינו סוגיא דשמעתא אזלא אליבא דרבי מאיר נראה שהלכה כמותו ומה שהצרכנו לראיות אלו הוא להוציא דברי רבי שמעון מהלכה אבל דברי רבי יהודה כבר העמיד אותם התלמוד בשיטה וההפרש שיש בין דברי רבי מאיר ורבי יהודה הוא שרבי מאיר מפסיק לפסוק השכירות ושיתנה המתעסק עם בעל הממון על שכירות ידועה היא מה שיהיה ורבי יהודה אינו מצריך דבר מזה אלא אפילו לא טבל עמו אלא בציר וכו' זה אצלו במקום השכירות וגם שלא כוונו לזה ולא התנו עליו.

ודע שזה שחוייבנו לפסוק לו שכירות ידועה לכל יום אינו אלא במושיב את חבירו בחנות וכיוצא בו בלבד רצוני לומר כל שמבטל אותו בעל הממון ממלאכתו ולא יהיה העסק אלא בממונו בלבד כענין החנוני הלא תראה מאמר התלמוד שאמר מאי (לאו) כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. ואמרה התוספתא עוד המושיב את חברו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנתו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנתו ואמרה עוד המושיב את חברו בחנות במחצית שכר לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים ואם לקח ומכר השכר לאמצע ולסיבה זו ראוי לפסוק לו שכירות לכל יום לפי שהוא מבטל אותו בכל יום ממלאכתו ומה שאמר התלמוד בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר ובהפסד אתו לקמיה דרבא אמר רבא רב עיליש גברא רבה הוה ולא הוי ספי איסורא לאינשי והכי קאמר אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר. כן הלכה ובזה דנין וזה שרבותינו התירו זה לפי שהיה אצלם מסכים לסתם משנה וזה שאם חלקנו זה הסך הנותר למתעסק על שיעור הממון לחלקים על מספר ימי העסק אז יפול מהם חלק לכל יום כמו שזכרנו ואם נתרצו שניהם בזה מותר.

ואם תאמר ואיך דן רבא בזה השטר מה שלא מצא כתוב בו. יש לומר שלא דן זה אלא מהלשון הכתוב בו וזה לפי שכך היה כתוב בו פלגא באגר ובהפסד ולא היה כתוב בו פלגא באגר פלגא בהפסד. הנה מהיותנו אומרים את בעל השטר שהוא גברא רבה פירשנו בו כך פלגא באגר ובהפסד כי דיניה שהוא השליש וכן אם היה כתוב בו פלגא בהפסד היה הפירוש בו כך פלגא בהפסד ובאגר כי דיניה והוא תרי תילתי.

וצריך אתה עוד לדעת שמה שאמרה המשנה למחצית שכר באמרה אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהם פירות למחצית שכר ומה שאמרה התוספתא המושיב את חברו בחנות למחצית שכר אין כוונתם בו באמרם מחצית החצי בשוה אבל כוונתם אי זה חלק שיהיה רצה לומר למחצה לשליש ורביע לפי שהשותפות או העסק אם היה בתנאי זה מותר וכבר מצאנו דומה למלה זו במקרא יכרו עליו חברים יחצוהו בין כנענים.

ואם תאמר אם העסקא מותרת לשליש ולרביע למה אמרו ז"ל אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבדו רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה. יש לומר שלא רצו בזה שהעיסקא לא תהיה אלא פלגא מלוה ופלגא פקדון בלבו אבל רצו להודיענו שהשיעור שיקח המתעסק בו השכר הוא מה שיהיה בתורת מלוה והשאר יהיה בתורת פקדון ואם הסכימו על חצי בריוח אז יהיה החצי בתורת מלוה החצי האחר בתורת פקדון ומי שאינו רוצה לתת מהריוח כי אם השליש או הרביע אין לו בתורת מלוה אלא שליש הקרן או הרביע והשליש בתורת פקדון ולא יעלה על הדעת לומר שיש בזה רבית שהשכירות שהיא מסלקת הרבית מן פלגא פקדון היא המסלקת אותו מתרי תלתי או תלתא רבעי אין בזה הפרש אם התנו בכך.

