שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד/דף נא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נא עמוד א[עריכה]

אלא אי אמרת מוכר נמי כלוקח דמי מאי נפקא להו מינה:    ואם תאמר ולמאי דסלקא דעתין השתא דתגרי לוד נמי שכיחי דטעו במאי שמחו מעיקרא. ויש לומר דאין הכי נמי דקשיא ליה אמאי שמחו אלא חד מינייהו נקט והכי פירושו אמאי חזרו ושמחו ועוד אומר מורי רבי דהא דפריך אמאי חזרו היינו משום דמצי למפרך לכולהו לישני אבל קושיא דאמאי שמחו לא מצי למפרך ללישנא דאמר דפחות משתות לרבנן בכדי שיראה דהא פירשנו לעיל דשמחה הוי בשתות ויותר משתות והנפקותא הוי בתוך שיעור דכדי שיראה דלרבנן דסברי אונאה הוי אם כן רצה קנה רצה חוזר ולרבי טרפון דמחילה הוי אם כן קנה ומחזיר אונאה והשתא ניחא שפיר דאי פרכת אמאי שמחו הא כשהיו מאונים היו מפסידים בדרבי טרפון דאינם יכולין לחזור זה לא קשה מידי דמזה ההפסד לא חוששים כלל דאדרבה ניחא להו לעולם שיהא מכרם קיים כיון שמחזירים להם האונאה ואם כן להך לישנא לא שייך למפרך כלל אבל פירכא דאמאי חזרו שייך שפיר לכלהו לישני דלשום לישנא לא הוי חזרה משום קיום מקח אלא הוי משום השיעורים דזמן ומזה היו מרויחים טפי לרבי טרפון מלרבנן כשהיו מאונים ואמאי חזרו. תוספות חיצוניות.

וזה לשון גרסות תוספות: אלא אי אמרת מוכר כלוקח דמי וכו'. כמו כן היה יכול להקשות אמאי שמחו מעיקרא. ובתוספות רבינו שמשון נראה דלא היה יכול להקשות אמאי שמחו למאי דאמרינן לעיל דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן דשמחו ברבי טרפון משום דניחא להו שיקיים המקח. עד כאן

וכתב עליו הגליון וזה לשונו: בגליון תוספות נראה דלא היה יכול להקשות אמאי שמחו למאי דאמר לעיל דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן פירוש ופחות משתות בכדי שיראה וכן פחות משליש כדפירשו תוספות לעיל ולכך שמחו שאם יחזרו בכדי שיראה יתקיים המקח. וכן אם הם יתאנו וידעו בכדי שיראה יחזירו להם האונאה ויתקיים המקח דאי הוי מחילה לאלתר אז לא היו שמחים כלל למאי דסלקא דעתין כיון שאין המקח מתקיים אלא בכך שלא יחזירו גם האונאה אם יש להם לדאוג שגם הם יתאנו ויפסידו ומאי ירויחו.

ובזה ניחא דלא תיקשי אמאי לא תימא דקסבר בטול מקח לוולם חוזר ומעיקרא שמחו דהיו סבורים דהוי לרבי טרפון רק בכדי שיראה ואז יתקיים המקח וכי אמר להם כל היום חזרו משום שתות עצמו דהוי לרבנן לאחר כדי שיראה קיום מקח. אלא יש לומר דלא מצי למימר שמחו בשביל שיתקיים המקח לאחר כדי שיראה שאם יתקיים אז צריך להיות שגם האונאה תהיה מחול אם כן יחושו שגם הם יתאנו כדפירשתי אלא רק שמחו כי אמרינן שיכולים לתבוע אונאתן אם יתאנו ואף על פי כן יתקיים המקח כדפירשתי.

