שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד/דף נו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נו עמוד א[עריכה]

מדוחק אין שלא מדוחק לא:    פירש הקונטרס דהכי פריך דבודאי מחללין כסף על נחשת מדוחק אבל שלא מדוחק לא וגבי דמאי מחללין אפילו שלא מדוחק אלמא לרבי מאיר לא עשו בו חיזוק כשל תורה. וקשה לפירושו דמתוך משנתנו עצמה היה יכול להוכיח זה שלא החמירו במעשר שני של דמאי כמו בודאי וכו' ככתוב בתוספות או ליתי מתניתין דדמאי דמתיר לעיל דקתני בהדיא הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור והיא רישא דהך משנה דמחללין כסף על נחושת ואמאי שבק לרישא ונקט סיפא. ועוד דמרישא היה יכול להקשות בפשיטות אבל מסיפא אינו יכול להקשות עד שמביא משנה אחרת. ועוד שהיה מקשה מחומש על חומש. ועוד אמאי לא פריך מכסף על כסף דשרי בדמאי ואסור בודאי אפילו מדוחק.

ומיהו יש לומר דדילמא בדמאי נמי לא שרי אלא מטבע זה של כסף על מטבע אמר של כסף אבל סלע על סלע אסור. ועוד קשה מאי משני רב יוסף אף על פי שמיקל רבי מאיר בפדיונו מחמיר הוא באכילתו דתניא לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון אכתי והא אינו מחמיר בו כמו בודאי דודאי לא שרי אפילו לסיטון. תוספות שאנץ.

הילכך נראה דממה שאין רבי מאיר מחמיר בדמאי כמו בודאי אין שייך להקשות כמו שפירשתי לעיל דלא עשו חיזוק כשל תורה אלא בדבר הנעשה באיסור אלא פריך ממה שמיקל רבי מאיר יותר מחכמים כדפירשתי לעיל ומזה מדקדק רב ששת דרבי מאיר לא עביד חיזוק בדמאי כשל תורה אפילו היכא דעבד איסורא טפי משאר תנאי דעלמא דהא אשכחן הכא דמיקל טפי ממכמים.

ומה שצריך עדיין להביא ההיא דסלע של מעשר שני ושל חולין משום דאי מקמייתא הוה אמינא שגם בודאי יקל רבי מאיר כמו כן וכו' ככתוב בתוספות והכי קאמר ומי מחללים כסף על נחשת בודאי אלא מדוחק וכל שכן שלא היה לנו להתיר בדמאי לחלל נחשת על הפירות אדעתא דלחזור ולפדות את הפירות אם ירצה. ואין לומר דהאי דכסף על נחשת מדוחק אתיא כחכמים ולא כרבי מאיר דלא אשכחן דפליג עלה רבי מאיר וככולי עלמא אתיא.

ותימה כיון דלא מייתי ההיא דכסף על נחשת מדוחק אלא לדקדק שאותה הקולא שמיקל רבי מאיר בדמאי לא היה מיקל בודאי היה לו להביא מההיא דלקוח בכסף מעשר שני שאינה נפדה טהור בריחוק מקום וכן כמה משניות שמוכיחות כן. ויש לומר דכל הני איכא לאוקמי דדוקא שלקחום מתחלה לכך שיעלה אותן לירושלם. ומשני אף על פי שמיקל רבי מאיר בפדיונו יותר מרבנן בר פלוגתייהו מחמיר הוא באכילתו יותר מרבנן. הרא"ש.

ובתוספות שאנץ מסיים ואם תאמר ואמאי קאמר אביי לקמן דרב ששת לאו שפיר קמותיב הא כיון דרבי מאיר מיקל יותר מחכמים גבי לאו דמעשר אם כן במיתה נמי לא יחמיר יותר מחכמים. ויש לומר דמכל מקום סבר אביי דשמא זהו כללו של רבי מאיר שבכל מקום שיש מיתה יחמיר יותר מחכמים.