ומצאתי לזה ראיה מן התוספתא שאמרו הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למחצית שכר לא יאמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע פירוש בלא שכירות אלא מחשב עמו שכר בטלה. היו פירותיו מופקדין אצלו ואמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע הרי זה מחשב עמו שכר בית ושכר בטלה מעכשו, מכאן נראה שאם נתן לו שכר בטלה מותר שיאמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע וכן התלמוד התיר זה במה שאמרו אמר רב מותר שליש בשכרך מותר רצה לומר שאם נתן אדם לחברו מאה דינרין לקנות בהם סחורה והתנו ביניהם שכל שיבא בהם ריוח עד כדי הקרן יקח בעל המעות שני שלישים והמתעסק שליש ומה שיוסיף על זה השיעור יקח אותו המתעסק בשכרו הרי זה מותר רצה לומר שיקח בעל המעות שני שלישים והמתעסק שליש וזה מוסכם אצל בעלי התלמוד בכללם ועל כן לא נחלקו רב ושמואל אלא בשכירות בלבד שרב מתיר כשנותן בשכירותו דבר מסופק אם יבא או לא יבא ושמואל אינו מתיר זה כמו שאמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר.

אלא שראוי לדעת שרב אינו מתיר זה בשכירות אלא כשיש למתעסק מלאכה כיוצא בה להתעסק בה לעצמו באופן יתעסק בשניהם יחד בעת אחת כמו שהקשו ואמרו ורב לית ליה האי סברא רצה לומר קוצץ לו דינר והאמר רב עיליש עגלא לפטמא מאי לאו דאמר ליה מותר שליש ומפרקינן לא אי מותר שליש אי ריש עגלא ולא סמכינן אהאי פירוקא אלא הדרינן ומפרקינן פירוקא אחרינא אי בעית אימא כי קאמר רב מותר שליש בשכרך כגון דאית ליה תורא לדיליה דאמרי אינשי גביל לתורך גביל לתורי והלכה בזה כרב דקיימא לן הלכה כרב באיסורי. עלה בידינו שרב ושמואל לא נחלקו אלא אם כן היה העסק באופן זה כגון דאית ליה תורא לדיליה ואם לא היה באופן זה שניהם מסכימים שקוצץ לו דינר וזה השכירות הוא בנושא שבזולת החנוני וכיוצא בו כפי הנראה מפשטן של דברים לפי שאינו לוקח שכירות אלא כפי שיעור בטלתו בקצת עתים לפי שאינו יושב ומתעכב לעסקא זו כמו החנוני ועל כן יספיק לו שכירות דינר בכל זמן עסקתו ולא אמרו דינר דוקא מבלי תוספת ומגרעת והדינר הוא דינר כסף חלק מכ"ה בדינר זהב.

הנה נתבאר בתכלית הביאור מה שכבר הקדמנו שאין חייב לקצוב שכירות לכל יום אלא לחנוני וכיוצא בו בלבד. גם נתבאר שהעסקא לשליש ולרביע מותרת ואין הפרש בזה בין החנוני וזולתו שהחנוני הוא לוקח שכירות כשיעור עכבתו כמו שלוקח זולתו והחנוני וזולתו ראוי להם ליקח שכירות אם אין להם קרן בכלל העסקא אבל אם יש להם קרן בכלל העסקא ואפילו דבר מועט אין חייב לתת להם שכירות כמו שאמרו רבי אלעזר מהגרוניא הוה ליה ההוא אריסא דהוה יהיב ליה זוזי דזבין דיכרי וכו' ואמרו עוד במקום אחר אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ואין בזה שכירות. זהו מה שמצינו לבארו מענין שכירות המתעסק ודי בזה לאנשי לבב ובעלי תבונה. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד בדיני העסק שחבר: כך דעתנו נוטה דההוא מקבל עיסקא דקביל עליה נפשיה דיהיב פלגא רווחא וכולהו פסידיה דיליה וכתב ליה שטרא על נפשיה בהכי לאו שפיר עבד ועבר אדרבנן וכל ההוא מארי עסקא דמיקרי רש"י עבריין וקא מיקרי גזלן דרבנן ולא מיבעיא דלא גבי ההוא רווחא לכתחלה אלא אפילו יהיב ליה שיעורא פלגא קרנא בתורת רווחא מחשבינן ליה כקרנא ומשלם ליה פלגא אחרינא וקרעינן ליה לשטריה ולא אמרינן בהכי כל סלוק בלא זוזי אפוקי מיניה הוא דלא איתמר אלא גבי משכנתא דקיימא תותי ידיה וארעא היכא דקיימא תיקום ואי משום שטרא שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי דבית הלל הכי סבירי להו ואפילו למאן דאמר כגבוי דמי הני מילי שטרי דהיתרא אבל האי כיון דמדרבנן לא גוביינא הוא היכא דמטי ביה פסידא לא אמרינן כגבוי דמי דמי יימר דאית בה פסידא. זאת היא הסברא התקועה בידי מכמה שנים והשכל מורה עליה ואי נפלה לידי עבידנא בה עובדא.