ואין להקשות למה הוצרך הגליון תוספות לומר דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן אפילו אי הוה פחות משליש לרבי טרפון כשתות לרבנן אכתי נימא דיתיישב שפיר שמחו דנימא דפחות משתות מכדי שיראה ומעיקרא שמחו בשביל שתות עצמו דהוי לרבי טרפון המקח קיים ולרבנן ידו על העליונה. ויש לומר דהא פשיטא כיון דשתות הוי דבר מצומצם ואין בו שום ריוח אלא שהמקח קיים זה לא היה חשוב ריוח ויותר היו מפסידים ביתר משתות שלרבי טרפון יד המתאנה על העליונה. ולרבנן שניהם חוזרים שתגרי לוד היו קונים ומוכרים כל פעם וזימנין איתרמי להו זבינא ולא היה להם מעות ולא היו יכולים לחזור. עד כאן.

אמר ליה לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר מאי טעמא וכו':    כתב הריא"ף דאי איכא סהדי דאיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה וידע דטעה ולא הדר ביה תו לא מצי למיהדר דאחולי אחיל. ותימה הוא בעיני דאם כן היאך אמר רב נחמן אבל מוכר לעולם חוזר לא הוה ליה למיסתם לישניה אלא לפרושי עד דמיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה. ועוד אושפזיכניה דרמי בר חמא הא ידע דטעה ועציב דהוא סבר דאינו יכול לחזור בו ונתייאש מחזרת אונאתו ואפילו הכי קאמר ליה רב נחמן דיכול לחזור בו ואי משום דלוקח לא הוה ידע מי יהבי ליה רבנן עצה למיהדר במאי דאי ידע לוקח הוה טעין וטענתיה טענה ואלמלא שאמרה הרב הייתי אומר דמוכר לעולם חוזר דכיון דלא ידע אי טעה אי לא טעה עד דמיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה ולא מצו רבנן למיהב שיעורא אמרו דלעולם חוזר כדי שלא תחלוק בשיעורין. הרשב"א.

וכבר תירץ הרא"ש קושיות אלו ככתוב לעיל. עוד כתב הרשב"א והרמב"ם כתב שאם היה המקח דבר שאין במינו שינוי והוא כולו שוה כגון פלפלין וכיוצא בהן הרי זה אינו חוזר אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק וגם זה אינו מחוור בעיני דאם אתה אומר כן כי אקשינן לעיל עליה דרב דאמר שתות מקח שנינו ממתניתין דהאונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח מאי לאו דזבין שוה עשרים בעשרים וארבעה ודחי לא דזבין שוה עשרים וארבעה בעשרים ואקשינן אי הכי מי נתאנה מוכר אי הכי אימא סיפא עד מתי יכול לחזור עד כדי שיראה לתגר או לקרובו והאמר רב נחמן לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר ואם איתא מאי קושיא דילמא מיירי בזביני דליכא במינייהו שינוי.

ועוד דהא בכסף וסלעים שנינה ובכרכין הרי שלחנים מצוים ועד כדי שיראה לשלחני דוקא ולא יותר ובכפרים עד ערבי שבתות וכדתנן נמי בסלע שנמצאת חסרה אלא משמע דלא קבעי זמן למוכרים בשום דבר הואיל ואי אפשר לקבוע זמן בכל דלא פלוג רבנן בתקנותיהם. כן נראה לי. עד כאן.

ורש"י כתב לעולם חוזר אם לא נתייקרו טליתות בנתיים. ונראה שרצונו לומר שאם עכשיו טליתות נתייקרו יותר משעת המכר שאינו יכול לחזור בו שאי אפשר לומר עד עכשיו לא הכיר באונאתו ועכשיו ראה טלית אחרת שכמותה נמכרת בדמים יקרים והכיר באונאתו שהרי נתייקרו טליתות אלא בשעת הזול ראה והכיר ושתק עד עכשיו וכבר מחל. הרמב"ן.

