שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד/דף נז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נז עמוד א[עריכה]

אונאה אין להם ביטול מקח יש להם:    אמרו בירושלמי כשהוא דבר מופלג ופירשו בו שהאונאה חצי דמיה. אבל בירושלמי דכתובות משמע דכשהאונאה שליש קורא דבר מופלג. ואיכא דמקשה דהכא אמר רבי יוחנן ביטול מקח יש להם ולקמן בפרק המקבל גבי דינא דבר מצרא זבן במאתן ושוה מנה אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות. תירץ רבינו תם לפי שיטת הירושלמי דביטול מקח יש להם דקאמר הכא היינו כשהאונאה בחצי דמים והתם לאו דוקא נקט זבן במאתן ושוה מנה אלא דשוה מנה ודינר.

ולא נראה כלל חדא דאפילו מאן דפריש דבר מופלג דירושלמי שהאונאה מחצה הוא גמרא דילן לית ליה הכי אלא כל ביטול מקח קאמר שהוא יותר משתות והיינו דנקטו לה סתמא והכי נמי משמע לקמן בסוגיא כדפרכינן מהא לרבי יוחנן דלקמן ולא אמרינן דההוא בפחות מחצי. ועוד דהוה ליה לפרושי בהדיא התם ושוה מנה ודינר כיון דמשום ההוא דינר לית בהו אונאה. אלא הנכון דהא דהכא רב נחמן משמיה דרב חסא אמר רבי אסי וליה לא סבירא ליה. הריטב"א.

כתוב בספר המאור ואונאה לקרקעות. נראה כמו שפסק רבינו חננאל כדברי הירושלמי וכו' עד דאמר אמימר על פיסקא דרבי יהודה אומר וכמה עד כדי דמיהן וכו'. וכתב עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם אמת הוא שרבינו חננאל כתב כך לפי הירושלמי אבל הגמרא שלנו אין צורתה כן שלא פירש אמימר את השיעור אלא לדברי רבי יהודה ולדברי רבי יהודה בן בתירא פירוש אפילו יותר מכדי דמיהן אבל למשנתנו אין שיעור דקרא סתמא כתיב וכי תמכרו או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה וקרא קא פליג בין שתות ליותר משתות ואמרינן שוה כסף דבר השוה לכל כסף ומאי ניהו קרקע. עד כאן.

אמר רב נחמן הדר אמר רב חסא פשיט רבי אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם:    משמע דרב נחמן לא פליג אחסא וכן משמע בריש האיש מקדש דאמר רבא אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות. פחות משתות נקנה מקח וכו' אמר רבא הא ואמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. והא דקאמר יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא מכרן קיים דתנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו מכרן בטל רבי שמעון בן גמליאל אומר מכרו קיים משמע דביותר משתות לא היה יכול לחלק בין מקרקעי למטלטלי דאפילו מקרקעי יש אונאה ביתר משתות.

ותימה דבפרק המקבל מסיק רב נחמן בהדיא דאפילו זבין במאתים ושוי מאה אין אונאה לקרקעות. ובלאו הכי קשה אותה גירסא דקידושין דמייתי ראיה מדרבן שמעון בן גמליאל דביתר משתות מכרו קיים כי אמר נפלוג בשומא דבי דינא הא לא אשכחן דלמא אמר רבי שמעון בן גמליאל מכרו קיים אלא בשתות אבל ביתר משתות לא קאמר. ומיהו בזה יש לומר דבהדיא קתני בברייתא בכתובות בפרק אלמנה ניזונית דאפילו מכרו שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה מכרן קיים.

אבל קשה לרבינו תם דהא רב נחמן קאמר בההיא שמעתא דקידושין הלכה כדברי חכמים והיכי מייתי ראיה מרבי שמעון בן גמליאל ומיהו פירש הקונטרס שם דכולה הא מלתא קאמו לה רבא מסברא דנפשיה ולא אליבא דרב נחמן ולית ליה לרבא הא דאמר רב נחמן התם הלכה כדברי חכמים. ודוחק הוא.

ונראה לרבינו תם כגירסת רבינו חננאל והוא גורס (שטרא) איפכא הא דאמרת שתות קנה וכו' לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא לא דתנן שום הדיינין וכו' ומייתי ראיה מדברי חכמים דאמרי מכרן בטל והא דאמרת יתר משתות נקנה מקח לא אמר אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות דאפילו יתר משתות אין אונאה להם כדפירש.

והא דאמר רב נחמן בשמעתין דאונאה אין להם ביטול מקח יש להם לאו ביתר משתות אלא בפלגא כגון שוה מנה במאתים. והא דקאמר רב נחמן בפרק המקבל דזבין במאתים ושוין במנה אין אונאה לקרקעות לאו דוקא קאמר אלא כלומר פחות מעט ממאתים דזבן אי נמי דשויא מאה ומעט יותר. והוה מצינן לפרושי דדוקא קאמר ובכך הוא דלא הוי ביטול מקח וכי קאמר רב נחמן משמיה דחסא דביטול מקח יש להם היינו ביתר מפלגא.

