שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה/דף סב

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סב עמוד א[עריכה]

ורבי יוחנן האי וחי אחיך מאי עביד ליה: פירוש שזהו מקרא של תורה ומיותר לדרשא אבל בקראי דרבי יוחנן שאינה אלא דרשא בעלמא וכעין אסמכתא מדברי תורה לא פרכינן לרבי אלעזר מאי עביד להו. הריטב"א.

שנים שהיו מהלכין בדרך וכו': חייך קודמין לחיי חברך ואותו אדם שהמים בידו שותה ומציל נפשו דחייו קודמין להציל את עצמו חטפן אחד מהם מחברו ושתה וחברו מת על ידו חייב בדיני שמים כן נראה דמאי חזית דדמיה סומק טפי, הרמ"ך.

חייך קודמין וכו': ואם תאמר ורבי אלעזר מנא ליה הך דרשא דרבי עקיבא ויש לומר דנפקא ליה מדכתיב עמך. ואם תאמר ודילמא כוליה להכי הוא דאתא ומנא לך הך דרשא דאהדר ליה כי היכי דניחי אחיך בהדך. ויש לומר דנפקא ליה מדסמכיה ארבית. תלמיד הר"ף.

כדאמר רב פנחס בתחלת הגוזל קמא בשעשה תשובה ולא הספיק להחזירה עד שמת. רבינו חננאל ז"ל.

בשעשה תשובה: כגון דחזיוה לאבוהון דיתמי דאהדר זוזי דרביתא לאחריני והוה מזדהר דלא לישקול רביתא ושמעו נמי דאמר ליהדר הני פירי ושאר מטלטלי ולא הספיק להחזיר עד שמת והיינו תשובה דעביד. הרמ"ך.

מאי אף על פי שגבו איכא: פירוש אתא לתקוני גופה דברייתא דלא תימא משבשתא היא ולא תפרוך מינה. אבל אין לומר שנשמר שלא תאמר גבו קאי אגזלן אבל מלוי ברבית שלא גבו ומאי מחזירין שטרא כדלקמן שזה דוחק גדול ולא ניתן ליאמר דהא מחזירין ואף על גב שגבו קאי אכלהו.

לא מאי קום עשה לקרועי שטרא: פירוש דלעולם לכולי עלמא בעי לאהדורי אבל החורה לא מקרי קום עשה אחר שגבו והכא בשלא גבו ומאי קום עשה קריעת השטר וכדפרשינן. ואהדר ליה מאי קסבר כגבוי דמי הא עבוד לאיסורייהו והא אמרת דחזרה דבתר גבייה לאו כלום הוא אי לאו כגבוי דמי עבוד ולא כלום פירוש ולמה לי טעמא דקום עשה דקריעה. ואהדר ליה דשומא היא אי לאו משום קום עשה דקריעה והכי קאמר כשם שהגבייה אינה מתקנת בחזרת המעות כך השומא אינה מתקנת קריעה. וזה נראה לי בפשט הגמרא ושכל אלו הקושיות על דברי רבי נחמיה וחבריו לא כן נראה מפרשים.

ולפירוש רש"י הוי מצי למימר דבהא פליגי דלרבי נחמיה הוי תקון בחזרה ואף על פי שהוא כגבוי ובקריעה שהוא מקום חזרה ולתנא קמא אפשר דלא הוי כגבוי ומחויב השומא גרידתא ואפשר דהיינו מה שפרשינן למסקנא אלא דהשתא לא אסיק אדעתיה דמקשה דשומא לחודה להוי מילתא אי לאו כגבוי דמי ומכל מקום הוה מצי למימר דלתנא קמא נמי כגבוי דמי אלא דקסבר דחזרה לאו מילתא היא דמאי דעבד עבד וכדתריץ בסמוך. אלא שנראה לבעל הגמרא דבכי האי גוונא ליכא למימר דפליגי דאי לא תימא הכי אמאי נהדר מקום עשה דפריעה לקום עשה דקריעה אי מצו לאוקמי פלוגתייהו בהכי הילכך לא שאני ליה הכי אפילו לפירוש רש"י.

וליכא למימר דתנא קמא סבר דלא מחייבי לקרועי שטרא שזה לא ניתן ליכתב. ועוד דהא סוף סוף לפי סברא זו אפילו לאחר הגבייה יהיה לו תקון וכאלו לא נעשה שם דבר כלל. וכמעט שפירש רש"י כפי פירוש זה שכתבתי ופירושו עולה כפירושי שהכל הולך אחר שורש אחד שאין ביניהם מחלוקת בחזרת מעות אי הוי תקון או לא וכדפרישית.

שוב דקדקתי בפירוש רש"י ונראה שפירושו מסכים לפירושי ממש ואין ביניהם כחוט השערה דוק ותשכח, עד כאן משיטה.

מאי קום עשה לאו דאמרינן קומו אהדרו וחי אחיך עמך היינו עשה. מכלל דתנא קמא סבר ילקו דלית להו תקנתא ולית בהו תשלומין. הראב"ד.

לאו משום דאמרינן להו קומו אהדורו ליה והוה ליה לאו שניתק לעשה והכי קאמר לא תקח ואם תקח החזר. ואם תאמר ומאי חזרה שייכא בערב הא אין הרבית שלו. ויש לומר דמשכחת לה כגון שהמלוה משכן הערב והערב משכן הלוה, תלמיד הר"ף.

