שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד/דף נ

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נ עמוד א[עריכה]

איבעיא להו פחות משתות וכו'.:    ואם תאמר והיכי בעי דלא כהלכתא דהא קיימא לן כרבא דאמר בסוף הסוגיא שתות קנה ומחזיר אונאה וכתב עלה רש"י ואין אחד מהם יכול לחזור בו ואי בכדי שיראה לתגר מאי איכא בין שתות לפחות משתות אלא מאי אית לך למימר דלאלתר הוי מחילה יש לתרץ דממה נפשך קא בעי אם תאמר דלאלתר הוי מחילה אם כן ידעי בודאי דהאי מתניתין דקתני מי שהוטל עליו ידו על העליונה לאו הלכתא היא ואם תמצא לומר הלכתא היא הא איכא בינייהו שפיר ואם כן איכא למימר דעד שיראה לתגר וכמסקנא דאית לן דרב וליכא האי בינייהו ידעינן ודאי דלאלתר הוי מחילה דאי לא תימא הכי מאי איכא וכו' מורנו הרב נר"ו.

וזה לשון תלמיד הר"פ והרא"ש: איבעיא להו פחות משתות לאלתר הוי מחילה. ואם תאמר על כרחך הא בעיא לא הוי רק אליבא דרבי יהודה דפליג אדרבי נתן דאי לרבי נתן פשיטא דהוי מחילה לאלתר דאם לא כן מאי איכא בין שתות לפחות משתות דהא לית ליה לרבי נתן ידו על העליונה אלא ודאי לרבי יהודה הנשיא מיבעיא ליה ומאי בעיא ליה תפשוט ליה דלאלתר הוי מחילה כמו לרבי נתן דהא בזה לא פליגי רבי יהודה ורבי נתן. ויש לומר דשמא מהך סברא איכא למיפשט איפכא כי היכי דלרבי נתן פחות משתות ושתות אינם חלוקים אלא בדבר אחד. דפחות משתות הוי מחילה לאלתר ושתות בכדי שיראה וכו' דבקיום המקח אינם חלוקים דבתרווייהו נקט מקח הכי נמי לרבי יהודה אינם חלוקים אלא בדבר אחד מקיום המקח דשתות קנה אם ירצה ובפחות משתות קנה בעל כרחו ומחזיר אונאה. אבל תרווייהו הם בכדי שיראה וכו'. או נאמר איפכא כדפירש ולכך מיבעיא ליה. עד כאן.

פחות משתות לרבנן לאלתר וכו':    ואם תאמר אמאי קאמר תלמודא לרבנן כיון דשייכא אפילו לרבי טרפון ועדיפא דלרבי טרפון שייכא בין למאי דסברוה בין לפי הדחיה דלפי מאי דסברוה איכא למיבעי כל פחות משליש דהוי מחילה לרבי טרפון לאלתר הוי מחילה אי כל היום ולפי דחיית מי סברת תהיה הבעיא לרבי טרפון כמו לרבנן. וליכא לתרוצי משום דהלכתא ברבנן בעי לה אליבא דרבנן דבסתמא נמי הוי בעיין נמי אליבא דרבנן. ויש לומר דהאי לרבנן מדברי התלמוד הוא משום דאי לרבנן פשיט שפיר מדסברוה ודחי שפיר מי סברת אבל אי בעיין לרבי טרפון נמי לא משני מידי דלעולם איכא למיבעי ודוחק.

והנכון דאתי לתרוצי מה שהקשה לו בתחלה דבעי לה דלא כהלכתא דבשלמא לרבי טרפון ליכא בעיא דלית ליה הך סתם מתניתין דקתני מי שהוטל עליו וכו' אבל לרבנן איכא למיבעי דהא סתם מתניתין היא וכוותייהו אזלא. ולגבי מוכר נמי איכא למיבעיא דהא כולי עלמא לאו תגרי לוד נינהו דלא טעו אלא משום דלא פסיקא להו אי לעולם חוזר או כדי שיראה חפץ נמכר כחפצו לא בעי לה במוכר דהוי מחלוקת פוסקים. ותו דעלה דמתניתין בעי לה ובמתניתין בקונה איירי כדקתני עד שיראה לתגר.

תא שמע חזרו:    כתב רש"י גבי תגרי לוד במתניתין. כתב הכי משום דאורחיה דתלמודא לבאר ענין פשיטותו מה היה תחלה ולמה חזרו כתב דאין צורך להאריך בזה דמתניתין הלא ועלה קא בעי לה ומינה קא פשיט.

סברוה פחות משליש וכו':    ואם תאמר אמאי סברוה הכי לאפושי פלוגתא. ויש לומר דממתניתין הוו דייקי הכי מדלא קתני הורה רבי טרפון בלוד עד שמונה כסף ומדקתני האונאה שמונה כסף משמע דהוי כי אונאה דתנא קמא ממש ואם תאמר לפשוט ממתניתין לאידך גיסא מדקתני האונאה ולא איירי בפחות משתות ועלה קאי עד שיראה וכו' מכלל דפחות משתות דין אחר יש לו דהיינו לאלתר. ויש לומר דאיכא סברא אחרת כנגדה דבשלמא אי האי עד שיראה קאי נמי אפחות משתות היינו דידעינן זמן החזרה לפחות משתות אלא אי אמרת דוקא בשתות אם כן לא ידעינן כמה זמן החזרה בפחות דהא לא תני לה בשום דוכתא. והדיוק אינו מוכרח ואדרבא עלה דמתניתין קא בעי לה. מורנו הרב נר"ו.

משום הכי חזרו:    פירוש לישנא קלילא נקט והכי קאמר דאתיא כולה מתניתין שפיר בין ששמחו מעיקרא בין מה שחזרו ומשום דבעיא לומר אלא אי אמרת לאלתר הוי מחילה אמאי חזרו נקטיה השתא משום הכי חזרו. הריטב"א.

וזה לשון מורנו הרב נר"ו: והא דלא קאמר משום הכי שמחו מעיקרא ואחר כך חזרו משום דאין פשיטותו אלא מחזרו. אלא אנן צריכים לברורי למה שמחו מעיקרא משום דפרכינן לקמן אי הכי במאי שמחו משמע דמעיקרא אתי לן שפיר אמאי שמחה לפי שהיה מתקיים המקח שבזה היו חפצים. מה שכתב רש"י וחשיב ליה איהו מחילה ומחזיר אונאה היינו כפי הקסלקא דעתין אבל לפי המסקנא הוי מחילה גמורה וקרי לה מחילה אף על גב דמחזיר האונאה כיון שהמקח מתקיים הרי הוא אצלם כמחילה. הא למדת דבקיום המקח היו חפצים אף על פי שמחזירים האונאה והטעם שהיו בקיאים וקונים סחורה אחרת בזול באותם המעות וכי אמר להו כל היום חזרו לפי שהאריך להם הזמן אף על פי שהיו מרויחים ממקום אחר כדפי' ר"ש.

ואם תאמר דבכולה סוגיין משמע דבכדי שיראה לתגר או לקרובו הוא זמן קצר והא מנא להו מי לא עסקינן שמכר לו סמוך לחשכה וכי תימא דכ"ד שעות קאמר לישנא דכל היום לא משמע הכי מדלא קאמר כ"ד שעות. ויש לומר דסתם משא ומתן שלהם היה בבקר ואיכא שהות טובא ומשום הכי חזרו.