אבל בירושלמי מוכיח כמו שפירשתי בפרק אלמנה ניזונית גבי אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה דאמרינן עלה בירושלמי ניחא שוה מנה במאתים או שוה מאתים במאה מכל מקום היכי הפסידו היתומים מנה שוה מנה במאתים ואין סופו לחזור עליהם משום מקח טעות פירוש בתמיה ולמה (לא) נתקבלה כתובתה. והא דנקט בתחלת הסוגיא ניחא שוה מנה במאתים לשון המשנה קמסיק ולא קאי אותו ניחא אלא אשוה מאתים במנה דנתקבלה כתובתה היכא דאפסידא את היתומים במנה כגון סיפא. אלא שוה מאתים במנה קשה אמאי נתקבלה כיון דסופן לחזור עליה משום מקח טעות. ומשני תפתר שהוקיר המקח. אמר רבי אבון הדא מסייע לריש לקיש דאמר אין למקח הונייה. אמר רבי יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו הונייה. מתניתין פליגא על רבי יוחנן אלו דברים שאין להם הונייה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות פתר ולבד דבר שאינו מופלג אלמא דלרבי יוחנן הוי ביטול מקח שוה מנה במאתים מדמוקי לה שהוקיר המקח. ואין לומר דרב נחמן סבר לה כריש לקיש דפליגי עליה דרבי יוחנן ולריש לקיש בפלגא לא הוי אונאה ביתר מפלגא הוי אונאה. דאם כן הוו פליגי רבי יוחנן וריש לקיש במשהו דבפחות מפלגא לכולי עלמא לא הוי אונאה וביתר לכולי עלמא הוי אונאה ובפלגא מצומצם פליגי אין זו סברא. אלא משמע דאפילו ביתר מפלגא אין אונאה לריש לקיש דלעולם אין למקח הונייה קאמר. ועוד מדקאמר מתניתין פליגי על רבי יוחנן וכו' דאי בפלגא מצומצם פליגי במאי קשיא לרבי יוחנן טפי מלריש לקיש.

ומיהו עד פלגא דגבי שום הדיינין בפרק אלמנה ניזונית לא הוי כי האי גבי הא דתנן רבי שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים ואמרינן נמי בגמרא עד כמה אמר רב ששת עד פלגא היינו פלגא ופלגא בכלל כדקתני בברייתא דמייתי תניא נמי הכי רבי שמעון בן גמליאל אומר בית דין שמכרו שוה מנה במאתים שוה מאתים במנה מכרן קיים. ודבר תימא הוא דלרבי שמעון בן גמליאל חלקו חכמים דיינין מבעל הבית לענין קרקעות בשביל משהו אחד.

ואם תאמר הא דדייק בפרק אלמנה ניזונת מאי שנא שוה מאתים במנה דאמרינן לה את אפסדת שוה מנה במאתים תימא אנא ארווחי. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות. לפי מה שפירש דלרב נחמן בדבר מופלג יש אונאה כמו לרבי יוחנן ומתניתין בשהוקיר המקח היכי אמרה אנא ארווחי כיון דבשעת המכר לא נתקיים עד שעה שהוקיר. ויש לומר משום שיש לנו לחשוב דגבוי בידה משעת מסירה וברשותה הוקיר כמו שמכרה שוה מאתים במנה דאף על פי שהוזל אמרינן לה את אפסדה שנחשבת הקרקע כגבויה בידה משעת מכירה. משאנץ.

וריש לקיש אמר אף צריך לעשות לו דמים דבר תורה:    פירש רש"י דאפילו לריש לקיש יצא לחולין ובזה פליגי דלרבי יוחנן אינו חייב לשלם כלום מן התורה אלא מדרבנן צריך לעשות להם דמים ושישלם מה שהיתה שוה יותר בהמת קדשים על בהמת חולין. ולריש לקיש אף מן התורה חייב לשלם. ואיברא דפשטה דשמעתא הכין משמע דהא במתניתין בהדיא קתני יצא לחולין.

והקשו בתוספות דהא מאן דאמר צריך לעשות לו דמים דבר תורה אוקמינן לקמן כי אמרינן איפוך כמאן דאמר אהקדשות ביטול מקח יש להם ואם כן היאך יצא לחולין דבר תורה דהא כל היכא דאיכא בטול בעלמא המקח בטל לגמרי ולא שיהא המקח קיים ויתבע אונאה ותירץ ר"י בשלמא גבי הדיוט ביטול מקח דלא בעי מתאנה שיהא צריך לתבוע אונאה בבית דין דדילמא לא מצי לה לאפוקי מיניה אבל גבי הקדש כיון דבעל כרחו ישלם וגם שלא ירצה לעמוד בחטא ניחא ליה להקדש שיהא החילול קיים. ומיהו קשה על פירוש רש"י מהא דאמרינן לקמן דמאן דאמר צריך לעשות לו דמים דבר תורה לית ליה דשמואל וכיון דלית ליה דשמואל היאך יצא לחולין. ותירצו בתוספות דלהאי סברא הא דקתני יצא לחולין היינו שיצא לחולין כנגד הפדיון. ולא נהירא דהאי יצא לחולין לגמרי משמע.

לפיכך הנכון כמו שפירש ר"י ז"ל דלמאן דאמר צריך לעשות לו דמים דבר תורה לא יצא לחולין כלל וכמאן דאמר ביטול מקח יש להם והיינו דאמרינן דלית ליה דשמואל ומתניתין דקתני יצא לחולין הכי פירושו יצא לחולין ובלבד שיעשה לו דמים כראוי שלא יהא בו טעות ולאפוקי מרישא דקדש תמים שאפילו שעשה להם דמים לא אמר כלום.