תנאי היא דתניא רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מפני שהם בקום עשה: כך הגירסא בכל הספרים ובודאי שזה דבר תימה גבי ערב מאי קום עשה איכא ואיכא מרבנן דמחקי להו ומסייעי להו דבתוספתא לא גריס. ויש לפרש כי פעמים שהוא נעשה ערב קבלן ומתחייב לו הלוה בשטר על הערבות שנכנס בשבילו שזה כמלוה גמור הוא ואם פרע למלוה הרבית וחזר וגבאו מן הלוה חייב הוא להחזיר לו וזה ודאי בכלל מלוה הוא אלא דנקיט אגב ריהטא. ועם כל זה אין רבי נחמיה ורבי אליעזר פוטרין את הערב מפני שיש בו קום עשה אלא מן הצד הזה אבל עדיין חיוב שני עליו מדין ערב סתם שעבר עליו על לא תשימון אלא שאם קיים לו הלוה ערבותו היו עליו שני חיובין והוא פטור מן המלקות על אחת מהן לפי שהוא בקום עשה. הריטב"א.

מאי קום עשה לקרועי שטרא: פירש הקונטרס דכולי עלמא אם גבו אין מחזירין וכרבי יוחנן והכא פלוגתייהו בשלא גבו וכי תימא מאי איסורא איכא בשלא גבו יש לומר דאיכא איסורא דלאו דלא תשימון עליו נשך ששמו עליו נשך על ידי תנאים ובהא פליגי דתנא קמא מחייב מלוה וערב מלקות משום לאו דלא תשימון ורבי נחמיה ורבי אליעזר פוטרין אותו מלאו משום דסברי דכל כמה דלא גבו איכא קום עשה לקרועי שטרא. והשתא הא דקאמר מפני שיש בה קום עשה אינו רצה לומר כדסלקא דעתין מעיקרא דניתק לעשה אלא רצה לומר מפני שיש בה קום עשה כלומר שיש בו תקנה לקרועי שטרא.

ואם תאמר היכי שייך האי תקנה דקרועי שטרא לגבי הערב והלא אין השטר בידו. ויש לומר דמשכחת לה כגון שפרע הערב בשביל הלוה ונתן לו המלוה השטר. ופריך מאי קסבר וכו' ואי לאו כגבוי דמי הא לא עבדי ולא כלום. פירוש ואם כן מאי טעמא דתנא קמא כן פירש הקונטרס. ולא נהירא חדא דזה חסר מן הספר מאי טעמא דתנא קמא. ועוד קשה דאין זה סוגית התלמוד וכו' כמו שכתבו בתוספות.

לכך נראה דהכי פירושו מאי קום עשה לקרועי לשטרא פירוש דכולי עלמא אם גבו מחזירין דלא כרבי יוחנן וכו' אלא פליגי בלאו דלא תשימון וכו' דניתק דוחי אחיך עמך לא קאי אלא אלאו דלא תקח אלא כי פליגי בשלא גבו תנא קמא סבר וכו'. ופריך מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו ליה איסורייהו פירוש אם כן נגמר הלאו דלא תשימון ואם כן מאי טעמא דפוטרין דבשגבו בלאו דלא תשימון ליכא תקנה בהשבה דתיקון דחי אחיך לא קאי אלא תשימון ואי סבר לאו כגבוי דמי הא לא עבד ולא כלום דאם כן מאי פוטרין שייך לומר הא אין כאן איסור דלא תשימון כל עיקר.

ומשני לעולם לאו כגבוי דמי וקמשמע לן דשימה מילתא היא. לפירוש הקונטרס קאי אתנא קמא ולפירוש התוספות קאי שפיר ארבי נחמיה ורבי אליעזר והכי פירושו לעולם לאו כגבוי דמי ודקשיא לך מאי פוטרין שייך הא קמשמע לן דשימה מילתא היא ורבי נחמיה ורבי אליעזר סברי דמיתלא תלי וקאי לאו דשימה מתחלת הפיסוק ועד שעת גבייה ואי קרע השטר פקע ליה איסורא ומשום הכי פוטרין דיש לו תקנה על ידי קריעה ותנא קמא סבר דמיד שנכתב השטר נגמרה השימה ולא מיתקנא בקריעת השטר. תלמיד הר"ף.

ועוד קשה לפירוש הקונטרס דאי הכי ברייתא דקתני מחזירין אמאן תרמיה. הרמב"ן.

וזה לשון הרשב"א: לא מאי קום עשה קרועי שטרא פירש רש"י דכולי עלמא בשגבה אינו מתוקן בחזרה והכא בשלא גבה. ואינו מחוור וכו' כדכתבו בתוספות. והרמב"ן פירש להעמיד דברי רש"י דמ"ד לא מאי קום עשה קרועי שטרא לאו למימרא דלאו בני אהדורי נינהו בשגבה אלא דמעיקרא קסלקא דעתין דלמאן דאמר חייב להחזיר אם החזיר תיקן לאויה דלא תקח מאתו נשך ותרבית והילכך תנא קמא דחייב על כרחך אית ליה כרבי יוחנן דאינו בקום עשה והשתא קדחי דלכולי עלמא אם גבה אף על גב דבני אהדורי נינהו אפילו הכי לא תיקן לאויה דאיסורא דעבד עבד שעל נתינת הרבית הקפידה תורה אף על פי שהחזיר הממון ותדע לך שהרי חייב גם הלוה אלא דמצוה באנפי נפשה רמיא אמלוה מדכתיב וחי אחיך עמך והכא בשלא גבה הוא דפליגי ובקרועי שטרא ובלאו דלא תשימון פליגי רבי אליעזר ורבי נחמיה סברי דלא תשימון לאו מילתא גמורה באנפי נפשה היא אלא שלא ישים ויגבה קאמר והילכך בקרועי שטרא איתקין ליה ותנא קמא סבר לא תשימון מילתא גמורה היא ומשעת שימה עבד ליה לאיסורא דהא עדים נמי קעברי ואינהו לאו בני גוביינא נינהו. ואין זה מתחוור דאם כן אף אנו נאמר בכל לאוין הניתקין לעשה איסורא דעבד עבד ומצד אחר הוא דהייב הכתוב לתקן. ואף על פי שיש בזה קצת טענה מדחייב אפילו הלוה.