ואם תאמר ואדניחא ליה לאביי מדרבי מאיר תיקשי ליה מחכמים דבלאו מחמירים יותר מרבי מאיר ובמיתה מקילים ויש לומר דרבנן משוים מדותיהם בין באכילה בין בפדיון בין בלאו בין במיתה ואין מקילים ואין מחמירים בשום מקום יותר מדאי אבל רבי מאיר שמחמיר בתרומת מעשר של דמאי יותר מדמאי שמחייב בה חומש שהיא חומרא יתירא דקא מתמה עלה רבי אלעזר וכי חכמים עשו וכו' אין סברא שיקל בשום מקום יותר מרבנן להכי לא פרכינן אלא מדרבי מאיר אדרבי מאיר. ע"כ.

וזה לשון הריטב"א: מדוחק אין וכו'. ואם תאמר וליקשי ליה דהא מדטרח לחללה על המעות ואינו מחללה על חברתה מכלל שאין מחללים כסף על כסף אפילו מדוחק. ויש לומר דהכי נמי דאפשר דמכולה פריך דמצי למפרך הכי אלא דניחא ליה למפרך מגופא דמתניתין דקתני בהדיא מחללין כסף על נחשת מדוחק מלמפרך מדוקיא דכסף על נחשת אין סלע על סלע לא.

אלא לאו כאן בודאי כאן בדמאי. פירש רש"י מכל מקום שמעינן מהכא דרבי מאיר מיקל בדמאי טפי מבודאי. וקשה למאי דאוקמינן לעיל דלרבי מאיר עשו חיזוק בדמאי כעין של תורה ואדפריך ליה מהא לקשי ליה מדתניא לעיל הדמאי אין לו חומש. ויש לומר דהא לא קשיא דדילמא ההיא רבנן היא שאין עושין חזוק לדבריהם בדמאי. ובתוספות פירשו דלא מקשי רב ששת על אוקמתא דלעיל דההיא שפיר מתרצתא דהא רבי מאיר והא רבנן דבהכי מתרצא מתניתין דקתני הדמאי אין לו חומש דלא תקשי אמתניתין ורב ששת לא אתי אלא למרמי סברות הפוכות דאלו לעיל באכילת דמאי אכרחינא דרבי מאיר לחומרא ורבנן לקולא ואלו בהא מתניתא אשכחן איפכא דלענין דמאי רבי מאיר לקולא דאם רצה לפדות פודה הפירות ולרבנן חייב להעלות הפירות והיינו לחומרא.

ואם תאמר אם כן למה הוצרך התלמוד להביא אידך ברייתא דסלע של מעשר שני. יש לומר דבעי לאוכוחא מינה דאידך קמייתא בדמאי היא שנויה. ואם תאמר ולמה לא הביא הברייתא של מסכת בכורות דקתני ובלבד שיעלה הפירות עצמן לירושלם ולקשי מינה לאידך דקתני בדרבי מאיר שיחזור ויפדה את הפירות אלמא מיקל רבי מאיר בדמאי טפי מן הודאי. ויש לומר משום דאיכא למימר דדילמא ההיא דבכורות רבנן היא ורבי מאיר פליג עלה ועל הדרך הזה כל הסוגיא היא להקשות מסברות הפוכות. ומתרץ רב יוסף הכי פירושא אף על פי שמיקל רבי מאיר בפדיונו של דמאי טפי מרבנן דידיה מחמיר הוא באכילתו טפי מרבנן וכדתניא לא התירו למכור וכו' דהתם רבי מאיר לחומרא דאמר בעל הבית בין כך ובין כך צריך לעשר ורבנן לקולא דאמרין דאחד סיטון ואחד בעל הבית מותר למכור. הדר אותיב רבינא גם כן מסברות הפוכות דתניא הלוקח מן הנחתום תורם מן החמה וכו' דברי רבי מאיר ובברייתא קתני עלה בתוספתא ורבי יהודה אוסר דאלמא רבי מאיר מיקל באכילתו ורבנן דידיה דהיינו רבי יהודה מחמיר. ואמרינן לקמן אדמותיב רבינא נחתום לסייעיה פלטר דתנן הלוקח מן הפלטר מעשר וכו' דברי רבי מאיר ואלו בתוספתא קתני רבי יהודה אומר אינו צריך דאלמא רבי מאיר מחמיר באכילתו ורבנן מקילין. זו שיטת התוספות. והיא דחוקה קצת דכל כי האי גוונא דרמי דרבי מאיר אדרבי מאיר ורבנן אדרבנן אורחא בתלמודא הוא דכי אייתי מתניתין דנחתום ופלטר הוה ליה לאיתויי בכל חדא מינייהו דברי רבי יהודה ובכל נסחי לא מייתי אלא דברי רבי מאיר בלחוד ולא מדכר תלמודא בכל הסוגיא אלא לרבי מאיר אף על פי שרבי מאיר מיקל בפדיונו מחמיר הוא באכילתו דשיטת רש"י היא נכונה יותר בעיני, וכן שיטת רבותי. עד כאן.