ואין דין זה מחוור אצלי כלל שאפשר שלא ידע ביוקר אי נמי ידע ושאל היוקר מכמה נתייקרו ואף לפי היוקר ראה שנתאנה ואין לומר בשביל כן שמחל כלל. ודעתו של רש"י מעולם לא היה כמו שאמר רמב"ן אלא דעתו לומר שיכול לחזור בו כל זמן שראה טלית כמותו שנמכר בדמים יקרים שלא מחמת שנתייקרו טליתות אלא מחמת שטעה ונתאנה. וזה דבר ברור בלי ספק. כן נראה לי. שיטה.

ההוא גברא דהוה נקיט ורשכי:    פירוש מרגליות. קרי שתא וכו'. מהא שמעינן דאף על גב דידע הקונה דאיתא במנא אונאה וקנאו דיש לו מן הדין לחזור על המוכר וליטול ממנו האונאה ואינו יכול לומר לו ידעת ומחלת. אלא אם יפרש לו שחפץ זה אינו שוה הדמים הללו ורצה וקבל אין לו לחזור עליו וכן דין המוכר דינם שוה. רבינו חננאל.

אבל בלוקח מבעל הבית מסתברא דדוקא שתות וכו':    ויראה לי וכו' עד צריך שידו הקונה שהמוכר הוא בעל הבית עד על ידי סרסור יש לו אונאה כמו שכתוב בפוסקים. והנהו עובדי דכיפי ורשכי אף על גב דהלוקח לא מחל על אונאתו כיון דמבעל הבית לקח לא פלוג רבנן דאם לא כן יש חילוק בין לוקח עם הארץ או תלמיד חכם אלא חכמים השוו מדותיהם דכל היכא שהלוקח ידע שהמוכר בעל הבית אין לו אונאה. הרא"ש.

אבל הרשב"א והר"ן כתבו דלוקח מבעל הבית אפילו בטול מקח אין לו דאי לאו דיהבי ליה דמי יתירי לא מזבין מאניה. עד כאן.

מאן הדיוט לאו בעל הבית:    ותימה מאי קושיא דילמא איירי בבעל הבית הקונה מאחרים או במוכר והוא נתאנה. ויש לומר מדתלא תגר בהדיוט מכלל דהדיוט יש לו אונאה בכל ענין. הרא"ש.

ועוד דכשם שאונאה להדיוט אמאי דתני לעיל מינה קאי דתניא אחד הלוקח ואחד המוכר יש להם אונאה. הרשב"א.

בצרדייתא:    פירוש קלעי החצר מתרגמינן צרדי דרתא כלומר שבעל הבית ימכור בגד צמר שטוה מצאנו או בגדי פשתנו שיצא משדותיו שקורין בלע"ז קנבצין. ה"ר יהונתן.

כתב תלמיד הר"פ מכאן יש לפסוק דאותם בני אדם שהם מוכרים יין בחנות דאין להם להשתכר יתר משתות וכיון דעומדים לימכר הוי כצרדייתא. עד כאן.

וכתב הרמ"ך לוקח מבעל הבית כלי תשמישו אף על גב דזבין ליה שוה חמשא בשתא או בז' אין לו אונאה ללוקח. ונראה לי דהוא הדין דאי נתאנה המוכר לא מצי הדר ביה דכיון דלאו אורחא דבעל הבית לאוזולי ואוזיל ודאי מחילה היא ולא מצי למיהדר ביה אף על גב דנתאנה ביתר משתות וכל שכן אי נתאנה בשתות דלא מהדרי ליה אונאה. עד כאן.

וכן כתב ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. מה שאמרו הלוקח מבעל הבית אין לו אונאה הוא בכל כלי תשמישו לפי שבעל הבית אינו מוכרח אלא להכרח או להחליף אותם במה שטוב מהן. ואם נתאנה בעל הבית נאמר שנתרצה בזה כדי לדחות היזקו או כדי להחליף אותם במה שטוב מהם. ואם נתאנה לוקח נאמר גם כן שהקונה כבר ידע שחפצים אלו אינם מצויין למכור והוסיף בדמיהם כדי שבעליהן ימכרו אותן. עד כאן.