ויש מפרשים בני אהדורי נינהו ובדאהדר תיקן לאויה דלא תקח מאתו ולא תתן לו ולא תהיה לו כנשה אבל הכא בלאו דלא תשימון פליגי דרבי נחמיה ורבי אליעזר סברי אפשר בקריעת השטר הילכך פוטרין שיש בהן קום עשה בשלא גבה כיון ששימה זו לא באה לידי גבוי פטור עליה בקריעה כדי שלא תבא לידי גבוי והא דקאמר פוטרין את המלוה ואת הערב לאפוקי עדים דכיון דאין בידם לקרעו חייבין בלאו דלא תשימון דאלו לוה לא עבר עליה כדלקמן. ותנא קמא סבר עבר עבד שימה ואיתעבידא איסורא ואי אפשר להחזירה. עד כאן לשונו. ועיין חידושי הרמב"ן.

וכתב בגליון תוספות ואף על גב דפירש בתר הכי רש"י אי כגבוי דמי עבדו ליה איסורייהו ואי גבו נמי הוו מחייבי לאהדורי והיינו דלא כרבי יוחנן אין רש"י סותר דבריו דהכי רוצה לפרש עבדי ליה איסורייהו ומחשבת ניתק לעשה משום קרועי שטרא אף על גב דכגבוי דמי אם כן על כרחך היינו דלא כרבי יוחנן ואם כן כי גבו נמי מחייבי לאהדורי ועדיין אתוקמא דרבי יוחנן כתנאי. שיטת רבינו שמעון בן אברהם ז"ל. ע"כ.

וזה לשון הריטב"א: לא מאי קום עשה לקרועי שטרא. יש שפירשו דהכי קאמר דכולי עלמא דרבי יוחנן דגבאום לאו בני אהדורי נינהו והכא קודם שגבו קמיפלגי אי הוי קום עשה בקרוע שטרא אם לאו אבל זה לא נהירא חדא דאם כן מתניתין דלעיל דאזלא כרבי אלעזר מני. ועוד כיון דמעיקרא אותביה לרבי יוחנן לדחויי לגמרי ואוקמוה לן בתנאי היכי אהדרי השתא למדתי לדרבי אלעזר ולקיומה לדרבי יוחנן לדברי הכל. ועוד היכי מפקי לרבי אלעזר דלא כהלכתא וקיימא לן כותיה דהא מסקנא לאו דרך דחייה איתאמרא דהא אמרינן עלה הכי נמי מסתברא.

לכך פירש רש"י דאדרבה דכולי עלמא כרבי אלעזר ובני אהדורי נינהו ומיהו כל שגבו כבר לדברי הכל לא מתקן לאויה בחזרה כלל אלא שהכתוב רוצה שיקיא מה שאכל. וכי פליגי קודם שגבה אי מתקן לאויה בקרועי שטרא דלתנא קמא לא מיתקין ולרבי אלעזר ורבי נחמיה מיתקין. ושיילינן במאי פליגי אי פליגי בהא אי סברי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו ליה איסורייהו וכו' כדפירש רש"י ז"ל עד מילתא היא. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: לא דאמרינן להו קרעו שטרייכו. אבל לקבלת הרבית אין תקנה כדכתיב ותרבית לקח לא יחיה דמיו בו מיהו דלאו דשימה לא כתב רחמנא ורבנן דאמרי דלשימה נמי ליכא תקנתא משום דליכא עשה דריש להו כדאמרינן לעיל.

ושימה מילתא היא. פירוש לא תשימון עליו נשך מעשה גמור הוא וכי פטרי ליה מלאו דלא תשימון פטר ליה דאיכא תקנתא בקריעת השטר ואינהו דרשי האי וחי אחיך עמך לקריעת השטר כלומר קרע שטרך כי היכי דניחי אחיך בהדך. ותנא קמא דריש ליה לכדאמרן לעיל אבל לרבית לית ליה תקנתא. תדע דשימה מעשה גמור הוא ולאו משום דהוי כגבוי דתנן וכו' והעדים לאו משום גוביינא הוא דהא לא גבו מידי אלמא שימה מעשה גמור הוא. עד כאן.

כתוב בגליון תוספות הכי נמי מסתברא דתנן ואלו עוברין. קצת קשה מאי ראיה היא מעדים דרבי נחמיה ורבי אליעזר מודים בהו משום דהוי כגבוי שגמרו מעשה שלהם ואינו תלוי בקריעת השטר כמו מלוה וערב שיכול לקרוע השטר ולבטל שימה שעשו. ונראה לי דהכי פירושו הכי נמי מסתברא דשימה מילתא היא ומחייב שפיר תנא קמא אפילו בלא גבו אף על גב דלאו כגבוי דמי דאי כדקסלקא דעתין מעיקרא דוקא בגבו איירי אבל בלא גבו פשיטא דלא פליג תנא קמא משום דלאו כגבוי דמי ולאו כלום עד בשלמא מלוה וערב עבוד מעשה אלא עדים מאי עבוד והלא עדים לא עשו הגבייה ואם יש לחייבם בגבו כך יש לחייבם אפילו בלא גבו וכיון דעדים חייבין בלא גבו אף על גב דלא כגבוי דמי משום דשימה מלתא היא הכי נמי איכא למימר דמחייב תנא קמא אפילו בשימה בעלמא. אבל לרבי נחמיה ודאי פליגי ופטרי מלוה וערב משום דמצי לקרוע שטר אף על גב דעדים מחייבו ומיהו למאי דסלקא דעתין מעיקרא דדוקא בגבו פליגי הוה סלקא דעתין דכגבוי דמי ולכך מחייבי עדים דחתימה הויא כגבוי והרי נגמרה השימה על ידי חתימתם.