ואם תאמר ולמאן דאמר שיצא לחולין דבר תורה תיקשי ממתניתין דתניא לעיל פרה זו תחת פרה של הקדש וכו' אין הקדשו פדוי לפי גרסת הראב"ד ז"ל דגריס הכי. יש לומר דהתם בשלא עשה דמים לא לבהמת חולין ולא לבהמת קדשים דבעינן כסף ערכך וליכא אבל הכא כששם בהמה של חולין אלא שלא שם בהמת קדשים אם היו שוות בדמים אם לאו. ולישנא דאף צריך לעשות לו דמים דבר תורה הכי פירושו אף דבר תורה צריך לעשות לו דמים כמו מדרבנן וכמו לשון מסורת הוא. הריטב"א.

במאי עסקינן אילימא בכדי אונאה בהא אמר ריש לקיש צריך לעשות וכו':    ואם תאמר הא דאמרינן פרה זו תחת פרה של הקדש וכו' הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה במאי אי באונאה אין אונאה להקדשות ואי בביטול מקח אמאי יד הקדש על העליונה כשנתאנה הדיוט כיון שיש ביטול מקח אמאי יקנה ההקדש אפילו במסירה עם האמירה ודאמרינן בירושלמי ביש נוחלין לא תשמייה את דאמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט מסתברא דהיינו באונאה. ויש לומר ולעולם באונאה ונהי דאין אונאה בהקדשות מדרבנן מיהא יד הקדש על העליונה תדע דלא פריך אלא לריש לקיש אבל לרבי יוחנן דאמר צריך לעשות דמים מדבריהם ניחא דאף על גב דאין אונאה להקדשות מדרבנן צריך להחזיר האונאה.

אי נמי אפילו בביטול מקח והקדשו פדוי דקתני:    היינו כנגד המעות וצריך להשלים דבר תורה כמו שאפרש לקמן יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים. הרא"ש.

אלא בביטול מקח וכו':    ככתוב בתוספות. והשתא הא דפריך הכא בהא לימא רבי יוחנן מדבריהם והאמר רבי יוחנן ביטול מקח יש להם לא הוה מצי לשנויי דהא דאמר רבי יוחנן ביטול מקח יש להם היינו מדרבנן דכיון דאין בטול מקח של הקדש אלא לענין שצריך להוסיף דמים ולא שיהא החלול בטל אם כן מאי קאמר אונאה אין להם הא באונאה נמי צריך להוסיף דמים מדרבנן כדמשמע במאי דפריך אי באונאה בהא לימא ריש לקיש דבר תורה דמשמע דמדבריהם כרבי יוחנן אתי ליה שפיר בכדי אונאה ומיהו בלאו הכי אתי שפיר אפילו אם תמצא לומר דבטול מקח דהקדש לגמרי דבהדיוט דלא מצי לשנויי דביטול מקח יש להם דקאמר רבי יוחנן מדבריהם דאכתי מדרבנן הוי ביטול מקח היאך יאמר על ביטול מקח צריך לעשות דמים מדבריהם והלא המקח בטל מדבריהם לגמרי ומה דמים צריך להוסיף. משאנץ.

בביטול מקח וכו':    והא דלא אוקי פלוגתייהו אם יש ביטול מקח בהקדשות או לא משום דמשמע ליה דאם כן ליפלגו בהא להדיא ואמאי נקט פלוגתייהו על פירושא דמתניתין בתמורה. הריטב"א.

במאי קמפלגי בדשמואל אמר רבי יוחנן וריש לקיש:    האי דתמורה משמע דארבי ירמיה ורבי יונה קאי דקאמר התם רבי יונה לית ליה דשמואל. אבל מכל מקום גם ארבי יוחנן וריש לקיש קאי הכא דאי לאו הכי למה היה לו להפסיק כאן באמצע הסוגיא שמפרש והולך במאי פליגי רבי יוחנן וריש לקיש מר אית ליה דשמואל דכשמתכוון לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחולל ואין צרין לעשות דמים הילכך הכא שנתכוון שוה בשוה אין לעשות דמים אלא מדבריהם ומר לית ליה דשמואל ולכך צריך לעשות דמים דבר תורה ומכל מקום ביטול מקח לא הוי שיהא החלול בטל לגמרי כדפרישנא דמר סבר דעתו לכך שאפילו אינו שוה בשוה שיצא לחולין כנגדו. עד כאן. משאנץ.

מר אית ליה דשמואל דכשהוא מחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחולל ואין צריך לעשות דמים הכא שנתכוון לחלל שוה בשוה אין צריך לעשות דמים אלא מדבריהם ומר לית ליה דשמואל ולכך צריך לעשות דמים דבר תורה ומכל מקום ביטול מקח לא הוי שיהא החילול בטל לגמרי כדפרישנא.

מר סבר שחללו אין וכו':    והא דאמרינן בבכורות סוף פרק הלוקח גבי פרה שיש בה שתי שערות דלא מצי למעבד כשמואל לקלל שוה מנה על פרוטה משום דכי אמר שמואל שחללו דוקא דיעבד. וכן בערכין בפרק המקדיש גבי ההוא גברא דאתרמינהו לנכסיה. היינו דוקא בזמן שבית המקדש קיים דאיכא פסידא להקדש אבל בזמן הזה דליכא פסידא להקדש אפילו לכתחלה מותר. וכל הנהו איכא לאוקומי אליבא דכל הני אמוראי דשמעתין דלכתחלה דשמעתין לאו היינו שיהא מותר לחלל שוה מנה על פרוטה אלא הכא קאי על זה שנתכוון לחלל שוה בשוה וכו' וכמו שפירשו בתוספות.