ואם תאמר אמאי חזרו הרי יש להם ריוח בדרבי טרפון בשני דברים והפסד בדבר אחד ואי אמרת בטול מקח לעולם חוזר איכא תלת ואמאי חזרו. התוספות תירצו קושיא זו. אבל לפי מעוט דעתי לא היתה כוונת רש"י בתירוץ קושיא זו אלא כך כי אותו הפסד שגרם להם רבי טרפון שאמר כל היום מתפשט בכל הרווחים שהרויח להם רבי טרפון דלגבי פחות משתות אפילו תימא דבכדי שיראה הרי רבי טרפון אומר כל היום. וכן בשתות וביתר משתות נמי אי איתא דסבירי להו לרבנן בכדי שיראה הרי האריך להם הזמן ואי לעולם חוזר כל הנמלכין באותו יום נמלכין כאשר כתבו הם דלית לן לשקול הריוח וההפסד אלא כשזה לעצמו וזה לעצמו אבל בזמן שההפסד מתפשט בכל החלוקות שיש בהם הריוח אין זו טובה ומשום הכי חזרו וטעמו של דבר כי לעולם היו חפצים שיתקיים המקח ודילמא לא מתרמי תגר ולא קרוב ויתקיים המקח. וכן דקדקתי בלשון רש"י מדלא פירש הטעם כדפירשו התוספות אלא כתב סתם נוח להם שתהא חזרה בתוך כדי שיראה וכו' ואם כוונת רש"י היתה למה שכתבו התוספות מכל מקום מה שכתבתי הוא נכון לתרץ הקושיא. עד כאן.

וכתבו בתוספות חיצוניות אי אמרת בשלמא פחות משתות לרבנן בכדי שיראה וכו'. משום הכי חזרו דניחא להו בדרבנן טפי דאמרי פחות משתות ושתות ויתר משתות הוי מחילה לאחר כדי שיראה וכו' ומיהו אי ביטול מקח לרבנן לעולם חוזר לא חזרו אלא משום פחות משתות ושתות אף על גב דביותר על שתות ניחא להו בדרבי טרפון טפי דקנה בעל כרחו ולאחר כל היום ולרבנן לעולם חוזר מכל מקום ברווחה דפחות משתות ושתות ניחא להו טפי דבטול מקת לא שכיח כן פירשו בתוספות לפי שיטת רש"י.

וקשה למאן דאמר דהשתא לא צריכין להאי טעמא דמשמע דלא ידע האי טעמא דביטול מקח לא שכיח עד לקמן לכך נראה למאן דאמר דבלאו האי טעמא דביטול מקח לא שכיח ניחא שפיר דהא יש ריוח מפרוטה עד שתות מכל הצדדין כמו משתות והיו מרויחין טפי לרבנן מלרבי טרפון בפחות משתות ושתות דיותר הוא הריוח שהוא מכדי שיראה עד היום כולו מריוח של כל היום אלעולם משום דרוב הנמלכים בו ביום נמלכים. ואף על גב דבסמוך משמע דצריך שפיר להאי טעמא דבטול מקח לא שכיח היינו דוקא משום דלא מצי למשכח חזרו אלא מצד דשתות עצמו דבפחות משתות לא פליגי רבי טרפון ורבנן ומשום הכי צריך לפרש דבטול מקח לא שכיח דאי שכיח אם כן היה חביב להם טפי אותו ריוח דיתר משתות משום שיש הרבה צדדין משתות עד שליש יותר מריוח דשתות עצמו שאין בו אלא צד אחד דריוח אבל הכא דאשכחן שפיר חזרו מפחות משתות ושתות כדפרישנא אם כן אפילו דשכיח ביטול מקח מכל מקום ניחא שפיר. עד כאן.

אלא אי אמרת וכו'. ולרבי טרפון נמי וכו':    זה הלשון הוי מיותר לכאורה דהא אמרינן לעיל סברוה פחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן. ויש לומר דאי לא אמר תלמודא הכי הוה אמינא דלא פשיט מידי דנהי דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן הני מילי לענין כמו שזה מחילה גם זה מחילה אבל לעולם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לרבנן דלא משוו מחילה אלא פחות משתות לאלתר הוי מחילה לרבי טרפון דמשוי פחות משליש מחילה ראוי שנאמר שלא תהיה מחילה אלא אחר כל היום ולאפוקי מהאי הוצרך התלמוד לומר ולרבי טרפון נמי לאלתר הוי מחילה דאין סברא לומר דפליגי בהא נמי מן הקצה אל הקצה דלרבנן ליהוי מחילה לאלתר ולרבי טרפון כל היום. ותו דאין סברא דפליגי אלא בשיעור האונאה ובזמנה אבל בדבר שהוא מחילה לא פליגי שאין לנו לחדש מחלוקת. מורנו הרב נר"ו.

הקשה ה"ר משה פאלאק נימא דשמחו בשלא היו יכולין למכור היו מטעין עצמן ביתר משתות כדי שיהא ידם על העליונה לתבוע האונאה בכדי שיראה ויהא המקח קיים ועל ידי כן ימכרו ואף על גב דלרבנן נמי הוי ידם על העליונה בשתות מצומצם בדרבי טרפון ניחא להו טפי שיהיו יראים לרבנן שלא יפחתו משתות ויהיה מחילה או יהיה יתר משתות ויהיה המקח בטל וכי אמר להו כל היום חזרו דלטעותא לא היה נפקותא כיון דבמזיד היו עושין עצמן כטועין היו תובעין אונאתן לאלתר ולכך חזרו משום טעות אחרים דשכיח טפי וניחא להו בדרבנן שאמרו מחילה בכדי שיראה. ונראה דהרבה נמצאים קונין לקנות בשווי המקח ולא היו צריכין כלל להטעות עצמן כדי למכור. ולקמן גבי ורשכי אדרבה הוצרך להטעות כדי לקנות בשוה כי המוכר לא רצה ליתן בשוויה אבל בשוויה היו מוצאים קונים הרבה. גליון תוספות.

כתוב בתוספות ותגרי לוד לא היו חפצים שיתבטל המקח וכו'. אפילו לפי הגליון תוספות שפירש שלא היו מחשיבין זה ריוח כי היו מוצאין קונים הרבה בשוויו הני מילי לענין זה שלא היו חפצים הם לטעות כי אולי ימכרו בשויו כי הרבה ימצאו קונים בשויו שלא היו צריכין עבור כן להטעות עצמן ואולי ישכחו ולא יתבעו האונאה ויפסידו אבל כשהן מטעין אחרים ויתקיים המקח זה היו מחשיבין ריוח. גליון.


דף נ עמוד ב[עריכה]

מי סברת וכו':    דחי תלמודא בתמיהא כפי הכלל המסור בידינו דאפושי פלוגתא לא מפשינן. מורנו הרב נר"ה.

לא משתות ועד שליש לרבי טרפון:    פירוש ושתות עצמו כשתות דרבנן דהוי אונאה. ואם תאמר והא אמר במתניתין לרבי טרפון האונאה שליש אלמא בפחות משליש הוי אונאה מחילה. ויש לומר דהכי קאמר רבי טרפון לרבנן האונאה שאתם אומרים שהתחלתה משתות נמשכת היא עד שליש. תלמיד הר"פ.