אבל הריטב"א כתב דכל שכן אם נתאנה הבעל הבית דאית ליה אונאה וכן כתוב בנמוקי יוסף (דף פח א'). עוד כתב הרמ"ך ובצרדייתא דכתנא דעבידי בעלי בתים לזבוני בהנהו אית להו אונאה אף ללוקח. ונראה לומר דהוא הדין בבעל הבית העשוי למכור את כליו בשאר כליו. עד כאן.

אבל מוכר דאמרי אינשי זבין אוביר אימא לא קמשמע לן:    הקשה הראב"ד על כרחך קרא לאו במאני תשמישתיה דבעל הבית דהוא לית ליה אונאה אלא בתגר ואטו תגר דמזבין מי מוביר אדרבה מרווח וסלקא ליה בקושיא. ולי נראה דהאי צריכותא בכל דהו סגי לן ולאו טעמא רבה הוא ומשום דאיכא מוכר דמוביר כבעל הבית במאני תשמישתיה ואי נמי בקרקעותיו הוה אמינא דליכא אונאה לשום מוכר דלא חלקה תורה ומשום הכי אצטריך. הרשב"א.

והרא"ש תירץ דאיכא למימר בבעל הבית שמכר על ידי סרסור כדפרישנא לעיל. עד כאן.

רב אשי אמר מאי אין לתגר וכו':    משום דזבן וזבין תגרא איקרי ורווחא בעי למיתבה ליה וכל שכן כי איכא פסידא. הראב"ד.

אונאה זו איני יודע מי שנאה:    פירוש כי דעת שלישי היא ולא ידעינן מנו רבא אמר לעולם רבי נתן היא ותני נמי בברייתא בדרבי נתן רצה. ואם תאמר אם כן מאי איכא בין רבי נתן לרבי יהודה. זו כבר פירשה רש"י דבמוכר ולוקח פליגי. פירוש לפירושו דלרבי נתן לא שני ליה בין לוקח ומוכר אבל לרבי יהודה הנשיא דוקא נתאנה מוכר ידו על העליונה. אבל אין לפרש דלרבי נתן לוקח דוקא ולא מוכר דאם כן ברייתא דלעיל דתניא כוותיה דשמואל מני דההוא בין בלוקח ובין במוכר היא אלא ודאי כדאמרן ומתניתין דקתני לוקח חד מינייהו נקט. הריטב"א.

וזה לשון הריצב"ש: רבה אמר לעולם רבי נתן היא ותני בברייתא נמי רצה. על כרחך אי בברייתא קתני רצה רבי יהודה הנשיא ורבי נתן במוכר ולוקח פליגי דלרבי נתן יד לוקח דוקא על העליונה ולרבי יהודה הנשיא יד מוכר דוקא על העליונה וטעמייהו משום דרבי נתן אזיל בתר לוקח משום דלא קים ליה בזבינתיה ורבי יהודה הנשיא אזיל בתר מוכר משום טעמא דזבין אוביר. וליכא למימר דלרבי נתן בין לוקח ובין מוכר יד מי שנתאנה על העליונה ולרבי יהודה הנשיא מוכר ולא לוקח דאם כן מתניתין דקתני לוקח ולא מוכר דלא כמאן וכי תימא מתניתין נמי לוקח והוא הדין מוכר דאכתי לא סלקא דעתין הכי דרב אשי הוא דאמר הכי משום דקתני סתמא מי שהוטל עליו.

ואם תאמר אם כן כיון דלרבי נתן יד לוקח על העליונה ולא מוכר אם כן למה ליה למימר תני בברייתא רצה ובלוקח מיירי ולחסורי ברייתא לימא כי קתני ברייתא קנה ומחזיר אונאה במוכר אבל בלוקח ידו על העליונה כמתניתין ורבי נתן היא. הא ליכא למימר דרבי נתן איירי במוכר דוקא דאם כן לא הוה ליה למימר לרבי יהודה יד מוכר על העליונה אלא ידו על העליונה כיון דבדידיה מיירי רבי נתן. עד כאן.

