שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד/דף נח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נח עמוד א[עריכה]

וחכמים אומרים נהי דשלומי לא בעי אגרייהו וכו':    פירוש דהא להכי יהבו להו אגרא דליטרינהו מגנבה ואבדה וכיון דלא נטרינהו מגנבה ואבדה לית להו אגרא ואפילו קבלוהו כבר יש להם להחזירו וכל שכן שאין נותנים להם שכר עכשיו. הריטב"א.

משנתרמה תרומה וקדשים שאין חייב באחריותן נינהו:    האמת מקשה אבל לא מקשה בשביל שהיה מתיישב אם היה חייב באחריותן דאז הוה מקשה אמאי נשבעין לגזברין לבני העיר מיבעי ליה ואין שייך לתרץ כאן דנשבעין לבני העיר במעמד גזברין דהא אין הקדש מפסיד כלום שהבעלים חייבים באחריות. הרא"ש.

שבועה זו תקנת חכמים וכו':    ושמעית מינה דבעבדים וקרקעות ושטרות לא תקנו בו שבועה ואפילו מדרבנן. הריטב"א ז"ל.

ורמינהו השוכר את הפועל לשמור את הפרה:    פירש רש"י ז"ל דכולה ברייתא בהקדש היא ולהקדשות פריך. ולא מחוור שבתוספתא היא שנויה עם דיני השומרים ולא גבי הקדש כלל. אלא כלהו בשל חול נינהו ומזרעים קפריך דזרעים שהשרישו משמע דהיינו קרקעות ולקרקעות פריך כן פירש רבינו חננאל ז"ל. הר"ן ז"ל.

וכתב הרמב"ן ז"ל וליכא למימר דילמא בדלא אשרוש חדא דלשמור זרעים היינו כשצמחו ושמרם שמא ירעו בהם בהמות אחרים. ועוד דההיא נמי לא איפשיטא ודילמא כקרקע דמו. עד כאן.

על מה שהקשו בתוספות בדיבור המתחיל: לשמור הזרעים תירצו בתוספות שאנץ שלא היו שומרים אלא מחיות ועופות אבל לא מאדם. ע"כ.

לפיכך אחריות שבת עליו:    פירוש אלמא שומר שכר חייב עליהן. ומכאן מביאין ראיה דשומרים אפילו מפשיעה פטורים בקרקעות וחבריהן דאי לא מאי קושיא דמקשינן הכא לוקמא כגון שפשע דמחייב באחריות. ונראה לי שזו אינה ראיה כלל דכיון דקתני הכא נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו מכלל דבאחריות שגורם להם שכרם מיירי דהיינו גנבה ואבדה דאלו על הפשיעה אפילו שומר חנם חייב עליו. הריטב"א ז"ל.

אמר רבי יוחנן בשקנו מידו:    ואם תאמר דבפרק הפועלים תנא וכו' ככתוב בתוספות ויש לומר שאני גבי הדיוט שדרך אדם לשמור ממונו בעצמו ואין רגיל לסמוך על אחר נמצא כיון שמאמינו מכבדו. אבל הקדש כך יש להאמין זה כמו זה שאינו של זה ולא של זה. ועוד דבהקדש בדילי מיניה אינשי וראוי להאמינו לכל אדם. הרא"ש.

ויש מתרצין דהכא לרווחא דמילתא משנינן בשקנו מידה ולאו דוקא דהא בדברים בעלמא סגי. והגאונים כולם פסקו דהכא בשקנו מידו דוקא. הריטב"א ז"ל. ועיין בסוף פרק הפועלים להלן בלשון תלמיד הר"פ ז"ל בדבור המתחיל: ורבי יוחנן אמר וכו'.

דף נח עמוד ב[עריכה]

כלפי לייא איפכא מסתברא:    פירש רש"י ז"ל כל הדברים נראה בהפך דהא קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו ואם באת לחייבו בעל הקדש ולפוטרו בשל הדיוט איפכא הוה לן למימר דבשאינו חייב באחריותן חייב ושחייב באחריותן פטור. ועוד דבשל הדיוט איכא לחיובי דאלו בהקדש פטור. עד כאן.