וזה לשון הרא"ש: אלא עדים מאי עבוד. ומעיקרא סלקא דעתין לחלק בין עדים משום דכבר נגמרה שימה שלהם אבל שימה של מלוה ושל ערב לא נגמרה כיון דבידם לקרוע השטר אם לא נאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי. עד כאן לשון הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: הכי נמי מסתברא מדקא וכו'. ואם תאמר ואמאי לא הוי הכריחא. יש לומר דאיכא למידחי דגבי עדים דלית להו למעבד טפי הוי שימה מילתא אבל לוה ומלוה דמחסרי עדיין פרעון לא הוי שימה מילתא. תדע דהא רבי נחמיה ורבי אליעזר מודו בעדים ופוטרין במלוה וערב להכי אמרי דסברא הוא דלרבנן כי היכי דשימה דעדים מילתא הכי נמי למלוה כיון שעל ידו הוא שמתחייבין. עד כאן.

הכי נמי מסתברא דתנן וכו': נראה לכאורה מפירוש רש"י דלתנא קמא הויא סייעתא ותיובתא לרבי נחמיה וחבריו. ואפשר לומר דלעולם לא הוי תיובתא דרבי נחמיה דאינהו נמי לא מחייבי אגבייה אלא אשימה אלא דבעו שימה שבאה לכלל גבייה. ואף על גב דעדים לא עבדו רק שימה גרידתא והגבייה לא באה על ידיהן מכל מקום מעשיהם תלוי ועומד ואם בא לידי גבייה אפילו על ידי אחרים מחייבי אינהו אשימה. תדע דהא לוה לא עביד גבייה דבעל כרחו משלם ואין בידו לעכב ולקרוע השטר ומשום הכי לא פטרוהו ואפילו הכי מחייב אשימה לבד לרבי נחמיה וחביריו והוא הדין עדים. ואפשר לומר עוד דעדים ולוה כיון שאין ביניהם לקרוע השטר וליכא בהו קום עשה דאפילו בשימה גרידתא ואם לא באה לידי גבייה מחייב וזה דוחק וצריך עיון. עד כאן משיטה.

אמר רב ספרא כל שבדיניהם וכו': פירוש ובימי חכמי התלמוד בדיניהם היו גובין רבית קצוצה. הריטב"א.

אמר ליה רבינא לרב אשי והא משכנתא בלא נכייתא וכו': הקשה הראב"ד והא אמרינן לקמן דרבינא גופיה חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. ותירץ דהכא באתרא דלא מסלקי והתם באתרא דמסלקי ורבינא מיקל באתרא דלא מסלקי דבנכייתא שרי לכתחלה ואיהו נמי אכיל כדאיתא לקמן בפירקין. ובלא נכייתא איכא אבק רבית ובדיעבד אין מוציאין ממלוה ללוה ובאתרא דמסלקי מחמיר דבלא נכייתא רבית קצוצה ומוציאין ממלוה ללוה. ומה שכתב הרב דלרבינא באתרא דמסלקי אפילו בנכייתא אבק רבית הוא אינו מחוור דכל בנכייתא משרא שרי רבינא ואיהו נמי אכיל דאיהו משדה אחוזה גמיר כדאיתא לקמן בשמעתא ושם נכתוב יותר בסייעתא דשמיא.

ולעיקר קושיתנו אף רש"י נשמר ממנה ופירש את זו במשכונת הכרם לפי שהכרמים פעמים לוקין ואין עושין פירות ולפיכך אין בהן רבית קצוצה וההיא דלקמן במשכונת בתים. וזה כתב במקומות רבים בפרק זה. ואין כן דעת רוב המפרשים. ולקמן נאריך בה טפי במשנת לא ישכור ממנו בפחות. הרשב"א.

והא דפרכינן ממשכנתא ולא פרכינן מסיפא דמתניתין דמרבה בפירות משום דההיא פשיטא לן דבתורת זביני אתי ליה אבל משכנתא סלקא דעתין דבתורת רבית אתי ליה כיון דעל ידי הלואה היא. ופרקינן דאפילו ההיא בתורת זביני אתי ליה.

רבית מוקדמת ורבית מאוחרת: דבדיננו אין מוציאין כלל וליכא אלא איסורא לכתחלה כשנותן לשם כך כי אם אינו מתכוון לשם רבית אפילו לאחר שלוה וקודם שפרע יכול ליתנם לו מתנות חנם שאם לא כן נמצא המלוה מודר הנאה מן הלוה. הריטב"א.

דף סב עמוד ב[עריכה]

וכי אין לו יין מאי הוי: פירוש דקסלקא דעתין דכולה מתניתין בשיצא השער ואפילו ליין דאי לא יצא השער אפילו רישא משכחת לה שאסור ומאי שנא דנקט ליה איסור בפסק היין לינקוט אפילו בפסק החטים דבא לו באיסרו. הרשב"א.

ועוד דהא קתני לה לקמן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. הר"ן.