הרי זו מקודשת ותנאו בטל וכו':    וצריך לומר דאיירי בדכפליה לתנאיה. וקשה כיון דפירש בהדיא אם יש לך עלי אין את מקודשת לי היאך תהיה מקודשת כמו שהקשו בתוספות בריש פרק אף על פי עיין שם ופירש רבינו תם משום דכל המתנה על מה שכתוב בתורה לא היה בדעתו שיתקיים התנאי אלא דרך ליצנות אמר ונתכוון להפליגה בדברים כההיא דגיטין הרי זה גיטך על מנת שתעלי לרקיע וכו' אינו אלא כמפליגה בדברים וכשר. ואפילו מאן דפליג התם הכא מודה שאין דעתו כלל להתנות על מה שכתוב בתורה אבל התם אימר נתכוון לדחותה בדברים. הרא"ש. ועיין בירושלמי סוף פרק השוכר את הפועלים.

בדבר שבממון תנאו קיים:    פירש רש"י כגון שאר וכסות ולאפוקי עונה דצער הגוף וכן פירש הרמב"ם ז"ל. ואינו נכון דצער הגוף נמי ניתן לימחל כדאיתא בפרק החובל ועוד כי בירושלמי אמרו ועונה לאו דבר שבממון הוא הי ניהו דבר שאינו של ממון על מנת שלא תצטרכי גט שלא תהיה זקוקה ליבם. הריטב"א.

דף נא עמוד ב[עריכה]

אמר רב ענן לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל על מנת שאין בו אונאה:    פירש רש"י דעל מנת שאין בו אונאה קאמר וכו'. ולא נראה דאם כן מאי רבותא אתא רב ענן לאשמועינן. ועוד דאם כן כל שפירש ואמר שלא יהא בו דין אונאה תנאו קיים לשמואל והא ליתא דדוקא באומר על מנת שאין לך עלי כלישנא דשמואל ולישנא דברייתא דפליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה וכדמוכח במסכת מכות והנכון כמו שפירשו בתוספות וכו'. הריטב"א.

אמר רב ענן לדידי מפרשא לי וכו':    כתב הרמב"ן דלהאי לישנא דרב ענן שמואל דאמר כרבי יהודה ולא מצי אמר אנא דאמרי אפילו לרבי מאיר דאי טעמיה דשמואל משום מי יימר דעקר אם כן אפילו על מנת שאין בו אונאה לימא דאין בו אונאה דמי יימר דקעקר אלא על כרחך שמואל כרבי יהודה ולא כרבי מאיר דכל היכא דקעקר לא שני לן בין ספק לודאי. והיינו דאמר אביי בסמוך מחוורתא רב כרבי מאיר ושמואל כרבי יהודה דנהי דאצטריך ליה למימר רב כרבי מאיר לפרוקי לקושיין אכתי הוה מצי אמר דשמואל ככולי עלמא וכדקא סלקא דעתין מעיקרא אלא דמהא דרב ענן דמפרשא מיניה דמר שמואל הוא דקאמר הכי וכדכתיבנא. הר"ן.

הנושא והנותן באמנה:    פירש הקונטרס שאומר לחברו מכור במה שתוכל וכו' וקשה לפי זה שאם קבל עליו השליח אחריות החפץ אמאי יהא הריוח של משלח הוה ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד ואפילו נותן לו שכר טרחו אסור משום רבית כדאמרינן בפרק הרבית. ומיהו כיון דיוקרא וזולא על המשלח קרוב לזה ולזה הוא כדאיתא שם. ואם לא קבל עליו אחריות אינו אלא שליח בעלמא למכור ומילתא דפשיטא הוא דבין ריוח ובין הפסד על המשלח. ונראה וכו'. וכי האי גוונא פירש רבינו חננאל בברייתא דבסמוך. תוספות שאנץ. לשיטת רש"י קשה אמאי נקט באמנה ואפילו יתן לו המעות מיד כך הוא הדין. הרא"ש.