וכתב תלמיד הר"פ וזה לשונו: ולפירוש התוספות ניחא דמייתי ראיה מהא דתניא לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון וכו'. דאלמא דרבי מאיר מחמיר באכילתו טפי מרבנן דידיה. אבל לפירוש הקונטרס קשה דלפירושו צריך להביא ראיה דבאכילה מחמיר רבי מאיר ועביד דמאי כודאי והיכי מייתי ראיה ממכירת דמאי הא אינו מחמיר בדמאי כמו בודאי דדמאי לכל הפחות שרי סיטון למכור טבל ודמאי אבל בודאי אפילו סיטון אסור למכור. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: הא דתניא לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון וכו'. לפי שיטת רש"י קושיין מדרבי מאיר לחודיה דחזינא בהא שהוא מחמיר באכילתו של דמאי שאוסר לאכלו בלא עישור לבעל הבית דחייש דילמא אכלי ליה על ידו בלא עישור אלמא מחמיר הוא באכילתו ואף על גב דחזינן ליה דמקיל בסיטון הא לא חשיבא קולא דסיטון מידע ידיע דפירות עם הארץ הם וליכא למיחש למידי. עד כאן.

לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד:    פירוש מפני שהכל יודעים שהסיטון לוקח מכאן ומכאן ואינם פירות של ארצו. וקשיא לי ואפילו יודעים דמעם הארץ לקח מאי הוי והא אפילו באומר להם דמאי הם אסור למכור שמא לא יעשרו ונמצא מכשילן וכדאמרינן בפרק הספינה הלוקח ירק וכו' ככתוב בתוספות. הרשב"א.

ואחד בעל הבית מוכר:    האי בעל הבית לא שהיו פירות אלו משדותיו דהנהו ודאי צריך לעשר שהרי ודאי הם אלא בעל הבית שלקח מעם הארץ אלא שאין אומנותו לקנות ולמכור. הראב"ד.

לא התיר למכור וכו':    ועוד יש לפרש דאפילו לעם הארץ כמו שהקילו להאכיל וכו' ככתוב בתוספות. ומיהו לא משמע כן מדלא התירו לחנוני אלא דוקא לפי עין לפי שמשפיע במדה גסה כדתנן בפרק קמא דדמאי החנונים אינם רשאים למכור את הדמאי כל המשפיעים במדה גסה רשאין למכור את הדמאי. אלו הם המשפיעים שמכור במדה גסה כגון הסיטונות ומוכרי תבואה. משמע דוקא לפי שיודעים שלקחם מאחרים ואינם פירות ארצו ולא עישרם ולכך אסר רבי מאיר בבעל הבית לפי שסבורים שגדלים בארצו ועישרם וחכמים שרו אפילו בבעל הבית הבא למכור במדה גסה כדרך המשפיעים וכיון שהטעם תלוי בכך אין להתיר אלא דוקא במוכר לחבר. עד כאן.

בשלמא מן הצוננת על החמה כדרבי אלעאי:    ואף על גב דההיא דרבי אלעאי בדיעבד והכא שריא אפילו לכתחלה. הא לא קשיא דכיון דבדאורייתא שריא בדיעבד דין הוא שנתיר בדמאי אפילו לכתחלה כיון דרוב עמי הארץ מעשרים הם. הריטב"א.