כתבו בתוספות איכא דגרסי והתניא וכו'. עד ולספרים דגרסי הכא והתנן גרסי במתניתין יצא השער פוסקין ולא גרסי לקמן הא. וכתב הרא"ש ומיהו יש כענין זה בכמה מקומות בתלמוד דדאיק מרישא מילתא דקתני בסיפא בהדיא עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: והא תניא אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ותו לא. ויש גורסים תנן ואומרים דהכי גרסינן הא יצא השער פוסקין. ואין זה כלום דבמתניתא גרסינן לה בהדיא. ומיהו ההיא מתניתא פירושא דמתניתין ולהכי אמרי עלה והא תנן והרבה בתלמוד כיוצא בו והאחר בריש שמעתא קמייתא דבבא בתרא. עד כאן.

בבא לחוב בדמיהן: פירש רש"י שלא נתן לו זה המוכר לזה הלוקח דמי חטים שחייב לו ויחזור ויקבלם ממנו בשביל היין אלא בא לעשות עליו דמי החטים חוב ולפסוק על היין. ונהי דמעיקרא נמי הכי סבירא ליה דפשטה דמתניתין הכי משמע אפילו הכי משום דסבירא ליה למקשן דלא שני כלל בין פוסק בחובו לפוסק בהלואתו קאמר דמתניתין בבא לחוב בדמיהן בלחוד עסקינן דאי באיסרו בא לידו אפילו אין לו שרי. ורבא דמתרץ מתניתין לקמן בברייתא דרבי אושעיא כדאוקמתא דרבה שייכא ואיתרצא ליה קושיא דאביי דמאי אין לו אפילו יש לו נמי דהא תנא דבי רבי אושעיא מפליג להו. וכי תימא אי רישא בלוקח בדמים עסקינן מאי קמשמע לן רישא הן תנן לה לקמן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער הא יצא השער פוסקין ולא הוה ליה למיתני אלא סיפא דיין ובלקח בהלואתו כברייתא דרבי אושעיא. יש לומר דקמשמע לן דאף על פי שמתחלה באיסרו בא לידו כיון שאחר כך הוא פוסק מפירות לפירות כפוסק במלוה ויש לו מותר אין לו אסור, זו היא שיטת רש"י. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: אמר רבא מתניתין בבא לחוב בדמיהן. פירוש דמתניתין בשלא נתן לו המוכר ללוקח דמי החטים שחייב לו שיחזור ויקבלם ממנו אלא שבא המלוה לעשות חוב על הלוה מיין בדמי החטים שהיה חייב לו וכן פירש רש"י. ומיהו קשיא לי מאי קשיא לן מעיקרא ומה חדש רבא עכשו דהא ודאי הכי פשטא דמתניתין ומקשה נמי הכי סבר לה אלא שהיה סבור שאין הפרש בין הפוסק במעות בעין או הפוסק במעות שהיה חייב לו מקודם לכן. וכפי מה שכתב רש"י בסמוך נראה שהמקשה היה סבור כי זה הלוקח קבל חטיו מן הלוה שלו או מעות חטיו וחזר ונתנם לו על היין ואפילו הכי אסור לפי שאין לו יין ואתינן לפרוקי דלאו כדקסלקא דעתין אלא שבא לעשות פסק על החוב.

כך נראה מדברי רבינו דוק ותשכח היאך נשמר קצת מן הקושיא הזאת וכן פירשו בתוספות בשם רש"י. אלא שיש לשאול במה ראה המקשן דמיירי מתניתין כדקסלקא דעתין עד דליקשי הכי. ונראה דמשום דקתני מתניתין ויין אין לו הוה משמע ליה דדוקא יין אין לו עכשו אבל חטים ומעות יש לו ורוצה היה הלוה לפרוע לו חטיו כך ואמר לו אם תרצה קבל חטים שלך או אם תרצה עשה עלי עליהם יין כשער של עכשו ולהכי הוה מקשה דאם כן הרי זה כאלו נותן לו מעות ממש דהא שפיר קרינא ביה אף על פי שאין לזה יש לזה. ופרקינן שלא היה לו חטים ללוה ולא אמר לו שיקבל חטים אלא מיד בא לו להתחייב ביין בדמי חוב החטים.

ובהכי מיתרצא לי נמי קושיא אחריתי דהוה קשיא היכי סלקא דעתיה דמקשה לדמויי מתניתין שבא לקיים על חוב מוקדם לההיא שבא במעותיו דהא טעמא דהתם משום דאף על פי שאין לזה יש לזה וההוא טעמא לא שייך גבי זה שלא הביא מעות כלל. ובמאי דפרישנא מיתרצא נמי הא.

ואם תאמר אדמקשה ליה ממתניתין אמאי לא פריך ליה מתניתין גופה רישא אסיפא מאי שנא דגבי חטים מותר וגבי יין אסור. ויש לומר דדילמא רישא לפי שיש לו חטים ובדין הוא דלא צריך למתני וכן השער כיון דיש לו אלא דמשום סיפא נקטיה דכיון דיין אין לו אף על פי שיצא השער אין פוסקין. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: ויש שפירשו כך בבא לחוב בדמיהן שהיה לו מלוה עליו ולקח בה חטים בדינר זהב הכור וכן השער ויש לו חטים ואלו היה לו יין היה מותר אף על פי שמעיקרא לאו באיסרו בא לידו ואם אין לו יין אסור הואיל ומעיקרא לאו באיסרו בא לידו ואלו בא באיסרו כיון שיש לו חטים וקנה אותם מותר להעמידם עכשו על היין אף על פי שאין לו שהוא כמעמיד חטין על יינו של חברו שזה דרך מקח וממכר הוא ולא גזור רבנן. ואותביה אביי אי לאו באיסרו בא לידו מאי איריא אין לו אפילו יש לו אסור ואמאי קתני רישא בחטים מותר הואיל ומה לקח לקח בהלואתו. וסיפא נמי היכי קתני ויין אין לו ואמסקנא אוקמא רבא כדקסלקא דעתין מעיקרא וכשלקח בהלואתו וקמשמע לן שמעמידין מלוה על גבי פירות שיש לו דהיינו חטים שלקח תחלה ואין מעמידין אותן חטים על פירות אחרים שאין לו ואלו בא באיסרו בידו ויש לו חטים מותר להעמידן על היין אף על פי שאין לו.