וכתב הרמב"ן ז"ל אלא הכי פירושו מי שנתן מעות לחברו ואמר לו לך למקום הזול וקח בהם פירות ואני אעלה לך דינר לכור בשכרך אין לו עליו אונאה אם לקחם הוא שם יותר ממה ששוים במקום היוקר או אם לקחם בשווייהם וכשהוא מעלה לו אותו דינר בשכרו נמצא שנתאנה אין לו עליו אונאה וחייב להעלות לו שכר. ומדברי רבינו חננאל ז"ל אף על פי שלא נתן כלום אלא הוא מעצמו הביא סחורתו ומצאו חברו ואמר אני מאמינך כמה נתת בו וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ.

כתוב בתוספות והשתא שייך שפיר אין לו עליו אונאה. פירוש דאף על גב דנתאנה לוקח ראשון צריך ליתן לו שני כאשר קנה הראשון שלכך היה דעתו כשמשכו וסמך עליו אפילו אינו שוה. תוספות שאנץ וגליון תוספות.

רבא אמר כאן בסתם כאן במפרש:    וכן הלכה. ואף על גב דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני יש מי שאומר דהא איסורא הוא דעיקר מחלוקתם באונאה היא והלכה כרב באיסורי. וכן כתב הר"א אב ב"ד. ואי איתא להא בהא איפריקא לה מאי דמקשו רבוותא מאי דוחקיה דרבא דמשמע דמוקי פלוגתייהו דרב ושמואל בסתם לפרוקי קמייתא לרב ותיקשי הך לשמואל אדרבה ניחא טפי דאביי דקמייתא לרב לא קשיא דהא מני רבי יהודה היא.

ואלו לדברי הר"א אב ב"ד ניחא ליה טפי לאוקמי רב כרבי יהודה דהלכתא כוותיה אבל הרמב"ן ז"ל תירץ דרבא לאו בפלוגתא דידהו מעייל נפשיה אלא הכי קאמר ליה לאביי דקאמרת לרבי יהודה לעולם אין לו אונאה לאו כללא הוא אלא כאן בסתם כאן במפרש והלכך אי רב דאמר אפילו לרבי יהודה פלוגתייהו בסתם היא ואי שמואל דאמר כרבי יהודה במפרש היא. ואלמלא שבכל מקום נקיט לה רב כרבי מאיר ושמואל כרבי יהודה בפרק הכותב וגבי שלא תשמטנו בשביעית הייתי אומר דעל כרחך פלוגתייהו בסתם היא ורב דאמר אפילו לרבי יהודה משום דעל מנת שאין לך עלי אונאה קאמרי ואי במפרש אמוראי לא סתמי לישנייהו והוה להו לפרושי יודע אני שיש בו אונאה על מנת שאין לך עלי אונאה אלא שדברי הרמב"ן ז"ל נראין עיקר משום דסוגיין בעלמא רב כרבי מאיר ושמואל דאמר כרבי יהודה ולאו איסורא הוא אלא ממונא דאין לך ולי קאמר הרשב"א.