וההוא שטרא דרב עיליש דהוה פתיב ביה פלגא באגר ופלגא בהפסד הכי הוה עובדא דרב עיליש יהיב ליה למריה עיסקא פלגא רווחא ושכיב ובתר דשכיב אתא מריה עיסקא ואפיק שטרא על יתמי וקא תבע להו בקרנא ופרעוה לסוף אמרין ליה הב לן שכרן כפועל בטל מההוא יומא דקביל אבונא האי עסקא ואמר להו מרי עיסקא לא יהיבנא לכו ולא מידי דכבר יהב אבוכון פלגא רווחא ולא חשיב בהדאי ההוא אגרא והוי אבק רבית ואינו יוצא בדיינין. אמרי ליה רב עיליש גברא רבה הוה ולא ספי איסור לאינשי דדינא דעיסקא אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד וכו' ואיהו דאתני בהדך פלגא באגר ופלגא בהפסד בודאי אדעתא דיהבת ליה שכרו כפועל בטל אתני כדינא דמתניתין ואנן סהדי דלא אחיל אגריה גבך והא דלא חשיב אגריה בההיא שעתא דיהב לך פלגא רווחא סבר אכתי קרנא גבאי וגבינא גביה הילכך ליכא למימר הכא אבק רבית אינו יוצא בדיינין דלא יהביה נהלך כלל לא בתורת רבית ולא בתורת אבק רבית. אבל איניש אחרינא כיון דיהיב פלגא רווחא ולא חשיב אגריה בהדיה והשתא אתא כוליה ממונא לידיה דמריה רווחא וקרנא לא מפקינן מיניח מידי כיון דלא גמיר דינא ולא קפיד אאיסורא זוטא אפשר דאחיל גביה מעיקרא וכי כתב ליה פלגא באגר ופלגא בהפסד ולא אדכר ליה מידי אחרינא אחולי אחיל גביה והוה ליה אבק רבית ואינו יוצא בדיינין. הכי נקטינן פירושא דהא מילתא מן כמה שני ולית לן מיניה לסברא קמא דכתבינן לעיל לא תיובתא ולא סייעתא.

ותשובת הריא"ף ז"ל שראיתי בה הלכה היא ורבותינו התירו דבר זה מפני שהוא שוה לסתם מתניתין וכו'. הכי קאמר אף על גב דתנן במתניתין שצריך ליתן לו שכרו כפועל בטל כבר התירו רבותינו את העסק בלא שכר בלבד שיהא המקבל קרוב לשכר ורחוק להפסד או פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו' אף על פי שפעמים לא יארע בו כלל הפסד באותו עסק ונמצא זה מפסיד שכר טרחו כיון דאי הוה מטי ביה פסידא הוה שקיל האי בגויה תרי תילתי שרי. ודין זה שוה הוא לדינא דמתניתין. אי נמי גמרינן מהאי עובדא דאי בעי מריה עיסקא לשנויי הדין עיסקא משאר עיסקי לטפויי רווחא לנפשיה או לבצורי כל היכא דמטפי בפסידא או מבצר נמי כל קבל רווחא שרי ובלבד שיהא קרוב להפסד ורחוק לשכר כלומר שיהא חלקו בהפסד גדול משל מקבל. גם אם רוצה להתנות עם המקבל שיטול הוא שני חלקי הריוח ושלש חלקים בהפסד הרשות בידו לפי שאין קצבה לתנאי השכר וההפסד רק שיהא חלק ההפסד לבעל העסק גדול מחלק השכר.