ואין לשון בא לחוב בדמיהן מחוור. אלא יש לומר דהכי קאמר מתניתין בשבא לחוב בדמי החטין וזקפן עליו במלוה עסקינן דמכיון דזקפן במלוה איתסר ליה להעמידן על גבי פירות ואפילו יש לו ורבא דשרי ביש לו פירות לא בעי לאוקמא בזוקף דמי החטים אלא בשבא מתחלה במלוה ומאי לקח לקח בהלואתו וקתני רישא ביש לו מותר וסיפא באין לו אסור ובהכי ניחא ליה לרבא טפי מלאוקמה סיפא במלוה ורישא במעות ממש. ומיהו הכל מודים מפירות לפירות דמותר כשבא מתחילה באיסרו בידו ופוסק מפירות לפירות וזה הדרך יותר נכונה לדעתי בפירוש השמועה כפי זו הסברא.

אבל הדעת נוטה לומר שזה לעולם אסור שעכשו מלוה היא ולא קנה חטים כדי שנאמר שיעמידו אותם על יין כפירוש רש"י אבל הוא דחקיה למימר מאי לקח לקח בהלואתו דאי באיסרו בא לידו מתחלה רישא פשיטא דמותר דהא קתני לה לקמן יצא השער אף על פי שאין לזה יש לזה ואי משום סיפא ליתני מי שהיה נושה בחבירו מנה ואמר לו תן מעותי שאני לוקח בהם חטים ואמר לו חטים יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשו יש לו מותר אין לו אסור וכל שכן במתניתין שכבר הוקרו החטים שאסור להעמידן על יין שאין לו ומדקתני לקח שמע מינה הכי קתני לקח במעות מעות ממש הוא דשרי אבל במלוה אסור אף על פי שיש לו ואלו לרבי אושעיא שרי ופריק מאי לקח לקח בהלואתו וקמשמע לן רישא דמעמידין מלוה על גבי פירות שיו לו וסיפא קמשמע לן שאף על פי שנתייקרו החטים מעמידין אותן על פירות שיש לו ואין מעמידין על פירות שאין לו לא מלוה ולא חטים שאף על פי שהיו לו חטים ואם רצה ליטלם נוטל אין מעמידין אותם על פירות שאין לו ואין זה כמחליף פירות בפירות מאחר שלא קנה אותם חטים לא שנא באיסרו בא לידו ולא שנא קנאם במלוה אבל מצאתי לרבינו האיי בספר המקח שהתיר בשלקח במעות כלשון האחר שכתבתי ולא כדברי רש"י וקבלת הגאון תכריע. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: יש מפרשים דאפילו רישא נמי בבא לחוב בדמיהן מוקי לה רבא דאי באיסרו בא לידו בפסק הראשון כבר קנו לו מעותיו דבר תורה החטים דהא ביש לו עסקינן וכיון שכן אפילו לא משכם ובא לחוב בהם ביין מותר כאלו בא באיסרו בידו דכל דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקילו בו ואוקמתא דהכא ואוקמתא דלקמן דאוקמא בדרבי אושעיא חדא היא אלא דמעיקרא היה סבור להעמידה כאידך ברייתא אקשי ליה אביי דלאותה ברייתא כל שלא בא באיסרו אפילו יש לו אסור דהא עמד לו על גרנו קתני והדר אוקמה כרבי אושעיא דתני בכולן אם יש לו מותר ואף על גב דלא בא באיסרו ולפיכך הקשו לו והא לקח קתני ופריק מאי לקח לקח בהלואתו, וזו היא דעתו של רב האיי גאון.

והרב רבי אברהם אב ב"ד הקשה אם כן מאי לחייב בדמיהן דקאמר דלשון בדמיהן משמע דקאי אחטים דאלו על הדינר דקתני בפסק החטים הוה ליה למימר בבא לחוב על דמיו. ולפיכך פירש הוא בבא לחוב בדמיהן שאין לו למוכר אותן חטים שאילו היו לו הרי הן בדמיהן וכאלו באיסרו בא לידו. ומסתברא ועיקר קושיא דדמיהם ליתא משום דאנן על פסק היין קא מותבינן וכי אין לו יין מאי הוי. איהו הוא דפרקיה ואוקמא בבא לחוב בדמי החטים ומינה דכולה נמי בבא לחוב בחוב וכאלו אמר כולה מתניתין בבא לחוב בדמיהן ודרבי אושעיא פירושא הוא למתניתין ואיהו הא תני הרי שהיה נושה בחברו מנה דאלמא טעמא דהיה נושה בו מעיקרא מנה הא אלו בא באיסרו מעיקרו אם יצא השער אפילו אין לו שרי כן נראה לי כדי להעמיד דברי הגאון שכל דבריהם דברי קבלה ועליהם ראוי לסמוך.

אלא שקשה לי דאם כן אף רישא על כרחך בדאית ליה חטים ואם איתא עיקר החטים בדאית ליה תלי ולא ביציאת השער וכיון שכן היכי שבקיה לעיקר ותנא הטפל והוה ליה למיתני מדינר זהב הכור ויש לו החטים דיציאת השער לא מעלה ולא מוריד אלא כולה מילתא ביש לו ואין לו תליא וצריך לי עיון בזה בדברי הגאון עד כאן לשונו.

