שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה/דף סו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סו עמוד א[עריכה]

נעשה כמאן דאמר ליה מדעתיה איתמר:    כתב הראב"ד משמן של ראשונים דאין עיקר הטעם בזה מפני שהתנה הלוקח ולא המוכר אלא רישא שהתנה בשעת המכר ולא שנא התנה מוכר ולא שנה התנה לוקח שעל ידי כן נגמר המכר אבל סיפא כשהתנה לאחר שנגמר המקח ולא שנא התנה לוקח ולא שנא התנה מוכר דכל שנגמר המקח כשהוא מתרצה להחזיר לו הרי זה כמוכרו לו לכתחלה וביטול מקח אין כאן וזוזי לא הוו הלואה. ולפי דבריהם כל שהוא קודם גמר המקח קרי תנאי של מוכר לפי שהדבר תלוי בו ולא במוכר.

ואינו מחוור דאם כן היאך עלה על דעת רב אשי לומר שיועיל התנאי שאומר הלוקח לאחר גמר המקח ובזה זכה בו מוכר וכן לוקח בתנאי האחריות. ועוד בעובדא דההוא דיהב גיטא כי אתני אפילו איהו מאי הוה ומאי קאמר מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידיה קגמיר ויהיב והאי כבר איגרשא ולאחר גירושין תנאי דידיה מאי מהני. אלא הנכון מה שפירש הוא דהכא בשהתנו לאחר שהתחיל ועדיין לא נגמר כגון דנתן מעות ולא נכתב השטר וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הרשב"א.

וזה לשון הראב"ד: פירשו הראשונים וכו'. ואמת הוא זה אבל כמה הוא רחוק זה הפירוש ואיך זה נסתם זה הדין ולא הוזכר בברייתא לא בלוקח ולא במוכר ואם היה נזכר באחד מהם הייתי למד השני ממנו והייתי אומר יגיד עליו רעו תנא בלוקח והוא הדין למוכר או בהפך או בשלא הוזכר כלל מי יגיד. ועוד אני תמה על רב אשי איך היה סבור תנאי שלא הוזכר בשעת מעשה במה יתקיים כי אם בקנין.

לכן נראה לי כי אם מעשה דאמימר בשעת מעשה היה שהחזיק בשדה אלא שלא נתן לו דמימן או שנתן ולא נכתב השטר ובמקום שכותבין היה והתנאי לא כתבו בשטר אחר כל הפטום ובתחלה פירש לו שלא באחריות ואמר אמימר אף על פי שעדיין לא נגמר המכר כיון שהמוכר אמר לא תבע הלוקח ממנו אלא שהיה עומד בעצבונו והיה לו להחליט ממנו הדבר ולחזק אותו גם לכותבו בשטר ולא עשה מפני שלא בטח בדבריו ולא אמר לו אלא לפטומי ועל זה הקשה לו רב אשי מדרבא דאמר סיפא דאמר ליה מדעתה ורישא וסיפא ודאי בשעת מעשה הוא דאתני וסיפא אף על גב דלא אתני מאי דהוה עליה לאתנויי כיון דאידך שתיק ליה אי לאו דאמר ליה מדעתי הוי תנאיה תנאה ותריץ ליה כמו שאמר ליה מדעתי איתמר והטעם מפני שלא התנה מה שיש עליו להתנות והאחר לא החזיק ממנו הדברים בחיזוק הראוי לו. ואי קשיא לך הא איכא במעשה דאמימר דזבין ליה ארעא שלא באחריות אלמא אחר מעשה הוה לאו קושיא היא שהרי במעשה דההוא גיטא נמי איכא דיהב ליה גיטא לדביתהו ואם כפשוטו קשיא וכו' כמו שכתב לעיל הרשב"א.

ונראה לי דכל הני מילי בדאתנו אחר שנעשה הקנין בסוף המקח ועדיין עסוקים באותו ענין לפיכך כי התנה מוכר תנאי גמור היא דמצי למיהדר ביה כל זמן שעסוקים באותו ענין אבל כי התנה לוקח ועיקר המקח לא היה על תנאי זה פטומי מילי בעלמא הוא. אנל אי בתחלת המקח אמר לוקח מכור לי שדה זו וכל זמן שיהיו לך מעות אחזירנו לך וגמרו המקח ברצון המוכר אף על גב דלוקח הוא דאתני ולא מוכר ודאי תנאי גמור הוא בלי ספק. שיטה.