וכן הדין בזמן שהוא מתנה עמו מחצה שכר ומחצה הפסד אם רצה לפסוק דינר בשכר עמלו פוסק ואף על פי שבטלתו גדולה מזו וזה שאמרו כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט כלומר הכל לפי מה שיפסוק עמון ומשנתנו שאמרה שכרו כפועל בסתם קאמר מכל מקום בעינן דבר קצוב כדאמרינן בגמרא אמר רב ריש עיגלא לפטומא וכן אמר שמואל קוצץ לו דינר והכי איתא בירושלמי דחד בר נש אפקיד זוזי לחבריה אמר ליה הב לי תרין דינרין אגרי ומאי דאבידין דידי ודידך והכין פסיק בעל הלכות גדולות והכי מסתברא טפי מההוא טעמא דכתב הריא"ף יקאמר הלכה כרבי מאיר דאמר בין מרובה בין מועט דסתם מתניתין כוותיה מיהו לא לכלהו יומי דשותפותא קאמר אלא לכל יומא ויומא קאמר וכו' זהו טופס דבריו.ו

לפי דבריו בין מרובה בין מועט דקאמר לפי אומנותו בין גדול בין קטן ודאי מילתא דריש עגלא לפטומיה קשיא ליה וברייתא הכי פירושה דרבי מאיר סבר היכא דאתני נמי בהדיה בשכרו הכל לפי מה שהתנה בין מרובה בין מועט ורבי יהודה סבר אינו צריך להתנות אלא אפילו בסתם ולא טבל עמו אלא בציר זהו שכרו. ורבי שמעון דאמר נותן לו שכרו משלם בסתם קאמר. ונראה לי דהיינו בסתם מתניתין דקתני כפועל בטל דקא מסייע עליה בתוספתא ואינו דומה עושה מלאכה ליושב ובטל והיינו כפועל בטל והאי סיומא דתוספתא נמי קשיא על פירוש הגאון. דוק ותשכח.

והיכא דאמר ליה איניש לחבריה הילך מעות למחצית שכר ולא פריש ליה טפי מהני לא בהפסד ולא בשכר עמלו אי איכא מנהגא בההוא דוכתא דידיע לאינשי אזלי בתר מנהגא ובלבד שלא יהא איסור באותו מנהג. ואי ליכא מנהגא מסתברא לן דיד בעל המעות על העליונה שאם יש ריוח בשעת החלוקה אינו נותן לו אלא שכר עמלו שהוא אומר לו אלו היה שם הפסד הייתי מקבל עלי שני החלקים ואם יש שם הפסד ורואה כי שני חלקי ההפסד גדולים מחצי שכרו אומר לו שכרך אתה נוטל וטול חצי ההפסד כן נראה לי מפני שהעסק בחזקת בעלים ויתרון חלק ההפסד שהוא נוטל משום שכר המקבל הוא ואם בא השכיר להוציא שכר מרובה מן השוכר עליו להביא ראיה. ועוד שהרי הרשות ביד בעל המעות להתנות בכל תנאי שירצה למחצה לשליש ולרביע לשני שלישי הפסד או לשכר עמלו וכיון שהרשות ביד בעל המעות להתנות בכל תנאי שירצה עכשו שלא התנה מתחלה מתנה בסוף וכן הדין.

ומה שראיתי בתשובת הרב ז"ל שכתב ישבע שמעון שלא נשכר בסחורה וכל מה שנתן ראש ממון נתן ויפטר ואין לו שכר שלא עשה מה שיהיה ראוי ליטול שכר וכו'. דע כי זה הדין אינו אלא כשהיה ביניהם תנאי ברחוק לשכר וקרוב להפסד ועכשו שלא היה שם לא שכר ולא הפסד והיה זה תובע שכר עמלו לומר היאך טרחתי בממונך לשוא והלה אומר תנאי היה לי ביני ובינך ואלו היה שם הפסד הייתי נושא בו שני חלקים וזהו שכרך. אבל אם היה תנאי ביניהם ומחצה שכר ומחצה הפסד הוא צריך ליתן לו שכרו כפועל בטל בין שפסק עמו שכר בין שלא פסק עמו חייב ליתן לו. עד כאן.