ומותיב רב ששת לאו בעלמא:    מאי קשיא ליה לאביי הא כיון דרבי מאיר מיקל יותר מחכמים גבי לאו דמעשר הוא הדין גבי מיתה לא יחמיר יותר מחכמים. ויש לומר דאביי סבר דשמא זה הוא כללו של רבי מאיר שבכל מקום שיש מיתה מחמיר יותר מחכמים.

אלא רבינא אדמותיב מנחתום לסייע מפלטר:    אין זה סתם רבינא שבתלמוד שהיה סוף הוראה תלמידו של רב אשי כדמשמע בריש הדר עם הנכרי ולא מסתבר שהיה אביי מדקדק אי שפיר מותיב אי לאו דהא רבא האריך ימים אחר אביי כדמוכח בכתובות שפסק שיראי לחומה דביתהו דאביי ואמרינן בפרק בתרא דקידושין יום שמת רבא נולד רב אשי. אלא רבינא אחר שהיה בימי רב יוסף כדאשכחן בפרק אלו טרפות ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה אמר רבינא והוא וכו' ואמר ליה רב יוסף לרבינא ואי לאו וכו' וכן בפרק ב' דיום טוב אמר רב יוסף הילכתא כוותיה דרבי וכדמתרץ רבינא. ובריש הדר אשכחן עוד רבינא אחר דאיקלע למחוזא ושדר סכינא לקמיה דרבא דאין זה ההוא דהכא ודחולין וביצה שהיה חברו של רב יוסף ולא אותו שהיה תלמידו של רב אשי. הרא"ש.

לסייע ליה מפלטר:    פירש הקונטרס פלטר הוא לענין ככרות כסיטון לענין תבואה לוקח ככרות הרבה ומוכרם לנחתומין וקשה לפירושו דכיון דהנחתום לוקח מן הפלטר אם כן היכי שרי רבי מאיר בנחתום מטפוסים הרבה החומרא דהיה בפלטר הוה לן למימר בנחתום וכי משום שבא ליד הנחתום עדיף טפי. ועוד קשה דהיכי מצינו למימר דהנחתום אינו אופה הפת הא כתיב שר האופים ומתרגמינן רב נחתומי לכן נראה איפכא דהנחתום לוקח התבואה מן השוק ומוכר לפלטרין הפת אפוי. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הרא"ש: נחתום הוא האופה את הפת כדכתיב שר האופים ומתרגמינן וכו'. ותנן במסכת חלה דנחתום מפריש חלק אחד מארבעים ושמונה. והא דאמרינן דמחד גברא זבין לא שקונה הלחם אלא שקונה התבואה או הקמח מחד גברא. והא דקאמר ואפילו מטפוסים הרבה כשהוא קונה תבואה עושה לכל תבואה ותבואה דפוס בפני עצמו כדי שיכיר איזה כרי תבואה הוא טוב ויקנה ממנו. עד כאן.

עוד כתב ותימה כל שכן שיקשה לרבי יהודה דבנחתום מחמיר לעשר מכל אחד ואחד אף על גב דמחד גברא זבין ובפלטר מיקל לעשר מאחד על הכל אף על גב דמב' או ג' גברי זבין ויש לומר הא דמיקל רבי יהודה בפלטר היינו מן החמה על החמה וכו'. ככתוב בתוספות. ובירושלמי מפרש טעמייהו. רבי מאיר אומר נחתום עושה טפוס אחד ופלטר משתמש בכמה נחתומין. האי טפוס לאו לשון דפוס אלא כמו טופס של שטר העתקה של שטר כלומר כל עיקר קנייתו והעתקתו הכל אצל אדם אחד הילכך מעשר מדפוס על דפוס הלוקח ממנו אבל פלטר קונה מכמה נחתומין ורבי יהודה אומר נחתום עושח בכמה טפוסים ופלטר משתמש בנחתום אחד פירוש אפילו נחתום שרגיל לקנות מאדם אחד מן החמה על הצוננת אני חושש שמא עשה בשני טפוסים כלומר קנה משני בני אדם. פלטר אף על פי שרגיל לקנות משנים ומשלשה בני אדם בששתיהם חמות או צוננות אני תולה שנשתמש בנחתום אחד. עד כאן.