אי הכי במאי שמחו:    בשלמא אי פחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן משום הכי שמחו דמאי דהוי חזרה לרבנן הוי מחילה לרבי טרפון ואף על גב דפשטינן דמחילה נמי עד כדי שיראה לתגר מכל מקום שמחה איכא אף על גב דמחזיר אונאה בקיום המקח שבזה היו חפצים. אלא אי אמרת דמשתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמה לרבנן אמאי שמחו אדרבה בדרבנן ניחא להו טפי דלדרבנן הוי ביטול מקח ושניהם חוזרים ולרבי טרפון הוי אונאה ויד הלוקח על העליונה אלא אם כן תפשוט דבטול מקח לעולם חוזר.

כי אמר להו כל היום חזרו. קשה לי אמאי חזרו סוף סוף הנאה יש להם בדרבי טרפון שאין יכול לחזור אלא כל היום ולרבנן לעולם.

ונראה לי דלתרץ קושיא זו כתב רש"י כי זו אינה הנאה כלל משני טעמים חדא דבין לעולם חוזר או כל היום הנאה פורתא היא ועוד אונאה יתר על שתות לא שכיח לפיכך אין זו הנאה כלל כנגד מה שמפסיד בשתות עצמו אף על פי שהוא דבר מצומצם.

ואכתי קשיא לי דאוקי הפסד דשתות שהוא מצומצם כנגד מה שהרויח להם ביתר משתות דלרבי טרפון כל היום ולרבנן לעולם שכן כתב הוא למטה וזה לשונו: כי הדר אמר להו כל היום אכתי שמחה איכא דלרבנן לעולם ולרבי טרפון כל היום ותו לא ואי משום שתות וכו' והרי זה הלשון הוא הפך ממה שכתוב למעלה ויש לומר לפי שיטתו דאזיל הכא ושקיל וטרי לפי סברת דשתות עצמו לא חשיב משום דהוי מצומצם.

ובעיקר קושיא איכא לתרוצי דאף על גב שהדבר שקול דאוקי הפסד דשתות עצמה כנגד מה שהרויח להם ביתר משתות מכל מקום שפיר חזרו דבדרבנן ניחא להו דלרבנן שניהם חוזרים ותגרי לוד יש להם בחירה ולרבי טרפון אין להם בחירה ואף על גב דתגרי לוד לא עבידי דטעו מכל מקום כיון שהדברים שקולים בדרבנן עדיף להו ומשום הכי חזרו. דאי סלקא דעתך דבטול מקח וכו' במאי שמחו. פירוש אדרבה רעה להם היא דביטול מקח שניהם חוזרים לרבנן ולרבי טרפון יד הלוקח על העליונה. ואם תאמר אמאי כתב רש"י אין זו טובה להם הרי רעה כדכתיבנא. ויש לומר דרש"י אזיל לשיטתיה דסבירא ליה דאין זו רעה כלל דתגרי לוד לא עבידי דטעו. מורנו הרב נר"ו.

דאי סלקא דעתך בכדי שיראה לתגר במאי שמחו:    אין להקשות דאמאי לא אמר אם תמצא לומר לאלתר הוי מחילה אז נאמר ביטול מקח לעולם חוזר ואם תמצא לומר לפשוט דבטול מקח לעולם חוזר אז לא נאמר דפחות משתות לאלתר הוי מחילה אלא נימא דהוו בכדי שיראה ונימא כדסלקא דעתין מעיקרא דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן וזיל הכא מדחי לה. דיש לומר דסברא הוא כי אמר לאלתר הוי מחילה בפחות משתות אז סברא הוא למאי דסלקא דעתין השתא דבטול מקח בכדי שיראה להכי פריך דאי אמרת בטול מקח לעולם חוזר אם כן איכא ג' חילוקים בג' משהוין דשתות עצמו בכדי שיראה וכל שהוא פחות לאלתר הוי מחילה וכל שהוא יותר לעולם חוזר לכך מסתברא דאמרינן דבטול מקח נמי בכדי שיראה.

ואין להעשות אכתי איכא ג' חילוקים בג' משהויין כי שתות עצמו ידו על העליונה ופחות משתות נקנה מקח ומשהו יותר שניהם חוזרים. הא לא מקרי ג' חילוקים דשתות עצמו דומה קצת ליתר משתות שהמקח בטל אם ירצה המתאנה ודומה קצת לפחות משתות שהמקח קיים אם ירצה המתאנה וכן משמע לקמן בדרבא דאמר זה וזה בכדי שיראה פירוש שתות ויתר משתות. לפירוש רש"י לקמן דקאמר אלא אי אמרת בטול מקח לעולם חוזר אמאי חזרו התם הוה מצי למימר זיל הכא מדחי לה.

מיהו לפירוש תוספות ניחא דהך פשיטותא היא למאי דסלקא דעתין דפחות משליש כפחות משתות ופחות משתות בכדי שיראה דסברא הוא כיון דאמרינן דמסתברא אי אמר לאלתר הוי מחילה דאז סברא לומר דביטול מקח בכדי שיראה כדפירש אם כן גם מאי דקאמר לעולם חוזר זה צריך להיות לפי הצד האחר דפחות משתות בכדי שיראה כדפי' ולפירוש רש"י אינו אלא חוזר המשא ומתן דלעיל. גליון.

שמחו בשתות עצמו:    כתב רש"י דהא דאמרינן משתות ועד שליש וכו' הקשו עליו כיון דהדרינן השתא ממאי דהוה סלקא דעתין דשתות בכלל אמאי לא אמר תלמודא מי סברת שתות בכלל לא שתות לא הוי בכלל. ויש לומר דתלמודא ידע דאיכא מאן דבעי בעיא אחריתי ואנו צריכין לחזור לאוקמתא קמייתא דשתות בכלל ולא מצי תלמודא לומר מי סברת וכו' ואם תאמר מעיקרא מאי סבר תלמודא ולבסוף שהוא מתהפך מאי סבר תלמודא. רש"י תירץ דהיכא דלא הוה לן שמחה אחרת דחקינן נפשין דשמחו בשתות עצמה אבל איכא טעמא למה שמחו הדרינן למאי דאמרינן מעיקרא. ובעיקר קושיא נראה לומר דלא הוצרך התלמוד לפרש מי סברת דכיון דביאר התלמוד לעיל דליכא שמחה כי מתרץ שמחו בשתות עצמה הוי כאלו פירש שתות לא הוי בכלל ושמחו בו ודוק.

ואכתי איכא למידק מה נפשך אי הוי מחילה לאלתר אם כן תפשוט בעיין דהא פחות משתות לרבנן כשתות עצמה לרבי טרפון ואי לא הוי מחילה עד שיראה לתגר אין זו שמחה דהכי נמי אית להו לרבנן בשתות עצמה עד שיראה וכל שכן אי הוי כל היום דרעה היא להם. ויש לומר דלעולם מחילה לאלתר הוי לרבי טרפון והיינו דשמחו והכי סבר המתרץ דשתות לא הוי כפחות משתות לגמרי דלרבנן איכא למיבעי אי לאלתר או כדי שיראה לתגר אבל שתות לרבי טרפון הוי מחילה לאלתר ולא דמי לשתות לרבנן דאלו שתות לרבנן הוי אונאה וידו על העליונה ושתות לרבי טרפון הוי מחילה.