וזה לשון הריטב"א: סיפא דאמר ליה מדעתי. ולקמן פרישנא דהכי קאמר סיפא נעשה כמאן דאמר ליה מדעתי והטעם משום דאף על גב דהתנה בשעת מתן מעות כיון שלא התנה מי שהיה לו להתנות וזה שהתנה לא אמר בלשון על מנת פטומי מילי הוא ולא סמכא דעתיה דאף על גב דאמרינן לעיל דכל שאומר ועושה אסור ואף על פי שיכול לחזור בו התם הוא כשהיו פיו ולבו שוין בשעת תנאו מה שאין כן בזו שאין פיו ולבו שוין לא אמר אלא כדי להפיס דעתו של חברו הא אלו אמר זה בלשון על מנת או שהתנה מי שעליו להתנות אף על פי שלא אמר על מנת תנאו קיים כיון שהתנו בשעת גמר מעשה בעוד שעסוקים באותו ענין ולאפוקי כל שהתנה לאחר גמר מעשה שאין תנאם כלום ואפילו התנה מי שעליו להתנות ובלשון על מנת ולא מהני תנאה אלא בשקנה מידו כראוי ובהכי רהטא כולה שמעתין דוק ותשכח וכדאמרינן. ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה שלא באחריות חזייה מוכר ללוקח דהוה עציב אמר ליה פירוש בעוד שעסוקים באותו ענין אמאי עציבת דאי טרפי לה מינך מגבינא לך וכו' פירוש והלוקח שתק ולא קיים דבריו וגם לא אמר המוכר בלשון על מנת. ואמר אמימר דכיון דהכי הוא פטומי מילי בעלמא הוא. וכן עובדא דההוא שכיב מרע בכהאי גוונא הוא כי לאחר שנתן הגט בידה בעוד שעסוקים באותו ענין אמרה האשה אמאי מיתנחת דאי קיימת דידך אנא ואמרינן דלא חשיב תנאה לפי שלא התנה הבעל וגם לא אמרה האשה בלשון על מנת וכיון שכן ודאי לא סמכא דעתיה דבעל והוו גירושין גמורין בלא שום תנאי.

והרבה פירושים אחרים יש בשמועה זה אבל זה הנכון והיא שיטת רבינו בשם רבותיו וכן פירשו בתוספות. והריא"ף פירש בתשובה דרישא בשהתנה כן בשעת מעשה ובין שהתנה מוכר או לוקח והא דנקט רישא בשהתנה לוקח וסיפא בשהתנה מוכר לאו דוקא. ואין זה פירוש נכון. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הרב ר' פרץ: פטומי מילי בעלמא הוא. פירוש משום דלוקח בעי אתנויי ואם תאמר וכי תעלה על דעתך לומר דאם המוכר אמר שום תנאי קודם שאמרו הלוקח שלא יהא מקנה והא כמה מעשים בכל יום שהמוכר מתנה כמה תנאים ללוקח ויש לומר דכשהתנאי היה בתחלת הקנין אז לא אמרינן פטומי מילי אלא הוי תנאי גמור אפילו התנהו המוכר אבל הכא שמתחלת הקנין פסק עמו שלא באחריות והא דקאמר מוכר בתר הכי אי טרפי לה וכו' לאו היינו אלא פטומי מילי דודאי אם אמר הלוקח בתר התנאי הראשון קודם שנגמר המקח אי טרפו מינאי מגבית לי הוה מועיל שפיר דהוי נמי כמו שאמר חוזר אני מן התנאי דהיה בלא אחריות ורוצה אני באחריות אבל עכשיו שלא התנה לו הלוקח אלא המוכר ומתחלה פסק לו שלא באחריות פטומי מילי בעלמא הוא. עד כאן.

לוקח בעי לאתנויי וכו':    קצת קשה והא הכא אתנו שלא באחריות מפורש וטעמא משום דדברים לא מרע שטרא ואפילו אתני לוקח בעל פה אפשר דלא הוי תנאי לאורועי תנאי שבשטר דאי בחזרה הוי אם כן אפילו אי אתני מוכר להוי כמחילת תנאי שבשטר והוי כלוקח סתם שלא בתנאי כלל ויש בו אחריות. ויש לומר דכיון דבשטר אתנו בלא אחריות בעי תנאי גמור להשתעבד באחריות גמורה דהא מאי דאמרינן דסתם איכא אחריות היינו משום דלא שדי איניש זוזי בכדי והוי כמאן דאתני אבל הכא דשדא זוזי בכדי מעיקרא בעינן תנאי גמור דלוקח לאחריות הילכך דברי מוכר אינם אלא פטומי מילי דלא שייך הכא מחילת תנאי אלא תנאי גמור חדש בעינן וליכא וכדפרישית. שיטה.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מכר לו השדה ונתן לו מעותיו וקנאו בלא שום תנאי ושיור ואחר כך אמר לוקח מעצמו כשתביא מעות אחזיר לך שדך מדעתי שאעשה עמך חסד הרי זה מותר ולוקח הוא יאכל פירות שהרי שלו הוא לרבינו חננאל ז"ל נגמרה המכירה ונתנדב הלוקח להחזירה למוכר כשיביא לו מעותיו מותר והוא דקנו מיניה בהא.

ומאי דמקשה רב אשי לאמימר לכשיהיו לו מעות אחזירם לך מותר הכי פירושו הא הכא דמוכר הוה ליה לאתנויי ואתני לוקח ואמרינן תנאה מעליא הוא. ופרקינן סיפא נעשה כמאן דאמר ליה מדעתו כלומר כיון שנגמרה המכירה בלא שום תנאי ושיור אחר שזכה בה אמר המוכר שיחזירה לו כשיהיו לו מעות נעשה כאלו הלוקח אמר למוכר מדעתו לכשיהיו לך מעות אחזירנו לך ואלו היה רוצה היה אומר לו לאו שהרי נגמרה המכירה וכבר זכה בה אלא כיון שנתרצה וקנו מידו עדים בכך תנאו קיים ומותר ללוקח לאכול הפירות כיון שלא היה התנאי קודם קיום המכירה ואין לחוש כי כשידע המוכר שיחזור קרקעו אליו לא גמר והקנה שהרי הקנהו לגמרי קודם התנאי הילכך כל היכא דמוכר בעי לאתנויי ואתני לוקח אי נמי היכא דלוקח בעי לאתנויי כגון קיבול אחריות וכיוצא בו ואתני מוכר ולא קנו מיניה אמרינן פטומי מילי בעלמא הוא כההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו ואיתנח וכו' ואסיקנא נעשה כאומרת לו אי קיימת ובעינא מדעתאי בההיא שעתא איהוי לך לאינתו.