מתניתין: העבדים והקרקעות:    ואף על גב דעבדים מקרקעות הוא דנפקינן כדאיתא בגמרא אקדמינהו ותנא משום דאתו מדרשא. ועוד דאף על גב דניידי כמטלטלים ונמסרין מיד ליד אין בהם אונאה. הריטב"א.

שומר חנם אינו נשבע:    וכתבו רבנן דכשם שאין נשבעין עליהם שבועה דרבנן ואפילו היסת ודוקא על דיני שומרין אבל על כפירתן נשבעין היסת וכדמשמע בפרק הכותב גבי הפוגמת כתובתה. ומיהו על השטרות היה אומר מרי הרב שאין נשבעין אפילו היסת כיון שאין גופן ממון. ואין זה דעת הרמב"ם. וההקדשות דאמרינן במתניתין היינו דגבוה דאלו הקדש לעניים הרי הוא כשאר ממון של בני אדם לאונאה ולכל דברי משנתינו וכדבעינן למימר בגמרא בסייעתא דשמיא. הריטב"א ז"ל.

דף נו עמוד ב[עריכה]

רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה וכו':    פירוש אין אונאה (למוכר) ללוקח לפי שאין קץ לדמיו ואין הלוקח יכול לתובעו. אבל אם נתאנה המוכר יכול לתבוע מהלוקח וכן הא דרבי יהודה בן בתירא בגמרא. הראב"ד.

גמרא: יצאו שטרות וכו':    עייו בהר"ן שעל ההלכות בכתובות פרק הכותב דף תקט"ו ע"ב.

וכל ידו לאי ידו ממש הוא והתניא אם המצא תמצא וכו':    ואסיקנא כל ידו ידו ממש הוא ושאני הכא דליכא למימר גבי גנב וגבי אשה אלא ברשותו. רבינו חננאל.

שכירות יש לו אונאה:    כלומר אם אדם משכיר לחברו בית אחד יותר משתות שראוי לשוכרה מי מתבטל השכירות מן הדין כדין מטלטלים או דילמא דין מכר יש לה ובמכר הא אמרינן דאין לקרקע אונאה. אי נמי יש לומר בשכירות מטלטלים אם הזהירה עליו תורה שלא ירמה או לא וזה הפירוש האחרון עיקר. רבינו יהונתן.

וזה לשון הריטב"א: בעי רבי זירא שכירות וכו'. פירוש שכירות מטלטלין קא מיבעיא ליה דאלו שכירות קרקע פשיטא דהא אפילו נימא שכירות מכירה ליומיה היא הרי אין אונאה לקרקעות. ואסיקנא דשכירות מטלטלים יש לו אונאה דמכירה ליומה היא ואלו בקבלת מלאכה ושכירות פועל פשיטא שאין בו אונאה דממכר אמר רחמנא והכא ליכא מכירה כלל. ויש סעד לדבר מהא דאמרינן בפרק הגוזל טול דינר והעבירני פטור דיכול לומר משטה אני בך הא לאו הכי חייב ולא הוי אונאה. וליכא למימר דההיא בכדי שאין הדעת טועה קאמר דידע ומחל דהוי כמי שאמר יודע אני שיש בו אונאה שאין בו אונאה כדאיתא בפרק המוכר דהא ההיא דפרק הגוזל סתמא איתמר ואפילו בכדי שאין הדעת טועה. עד כאן.

וליומיה מכירה היא:    והא דאמר בפרק קמא דעבודה זרה וכו' ככתוב בתוספות. היינו לענין דאינו קרוי ביתו של שוכר ולא קנין כספו אבל מכל מקום קניא להשתמש כל ימי השכירות.