ועוד קשה לפירוש הקונטרס אמאי צריך לאקשויי ממשנה דלקמן הוה ליה לאקשויי מרישא דמתניתין וכו'. ויש לומר דהוה מצי לדחויי ויין אין לו דקתני בסיפא קאי נמי ארישא כמו שכתבו בתוספות. וכי תימא תרתי למה לי ברישא אשמועינן אף על גב דאיסרו בא לידו כי אין לו אסור ובסיפא אשמועינן אף על גב דדרך הלואה הוא אם יש לו מותר. והא דקתני רישא וכן השער דמשמע דשרי לפי שאין מזלזל אצלו כדפירשתי במתניתין. לא נאמר כן אלא נקט וכן השער לאשמועינן דאף על פי שאינו מזלזל אצלו אם אין לו אסור.

ומאחר שירדנו לסברא זה אם כן בחנם פירש הקונטרס דרישא להיתירא נקטיה אלא לאיסורא נקטיה כדפרישנא דאין לו דסיפא אכולה מתניתין קאי וכו' כמו שכתבו בתוספות. והא דקתני בבא לחוב בדמיהן ולא קתני בבא לחוב בדמיו משום דכולה רישא וסיפא באחד. והשתא ניחא הא דגרסינן לקמן בכל הספרים מאי לקח בהלואתו וכו' ואין לחוש אמאי קתני תרתי דהכי נמי אשכחן לרבי אושעיא בסמוך דקתני טובא. ועוד יש לומר דרישא איצטריך לאשמועינן דאסור אף על פי שהוא קצת מקח וממכר וסיפא אשמועינן אף על פי שהרויח שתי פעמים ודאי טפי לרבית וגם לא דמי כל כך למקח וממכר כמו רישא אפילו הכי יש לו מותר. הרא"ש.

וזה לשון רבינו חננאל: ואוקמה רבא למשנתנו בבא לחוב בדמיהן. פירוש כגון ראובן שחייב לשמעון אמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח חטים אמר לו יש לי חטים שאני נותן לך אסור דלאו באיסרו בא לידו פירוש דלא באיסרו בא לידו בשעה שאומר הלוה למלוה יש לי חטים שאתן לך במה יקנה המלוה חטים אותה העת לא נתן ללוה איסר שיאמר מעותי קנו לי והחטים עוד לא משך לפיכך לא קנה פירוש עתה השער ארבע סאין בסלע ועכשו אינו נותן לו מעות שיקנו לו מעותיו אלא במלוה וכשנוטל הפירות שוין שלש סאין בסלע נמצא יתרון סאה בכל סלע וזהו רבית. ומקשינן אי הכי אפילו יש לו חטין אסור דהא מעות נושה בו וכשאומר לו חטין אני נותן לך במלוה שעליו אינו קונה דהא אינו נותן לו עתה מעות למה שנינו ויין אין לו שאם יש לו מותר ונדחו דברי רבא. עד כאן.

אמר ליה אביי אי הכי מאי איריא דקתני ויין אין לו. קשיא לי היכי סלקא דעתיה דרבה לאישתעויי מהא מתניתא דהא בהדיא פליגא אמתניתין כדמקשה אביי. ויש לומר לא הביא רבה הברייתא אלא לדמיון בעלמא דמתניתין מיירי בשלא בא באיסרו בידו כלל וכעין הא מתניתא ואביי מקשה דכיון דפליגא מתניתין אברייתא לית לן למימר כלל דמתניתין מיירי להערים תדע דהא אתינן לאוקמי בהכי מתניתין דמיירי באבק רבית וכן מפרש הרמב"ן. הריטב"א.

אמר ליה אביי אי לאו כאיסרו בא לידו מאי איריא אין לו אפילו יש לו נמי: לפי מה שפירש רש"י טעם איסור פיסוק על הפירות בשאין לו אף על פי שיצא השער בשלא בא באיסרו בידו לפי שאז אין לומר אף על פי שאין לזה יש לזה שהרי כיון שאין זה נותן לו מעות זה לא ימצא לקנות בהלואה קשה מה טעם ברייתא זו לאסור אפילו ביש לו שהרי כיון שאינו צריך לקנות מה לי איסרו בא בידו מה לי קונה בהלואה וצריך לומר לדעת ברייתא זו לאסור מטעם אחר שכיון שהיה נושה בו מתחלה מיחזי כרבית כשיקח פירות בפחות משוויים אפילו ביש לו אבל כשלא היה נושה בו מתחלה אלא שבא באיסרו בידו דרך מקח וממכר הוא. אי נמי דסבירא ליה דבהלואה לא קני אפילו למי שפרע הילכך אפילו ביש לו אסור אבל בכסף כיון דקני למי שפרע הרי הוא כאלו קנאם לגמרי כיון שיש לו וליכא משום רבית כמו שכתב רש"י בשמעתין. הריצב"ש.

ואוקמה אביי כדתני רב ספרא בהלכות רבית ששנאום דבי רבי חייא והן יש דברים שמותרין אבל הן אסורין משום הערמת רבית וכו'. רבינו חננאל.

וחזר ולקחן ממנו בעשרים וארבעה סלע וכו': פירוש כיון שלא התנו כן מתחלה רבית קצוצה היא וזה ברור. הריטב"א.