ואם תאמר מנלן למתרץ לעשות סברא שלישית בשתות לרבי טרפון דלא דמיא לא לפחות משתות ולא כשתות עצמה לרבנן. ויש לומר דבשלמא לרבנן דמחמירין לעשות יותר משתות בטול מקח בדין הוא דפחות משתות עד שיראה לתגר לפי צד הבעיא אבל לרבי טרפון דמיקל במקח לעשות יותר משתות אונאה בדין הוא דשתות עצמו תהיה מחילה לאלתר.

ואכתי איכא למידק מי דחק אותם לפרש דשתות עצמה הוי מחילה לאלתר לרבי טרפון אימא לא הוי מחילה עד כדי שיראה וכי תימא אם כן במאי שמחה איכא למימר משום דלרבי טרפון קנה ומחזיר אונאה ולרבנן ידו על העליונה והם היו חפצים שיתקיים המקח על כל פנים. ויש לומר דכיון דשתות עצמו הוא דבר מצומצם בשלמא אי הוי מחילה לאלתר היינו דאיכא שמחה אלא אי אמרת עד כדי שיראה לא חשיבא שמחה משום דאית בה תרתי לגריעותא חדא דהוי דבר מצומצם ותו דבין קנה ומחזיר לידו על העליונה הנאה פורתא היא. עוד יש לומר דאין לנו לחדש זמן לרבי טרפון אלא או לאלתר או כל היום ועד שלא אמר להם כל היום שמחו ואחר כך חזרו. מורנו הרב נר"ו.

וזה לשון הריטב"א: שמחו בשתות עצמו. פירוש אם תמצא לומר דפחות משתות לרבנן מחילה לאלתר הוי ולרבי טרפון משתות ועד שליש אונאה ולרבנן בטל מקח ואינו חוזר אלא עד כדי שיראה לתגר ודקאמרת אם כן במאי שמחו בשתות עצמו דלאו כדקסלקא דעתין דשתות עצמה לרבי טרפון היא כיתר משתות אלא שתות עצמה כפחות משתות ובזה שמחו דלרבנן שתות עצמה אונאה עד כדי שיראה לתגר ולרבי טרפון מחילה לאלתר.

ואם תאמר אם כן כי אמר להו כל היום אמאי חזרו דהא לא אמר רבי טרפון כל היום אלא במאי דאמר מעיקרא בכדי שיראה לתגר דאלו בשתות עצמה שהיא כפחות משתות והוי מחילה בדוכתא קאי ולא אמר כל היום אלא ביותר משתות. ויש לומר משום הכי חזרו שהפסידו מיותר משתות ועד שליש דלרבנן בטול מקח שאינו חוזר אלא כדי שיראה לתגר למאי דסבירא לן השתא ולרבי טרפון כל היום והא חמירא טפי מהרווחה דשתות עצמה דאף על גב דאמרינן לעיל דהרווחה דיותר משתות לא חשיבא היינו כשהיא בין כל היום או לעולם. אבל זו דלרבנן בכדי שיראה ולרבי טרפון כל היום הא ודאי עדיפא ועדיפא מהרווחה דרבי טרפון שאינה אלא בשתות מצומצם.

אשתכח השתא דאיכא בסוגיא עד השתא ג' סברות. הסברא הא' מאי דאתינן לומר דבפחות משתות לרבנן כדי שיראה לתגר וכן כל פחות משליש לרבי טרפון ולהאי סברא אתפרש דאתיא כולה מתניתין שפיר בין מה ששמחו ובין מה שחזרו בין שנאמר בטול מקח לרבנן לעולם חוזר ובין שאינו חוזר אלא בכדי שיראה לתגר. והסברא הב' דפחות משתות לרבנן מחילה לאלתר ובטול מקח לרבנן בכדי שיראה לתגר ומשתות ועד שליש לרבי טרפון אונאה אלא שהשתות כפחות משתות והוי מחילה ולהאי סברא נמי אתיא מתניתין שפיר מה ששמחו ומה שחזרו. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: שמחו בשתות עצמו. דלא תימא משתות ועד שליש ושתות בכלל וכו' ולהכי שמחו וכו' וחזרו משום יתר משתות דלרבנן הוי מחילה לאחר כדי שיראה וכו' ועדיף להו האי רווחא מריוח דשתות עצמו דהוי לרבי טרפון מחילה לאלתר משום דשתות הוי דבר מצומצם.

ואם תאמר אכתי אמאי חזרו וכי שכיח הא דפרישנא לעיל דבטול מקח לא שכיח ועד השתא עדיף להו ריוח דשתות עצמו משום דשכיח טפי מריוח דיתר משתות משום דלא שכיח. ויש לומר דהיינו דוקא משום דסבירא לן עד השתא דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר דאז הוי ריוח דיתר משתות מכל היום עד לעולם ומשום הכי אמר דעדיף להו טפי ריוח דשתות עצמו דהוי כדי שיראה עד כל היום דאף על גב דריוח דשתות הוי מצומצם מכל מקום כיון דהוי מכל היום עד לעולם ליכא ריוח בדבר דכל היום בו ביום נמלך. אבל השתא דאסקינן דביטול מקח לרבנן הוי כדי שיראה ואם כן ריוח דיתר משתות הוי מכדי שיראה עד כל היום ואיתא ריוח גדול ביתר משתות שיש בו הרבה צדדין מריוח דשתות עצמו שהוא מצומצם אלא אי אמרת בטול מקח לרבנן לעולם חוזר אמאי חזרו בדרבי טרפון ניחא להו טפי דקא משוי ליה אונאה כל היום ותו לא ואם תאמר תיפוק ליה בלאו הך קשיא נמי קשיא אמאי חזרו הא ניחא להו בדרבי טרפון בשתות עצמו דלרבי טרפון מחילה לאלתר ולרבנן אונאה.

ויש לומר דליכא למפרך הכין משום דהשתא נאמר דשתות עצמו כלמעלה ואם כן שתות עצמו משוי להו רבי טרפון אונאה כרבנן דעד כאן לא אמרינן לעיל דשתות עצמו לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן אלא משום דהוה אמרינן דבטול מקח בכדי שיראה ולא מצינו לאשכוחי שמחו אלא משתות עצמו אבל השתא דאמרינן לאוקמי דבטל מקח לרבנן לעולם חוזר אם כן ודאי כי נמי אמרינן דשתות כלמעלה מכל מקום מצינו שפיר לאשכוחי שמחו ביתר משתות ומשום הכי לא קשיא ליה הך קושיא אבל מכל מקום פריך אמאי חזרו בדרבי טרפון ניחא להו דקא משוו להו אונאה כל היום ע"כ.

ולפי שיטת רש"י גרסינן דאיבעיא להו וכן כתבו בתוספות. ואפילו אי גרסינן איבעיא להו אתי שפיר למה סדר אותה התלמוד אחר הבעיא הראשונה והדחיה לאשמועינן כי לפי הבעיא הראשונה והפשיטות דהיינו סברוה מתפרשת המשנה שמחו וחזרו בין אם תאמר בטול מקח לעולם חוזר או בכדי שיראה וכו'. אבל לפי סברת מאן דדחי מי סברת אין המשנה מתפרשת אלא אם כן תאמר דבטול מקח לעולם חוזר. מ"ה נר"ו.