חטים שזרען בקרקע:    ליכא לפרושי במי שקבל עליו לזרוע שדה חברו דהתם מאי אונאה שייכה פעולה הוא דקביל עליה ואי לא זרע כדבעי לה דיניה כאריס ודינם מפורשים לקמן בפרק המקבל. אלא הכא במוכר לחברו חטים שהיו זרועין לו בשדהו ומכרן לו בחליפין דבין דליהוו כקרקע או כמטלטלין נקנין הם בחליפין. וקא מבעיא ליה אם יש בהם אונאה אם לאו וכן פירש רש"י. ואמרינן היכי דמי אילימא דאמר ליה בשמכרן לו שדאי בה שיתא סאין ואשתכח דלא הוו ביה אלא חמשא הא אמר רבא כל דבר שבמדה וכו' משום דהויא מקח טעות הוא הילכך אפילו בקרקעות איתא והכי נמי משמע בפרק ב' דקידושין מיהו אפילו כשתמצא לומר דההיא ליתא אלא במטלטלים מכל מקום שפיר פרכינן הכא דכהאי גוונא לא הוה לן למיבעי אם יש בו אונאה אם לאו דהא לאו אונאה היא אלא מקח טעות והוה לן למיבעי יש בהם משום מקח טעות או לא. הריטב"א.

וכתב הרמ"ך כל דבר שבמדה וכו'. מחוי למימר דאין בזה דין ביטול מקח כלל כשם שאין בו דין מחילה. וצריך עיון.

אלא דאמר איהו שדאי בה כדבעי לה וכו':    פירש רש"י דכהאי גוונא אונאה מיקרי ולא דבר שבמדה דכיון דמילתא דאומדנא היא ושכיח דטעו בה אינשי כאונאה דיוקרא וזולא דמי דשכיח דטעו בה ולאו כדבר שבמדה. ואינו מחוור דכיון שהוא אמר לו כן בפירוש ולוקח על דעת כן לקחה אין זה אונאה אלא מקח טעות בדבר שבמדה ולא דמי ליוקרא וזולא כלל. ומדברי הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות מכירה נראה שהוא מפרשה בשוכר את הפועל שיזרע שדהו כדבעי לה ואיגלאי מילתא דלא זרעה כל צרכה וכן פירש הראב"ד וזה לשונו: כגון שקבל עליו לזרוע את שדהו של זה בכך וכך בענין שהוא ראוי לאותה שדה ואמר כן זרעתי כמו שראוי לה וסאה היה ראוי לה וסאה זרעתי ואמרו בקיאין שאין די לאותה שדה בסאה ועדיין צריך חצי סאה לזרעה מי אמרינן אותו הזרוע אף על פי שלא השריש כקרקע הוא ואין לו אונאה או לא.

וקשיא לי וליהוי נמי כקרקע ליהדר תו ליזרע עד כדי שראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו. ונראה מפני שאי אפשר לזריעה בלא פיתוח ושידוד כדכתיב פתח וישדד אדמתה והזורע מעודר הרגבים בשוורים וזורע דרך חרישתו והוא לא קבל עליו אלא לפתח פעם אחת ולזרוע וכבר פתח וזרע והיה סבור שזרע בה כל הצורך כבר נגמרה מלאכת הזריעה ההיא ואין עוד עליו לחרוש בבקרים ולזרוע. ואני סובר עוד שאין תקנה דתוספת הזרע עם חרישה אחרת כי שמא יפול התוספת וכו' כמו שכתב הרב המגיד בפרק הנזכר. ואינו מחוור שאם כן מכל מקום הרי הפסידה והוביר מקצתה והרי הוא חייב לשלם וכו' כנזכר בהרב המגיד שם.