ורש"י פירש שחללו אין דהא אימעוט מאונאה לא שנא גדולה לא שנא קטנה. לכתחלה לא דבר תורה דערכך שוויו משמע. ומר סבר אפילו לכתחלה דערכך כל דהו משמע וכו'. וצריך פירוש לפירושו דהא מתניתין דתמורה בדיעבד מיירי. וצריך לומר דהכי קאמר שחללו אין דהא אמעוט מאונאה לא שנא גדולה לא שנא קטנה הילכך הקדשו פדוי דלא שייך בהקדש ביטול מקח. לכתחלה לא דערכך שוויו משמע ואם חללו בדיעבד נהי דיצא לחולין צריך לעשות דמים דבר תורה דגזרת הכתוב הוא שצריך ליתן להקדש כדי שוויו. ומר סבר אפילו לכתחלה ערכך כל דהו משמע. הרא"ש.

מר סבר דיעבד וכו':    ככתוב בתוספות. ואם תאמר ובזמן הזה היאך יכול לחללו דקאמר התם בערכין דבזמן הזה יכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה והתניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו ואומר רבינו תם דהכי נמי במטלטלין שיכול לכלותם ולא אתי לידי תקלה אבל עובדא דערכין במקרקעי שהארץ לעולם עומדת ואי לא פריק לה אלא אמרינן תבור אתי ליה תקלה שדורות הבאים לא ידעו שהיא של הקדש ויהנו בה. והא דפריך במסקנא והא עובדא דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה דמשמע דהוה נמי במטלטלי. לא משום שהיה יכול לפדות מטלטלין אלא הכי פירושו במקרקעי נמי הוה שכל נכסיו החרים מטלטלין וקרקעות שאם לא החרים אלא מטלטלין לא היה מתיר רב יהודה לפדותם ועלה קאמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא כלהו לכהנים אלמא קסבר עולא דחרמים נותנים לכהנים בזמן הזה במקרקעי.

ויש להביא ראיה עדיין מהא דתנן התם בריש פרק המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג אומר לו פתח אתה ראשון לפל שהבעלים מוסיפין חומש אלמא בקרקעות פודין אותה ולא אמרינן תבור והיינו בזמן הזה אבל בבית שני נהג יובל כמו שמפרש רבינו תם בפרק השולח. ומיהו על כרחך צריך לאוקמה בזמן בית המקדש קיים דאי בזמן הזה אמאי אומר לו פתח אתה ראשון הא ליכא פסידא להקדש ויכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה. וצריך לאוקומה בבית ראשון לאחר שגלו שבט ראובן ושבט גד שבטלו יובלות כדאמרן בסוף ערכין. עד כאן משאנץ.

וזה לשון הרשב"א: מר סבר שחללו אין לכתחלה לא. ולהאי אוקימתא מסתברא לי דלא צריך לעשות לו דמים לאחר מכאן קאמר אלא שצריך לעשות לו דמים בשעת החלול קאמר והכי קאמר יצא לחולין ובלבד שיכוון דמיו בשעת החלול הא לאו הכי לא יצא לחולין דבערכך כתיב ומר סבר יצא לחולין דבר תורה אלא שצריך לעשות לו דמים לכתחלה מדבריהם דערכך כל דהו משמע.

ואם תאמר והא לשמואל אין צריך לעשות דמים כלל כדעת ריש לקיש דהא שוה מנה על שוה פרוטה ואפילו לכתחלה קאמר ואפילו מדבריהם אינו מצריך לעשות לו דמים. יש לומר דההיא דשמואל במתכוון לחלל שוה מנה על שוה פרוטה ובכי הא אפילו לכתחלה נמי אבל בבא לחלל שוה בשוה צריך לדקדק ולעשות דמים מכוונים מדבריהם. ומיהו בדיעבד אינו צריך לשלם דיצא לחולין לגמרי. אי נמי יש לפרש דצריך לעשות לו דמים דבר תורה לשלם דבר תורה קאמר. והא דקאמרינן מר סבר שמואל אפילו לכתחלה הכי קאמר כיון דשמואל סבר דבמתכוין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחולל ואינו נמנע אף זה שחלל וסבור שחלל שוה בשוה אף על פי שנמצא בו שיעור ביטול מקח יצא לחולין דבר תורה אלא שצריך לשלם דמים מדבריהם הואיל והיה בדעתו לחלל שוה בשוה. אבל לרבי יוחנן דאמר ביטול מקח יש להם במתכוון לחלל שוה בשוה ונמצא בו יותר מכדי אונאה צריך לשלם מדאורייחא ולא יצא לחולין אלא מה שהוא כנגד חילולו דאף שמואל לא אמר במתכוון לחלל שוה מנה על שוה פרוטה ובדיעבד דוקא.