אבל התוספות פירשו דלעולם סובר דשתות לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן והכי קאמר תפשוט דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר ולכך שמחו וכי אמר להו כל היום חזרו אף על גב דלדידיה אכתי נימא טפי ביתר משתות וכו'. אפילו הכי בדרבנן ניחא להו דביתר משתות לרבנן שניהם חוזרים וכו' ואף על גב דתגרי לוד לא שכיח דטעו מכל מקום הא עדיף להו שאם ירצה הלוקח לכופם לקיים המקח ולהחזיר האונאה מצו למיהדר אינהו מן המקח לגמרי ופעמים שהלוקח חפץ במקח ויוותר האונאה קורם שיחזור בו המוכר וכו' שמחו בשתות עצמה ומעיקרא לא אסיק אדעתיה דאיכא שמחה בשתות עצמו משום דהוי דבר מצומצם וכו'. ובעיא שניה לא קא מיבעיא ליה להאי למאי דמסיקנא דמשתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמו לרבנן דאם כן מאי מייתי עלה ממתניתין והלא פירשנו המשנה כבר בכל ענין בין אם תמצא לומר בטול מקח לרבנן לעולם וכו' וקושיא זו דחק בקונטרס לפרש דמעיקרא דקאמר משתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמה לרבנן היינו משתות ושתות בכלל ולא כמו שסובר לבסוף כדי שתתיישב בעיא זו לפי מה דאסיקנא שמחו בשתות עצמה ושתות לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן. ולפי סברא זו לא פירשנו המשנה אלא אם כן תמצא לומר בטול מקח בכדי שיראה אבל לא דקדקנו לישבה אם נאמר לעולם חוזר.

ומה שפירש בקונטרס בתר הכי גבי אלא אי אמרת בטול מקח לעולם חוזר אמאי חזרו וכו'. ופירש נהי נמי דשתות עצמה משוי ליה אונאה כרבנן דהאי דאמרינן וכו' לא פירש כן לומר שתהא הבעיא לפי סברא ראשונה דוקא אלא הכי קאמר בדרבי טרפון ניחא להו לפי סברא אחרונה ואפילו אם תמצא לומר כסברא ראשונה אכתי תיקשי לך בדרבי טרפון ניחא להו. ומשני בטול מקח לא שכיח כלומר לפי סברא ראשונה דשתות כיתר משתות איכא לתרוצי החזרה אי אמרת בטול מקח לעולם חוזר. אבל לפי סברא אחרונה ליכא לתרוצי כלל. ומכל מקום מעיקרא מיבעיא ליה אי מצי לתרוצי מתניתין לסברא אחרונה אי בטול מקח לעולם חוזר. וכל זה דוחק.

ונראה דהאי בעיא יש ליישבה למאי דסברוה דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן ולא הוצרך לפרש זה כי דבר פשוט הוא ואפשר לפרשה בענין אחר ומה שלא הקדים בעיא זו לפי שרצה להקדים פחות משתות ליתר משתות וקאמר תא שמע חזרו לדברי חכמים אי אמרת בשלמא בטול מקח לרבנן בכדי שיראה וכו' אלא אי אמרת לעולם חוזר אמאי חזרו בדרבי טרפון ניחא להו אף על גב דהוו מפסדי בדרבי טרפון בשתות ופחות משתות דלרבי טרפון כל היום ולרבנן בכדי שיראה הרי היו מרויחין ביתר משתות וטוב להם בכך ואף על גב דלעיל אמרנו שמחו בשתות עצמו דאפילו בריוח דשתות לחודא ניחא להו בדרבי טרפון שאני התם דלאלתר הוי מחילה. הרא"ש.

וזה לשון הגירסא: כתוב בתוספות ודוחק דלעיל כי אמר דבטול מקח לעולם חוזר הוה ניחא ליה שמחו וחזרו וכו'. ונראה לי דעת רש"י דלעיל דהוה ניחא ליה היינו משום דאכתי לא מסיק אדעתיה האי סברא למימר דשתות הוי דבר מצומצם אבל בתר דאסיק שתירץ לו שמחו בשתות עצמה וחזרו משום דהוי דבר מצומצם פריך הכא אם כן אם תמצא לומר לעולם חוזרו אמאי חזרו בשביל לשתות עצמה אחרי שהוא דבר מצומצם. שמחו בשתות עצמה. אין להקשות לפירוש התוספות הוי קושיא מהן ולאו דפריך אמאי שמחו הלא הריוח דשתות עצמו הוי דבר מצומצם ומשני דשמחו בשתות עצמו אף כי הוא מצומצם. דיש לומר דלכך מסיק בתירוץ דלרבי טרפון מחילה ולרבנן אונאה פירוש אף על גב דשתות הוי דבר מצומצם כיון ולרבנן איכא להו תרתי לריעותא חדא שאין המקח קיים והוי מחילה כמו לרבי טרפון. ועוד דלרבנן הוי אונאה וידו על העליונה ולא שניהם חוזרים לכך שמחו והמקשה לא אסיק הא בדעתיה.

אך קשה לפירוש התוספות דלפי מה שאמר בטול מקח לעולם חוזר אז צריך לומר דחזרו משום דביתר משתות לרבנן שניהם חוזרים ולרבי טרפון ידו על העליונה והא ניחא להו מריוח דשתות עצמו אף על גב דגם לרבנן לעולם חוזר ולרבי טרפון כל היום וכי בטול מקח בכדי שיראה מסיק דשמחו משום שתות עצמו דאותו ריוח הוה ניחא להו אף על גב דמפסידים ביתר משתות דלרבנן שניהם חוזרין ולרבי טרפון ידו על העליונה והיינו איפכא סברא הפוכה מזה לזה. וגם קשה דלמה לא פירשו תוספות דבתר דמסיק דהך ריוח דשתות עדיף פריך בתר הכי אי אמרת בטול מקח לעולם חוזר אמאי חזרו כיון דהאי ריוח עדיף טפי משתות עצמו.

ונראה לי דהא דאמר שמחו בשתות עצמו דהאי ריוח דשתות עצמו עדיף מן ההפסד דביתר משתות ידו על העליונה לרבי טרפון היינו משום דאין ידו על העליונה אלא רק עד כדי שיראה דבאותו זמן קצר אין בו כל כך נפקותא בין שניהם חוזרים לידו על העליונה והריוח דשתות עצמו עדיף אבל חזרו בו כשאמר להם רבי טרפון כל היום משום דזה הפסד גדול הנפקותא שבין ידם על העליונה כל היום ובין שניהם חוזרים כל היום וזה עדיף הרבה מריוח דשתות עצמו שהוא דבר מצומצם.