כללא דמילתא כל מילתא דמקבל איניש מדעתיה והוה ליה לאידך למיקנא מיניה ולא קנה מיניה בקנין מצי אמר דפטומי מילי הוא דמצינן למימר אלו הוו שיילי מיניה דליקנו מיניה הוה אמר להו לא בעינא עד כאן. מיסוד רבינו חננאל ז"ל. והוא הדין אף על פי שבשעת המכירה אמר לוקח כן רשאי הוא לאכול הפירות כיון שתלה החזרה בדעת עצמו ולא בדעת המוכר הילכך אי בעי לוקח מצי הדר ביה ומצי אמר ליה לפטומך במילי אמרית לך כי היכי דלא תצטער על דזבנת ארעא אבל לא הוה בדעתי לאהדורה ניהלך. והוא הדין דאפילו מחוסר אמנה לא הוי כדאמרינן לעיל בפירקין דלעיל גבי דברים בלא מעות דהתם לא שייך פטומי מילי ולאו טעמא קאמר כדהדר ביה אבל הכא טעמא קאמר דמעיקרא נמי לא הוה גמר בדעתיה לאהדוריה ניהליה.

והוא הדין נמי אי זבין ארעא בלא אחריות ובתר הכי אמר ליה ללוקח כד חזייה דעציב אי טרפי לה מינך משלימנא לך שופרא וכו' דכיון דלא קנו מיניה מצי הדר ואמר לפטומי במילי אמרי לך הכי והכי אמרינן גבי ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו ולא אתני בהדה מידי גם בשעת כתיבת הגט לא כתב אם לא מתי וכו' ואיתנח ואמרה ליה לא תצטער דדעתי הוא דאי קיימת דידך אנא בכל כי הני אמרינן דפטומי מילי בעלמא הוא כיון דבשעת נתינת הגט לא נתנו לה על תנאי וגם בשעה שצוה לכתבו לא אמר דמצוה מחמת מיתה הוא דאי אמר הכי הא קיימא לן גט כמתנתו וכו' ומצי הדר ביה ואפילו מחוסר אמנה לא הוי דהא לא סמכא דעתא דחד מינייהו על הנהו מילי וכן כתב הרב רבינו חננאל. עד כאן.

מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמר ויהיב קמשמע לן:    פירוש ואפילו גלויי דעת כלל ליכא דלאו אדעתא דידה גמר ויהיב ועדיפא ממאי דאמרינן בעלמא פטומי ולא אמרינן אדידה קא סמיך. עד כאן. שיטה.

אי קיימת דידך אנא אמר רב זביד פטומי מילי השתא משמע הכא דשכיב מרע המגרש אשה סתם אם עמד אינו חוזר בגט וכן נמי במי שאחזו הוצרך שמואל לתקן בגיטא דשכיב מרע אם מתי יהא גט ואם לאו לא יהא גט ומקשה מכאן רבינו תם לפירוש הקונטרס דמי שאחזו דתנן התם זה גיטיך אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט ואמר רב הונא בגמרא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ופירש שם בקונטרס וגם רבינו חננאל כמו כן דאסתם גט דשכיב מרע קאי דכשנותנין גט סתם אף בלא תנאי אם עמד חוזר כמו במתנה שלא היה בדעתו אלא לפי שסבור למות וכשעמד בטל גט ממילא והאי אם עמד חוזר פירש כמו חוזר כלומר שבטל הגט ממילא אף על פי שלא חוזר בו בפירוש ואם פירש שחוזר בה מאי איריא עמד אף על פי שלא עמד נמי כמו במתנה דאמרינן בפרק מי שמת כל שאם עמד חוזר במתנתו וסוגיא דהתם נמי מוכחא דכשעמד בטל הגט מאליו דפריך עלה ממתניתין דקתני אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד אלמא משמע דלרב הונא בטל הגט מאיליו בשעמד אף על פי שלא פירש שהוא חוזר בו ורבינו תם רגיל לפרש טעם גבי מתנה משום דמן הדין מתנת שכיב מרע בלא קנין אינה מועלת אלא כדי שלא תטרף דעתו עליו וכיון דעמד אזיל ליה האי טעמא דטירוף וטעם זה לא יתכן גבי גט לפירוש הקונטרס גבי מתנה נמי לא יתכן היכא דאיכא קנין ולא מצינו חילוק במתנת שכיב מרע בין אית בה קנין ללית בה קנין דבקנין נמי אם עמד חוזר דתנן במי שמת שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה והתם בקנין מיירי דומיא דשייר קרקע כל שהוא. ונראה לי טעם משום דאנן סהדי שאין דעתו שתחול כלל מתנתו אם יעמוד הילכך ממילא בטל המתנה כשעמד ויתכן טעם זה לגט לפירוש הקונטרס.