ושוב ראיתי בנמוקי חכמי הצרפתים שהם מתרצים ברייתא בתרייתא לשמואל והכי קתני במה דברים אמורים בשמכר לו סתם ולא התנה כלום אבל במפרש על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ולאו דוקא יודע אני כמו שפירשו בתוספות. וזה שבוש סוגיא שנפרש אנו ענין אחר במשמעות הברייתא אלא מה שהגמרא מפרשת בו בפשיטות ואלו היה אפשר לומר כן היו אומרים בגמרא ולשמואל קשיא הך והיו מתרצים אמר לך שמואל מאי סתם דלא אתני וכו'. ועוד בר מן דין תנא דברייתא היכי תנא יודע אני לישמעינן סתמא וכל שכן יודע אני. ועוד דסוגיין בעלמא רב כרבי מאיר דשקלינן וטרינן בה בפרק הכותב ובכולהו לישני מיתוקם רב כרבי מאיר וליכא למימר דסוגיא דהתם כאביי דכיון דקשיא ההיא דרב ושקלי וטרו בה טובא הוו מתרצה לה כדרבא וכדשמואל נמי סוגיין בעלמא כרבי יהודה ולא כרבי מאיר דקאמר על מנת שלא ישמטנו בשביעית וההיא ודאי קא עקר דהא ידעי דאיכא שביעית ומתנו ואף על גב דלא ידעי אי מפרע קודם שביעית אי לא אלא כמו שפירשתי עיקר. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: איכא למידק דלרבא כיון דמימרא דרב בסתם שמואל נמי בסתם קאמר דתנאו קיים ואם כן לשמואל הא דקתני במה דברים אמורים בסתם וכו'. מני לא רבי מאיר ולא רבי יהודה דאי רבי מאיר אפילו במפרש תנאו בטל דהא שאר כסות ועונה במפורש הוא ואי רבי יהודה אפילו בסתם תנאו קיים דאי לא שמואל דאמר כמאן והא לכל הפחות שמואל דאמר כרבי יהודה.

ויש מפרשים דרבא לא ידע להאי מתניתא ולא שמיע ליה ההיא דרב ענן אבל אנן דשמיע לן מתניתא אית לן למימר דבסתם דכולי עלמא תנאו בטל ובמפרש הוא דפליגי. וממוורתא רב דאמר כרבי מאיר ושמואל כרבי יהודה והא ברייתא דבמה דברים אמורים רבי יהודה היא והלכתא כשמואל בדיני.

הלכך לענין פסק הלכה קיימא לן כרבי יהודה וכשמואל דקאי כוותיה דקיימא לן כשמואל בדינא. הלכך על מנת שאין לך עלי אונאה אי מפרש הוא דאמר יודע אני וכו' אין לו עליו אונאה אבל בסתם יש לו אונאה. והני מילי בעל מנת שאין לך עלי אבל על מנת שאין בו בין בסתם בין במפרש יש לו אונאה וכדמפרשא ליה לרב ענן מיניה דמר שמואל וכן פסק הריא"ף והרמב"ם בפרק י"ג מהלכות מכירה וזה שלא כדברי הראב"ד. הר"ן.

הנושא ונותן באמנה:    פירש הקונטרס כגון שהיו לו ב' חביות למכור אחת יפה ואחת רעה והרעה שוה ל"ה דינרין למכור בבת אחת ואם ימכרנה בחנות יוציא ממנה מ' דינרין או יותר והיפה שוה בטוב למכרה בבת אחת מ' דינרין ולמכרה בחנות שוה מ"ה דינרים ועל זה קאמר דלא יאמר לו מכור לי הרעה בחנות והרי לך היפה בשוויה בארבעים דינרין ולאחר שימכרו השנים תן לי מעות שניהם דהרי זה כרבית דבשכר ההמתנה שממתין לו מדמי היפה עד לאחר המכירה הוא טורח למכור הרעה. אלא או זה וזה באמנה פירוש הרעה בארבעים דינרין כאשר היא שוה למכור בחנות והיפה בארבעים וחמשה דינרין כי כן היא שוה למכרה בחנות ונותן לו שכר טרחו או זה וזה בשווייה בשלושים וחמשה דינרין הרעה כאשר היא שוה למכור בבת אחת והיפה בשווייה דהיינו ארבעים דאז אינו נותן לו שכר טרחו כלום דאז הוא טורח לעצמו. ונותן לו שכר כתף גמל אם נתנם לו באמנה כשיבאו לחשבון יגבה לו שכר כתף המוליכו לחנות ואם הוא צריך לגמלים נותן לו שכר גמל. ושכר עצמו אינו נוטל שכבר נתן לו שכרו משלם פירוש בשעה שנתנה לו באמנה נתן לו שכר טרחו כדפירשתי. היכי יהיב ליה בצרדויי וכו' כדפירש הקונטרס. ולא נהירא דאם כן מאי קמשמע לן דאינו נותן לו שכר עצמו פשיטא דשתי פעמים לא יפרע לו שכרו. תוספות חיצוניות.