כתוב בתוספות ומשום קושיא דחק הקונטרס לפרש דמעיקרא וכו'. פירוש דאי מתחלה רצה לומר דשתות לרבי טרפון כפחות משתות אם כן כבר אמר לעיל דאי בטול מקח לעולם חוזר דהוה ניחא ליה שמחו וחזרו ואם כן מאי הדר פריך הכא אלא יש לומר כי אמר לעיל תפשוט דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר רצה לומר דשתות לרבי טרפון כשתות לרבנן ולכך הוה ניחא ליה אבל כי שני שמחו בשתות עצמה חזר וסבר דשתות כפחות משתות ולכך פריך למאן דאמר לעולם חוזר אמאי חזרו. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: תא שמע דתנן חזרו לדברי חכמים אי אמרת בשלמא בטול מקח לרבנן בכדי שיראה וכו'. תמיה מילתא מאי האי דדייקינן שהרי אין לנו במשנתנו אלא הג' סברות שכתבנו לעיל ואלו לסברא הראשונה שפירש חזרו בין דנימא בטול מקח לרבנן לעולם חוזר ובין דנימא בכדי שיראה וכדפרישנא לעיל בריש שמעתא ואי לסברא השניה הרי אמרו בשמועתנו בהדיא לעיל ותפשוט מיניה על כרחך דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר ואתיא מתניתין שפיר אמאי שמחו ואמאי חזרו ואלו הכא דייקינן אמאי חזרו דברבי טרפון ניחא להו ואי לסברא השלישית דאסקינן לעיל דבטול מקח לרבנן בכדי שיראה תקשי לה דהא לההיא סברא שתות כפחות משתות וניתן למחילה ואם כן מאי האי דפרקינן הכא בטול מקח לא שכיח דהא אפילו תימא דרווחא דיותר משתות לא חשיבא להו משום ובטול מקח לא שכיח הא איכא רוחא בשתות עצמו דשכיח וניתן למחילה לרבי טרפון ואלו לרבנן אונאה הוא והדרא ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי חזרו.

ויש לומר דמאי דאמרינן השתא אמרי לה להכריע בין הסברא השניה והסברא השלישית שנאמרו לעיל שנאמרו שתיהן אליבא דמאן דאמר דפחות משתות ניתן למחילה לאלתר ולרבי טרפון משתות ועד שליש אונאה אלא לסברא הב' שתות כלמעלה ולסברא הג' שתות כלמטה ולפי הסברא הב' בטול מקח לרבנן לעולם חוזר ולסברא הג' אינו חוזר אלא בכדי שיראה ולעיל נאמרו שתיהן סתם ולא הוכרעה אחת מהן והשתא בעיא למעבד הכרעה בסברא הג' דהוי מסקנא ולומר דשינויא דשניין שינויא הוא וסברא נמי הוי דלרבי טרפון כל מאי דאפשר להקל יותר בפחות משליש מקלינן ואתיא למפרך הסברא הב' ואמרי אי אמרת בשלמא בטול מקח לרבנן בכדי שיראה וכסברא הג' ולרבי טרפון שתות כלמטה אתי שפיר מאי דשמחו מעיקרא ומאי דחזרו לבסוף דמעיקרא שמחו בשתות עצמה ולבסוף חזרו מפני שההפסד שהפסידו ביתר משתות ועד שליש מרובה מן ההרוחה של שתות עצמה וכדפרישנא לעיל אלא אי אמרת כסברא הב' דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר ולרבי טרפון שתות כלמעלה משתות ניחא ליה מה ששמחו מפני שהרויחו ביותר משתות ועד שליש כדאיתא לעיל אבל כשחזר ואמר להם כל היים אמאי חזרו דהא אכתי בדרבי טרפון ניחא להו שאפילו לאחר דברי רבי טרפון האחרונים הרויחו ביותר משתות ועד שליש דלרבנן חוזר לעולם ולרבי טרפון אינו חוזר אלא כל היום ואף על פי שהפסידו בשתות עצמה דאלו לרבנן אונאה בכדי שיראה לתגר ולרבי טרפון כל היום רווחא דיותר משתות ועד שליש הוי טפי כי הפסדא בשתות לבדו מצומצם והריוח משתות ולמעלה ועד שליש דקסלקא דעתין השתא דכיון שהרויח בשיעור מרובה וההפסד בשיעור מועט דהיינו שתות גרידא דרווחא עדיפא. ופרקינן דבטול מקח לא שכיח כלומר בטול מקח לא שכיח וכי שכיח בו ביום הדרי בהו הלכך לא חשיבא רווחא בהא בין שיהיה כל היום או שיחזור לעולם ופסדא דשתות גרידא חמורה מאידך רווחא דההיא שכיח טפי בכדי שיראה לתגר יהא מחילה ולא יהא לו זמן כל היום כרבי טרפון והיינו דאמרינן לעיל בסברא הב' משום הכי חזרו דעל האי פירוקא הוה סמכינן וכדפרישנא עלה לעיל אלא דתלמודא לא פריש לה לעיל והשתא אתפרש והיינו דאייתינן לעיל בתר הסברא הב' והסברא הג' איבעיא להו בטול מקח לרבנן לעולם חוזר כאלו אנו באים להכריע בין שתיהם ולפרש אותם וזו שיטת רש"י למי שמבין אותה כדרכה וכן הצעתי לפני רבותי וזו שיטת התוספות אלא שלא פירש כל כך.

וראיתי מי שפירש דשקלא וטריא דהכא כפי הסברא הג' דשתות עצמה כלמטה ולרבנן בטול מקח בכדי שיראה וכדאמרינן לה לעיל ואתינן השתא לאכרוחי דעל כרחך להא סברא לא סגיא דלא נימא כדאמרינן לעיל דבטול מקח לרבבן בכדי שיראה לתגר דאי סלקא דעתך לעולם חוזר אמאי חזרו בדרבי טרפון ניחא להו ופרקינה דבטול מקח לא שכיח וכי הדר אמר רבי טרפון כל היום חזר בו מן השתות ואמר כרבנן דשתות אונאה כי לא היה רוצה לעשות להם שתי הרווחות הרווחה במחילת שתות והרווחה באריכות זמן ליותר משתות כל היום וחזר ואמר דשתות עצמו ויתר משתות שיהא כל היום ותגרי לוד לא רצו בתקנה זו מטעמא דפרישנא דבטול מקח לא שכיח ופסידא דשתות עצמה חמורה והפירוש הזה היה טוב ומפולפל אלא שלשון משנתנו בדברי רבי טרפון אינו נראה ששינה כלום בדבריו האחרונים מן הראשונים אלא שאמר שיהא זמן לאונאה שאמר להם כל היום. עד כאן.

וכתב מהר"י בי רב וזה לשונו: איבעיא להו בטול מקח וכו'. קשיא לי דהאי דבעי בעיא שניה מאי סבר בדברי רבי טרפון אי סבר מאי דסברוה דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן אם כן תפשוט דפחות משתות בכדי שיראה ואי סבר דשתות ויתר על שתות הוי אונאה לרבי טרפון אם כן תפשוט דבטול מקח לרבנן לעולם כדפריך תלמודא. ואי סבר דבשתות עצמה שמחו כדמשני אם כן תפשוט דבטול מקח לרבנן בכדי שיראה דאי אמרת בשלמא בכדי שיראה בין אי פחות משתות לרבנן בכדי שיראה בין אי לאלתר הוי מחילה אתי שפיר מעיקרא שמחו דפחות משתות בין אי לרבנן בכדי שיראה בין אי לאלתר בפחות משתות רבנן ורבי טרפון שוין הן ובשתות עצמה שמחו דלרבנן הוי אונאה ולרבי טרפון הוי או קנה בעל כרחו אי לרבנן פחות משתות בכדי שיראה או הוי שתות לרבי טרפון מחילה לאלתר אי פחות משתות לרבנן לאלתר וכו' וביתר על שתות כולי עלמא לא פליגי ומשום הכי שמחו וכי קאמר להו כל היום חזרו דאפילו תמצא לומר פחות משתות לרבנן מחילה לאלתר ולרבי טרפון שתות נמי הוי מחילה שפיר חזרו דמשתות ועד שליש לרבנן בכדי שיראה ולרבי טרפון כל היום ואף על גב דבשתות מרויחים לרבי טרפון אפילו הכי יותר גדול הוא הפסד של רבי טרפון ביותר על שתות ממה שהשביח בשתות דשתות מצומצם לא שכיח ולא יתר לא שכיח כולי האי ועוד שאין כל כך זמן בין לאלתר ובין בכדי שיראה כמו שיש בין בכדי שיראה לכל היום ונמצא שהפסידם בכל מה שיש בשתות ולמעלה וכל שכן אם תלמוד לומר דפחות משתות לרבנן בכדי שיראה ולרבי טרפון כל היום דמפסיד להו טובא ומשום הכי חזרו. אלא אי אמרת לעולם חוזר אמאי חזרו ניחא אי פחות משתות לרבנן בכוי שיראה ולרבי טרפון כל היום אפשר משום פסידא דפחות משתות ושתות דאי משום דלרבנן לעולם ולרבי טרפון כל היום לאו רבותא היא כמו שפירש רש"י ואף על גב נמי דשתות לרבנן אונאה ולרבי טרפון קנה בעל כרחו כבר פירש רש"י דהאי נמי לאו רבותא היא אבל אי פחות משתות לרבנן הוי מחילה אמאי חזרו כיון דבפחות משתות לא פליגי ושתות לרבנן אונאה ולרבי טרפון מחילה לאלתר ויתר משתות נמי לרבנן ולרבי טרפון לאחר כל היום הוי מחילה ואם כן אמאי חזרו.