ובתוספות הקשו מפני מה מחזר להעמידה בהני אנפי לוקמה ביוקרא וזולא וכו'. וניחא להו דבכי הא פשיטא ליה דאינו אלא כמוכר חטים שניכר. ואין התירוץ מוציא מידי קושיא דהיא היא דאיבעיא לן בנשבעים ובעומר ובודאי כך היה יותר ראוי להעמידה בשנתאנה בדמיהם. ורבינו חננאל לא גריס וכו' ככתוב בהרב המגיד שם. הרשב"א והר"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א: גירסת הקונטרס והיא גירסת רש"י ז"ל אלא דאמר שדאי בה כדבעי לה ואיגלאי מילתא דלא שדי בה כדבעי לה ופירש דבהא שכיח איניש דטעי באומדן דעתא דסבור דהוה בה כדבעי לה ואין כאן אונאה ולא דק בה מרן דמכל מקום היינו קמייתא דהא נמי דבר שבמדה הוא דהא כי אמרת דלא הוה ליה למטעי באומדן דעת אמאי דטעה שבמדה הוא וליכא למקרייה אונאה כלל והוה ליה למבעי יש בו מקח טעות או לא.

ויש גורסים ואיגלאי מילתא דשדאי בה כדבעי לה. ורבינו חננאל גריס אלא דאמר שדאי בה כדבעי לה ותו לא גריס והיא הנכונה יותר והכי פירושו בדשדא בה כדבעי לה אלא שמכרן לו במנה ולא היו שוים אלא נ' וכיוצא בו בכדי אונאה או ביטול מקח והא דלא פריש לה בהדיא משום דפשיטא דכל היכא דשדי בה כדבעי לה תו ליכא בהו אונאה אלא בדמים שמכרן לו ביותר מדבריהם. עד כאן.

וזה לשון הרמ"ך: שכרו לזרוע שדהו חטים וזרעו ואמר זרעתי בה כדבעי לה ואשתכח דלא עביד הכי שלא עשתה השדה כמו שעשאה השדה הסמוכה לה שהיא כמותה הא מילתא בעיא ולא איפשיטא היא ולקולא לנתבע עד כאן.

נשבעין עליהן או אין נשבעין עליהם:    פירש הקונטרס אם הודה במקצת כגון שטוענו פסקת לזרוע שש שמסרתי לך וזרעת חמש והוא אומר זרעתי חמש ומחצה. וקשה דמה שייך כאן בטול אגב ארעא והרי דבר תלוש שואל הימנו והרי הוא כתובעו שש והוא אומר פרעתיך חמש ומחצה. ונראה דאיירי בעד אחד שמעיד שחטין הללו הזרועים בקרקע הם של תובע. תוספי הרא"ש.

והר"ן פירש דהכא במאי עסקינן דאמר ליה זריעת שש סאין מסרתי לך מתבואה שלא השרישה והלה אומר לא מסרת לי אלא חמש. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: הנכון כגון שאמר לו מסרתי לך לשמור חמש סאין זרועין והוא אומר לא מסרת אלא ארבע ופשעתי בהם ולא שמרתים דלא הוי הילך. עד כאן.

והראב"ד פירש כגון שהפקיד לו שדהו זרועה לשומרה מן המים היוצאים ושוטפים הזריעות והוא טוען עליו פשעת בה בשטיפתה שהרי היה לך לסגור בפניהם וזה אומר לא פשעתי כי אונס היה אם נשבע עליו או לא.

לא צריכא דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתא עומרא וחליף עלייהו ועדיין לא השרישו מהו למנקט ולמיכל מינייהו. דכי תנן אסורין עד שיבא עומר הבא בשהשרישו לאחר העומר אבל אלו שעדיין לא השרישה כמאן דשדא בברא דמיא או דילמא אף עומר של שנה אחרת נמי לא התירן שהרי נזרעו ונקצרו אחר אותו העומר ואלו היה מעשה כן שלקח חטים של שנה שעברה והתירה העומר ההוא שעבר וזרע אותם עתה סמוך לעומר הזה ועדיין לא השרישו אף על פי שלא ראו זה העומר עדיין כבר הם מותרים מן העומר ההוא שעבר שראו אותו כשהן זרועין ונשרשין ולא יצאו מהיתרן הראשון אף על פי שנזרעו הואיל שלא השרישו עדיין. אבל באלו שנזרעו ונקצרו בין שני העמרים והעומר השני לא מצא אותם לא נשרשין ולא תלושין אלא נזרעין אם יכול להתירן כאילו הן תלושין או לא. הראב"ד.