ואם תאמר למאן דאמר דשמואל אפילו לכתחלה והא בערכך כתיב ועשרה כהנים כתיבי בפרשה דאלמא לכתחלה מיהא צריך לדקדק וליתן דמים מכוונים יש מתרצים דקראי דהקדש ביד גזבר שמכרו לאחר בכדי דמים אבל הא דשמואל בהקדש ברשות בעלים שעושה דרך חילול עוד יש לומר דאיצטריך להא דאמרינן לעיל פרה זו תחת פרה זו של הקדש הקדשו אינו פדוי וטעמא משום שלא הזכיר דמים כלל ורחמנא אמר בערכך דאלמא צריך להזכיר בו ערך וכשהכהן מוכרו צריך לדקדק בדמים אבל הקדש ביד בעלים אפילו בכל שהוא לשמואל דאמר אפילו לכתחלה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: ומר סבר אפילו לכתחלה. תמיה מילתא איך אפשר למישרי למעבד הכי לכתחלה וכו' תירץ ה"ר אלחנן דהתם בהקדש שבא כבר ליד גזבר ורצו בעלים לפדותו והא דהכא בהקדש שהוא עדיין ברשות בעלים ובאים בעלים לחללו. ותדע דקיימא לן דהקדש שבא ליד גזבר אין בו שאלה ואלו הקדש שלא בא ליד גזבר יש בו שאלה להוציאו לחולין וכדאיתא בהדיא במסכת ערכין ומיהו עדיין קשה היכי אמרינן דתרווייהו אית להו דשמואל דהא שמואל לא אמר אלא שחללו בדיעבד. ותו דהתם בדוכתא במסכת תמורה איתא לסוגיין דהכא ולא אמרינן האי פירוקא בהאי לישנא והכי לישנא דהתם איבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל ואי דקא מכוון לאחולי הכי נמי ושאני התם דלא מכוון לאחולי מר סבר כי לא מכוון נמי ומר סבר היכא דלא מכוון לא יצא. ועוד דהא מתניתין דתמורה דאפליגו בפירוש רבי יוחנן וריש לקיש יצא לחולין קתני דהיינו בדיעבד ומנא ליה לרבי יוחנן למשרי אפילו לכתחלה.

והנכון דהכא לאו לכתחלה ממש דהא ודאי ליכא מאן דשרי אלא משום דהוה בטעות ודעתו היה שנותן להקדש דמים קרי ליה לכתחלה מפני שלפי דעתו הרי לא נגמר החלול עדיין והוא בא לימלך אם יש לו לשלם להקדש וכשבית דין אומרים לו שאין לו לשלם הרי הוא נפטר עכשו לכתחלה והכי פירושו מר סבר שחללו מדעתו על פחות משוה פרוטה אין אבל בשנתכוון לתת דמים גמורים וטעה שנפטור אותו עכשו לכתחלה לא ומר סבר דאפילו זה שטעה נאמר לו שיצא לחולין דבר תורה ואתא לישנא דהכא כלישנא דסוגיין דערכין. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל מר אית ליה דשמואל. פירוש ריש לקיש דאמר צריך וכו' היינו דשמואל ורבי יוחנן לית ליה דשמואל. וקשיא לי והלא יצא לחולין קתני אלמא אפילו בביטול מקח יצא לחולין והיינו כשמואל. אלא דקסלקא דעתיה דשמואל לא בעיא לעשות דמים מן התורה מדלא קאמר אלא שצריך לעשות לו דמים. ריש לקיש אית ליה דשמואל רבי יוחנן לית ליה דשמואל.

וקשיא לי פשיטא מה צורך היה לזה וכי טעם אנו למדין מדברי שמואל. וכמדומה אני שלא הביא אלא לגלות שאפילו שוה מנה על שוה פרוטה קאמר ריש לקיש. אי נמי קסלקא דעתיה דרבי יוחנן דשמר צריך לעשות לו דמים מדברי תורה שלא יצא לחולין עד שיעשו לו דמים ויהיה הדבר נודע שלא יהא בו ביטול מקח קאמר ושמואל ודאי לית ליה האי סברא דהא מחולל קאמר ובא זה לגלות דרבי יוחנן לית ליה דשמואל דעשיית הדמים מעכבת החילול לדעת רבי יוחנן ודלא כשמואל וריש לקיש אית ליה דשמואל.

הדר אמר דכולי עלמא אית להו דשמואל דלענין חלול עשיית הדמים לא מעכבא מידי ואף על פי שהדמים מדבר תורה מיהו מר סבר הני מילי דיעבד אבל לכתחלה אינו רשאי לחללו עד שיעשה לו דמים מפני שדמי דבר תורה כביטול מקח והיינו דרבי יוחנן וריש לקיש סבר אפילו לכתחלה רשאי. והשתא להאי תירוצא אתיא מתניתין דתמורה כפשטה יצא לחולין לאלתר וצריך לעשות לו דמים אחר כך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והא דאמרינן לעיל פרה זו תחת פרה של הקדש אין הקדשו פדוי והכא קתני זו מחוללת על זו יצא לחולין בלא עשיית דמים מעיקרא. התם בקדשי בדק הבית דכתיב בהו כסף ערכך אבל הכא בקדשי מזבח דלא כתיב בהו כסף ערכך לא בעי עשיית דמים מעיקרא.

מיהו גבי קדשי בדק הבית אף על גב דבעינן שום כסף אם אינו שוה מה ששמוהו מחולל עליו לפי שאין לו אונאה. ואני תמה מאד למאן דאמר אפילו ביטול מקח אין להם ואפילו לכתחלה יכול לחללו על שוה פרוטה למה אינן בתורה אונאה. אני תמה מאד מאין אמרו רבותינו אונאה אין להם ביטול מקח יש להם בין בקרקעות בין בהקדשות וביטול מקח ששניהם חוזרים היכן הזהירתו תורה והלא הכל בכלל לא תונו.