עוד יש להקשות דהאי פושט קשה דידיה אדידיה דמעיקרא כי קאמר אי הכי במאי שמחו וכו' משמע דסבירא ליה דאף על גב דבטול מקח לרבנן לעולם ולרבי טרפון כל היום לאו רבותא היא משום דלא שכיח בטול מקח והכי פירש רש"י ולבסוף בתר בעיא שניה משמע דסבירא ליה דשכיח בטול מקח והוי רבותא כפירוש רש"י. וכי תימא השתא קיימינן אהא דקאמר שמחו בשתות עצמה אפילו הכי אי פחות משתות ושתות לרבי טרפון הוי מחילה לאלתר קשיא כשאומר אי אמרת בשלמא אמאי חזרו כדפירש וכשאומר אלא אי אמרת אמאי חזרו וכו'.

וקשה להפך דשפיר חזרו אי פחות משתות לרבנן בכדי שיראה. עוד קשה לפירוש רש"י שבאי אמרת בשלמא פירשו והוליכו עם מה שתירץ שמחו בשתות עצמה וביציאה שאמר אלא אי אמרת חזר רש"י להוליכו ולפרשו עם מאי דקאמר מעיקרא דשתות לרבי טרפון הוי אונאה. ויש ליישב זאת ההלכה באופן זה דודאי זה ששואל הבעיא שניה סבירא ליה לפי המסקנא דמשתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמה לרבנן אלא דמספקא ליה אי בטול מקח לרבנן לעולם חוזר הלכך שתות עצמה לרבי טרפון הוי אונאה וניחא שמחו וחזרו כדפרישית וכדקאמר בגמרא.

כלל העולה כי היכי דמספקא ליה בבטול מקח אליבא דרבנן מספקא ליה נמי אי שתות עצמה לרבי טרפון הוי אונאה או לא דהא בהא תליא אי אמרת שתות עצמה לרבי טרפון אונאה על כרחך בטול מקח לרבנן לעולם ואי אמרת שתות עצמה לרבי טרפון לאו אונאה על כרחך בטול מקח לרבנן בכדי שיראה.

ובזה תירצנו הקושיא הראשונה ולפי דרך זה נוכל לתרץ גם שאר הקושיות שזה הפושט מתחילה סבר דפשיטא לבעל הבעיא דשתות עצמה לרבי טרפון הוי אונאה וסבר הפושט דבעל הבעיא לא יזוז מזאת האוקמתא לפיכך הקשה אי הכי תפשוט ואף על גב דהאי פושט סבירא ליה דבטול מקח שכיח ואי לרבנן לעולם ולרבי טרפון כל היום הוי רווחא כדמפרש רש"י ואמאי חזרו אי הכי כיון דהשתא סביר לך דשתות עצמה לרבי טרפון הוי אונאה אי בטול מקח לרבנן לעולם מצית לדחוק ולתרוצי בין שמחו ובין חזרו אבל אי בטול מקח לרבנן בכדי שיראה ודאי דניחא טפי חזרו אבל שמחו לא מצית לתרוצי כלל ואם כן תפשוט. ולבסוף ששמע מבעל הבעיא דאפשר דלרבי טרפון שתות עצמה לאו אונאה ומשום הכי שמחו והאי הוא דמספקא ליה נמי כדפירש השתא אתי למפשט תרווייהו דבטול מקח לרבנן בכדי שיראה ושתות עצמה לרבי טרפון לאו אונאה וכו' והכי קאמר אי אמרת בשלמא בטול מקח לרבנן בכדי שיראה ושתות עצמה לרבי טרפון הוי כפחות משתות בין אי פחות משתות לרבנן בכדי שיראה בין אי הוי מחילה אתי שפיר שמחו בשתות עצמה וכי קאמר כל היום חזרו אי פחות משתות לרבנן בכדי שיראה מפסיד להו רבי טרפון טובא דכי קאמר כל היום קאי מפרוטה ועד שליש ואפילו אם תמצא לומר פחות משתות לרבנן מחילה לאלתר ולרבי טרפון שתות עצמה הוי מחילה שפיר חזרו כדפרישית לעיל בלי שום דוחק. אלא אי אמרת לעולם ושתות לרבי טרפון הוי אונאה אמאי חזרו ואף על גב דמצי למידחי ולתרוצי כדתריץ לעיל וכדמשני השתא אפילו הכי סבר האי פושט דאי בטול מקח בכדי שיראה ושתות עצמו לרבי טרפון לאו אונאה. אתי שפיר חזרו ולא צריכנא לדחוק ולתרוצי אמאי חזרו כמו שצריך לדחוק ולתרץ אמאי חזרו אי בטול מקח לרבנן לעולם ומשני דבטול מקח ודאי לא שכיח ואין זה שום דוחק. עד כאן.

וכתב עליו מורנו הרב נר"ו וזה לשונו: ראיתי כתוב בשם רב אחד דקשיא ליה דמאי סבר מאן דבעי להאי אי סבר כפי מאי דסברוה הנך דאתו למפשט קמייתא אם כן תפשוט קמייתא וכו'. וזה המה נפשך לא שייך לפי שיטת רש"י דבעיין קאי אמסקנא דאוקימנא משתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמה לרבנן ושתות עצמה כפחות משתות וכו' משמע מדבריהם שהבעיא היא על סברת מי סברת אם מה שדחו דלא תפשוט דשמחו בשתות עצמו ושתות כפחות משתות. וקא מיבעיא ליה דשמא בשתות עצמה שינויא דחיקא הוא כדכתב רש"י דדבר מצומצם הוא ולא שמחו בשבילו ואם כן תפשוט דבטול מקח לעולם חוזר לרבנן דהשתא משכחת לה שפיר שמחה וחזרה או דילמא שינויא הוא דסוף סוף הנאה איכא אף על גב דפורתא היא ואכתי איכא למיבעי דממתניתין ליכא הוכחה ופשיט ליה דאדרבה ממתניתין איכא למידק איפכא דבכדי שיראה הוא אפילו תימא דשתות עצמה משוי ליה אונאה כרבנן וכן נראה בהדיא מדברי רש"י שכתב אלא אי אמרת לעולם חוזר נהי נמי וכו'.