אלא קשה לרבינו תם מהך דשמעתין ומההוא דשמואל דמשמע דוקא היכא דאתני הא בסתמא הרי זה גט אפילו עמד ואין יכול לחזור בו ונראה דלא קשה מידי דדילמא הך דהכא ודשמואל פליגא אדרב הונא כדאשכחן נמי התם דרבה ורבא לא סבירי להו להא דרב הונא גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה פירוש דאם נשוה גט למתנה דבלא תנאי נמי אם עמד חוזר יבא לומר דכמו שאין המתנה חלה עד לאחר מיתה כך אין הגט חל עד לאחר מיתה ולכך בטל כשעמד. ועוד קשה לפירוש הקונטרס הא דפריך התם לרב הונא ממתניתין דאומדים אותו אם מחמת חולי הראשון מת דקאמר ואם אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד מאי קושיא שאני מתניתין דבפירוש התנה אם מת מחולי זה והרי מת מחולי זה ומה ענין זה לשכיב מרע הנותן גט סתם.

ומיהו לפי הטעם שכתבתי לא הורע כחו בשביל שהתנה אם לא התנה. ועוד מקשה רבינו תם כל תנאים שבמשנה דהתם מהיום אם מתי למה הוצרך לעשות שום תנאי דבסתם נמי בטל הגט. וזהו דוחק לומר השכיב מרע לא היה צריך להתנות אלא התנא שנאם לאשמועינן דיני הלשונות כל אחד כמו שהוא. ועוד מקשה רבינו תם כיון דרב הונא לא קאי אמתניתין מאי קאמר גיטו כמתנתה אהיכא קאי דלא הזכיר שכיב מרע כלל הכי הוה ליה למימר שכיב מרע גיטו כמתנתו.

ונראה לרבינו תם דודאי כל סתם גט דשכיב מרע אם עמד אינו חוזר כיון שלא התנה דלא דמי למתנה דשאני מתנת שכיב מרע דכל עיקרה אינה חלה עד לאחר מיתה אבל גט דאינו לאחר מיתה כשנותנו סתם דעתו שיחול מיד ולא יכול לחזור ורב הונא אמתניתין דהתם קאי דמיירי כשהתנה אם ימות מחולי זה ואם הוא גט דמתניתין קאמר רב הונא דהוי כמתנת שכיב מרע כסתם דאם עמד חוזר פירוש חוזר. כדפירשתי לפירוש הקונטרס ובטל הגט ממילא אף על פי שמת מאותו חולי כמו מתנתו והכי פירושו גיטו דמתניתין כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אם מת לבסוף מאותו חולי דבמתנתו פשיטא לן דחוזר דאמר בפרק מי שמת כל שאלו עמד חוזר במתנתו דמשמע אפילו שמת לבסוף מאותו חולי והשתא פריך התם בפשיטות ממתניתין לרב הונא.

ומיהו קשה לפירוש רבינו תם דקאמר התם דרבא ורבה לא סבירי להו הא דרב הונא גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה הא דרב הונא קאי אמתניתין דמיירי במפרש זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה וכיון דפריש בהדיא מהתם לא שייך לגזור לשמא יאמרו יש גט לאחר מיתה שהרי גט חל מחיים. ויש לומר דלהכי גזרינן שמא יאמרו לפי שהם סבורים שאין אנו הולכין אחר תנאו שהוא פירש אם מתי מחולי זה יהא גט ואנו אומרים שאף על פי שמת מאותו חולי אינו גט כיון דעמד והלך בלא משענתו אם כן במה שפירש מהיום נמי אין אנו הולכים אחר תנאו דתנאו כמאן דליתא ואם כן אין הגט חל עד לאחר מיתה הילכך יש לנו לומר דהוי גט אף על פי שעמד כיון דלבסוף מת מאותו חולי.

ויש לומר דהך גזירה הוי כעין פירכא דפרק האומר התקבל דאמרינה מתקיף לה רבי אבא אי מה מתנה ישנה לאחר מיתה אף גט ישנו לאחר מיתה וכו' ומיהו לא דמי לגמרי לההיא דרבי אבא לא שם להקשות על רב הונא אלא על פסק דין של עובדא דרבי אבינא וקאמר רבי זירא מה גיטו אף על פי דלא פריש כיון דאמר כתבו אף על גב דלא אמר תנו אף מתנתו וכו' ובא רבי אבא לסתור אותו הדין. תוספות שאנץ.

מתניתין: הלוהו על שדהו וכו'. הרי היא שלו:    פירוש ואפילו היתה שוה כפלי כפלים. ואוקמוה בגמרא בדאמר ליה קני מעכשיו דליכא משום אסמכתא. ומיהו אין הלוקח אוכל פירות בינתים דהא עד אותו זמן הלואה גמורה היא הילכך הלוה אוכל פירות למאן דמוקים בגמרא מתניתין בלא מעכשיו ולמאן דאמר דמתניתין בדאמר ליה מעכשיו משלשין את הפירות. ואגב ארחין שמעינן מהכא דכל שלוה מעות מחבירו וקנס עצמו בקנין מעכשיו שאם לא אפרעהו לזמן שקבע שישלם לו כפלים שאין בו שום רבית והכי נמי מוכח בפרק גט פשוט מההיא דמי שפרע מקצת חובו וכדכתיבנא התם הריטב"א ז"ל.