ואם נאמר שמו רבותינו דעת המוכרים והקונים דאשתות מחיל איניש טפי לא מתחלה לא חל עליו שם מכר והא אידי ואידי אם שהה כדי שיראה לתגר מחילה הוי ואם לא חל עליו מתחלה שם מכר היאך מתקיים המכר אחר זה השיעור אלא לעולם שם מכר חל עליו מיהו אומדן דעתא הוא עד שתות אינו ניכר לרוב בני אדם ואין המתאנה מתבייש עליו אבל יותר משתות ניכר הוא הטעות לרוב בני אדם ובושת גדול הוא לו שיאמרו נסתמא פלוני בזה המקח או נשתטה גם על המוכר יאמרו כמה עסקו רע כי הוא רמאי וגונב דעת הבריות שהונה את פלוני באונאה גדולה כזו ומפני כך טוב לשניהם שיבטל המקח כדי שלא תזכר האונאה ההיא עליו. ומיהו אם שהו כשיעור שיראה כבר מחלו ולא חשו על השם הרע ולא על הבושת. ומסקנא דמילתא שאין ביטול מקח לא לקרקעות ולא להקדשות ואפילו עד מחצה וכך כתב הר"ב ז"ל.

ירושלמי לית הוא דעיקר דיאמרו פלוני אגחך עד כאן לשונו.

וזה לשון הר"ן: מר לית ליה דשמואל. הא דשמואל לאו בדרך אונאה היא. אלא דמתכוון בפירוש לחלל שוה מנה על שוה פרוטה והכי איתא בהדיא במסכת תמורה ואפילו הכי הכא הכי קאמרינן דמאן דאמר אפילו ביטול מקח אין להם תלי טעמיה בדשמואל דכיון דאמר שמואל דמתכוון לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מחולל אלמא לא הקפידה תורה בפדיון ההקדשות וכיון שכן אפילו בדרך אונאה אין להם ביטול מקח ומאן דאמר ביטול מקח יש להם לית ליה דשמואל. ובתר הכי אמרינן ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל והכא בהא קמיפלגי מר סבר שחללו אין לכתחלה לא ומר סבר אפילו לכתחלה כלומר דמאן דאמר ביטול מקח יש להם סבירא ליה דבמתכוון כדשמואל לכתחלה אסור הילכך דרך אונאה אפילו דיעבד צריך להחזיר דאנן סהדי דלאו אדעתא שיהא הקדש מתאנה פרקיה ומאן דאמר אין להם סבירא ליה דשמואל אפילו לכתחלה נמי קאמר וכיון דאפילו לכתחלה דרך אונאה נמי מה שעשה עשוי. עד כאן.

וכתב רבינו חננאל ומסתברא דרבי יוחנן וריש לקיש בכדי אונאה פליגי דגרסינן התם בתמורה וצריך לעשותו דמים אמר עולא לא שנו אלא בשלא נשום הקדש בשלשה אבל נשום בשלשה אין חוזר והא אמר רב ספרא אפילו למאן דאמר מאה כתרי ותרי כמאה הני מילי לענין עדות אבל לענין אומדנא דברי הכל בתר דעות אזלינן עולא סבר לה כרבי יוחנן דאמר צריך לעשותו דמים מדבריהם וספקא דרבנן לקולא. עד כאן.

אינו בתורת אונאה דאפילו משהו חוזר:    דסבירא ליה גבי הקדש לא בא אחיו להקל אלא להחמיר ורעהו דגבי שומר חנם וגבי שומר שכר דדרשינן להקל ולא להחמיר לחייב שומר חנם בהקדש אפילו בגנבה ואבדה ושומר שכר אפילו באונסין דלית לן למידרש המיעוט אלא על מה שכתוב בפרשה בהדיא דבפרשת שומר שכר גבי חיוב דגנבה ואבדה כתיב אבל פטור באונסין לא כתיב ביה הילכך אית לן למימר דאתא קרא למפטריה מגנבה ואבדה. ואין לתמוה על האי דממעטינן גבי אונאת קרקע להקל והקדש להחמיר שזה תלוי במברא כי היכי דבמסכת בבא קמא ממעטינן מרעהו להקל בנכרי ולהחמיר בהקדש. אי נמי איכא למימר דהיינו טעמא דהקדש אינו בתורת אונאה אפילו משהו משלם דלא שייך ביה מחילה אבל הדיוט דשייך ביה מחילה פחות מכדי אונאה מחילה הויא. והשתא לא קשה מידי מכל הנך דלקמן דדרשינן רעהו להקל דהתם לא שייך מחילה. הרא"ש.

וזה לשון הראב"ד: דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר. והני מילי בהקדשות מפני שהתורה הקפידה עליהם בהערכה. עד כאן.

דף נז עמוד ב[עריכה]

בשלמא זה חומר בהדיוט וכו':    אי גרסינן ותו לא יש לומר דהחומרא דאונאה שכיח אבל חומרא דכפלא וארבעה וחמשה ושבועת שומר חנם ותשלומי שומר שכר לא שכיח והכי קאמר בשלמא זה חומרא בהדיוט מבהקדש ותו לא פירוש תו ליכא חומרא דשכיח בהדיוט מבהקדש. אלא הקדש זה חומר ותו לא פירוש האי חומרא דשכיח איכא ותו לא אכתי איכא טובא דשכיחי. הרא"ש.

ובתוספות שאנץ מסיים ומיהו בכמה דוכתי אשכחן זה חומר אף על גב דאכתי איכא טובא בזבחים בפרק דם חטאת דקתני זה חומר בחטאת מבקדשי קדשים וקאמר בגמרא דחדא מתרי תלת חומרי נקיט ובערכין בפרק האומר משקלי דקתני זה חומר בנדרים מבערכין ובגמרא חשיב טפי מברייתא.