כדתני רב ספרא ברבית דבי רבי חייא: הרמב"ן הכריע לאיסור. וכתב דאבק רבית דרבנן הוא ולא מפקינן לא מלוה למלוה ולא ממלוה ללוה דהא במתניתין תרבית דרבנן קנסיב וכו' ככתוב בפיסקי הרא"ש. ואפשר לי לומר דלאביי ודאי הכי נמי כיון דלא אשכח פיתרי למתניתין אלא בהכי אבל השתא דאיתותב אביי ולא מתוקמה מתניתין כי הא דרב ספרא ליכא ראיה ממתניתין כלל להא דרב ספרא דהא לא דמיין וכיון שכן אהדרינן לפרושי לישנא דרב ספרא דתני בי רבי חייא אסור לעשות כן מפני הערמת רבית והאי לישנא לא מיתני ליה ברבית דרבנן בשום דוכתא ועוד מאי שנא הא דנקט ולישנא נמי דייקא דתני יש דברים המותרים ולא תני הכי בשום דוכתא באבק רבית דרבנן. ועוד דאם כן לימא אסורים מפני הערמת רבית ומאי אסור לעשות כן דקתני כן נראה לי. הרשב"א.

והא דאוקמה אביי למתניתין בהכי כגון דקאמר ליה הלויני שלשים דינרין וכו': הכי מפרש לה למתניתין לקח ממנו חטים בדינר זהב הכור שעמדו עליו בשלשים דינר כלומר שקבלם ממנו בהלואה בשלשים דינר אמר לו המלוה תן לי חטי כלומר דמי חטי ואמר לו דמי חטיך שעשיתם עלי בשלשים דינר אתן לך בהם יין ויין אין לו אסור ואלו היה לו יין מותר דכיון דפירא יהיב בשוה ופירא שקיל מיניה לא מיחזי כרבית וקל הוא שהקילו חכמים בדבר מפני שאין זה רבית אלא מפני הערמה ודחינן בגמרא האי פירוקא דאביי משום דקתני וכן השער ואם השער בדינר זהב היאך העמידם עליו בתחלה בשלשים דינר הרי הוא רבית ואסור ואפילו לא חזר ולקחם ממנו ואם כשהוזלו אחר שלקחם ממנו בשלשים ועמדו בדינר זהב מותר הוא ואין כאן שום הערמה ואיסור.

וחזינן מקצת רבנן דבי רב דאמרי דאף על גב דאידחי ליה פירוקיה דאביי לומר דמתניתין לא מתוקמא בהכי אבל מכל מקום כך הלכה שאם לוה ממנו פירות בשלשים דינר וכן השער וחזר ומכרן לו בדינר זהב ונתן לו דינרו וזה נתן פירות בשלשים דינר על שער שבשוק פירא יהיב ופירא שקיל ושרי ומסתברא כוותייהו משום דלאו רבית אלא משום הערמה אסור ולקולא ואף על פי שאף בזו יש לחוש להערמה לא גזור רבנן ואנן לא פלגינן עליה דאביי בלא ראיה שכל המחמיר בזה עליו הראיה הילכך מעמידין אותם שלשים דינר על פירות על שער שבשוק והוא דיש לו כדין שאר מלוה. ודוקא שלא התנו מתחלה ליתן לו בפחות שאם על דעת כן משך מתחלה הרי זו כמו רבית גמורה. הרמב"ן.

ואי אית ליה חמרא: פירוש והוא הדין לכל מקח אחר בר מזוזי דלא אסרינן אלא היכא דיהיב ליה זוזי דכיון דחזינן דשקל עשרים וחמשה ויהיב שלשים מיחזי כרבית והיינו דתנן ויין אין לו ומתניתין לא מיירי בפוסק על הפירות כלל והא עמדו קתני. פירוש דמשמע דלאחר כן עמדו בשלשים דינרין ואלו לפי דבריך שלשים היו שוין מעיקרא ופריק תני העומדים עלי כלומר דהכי קאמר וכבר עמדו חטים בשלשים וכאלו קתני וכן השער שעמדו בשלשים דינר.

אי הכי שאני מוכרן שמכרתם לי מיבעי ליה. פירוש דכיון דמעות הוא תובעו היכי שייך לומר שרוצה למכרן תני שמכרתם לי. כלומר מתניתין הכי קאמר תן לי דמי אותן חטין שמכרתם לי שאני מוכרן עכשיו.

ופרכינן הרי הן עשויות עלי בשלשים דינרין מעיקרא הכי נמי אוקמינהו עליה. פירוש שהרי הן עשויות עלי משמע הרי הן עלי עשויות עכשיו. ופרקינן תני שעשיתם עלי כלומר הרי הן עשויות עלי מקודם לכן בעי למימר. הריטב"א ז"ל.

והא בדינר זהב וכן השער ולדבריך השער בשלשים. ועוד מה לנו בשער בכמה שירצה יכול לחזור וליקח ממנו. ועוד היה יכול להקשות עמדו חטים בשלשים דינרים והלא מתחלה נמי כך היו. ושמא היה יכול לתרץ עומדות היו חטים. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: והא בדינר זהב הכור וכן השער קתני. פירש רש"י ז"ל הא אמרת כי מיד נתנהו לו בשלשים דינרין וחזר ולקחו ממנו בעשרים וחמשה ואם כן אין זה דומה לההיא דבי רבי חייא דהא מתניתין קתני שהיה השער בדינר זהב ולא היו שוין החטין אלה עשרים וחמשה לבד ואם כן כשנתנם לו בשלשים דינרין הרי זה רבית שנתן לו חטים שלא היו שוין אלא עשרים וחמשה בשלשים בשביל המתנת מעותיו ואין לך אגר נטר לי גדול מזה. עד כאן.