ועיין לקמן בלשונו ז"ל בדיבור המתחיל: וזה לשון הריטב"א ז"ל אמר רב הונא אין לוין על שער שבשוק. ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סימן תרנ"א ובתשובת הריצב"ש סימן של"ה. והא דקתני אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלו יש שפירש שאם מת אחד מהם שוב אינו יכול לקיים תנאו וזכה הלוקח בקרקע דאתה ולא יורשיך לי ולא ליורשי משמע כדאמרינן בנותן גט לאשתו על מנת שתתני לי מאתים זוז וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל ואין זה נכון חדא שלא נאמרו דברים הללו אלא בנותן גט או נותן מתנה דמדעתיה יהיב ומגרש דילמא קפיד בלשון תנאו שאינו רוצה לגרש ולא לתת מתנה אלא באותו לשון אבל בכאן שהיה דרך מכר וכמו שקונס את עצמו אנן סהדי דליכא קנסא אלא כשלא באו המעות לידו או ליד יורשיו וכל שפרע המוכר או יורשיו ללוקח או ליורשיו זכה.

ולא עוד אלא דהא קיימא לן דיש טענת אונס בממון דבגיטין הוא שאין טענת אונס משום צנועות ומשום פרוצות כדאיתא בריש כתובות אבל בממון יש אונס והתם מוכח דמיתה אונס הוא הילכך כשמת אחד מהם ואינו יכול לקיים כלשון תנאו אונסא הוא ופטור וכן דעת רבותי. הריטב"א ז"ל.

גמרא: אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל:    איכא למידק דהכא משמע דרב הונא סבר אסמכתא קניא ובפרק ד' נדרים וכו' ככתוב בתוספות. ואיכא למימר דילמא רב הונא נמי הדר ביה כדהדר ביה רב נחמן בשמעתין ובפרק גט פשוט נמי אמר רב נממן הלכה כרבי יוסי דאמר אסמכתא קניא והתם בנדרים אמר אין הלכה כרבי יוסי וההיא בתר דהדר ביה דמניומי אהדריה ואמר ליה משמיה דרבה בר אבהו דהלכה והיינו דאמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא קניא אלמא מעיקרא לא היה סבור שאמרו רבותינו כך. הרמב"ן והרשב"א.

בשעת מתן מעות קנה הכל:    פירוש דסבירא ליה אסמכתא קניא וקונה לזמן שקבע בלא מעכשיו בכסף שנתן עכשיו על תנאי זה ואף על פי שנתאכלו המעות וכדמוכח בפרק קמא דקידושין שהאומר לאשה הרי את מקודשת לי בכסף זה לאחר שלשים יום אף על פי שלא אמר מעכשיו אם לא חזרו בהם בינתים הרי היא מקודשת בכסף זה לאחר שלשים יום ואף על פי שנתאכלו המעות. לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו.

ואם תאמר כיון דסביר לן דלאחר מתן מעות לא גמר והקנה אפילו כנגד מעותיו נמי היאך קנה או יקנה לגמרי או לא יקנה כלל כי תנאו היה על כל השדה יש לומר כדפרישנא דהכי קאמר לאחר מתן מעות לא קנה אלא כשהתנה שיקנה כנגד מעותיו בלבד דליכא גוזמא הא אלו התנה על הכל לא קנה כלל.

ואם תאמר ולאחר מתן מעות במה זכה בשהתנה כנגד מעותיו דאי בכסף ראשון כבר נעשה מלוה ואינו קונה. ויש לומר כגון דמוכר יהיב ליה השתא שוה פרוטה והתנה שיקנה בכסף זה. אי נמי כשהקנה לו בשטר שיקנה בו לאותו זמן כשלא יקיים תנאו. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: אמר רב הונא בשעת מתן מעות וכו'. קשיא לן כיון דשויא טפי אפילו בשעת מתן מעות אמאי קנה הכל והא אמרינן לעיל משכן לו בית או שדה ואמר לו כשתרצה למכרן לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור. ולא היא התם כשתרצה למכרם קאמר הדבר תלוי בדעתי אם ארצה למכור אבל הכא תנאי מכירה הוא אם לא יפרענו ליום פלוני הילכך בשעת מתן מעות קנה הכל או בדאמר ליה מעכשיו או באסמכתא כרבי יוסי מפני שאין אונאה לקרקעות ותנאי מכירה הוא. אי נמי קנה אמרינן אבל איסור רבית איכא. מיהו אבק רבית הוא דעל ידי מכירה אבק רבית הוא ולא מסלקינן ליה. עד כאן.

אמר הכותב זהו פירוש קנה כלומר הדבר קיים ולא הוי רבית קצוצה שיוצאה בדיינים דאי לא תימא הכי דין קנייה גרידא מאי שייכי הכא אצל דיני איסור רבית. הר"ש די וידש.