האי רבית דהקדש היכי דמי וכרי פירוש שהגזבר הלוה להדיוט. דליכא למימר שהדיוט הלוה להקדש דבהא לא לימא אין רבית להקדש דהא לא אפשר שהקדש יפרע יותר ממה שלוה דעל מה יתחלל ההקדש אלא על כרחך בשהקדש המלוה עסקינן. והא דאמרינן זה חומר בהדיוט מבהקדש רצה לומר שבעלמא אנו מחמירין לגבוה יותר מבהדיוט כגון מוקצה ונעבד ודומיהן וכאן אנו מתירין לגבוה דבר איסור דהיינו רבית שהוא אסור להדיוט וזהו חומר בהדיוט מבהקדש. הריצב"ש.

הכא במאי עסקינן שקבל עליו לספק סלתות מארבע:    פירש הקונטרס קבל מעות הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור וכו' וקשה דאם כן מועל הגזבר כיון שמוציא מעות של הקדש לחולין קודם שיכניס תחתיהן כלום אף על פי שמתכוון לטובתו של הקדש דהכי נמי לעיל מלוה מעות הקדש ברבית נתכוון להרויח להקדש ואפילו הכי אומרים דמעל הגזבר והכא נמי מאי שנא. ואין לפרש שאין הגזבר נותן כאן מעות עד אחר פיסוק דאם כן איזה רבית יש כאן.

וכי תימא דמיירי באחד שאמר לחבירו קבל מאה זוז לספק מהן סלתות להקדש ולא מיירי במעות הקדש אם כן כהאי גוונא לוקמה בהלואה שהלוה לחבירו מאה זוז לשלם להקדש מאה ועשרים. ויש לומר דהכא לב בית דין מתנה על מעות הלשכה שלא יקדשו מה שיתנו בסלתות כדי שיוכלו לקנות מהם סלתות כענין זה שהדבר זה הוא צורך להקדש כדי שיהו סלתות מצויין להקדש כל השנה. ומיהו מכח זה לא מצי לאוקמה אפילו בהלואה שמלוה לצורך מאה במאה וכי היכי דשרינן באבני בנין מאה במאה ועשרים דדרך הלואה אין לב בית דין מתנה כדי שיהא מותר להלוותן ברבית אבל דרך משא ומתן לב בית דין מתנה לפי שיש בדבר צורך הקדש. וקשה דהאי רבית דרך משא ומתן אינו אלא דרבנן ואנן רבית דאורייתא קאמרינן דמהכא ממעטים הקדש מרבית. ויש לומר דתלמודא לא קאמר אלא דבר ההוה שהיו רגילים לקנות סלתות ומיהו כי איצטריך קרא כגון שהתנדב ליתן מאה סלעין להקדש ותבען ממנו הגזבר ולא היו בידו המעות והרויח לו הגזבר זמן כדי ליתן לו מאה ועשרים. הרא"ש.

וזה לשון הר"ן: פירש רש"י דאלו בהדיוט וכו'. ואם תאמר היכי דמי אי בשיש לו אפילו גבי הדיוט פוסקים אף על פי שלא יצא השער ואי בשאין לו הדרא קושיין לדוכתא והלא מעל גזבר שנתן לו מעות הקדש ולא חללן על שום דבר. ויש לומר דמשכחת לה כגון שיש לו מקצת מן הסלתות שיכול לחלל מעות של הקדש עליהם ואפילו הכי גבי הדיוט כיון שאין לו כל מה שפסק עמו אסור. ולדעת מי שאומר דכהאי גוונא אפילו בהדיוט שרי כגון שיש לו מקצת דומיא דאמרינן בסוף פרק איזהו נשך יש לו טפה לוה עליה כמה טיפין ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא מאי איריא הקדש אפילו הדיוט כהאי גוונא שרי. איכא למימר דלעולם כשיש לו כל מה שפסק ואפילו הכי משכחת לה דבהדיוט אסור כהאי גוונא דאמרינן לקמן פוסק עמו על הגדיש דאמר רב מחוסר שלשה אינו פוסק. אי נמי לשמואל דאמר כל בידי שמים אפילו לאחת אינו פוסק.

ומכל מקום איכא למידק דכל כהאי גוונא אינו אלא רבית דרבנן וכו'. איכא למימר דרב אושעיא כגון קאמר וכיון דאשכח הך ברייתא דהמקבל עליו שהיא רבית דרבנן מפרש לה בההוא גוונא וממילא שמעינן דקרא דאיצטריך למעוטי הקדש מיירי במי שקבל עליו לספק סאה לסלתות וכדי שירויח לו הגזבר זמנו קבל עליו ליתן שני סאין שזו רבית גמורה היא אלא שהתורה התירה. ע"כ.

וכתב הרמב"ן ז"ל ויש מפרשים שהברייתא עצמה דהמקבל כך פירושה מי שקבל עליו נדבה לספק סלתות בסלע והיו ארבע סאין בסלע ועמדו משלש מספק מארבע ובכהאי גוונא משכחת רבית דאורייתא וכדפרישית אבל מפני שהברייתא שנויה בענין זה לא חשש לשנות. ע"כ.