והא דקאמר מרן ז"ל ואם באת לחייבו בשל הקדש ולפטרו בשל הדיוט היינו משום דכיון דתלי טעמא דחיובי משום דכתיב בה' וכחש וטעמא דפטור משום דכתיב בעמיתו מכלל שדעתו דבהקדש ראוי לחייב ובשל הדיוט להפטר ואם כן אף לפי טענתו זאת לשונו משובש דבמקום דבעי למיתני שחייב באחריותן קתני אינו חייב ובמקום דבעי למיתני שאינו חייב קתני שחייב דאימעט מבעמיתו וכחש פירוש והא דקתני פטור שאני קורא בהם בעמיתו וכחש הכי פירושה כי לפיכך פטור שהרי אני קורא בהם בעמיתו וכחש וליכא. הריטב"א ז"ל.

ועד כמה אמר אמימר עד כדי דמיהן:    איכא מאן דאמר מדפרש הכא שיעורא עד כמה ובקרקעות ועבדים לא קיהיב שיעורא מכלל דהנהו אפילו חד בתלתא נמי לא הוי בהו אונאה. ואיכא מאן דאמר דהנהו נמי טפי מכדי דמיהן נמי אית בהו אונאה והאי דלא קיהיב בהו שיעורא משום דאיכא פלוגתא דאמוראי. ואיכא מאן דאמר אונאה אין להם ביטול מקח יש להם משום הכי לא פסיקא להו מילתא. ומסתברא דאפילו יותר מכדי דמיהם נמי לית בהו אונאה דהא כתיב או קנה מיד עמיתך פרט לקרקעות וקרא לא מפליג ביה כלל בין אונאה גדולה לקטנה. ובריש בבא קמא נמי אמרינן שוה כסף דבר השוה כל כסף ומאי ניהו קרקעות וכן כתב הרב רבי יצחק ומסתברא כוותיה. הראב"ד.

תניא רבי יהודה בן בתירא אומר אף המוכר סוס וכו':    איכא מאן דפסק כרבי יהודה דאמר דאין להם אונאה ללוקח ורבינו האיי פסק דכל הני אית להו אונאה. מיהו נראה לומר דסייף וחטיטום וסוס במלחמה לית דינא ולא דיינא דלית להו אונאה כרבי יהודה בן בתירא דליכא מאן דפליג עליה בברייתא. ומצינן למימר לאידך גיסא דאפילו במלחמה יש להם אונאה הא לא דמי אלא למי שהגיע לעבור בנהר ולא רצו לעוברו בפחות מדינר ופסק עמהם בדינר והעבירוהו דאמר אין להם אלא שכרן הראוי להן. וצריך עיון. הרמ"ך.

לא יתלה עיניו על המקח וכו':    פירוש מפני שמשביח דעתו של מוכר. הראב"ד.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן גמליאל גדולה אונאת דברים מאונאת ממון שאונאת דברים צער הגוף ועוד ממון ניתן להשבון אבל אונאת דברים לא ניתנה להשבון אף על פי שאחר כך מרצהו בדברים מה שהיה היה.

דאזיל סומקא ואתי חיוורא:    פירוש כיון שמקפידו מת הדם שבלבו ולפיכך הולך האדמימות מעל פניו כי הדם הוא המאדים את הפנים וכיון שנעתק מלבין הפנים כגון גוון המת. רבינו חננאל.

כל היורדין עולין חוץ משלשה:    ואם תאמר והלא איכא מינין ומסורות וחבריהם שאמרו בפרק קמא דראש השנה שנדונין בגיהנם לדורי דורות. ויש לומר דהכא לא איירי אלא באותן הקלים שאין דינם בגיהנם אלא שנים עשר חדש ובהא קתני שכולן עולין לסוף שנים עשר חדש חוץ משלשה שנדונין בו זמן הרבה יותר.

והמלבין פני חבירו והבא על אשת איש:    ואם תאמר והיכי משוה אותן בכאן דהא לקמן אמרינן הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא והמלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא. תירץ רבינו תם דהא דהכא בשעשה פירות שהוליד בן ממזר. ועוד יש לומר דלקמן מיירי בשנדון מיתת בית דין ומיתתו כפרתו. הריטב"א.