עוד כתב הראב"ד אבל לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו. ואי קשיא לך כנגד מעותיו במה קנה והא מלוה היא וקיימא לן דאין קרקע נקנה בכסף הלואה ואין אשה מתקדשת במלוה משום דלהוצאה ניתנה. לא קשיא דכי אמרינן דאין קרקע נקנה בכסף הלואה הני מילי במלוה שלא על ידי משכונא אבל הכא מלוה שעל ידי משכונא היא ומשכנתא למכירה דמיא מאי משכנתא דשכונה גביה דמכירה לשנה היא או לזמן שפוסק עמו והרי הוא כמי שמוכר שדהו לשנה ולוקחו ממנו לאחר זמן באותן הדמים עצמן ומשום הכי קנה כנגד מעותיו. עד כאן.

לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו:    קצת קשה דהא מלוה להוצאה נתנה ובמאי קני ואי תימא קני אמאי לא קני כולה ואפשר דחשיב לה כעין אפותיקי וכדלקמן. שיטה.

ולית הלכתא כרב נחמן וכל שלא אמר מעכשיו אסמכתא היא ולא קניא. והיכא שהתנה בלשון מעכשיו שיקנה כנגד מעותיו בלבד קנה לאותו זמן מעכשיו כדין המוכר חצי שדהו לחברו שהלוקח נוטל כחוש ולית בה דינא דגוד או איגוד כיון שנשתתפו לדעת וכדכתיבנא בפרק השותפין. הריטב"א.

אנא אמינא אסמכתא קניא ומניומי וכו':    כלומר והחזירני מדברי. ותימה דהא בלאו הכי נמי אהדריה מהאי סברא רבה בר אבוה דהא אמרינן בפרק גט פשוט אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכה כרבי יוסי וקשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהכא. הכי פירושו אנא אמינא משמיה דרבה בר אבוה אמר רב אסמכתא קני ומניומי משמיה דרבה בר אבוה אמר רב אסמכתא לא קניא וההיא דנדרים קודם חזרה ובפרק גט פשוט לאחר חזרה. כן פירש רבינו הגדול. הריטב"א.

ומטעם זה דעדיפא הך אסמכתא משאר אסמכתות כדפירש וכו'. ככתוב בתוספות וכמו שפירש דאסמכתא דהכא קניא במעכשיו פסק כמו כן רבינו חננאל בשם גאון אבל פירש דבלשון מעכשיו לא קניא אפילו קנו מיניה בבית דין חשוב ולא מהני בית דין חשוב אלא בההיא דוקא דנדרים דאתפסינהו דכוותיה אבל אי לא אתפסינהו בבי דינא לא הוה קני אפילו בבית דין חשוב. תוספות שאנץ.

ולמניומי קשיא מתניתין:    פירש רש"י דהא נמי אסמכתא היא הבטחה בעלמא לסמוך שאם לא ימלא את דבריו יתן לו שדה שוה מאתים במנה. אקשיתיה לפרושי הכי מאי דאמרינן בגמרא פרק המקבל התם לא קאמר מילתא יתירתא אלמא כל היכא דליכא מילתא יתירתא לאו אסמכתא היא. וקשיא לי הא דאמרינן לקמן בסמוך ואי אמר ליה קני לגוביינא מי קני אסמכתא היא ופירש רש"י אפותיקי הויא למיגבא מיניה כנגד מעותיה ואפילו הכי אמרינן עלה דאסמכתא היא. וכן נמי קשיא הא דאמרינן גבי מהאי חמרא משמע כנגד מעותיו והויא אסמכתא.

ורש"י ז"ל נזהר בזה ופירש שפסק לו דמים ולבסוף אייקר שהרי אמרו לווין על שער שבשוק ומפרש רש"י ז"ל לווין מעות על מנת שאם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני טול פירות כשער של עכשיו וכן הוא יכול לפרש האי דאמרינן אפותיקי הויא למיגבא מיניה שיעור זוזיה כדשויא בשעת מתן מעות והוא שער הזול משום הכי קשיא לן דאפילו אמר קני לגוביינא כדשויה השתא והוקרה לא קני.

ועדיין אין דעתי נוחה דכיון דבשעת התנאי אינה שוה יותר אין זו אסמכתא אף על פי שהוקרה כשתמצי לומר שאין אסמכתא אם לא הוקרה לפיכך נראה דכל האומר אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני הרי שדי מכורה לך בשווייה שלא קנה לפי שאין אדם רוצה למכור נכסיו ואפילו ביתר מכדי דמיהן כדאמרינן לענין אונאה אבל בלוקח מבעל הבית אין לו אונאה והאי דקא בעי התם מילתא יתירא לענין שלומי זוזי הוא שאם לא אמר מילתא יתירתא משלם דדינא הוא דפושע ישלם היזק שלו אבל זבוני נכסיה אפילו ביותר מכדי דמיהם אסמכתא היא והיינו דקסלקא דעתיה דרב פפא דחמרא כיון דלזבוני קאי כזוזי דמי דלאו אסמכתא היא שהוא רוצה למוכרו ואפילו הכי אסקינן דלא קני דהא קחזינן דמתנה עליה ולא בעי לזבוניה. ופירש מאי אפותיקי דקאמר רב פפא דאמר לו לא יהא לך פרעון לומר שאם משכן לו שדהו ואמר לו אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי היא שלך ולא הביא לו אף על פי שלא קנה ולכשיביא לו מעותיו חוזרת לו אם בא לסלקו בשומא אינו מסלקו אלא בקרקע זו שעל קרקע זו הוציא מעותיו ולא יהיה לו פרעון בשומא אלא ממנו כדין אפותיקי מפורש שאינו מגבה לו משאר נכסים. ומיהו אם רצה לפרוע לו מעות מסלקו שכן הדין בכל אפותיקי שבעולם ולא פירש רש"י כן. הרמב"ן ז"ל.