וזה לשון הריטב"א: והראב"ד ז"ל פירש כי משכון היו מקבלין ממנו וכן אמרו בירושלמי שאין נותנין לו מעות עד שיתרצה המזבח כלומר שיתרצה במשכון. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: הכא במאי עסקינן שקבל עליו לספק סלתות משלש ועמדו מארבע וכו'. ובשביל הקדמת המעות אין נוטלים ממנו זו היא הרבית שלא יצא השער עדיין לארבע סאין בסלע ובסוף נתייקרו ועמדו משלש. והא דתנן בשקלים בההוא פירקא ואינו מקבל המעות עד שיהיה המזבח מתרצה לאו מתרצה בסלתות קאמר אלא מתרצה במשכון שנוטלין ממנו משכון ונותנים לו את המעות. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: כגון שקבל לספק סלתות משלש סאין בסלע וכן השער וקבל המעות והוזלה הסלת ועמדו ארבע סאין בסלע אף על גב דבהדיוט אסור משום רבית בהקדש שרי דתניא המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש יספק מארבע וכו'. עד כאן.

משלש ועמדו מארבע מספק מארבע:    וקשה מהא דאמרינן בקידושין פרק קמא פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא מנה ומפרש התם דבהא לא אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש כיון דבהדיוט נמי במי שפרע קאי אם כן הכא נמי הוה לן למיזל בתר נתינת המעות~ ויש לומר דלא דמי דהתם בנתינת המעות מתחלל הקדש על המעות וקנה מיד דבר תורה אבל הכא אין הסלתות בעין שיתחללו המעות עליהן בשעת נתינתן אלא מקבל עליו לספק משלש כל שעה שיצטרך הקדש. הרא"ש.

משלש ועמדו מארבע:    ואם תאמר ומה יפוי כח איכא בהקדש הא מילתא אפילו בהדיוט איתא כדאמרינן בפרק איזהו נשך אף על פי שלא פסק עמו כשער הגבוה יכול הלוקח לומר תן לי מעותי או תן לי כזה. ויש לומר דלא דמי דהתם המוכר נמי יכול לחזור בו אלא צריך ליתן כשער הגבוה. תלמיד הר"ף.

כסף או כלים וכו':    ואם תאמר משמע דהכא ממעטינן שטרות משום דבעינן דומיא דפרט שגופו ממון יצאו שטרות שאין גופן ממון הא אמרינן בשבועות יצאו כלים למשהו שאם טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב שבועה אפילו דליכא שוה פרוטה. ויש לומר דמה שיש בהן חשיבות כלי מחשיבין כגופן ממון ועוד פירשתי בפרק קמא דקידושין דמיירי בשוח פרוטה ועוד לא דמי לשטרות דאין עומדין אלא לראיה.

ושומר חנם אינו נשבע ורמינהו וכו':    אין לחוש במה שפירש תחלה שומר שכר מנא לן דאינו משלם ואחר כך מקשה על שומר חנם וכי האי גוונא בפרק המוכר את הבית. ע"כ משאנץ.

שומר חנם אינו נשבע:    איכא דאמרי דאינו נשבע אבל אם הודה או שבאו עדים שפשע חייב לשלם דמזיק הוא וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל הספרדי. וקרובים דברי רש"י לדעת זו שכתב אינו נשבע שלא פשע שלא הזקיקתו התורה לישבע עליהם. ואחרים אמרו שאם פשע נמי פטור וכו' וזהו הראוי לסמוך עליו ואף על גב דדיינינן השתא דינא דגרמי הני מילי במזיק אבל שומר שלא שמר אפילו כדרך השומרים כלומר שפשע בשמירתו לא מחייב שהתורה פטרתו. הרמב"ן.

ורמינהו בני העיר ששלחו את שקליהן וכו':    פירש רש"י. משנתרמה תרומה נודע לבעלים פסידא דהקדש הוא דהא קיימא לן שתורמין על האבוד ולפיכך נשבעין לגזברין. והקשו עליו בתוספות חדא דלישנא דמשנתרמה תרומה לא משמע דקאי אידיעת בעלים אלא על הגנבה ואבדה עצמה. ועוד דכל היכא שנגנבו או שאבדו בדרך קודם תרומת הלשכה לבעלים אבד ואין תורמין עליו והא דתנן תורמין על האבוד היינו על האבוד שהגיע ליד הגזבר ותדע דהא קתני שתורמים על הגבוי ואם איתא דעל האבוד שאבד בדרך תורמין למה ליה למיתני על הגבוי. אלא ודאי כדאמרן והכא הכי פירושו שאם משנתרמה תרומה נגנבו או אבדו פסידא דהקדש הוא דכיון שהיה קיים בדרך בשעת תרומת הלשכה כבר נפטרו הבעלים דקיימא לן תורמין על הגבוי ואם לא נגנבו או אבדו אלא קודם תרומת הלשכה פסידא לבני העיר. הריטב"א.

ונראה לי על האבוד שבא ללשכה ואבדן ועל הגבוי ביד שליח אף על פי שלא בא עדיין ללשכה ובגורן דלא אבד בשעת התרומה דאם אבד קודם שנתרמה התרומה חייבין בעלים באחריותו והיינו דמפליג בין אבד קודם שנתרמה התרומה לאבד לאחר כך. ועל העתיד לגבות כגון שנגנבה לבסוף. והא דאמר בנדרים ובפרק בתרא דכתובות גבי מודר הנאה מחברו דשוקל לו שקלו משום דמצוה קעביד ולא מהני ליה מידי כההיא דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי. היינו כגון ששקל לו שקלו אחר שבא ללשכה ואבד קודם התרומה או שהיה גבוי ביד שליח ואבוד לאחר התרומה דבהנך תרי גווני לא מחייבי בעלים באחריות. משאנץ.