ועוד דלשון או זה וזה באמנה לא אתי שפיר. הריטב"א ז"ל. ועוד קשה לפירוש הקונטרס דאמאי סדר רב אשי ברייתא זו בכאן בפרק הרבית מיבעי ליה וכי תימא אגב נושא ונותן באמנה מייתי לה הכא מיהו קשה דבתוספתא מיתניא לענין אונאה. ונראה כמו שפירש רבינו חננאל וכו' ככתוב בתוספות. אלא או כולם בשוויים או כולם באמנה כמו שקנאן כאחת ואם יחשבם לו באמנה מעלה לו הריוח שפסק לו וגם מעלה לו שכר כתף וכו' וכוללם בדמי הקניה כי אלו כדמי הסחורה הם חשובין. אבל שכר עצמו אינו מעלה לו שכבר נותן לו שכר בעל הסחורה פירוש התגרים המוכרים אלו הבגדים הנקראים צרדייתא מביאין אותם למוכרם בשוק ונותנים מכל מאה ארבעה זוזים לבעל החנות למכרן השתא קבל ארבעה זוזים מן התגר הראשון בשביל טרחו שטרח למכרן לכאן ולכאן כך היה מנהגן וניחא עתה שכבר נתן יותר מלפי הקונטרס. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון ה"ר יהונתן: הנושא והנותן באמנה. כגון אדם שהביא כרך אחד שיש בו מאה ראשי פשתני ובא אחד ואמר ליה מכל ראש וראש אתן לך שלשה פשיטין לריוח והילך מאה דינרים מן הדמים ובא זה בעל הכרך ובירר עשרה מן הפחותים והגרועים אמר ליה הרי לך עשרה ראשים תקח ממני בעשרה דינרים ותתן לי ריוח עשרה פשיטים מכל ראש וראש כי אני הודעתיך הדמים שנתתי בכל הכרך ועולה לכל ראש וראש עשרה דינרים אבל החשובים שנשארו לי לא אמכרם אלא בשומא שהם שוים היום כי כשאמרתי לך שאקח ריוח עשרה פשיטים מכל ראש על הגרועים אמרתי. וקמשמע לן ברייתא זו דלא מצי למימר הכי כי זה שנתן לו מקצת הדמים דהיינו מאה דינרין על הכרך כולו אמר לו ויש לו ללוקח על המוכר שבועה מדרבנן שיאמר לו באמת כמה נתן בכל הכרך והוא יתן לו בכל ראש וראש בין מן החשובין ובין מן הגרועים עשרה פשיטים ריוח. ואם מודה לו המוכר שכך היה התנאי ורוצה עתה לחזור בו יש עליו מי שפרע. ואם אין מודה לו קמשמע לן ברייתא זו שאין על הלוקח לומר לו תן מה שאוניתני באלו הראשים הרעים שאינם שוים כל כך ויש בהם ביטול מקח דכיון שהודיע מתחלה דמיהם שלא היו שוים אין לו עליו דין אונאה ומשום הכי קורא לו באמנה שהוא מאמין בו שקנאם באלו הדמים ויש באלו הראשונים היפים אונאה למוכר וקמשמע לן משנה זו דאין עליו אונאה כיון שהודיעו וידע ומחיל.

בצרדויי דיהבי וכו':    ומיהו באתרא דלא יהבי ארבעה למאה נותן לו זה הלוקח האחרון שכר טרחו. הריטב"א.