דף סו עמוד ב[עריכה]

ואלא אפותיקי דאמר רב פפא מאי היא:    פירוש דהא ליכא למימר דבטעותא אמרה רב פפא ומהדרינן דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה. פירוש שאם אינו מסלקו בדמים הרשות ביד המלוה לגבות מקרקע זה ולא יסלקנו בקרקע אחר שכן דין אפותיקי דעלמא והכא נמי כך דינו כשהתנה כן בפירוש אם לא תפרעני עד זמן פלוני שאגבה מן הקרקע כדין אפותיקי ובהא אף על גב דלא אמר מעכשיו תנאו קיים וליכא משום אסמכתא דכיון דהרשות בידו עדיין לסלקו במעות אין כאן מילתא יתירתא. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: אלא היכי דמי אפותיקי דמשעבדא ליה דלא מצי לדחוייה מיניה כגון דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו ואף על גב דהכא נמי דאי הוא דהא קיימא לן דמצי לסלוקיה בזוזי אלא כיון דאיהו לא מצי למתבעיה זוזי וכבר מחל כל שעבודו חוץ מקרקע זה כמאן דנחית מעיקרא אדעתא דארעא הוא ומתניתין דאמרינן דלא קני ליה אף על גב דאדעתא דארעא נחית ליה התם לשם מכר הוה ובתנאי מכירה לא קני ליה דאסמכתא היא וכיון דלמכירה לא קיימא לפרעון נמי לא קני ליה ואי בעי לשנויי לארעא אחריתי משנה אבל הכא לפרעון אקנייה ניהליה וטעמא מעליא הוה דהיכי מצי לשנויי לארעא אחריתי והוא מחל לשעבודיה שאר ארעתיה ואפילו זוזי לא בעי למתבעיה ואי מהאי לא פרע ליה דהוו שעבודיה שאר נכסי הא לא משתעבדי ליה הילכך אף על גב דלא אמר ליה מעכשיו קני ליה למגבה מיניה ובסוף לא קנייה. עד כאן.

ולענין פסק הלכה יש שפוסק כרב פפא בהני תרי בקפיד אארעא ובאפותיקי למגבה מיניה. ויש מי שאומר דלית הלכתא כוותיה לא בהא ולא בהא דכללא קאמרינן משמיה דרבא כל דאי לא קני וכן כתב רבינו חננאל. וגם הריא"ף לא כתבם בהלכותיו. ומסתברא כפסקא קמא דהא לבתר דאקשינן ואי אמר קני למיגבה מיקני והא אסמכתא היא אמרינן אלא הא דאמר רב פפא אפותיקי הויא למיגבה מיניה היכי משכחת לה ואוקימנא דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה ותו לא מידי אלמא ליכא מאן דפליג עליה בהא. ובאידך נמי דקפיד אארעא לא אשכחן מאן דפליג עליה הילכך מסתברא דהני תרתי הלכתא נינהו. הרשב"א.

ההוא גברא דאתא וכו'. אתא בדקא ושקליה לעדי עדית:    עיקר הפירוש כדפריש החכם רבי פינחס הלוי דלאו דשקליה לגמרי דאם כן אמאי לא גבי מן העדית דהא בין בשעת הלואה ובין בשעת גוביינא עדית היא. אלא הכא דשטפא בידקא ושויא זבורית דהשתא עדית ועדית דמעיקרא הדרא לה עדי עדית מר סבר בתר הלואה אזלינן דהוה עדית ומר סבר בתר השתא אזלינן ולא גבי אלא מבינונית דהוא השתא עדית וכן הלכתא. וכן כל כיוצא בזה. הריטב"א.

גבי מהאי חמרא:    פירוש והתנה שלא יוכל לסלקו אפילו בדמים והיינו דקאמרינן דכי אמרינן דכהאי גוונא לא קני הני מילי בארעא דלא לזבוני קיימא דהכי אמרינן לעיל דאסמכתא היא ולא קניא ולא שרי לה רב פפא אלא שאמר לא יהא לך פרעון אלא מזה כי הוא יכול לסלקו במעות. כל דאי אסמכתא היא ולא קניא פירוש בדאיכא קנסא ומילתא יתירתא והכא נמי מילתא יתירתא היא דאפשר דבעי לה לחמרא למשתייה או לזבוניה בשעת היוקר וכן הלכתא. הריטב"א.

הא דאמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא אמתניתין קאי הלוהו על שדהו וכו':    שאם הגיע הזמן ולא פרעו וירד זה ואכל בחזקת מכר מחזיר את הכל משום דמחילה בטעות הואי שזה ששותק לו סבור שהוא שלו וכשנודע לו שלא קנה מחזיר לו את הכל משום דהלואה היא. אבל במכר מחילה בטעות הויא מחילה וכל שכן שלא בטעות שיודע שלא קנה ומניחו אוכל פירותיו. ולא תימא דסבר רב נחמן רבית קצוצה יוצאה בדיינים דכל היכא דמדעתיה יהב ליה תו לא מפיק אבל הכא בטעות יהב ליה משום הכי הדרי פירי.

ומעשה דרבה בר רב הונא לאו בטעות הוה אכיל דמידע ידע דזביני הדר ושביק ליה למיכל בשכר מעותיו ולא פליג אדרב נחמן. אי נמי דחשיב ליה כזביני. מיהו אם מיחה בו ואכל מוציאין ממנו שלא אמרו אבק רבית אינו יוצא בדיינים אלא בזמן שזה נותן לו מדעתו אבל במקום מחאה ודאי גזל הוא יוצא בדיינים ואפילו במכר. הראב"ד ז"ל

אמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה:    פירש ר"י דלאו דוקא שמיט האכיל אלא כיון שהגביהן או שנתנם בכליו וכדאמרינן לקמן דאי אגבהינהו בסימני קננהו ודקדק רבינו תם מכאן שהמוכר או הנותן שטר חוב וכל שיעבודו לחברו ולא עשה לו כתיבה ומסירה או אגב כראוי וקדם לוקח או מקבל מתנה וגבאו קודם שמיחה בו הלה זכה במה שגבה דמחילה בטעות הויא מחילה וכדאמרינן הכא. ואומר רבינו שאין הפרש בזה בין גבה מעות בין גבה קרקע כיון שזכה באותו קרקע כראוי. ומיהו אי לא אמר ליה קנה לך האי שטרא וכל שעבודו ניירא בעלמא יהיב או זבין ליה ומה שגבה לא גבה. הריטב"א.

התם זביני הכא הלואה:    פירוש דלעולם מחילה בטעות הויא מחילה מיהו כי מהניא מחילה התם הוא גבי זביני דמעיקרא ועד סוף בתורת זביני נחת ליה לוקח ובתורת זביני אכיל ומחיל ליה מוכר ואין בזה משום רבית אבל הכא במתניתין שעיקרו היה הלואה כיון שאמרת דתנאה דזביני אסמכתא היא ולא גמר לוה לאקנויי לא היה דעתו מעולם אלא על הלואה ותנאה דזביני כמאן דליתא דמי וכאלו אין כאן אלא הלואה גרידתא אית לן למחשביה ופירי דאכיל רבית קצוצה הם ואפילו למאן דאמר דברבית מהניא מחילה הני מילי מחילה גמורה אבל הכא ליכא מחילה הילכך הדרי להו פירי כדין רבית קצוצה.

ואם תאמר הכא משמע דסבירא ליה לרב נחמן דמחילה בטעות הויא מחילה ואלו בפרק חזקת הבתים אמרינן דלא הויא מחילה בההוא עובדא דרב ענן דשקל בידקא וכו' ויש לומר דלא דמי דכי אמר רב נחמן דהוי מחילה כשיודע מה שחברו נוטל מממונו אלא שהוא סבור שזכה בו מן הדין כגון הא דמוכר פירות דקל לחברו וכגון המוכר באסמכתא אבל היכא שזה אינו יודע שחברו נוטל כלום מממונו כי ההיא דהתם הא ודאי לא הויא מחילה וכדאמרינן הכא דאונאה לא הויא מחילה משום דלא ידע ומחיל כי כסבור הוא שאין אונאה כלל. ואילונית הוה סלקא דעתין דהויא מחילה בטעות דהתם הא ידעה דבעלה אכיל פירי אלא שהיא מוחלת לו על דעת אישות. ופרקינן דאילונית טעמא אחרינא הוא ומחילה מדעת היא דכל כמה דיתבא גביה מחלה ליה משום שמה דאישות ואפילו ידעה דבעיא למיפק למחר וליומא אחרינא מתותיה. כל זה מיסודו של רבינו הרמב"ן והוא הנכון והיא שיטתו של רש"י. הריטב"א.

וזה לשון הרשב"א: התם זביני הכא הלואה:    פירש רש"י הכא הלואה ומיחזי כרבית וכו' וכן פירש הוא בדרבא דאמר דמשכנתא נמי כזביני ואין פירות חוזרין משום דלא קץ דההיא פליגא אדרב נחמן. ואינו מחוור דהא אמר ליה רבינא לרב אשי והא משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ובדיננו אין מחזירין אלמא כולי עלמא מודו דאיכא משכנתא דלא הוי רבית קצוצה.

אלא הכא הכי פירושו הכא הלואה ואנן סהדי דלא ניחא להו לאינשי וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. אבל בזביני דאת ונוולא דידע דכל אימת דבעי מצי לסלוקי מדעתא דנפשיה מחיל. וכן הדין במשכנתא דהא מדעתא דנפשיה אחתיה וידע דאיכא אבק רבית ואפילו הכי שביק ליה לאכול פירי ממילה מדעת היא והילכך אין מחזירין מלוה למלוה למאן דאית ליה דאבק רבית הוי. עד כאן.