ובזה נתיישב לי ענין אחר דכיון דידעינן דמתניתין איכא לפרושי אי בטול מקח לעולם חוזר כפי סברת מאן דפריך אי הכי ואיכא לפרושי נמי אי בכדי שיראה לפי סברת הדוחה דאמר שמחו בשתות עצמה אם כן לא נפקא מינה למיבעי האי בעיא עלה דמתניתין דהא איכא לפרושי בתרי גווני אלא במה שכתבתי ניחא דלא הוה ניחא ליה לבעל הבעיא לפרש כי שמחת תגרי לוד היה מפני שתות עצמה והפושט אומר דאדרבה איכא למיפשט לאידך גיסא מדחזרו ודוחה דבטול מקח לא שכיח.

עוד כתבו בשם הרב ואי סבר דבשתות עצמה שמחו כדמשני אם כן תפשוט ליה דבטול מקח לרבנן בכדי שיראה וכו'. עד ואם כן אמאי חזר וכוונת קושייתו דמה נפשך תפשוט חדא מהני תרתי בעיא אי סבירא ליה דפחות משתות לרבנן בכדי שיראה איכא למיבעי אי בטול מקח לעולם חוזר או כדי שיראה ואם מיבעיא ליה בטול מקח אי לעולם חוזר או בכדי שיראה תפשוט ליה דפחות משתות לאלתר הוי מחילה.

ואחר בקשת המחילה אני אומר דאפילו לפי שיטתו אין זו קושיא כלל דאורחיה דתלמודא למיבעי באם תמצא לומר והכי קא בעי לה אם תמצא לומר דפחות משתות לרבנן הוי מחילה לאלתר פשיטא דבטול מקח כדי שיראה לתגר ואם תמצא לומר פתות משתות לרבנן כדי שיראה מיבעיא אי בטול מקח לעולם או לא. אבל קושטא דמילתא לעניות דעתי דאפילו אם תמצא לומר בפחות משתות לרבנן הוי מחילה לאלתר קא מיבעיא ליה שפיר דבפחות משתות ודאי לא פליגי ובטול מקח לא שכיח כדמסיק לבסוף והשמחה והחזרה הוא בשתות עצמה וכשאמר להם כי השתות הוי מחילה וקנה בעל כרחו ומחזיר אונאה ולרבנן הוי אונאה וידו על העליונה והם חשבו דחזרה עד שיראה ותו לא שמחו כשאמר להם כל היום חזרו משום דהא דקאמר להו כל היום אשתות עצמה נמי קאי דאף על גב דמחילה הוי לענין דקנה ומחזיר אונאה מכל מקום יש לו שהות כל היום וטעמא משום דהקל עליו בתחלה דשתות עצמה הוי מחילה החמיר עליו בסופה לתת לו זמן כל היום בחזרה.

תדע דהא פחות משתות לרבנן הוי מחילה ואפילו הכי איבעיא אי לאלתר או לאחר שיראה ומה שכתבו המפרשים דלרבי טרפון לאלתר הוי מחילה הני מילי לפי הבעיא הראשונה ולפי מה שפשטו הבעיא השניה אבל לפי דעת בעל הבעיא היה סובר דמה שאמר רבי טרפון כל היום אפילו אשתות עצמה קאי.

וכל זה לפי שיטת הרב בעל הקושיא אבל לפי מה שכתבנו למעלה לא קשה כלל דמשום דשמחה משום שתות עצמה שינויא דחיקא הוא כדפירש רש"י ובעי לה למידע אי סמכינן אהאי תירוצא או לא ומסיק דלא סמכינן עלה ומשתות ועד שליש ושתות בכלל כשתות עצמה לרבנן דמי ואפילו הכי לא תפשוט אי בטול מקח לעולם חוזר או בכדי שיראה. והרב הנזכר העלה בתירוץ קושייתו דתרתי קא מיבעיא ליה וזה לשונו: כלל העולה כי היכי דמספקא ליה בבטול מקח וכו' עד ובזה תירצנו הקושיא וכו' וזה הפירוש אשר בדה מפלפולו אין התוספות ולא רש"י מסכימין בו ולא הגמרא סובלת אותו חדא דאם איתא דהא בהא תליין אמאי נדי מבעיא קמייתא לימא שתות לרבי טרפון הוי אונאה או הוי מחילה. ותו דהא ברירנא לעיל דלדעת מי סברת שתות עצמה הוי אונאה ולמסקנא שתות הוי מחילה מדשמחו בשתות עצמה ואם כן מאי קא מיבעיא ליה פלוגתא היא ותו דספק זה לא הוזכר בבעיא כלל לא בפשיטות ולא בדחיה.

תא שמע חזרו וכו':    קשיא לי דכיון דסתמא דתלמודא פשיט אם כן קשה מדידיה אדידיה דלעיל פשיט אי הכי תפשוט דבטול מקח לעולם חוזר והשתא פושט מכדי שיראה. והרב הנזכר הקשה קושיא זו בסגנון אחר דמעיקרא סבר אי הכי במאי שמחו וכו' משמע דסבירא ליה דאף על גב דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר וכו' עד והוי רבותא כדפירש רש"י והיא קושית התוספות והוא תירץ קושייתו לפי שיטת פירושו שכתבנו למעלה אבל אני סובר דפשיט באי אמרת בשלמא כדאמרינן לעיל סברוה פחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן ותפשוט בעייא דלעיל דפחות משתות עד כדי שיראה אם כן שפיר איכא למיבעי הא דהכא אלא אי אמרת משתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמה לרבנן תפשוט בעיא זו ממה נפשך אי שתות עצמה בכלל מדשמחו תפשוט דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר ואי שתות עצמה לא הוי בכלל ושמחו בשתות עצמה אם כן תפשוט דבטול מקח בכדי שיראה וכו'. ומשני בטול מקח לא שכיח ולא תפשוט והשתא הדרינן למימר דשתות לרבי טרפון הוי אונאה כמו לרבנן.

והקשו התוספות על רש"י היכי סתים לה כולי האי כיון שחוזר עתה ממה שאמר דשתות לא הוי כלמעלה ומתוך כך העלו דפירוש רש"י דחוק. ולעניות דעתי אין זה דוחקה דבשלמא היכא דתלמודא שקיל וטרי בענין אחד וחוזר בו ממה שפירש בתחלה דרכו לפרש אבל הכא הם שתי בעיות ואזיל הכא ודחי ואזיל הכא ודחי בבעיא הראשונה דחי דלא תפשוט דאיכא למימר שמחו בשתות עצמה דהוי מחילה לאלתר ובבעיא השניה דחי דלא תפשוט דאיכא למימר דשתות הוי אונאה לרבי טרפון ובטול מקח לא שכיח וממילא משמע דשתות לרבי טרפון הוי אונאה דאי לא תימא הכי לא משכחת לה שמחה וחזרה וכל זה כבר הוא מפורש בבעיא הראשונה ואדרבה פירוש התוספות הוא דחוק אצלי חדא דהפושט והדוחה אין להם סברא אלא מהן ללאו ואין זה דרך התלמוד ותו דצריכים לומר דבעל הבעיא השניה היה פשוט לו הבעיא הא'.

עוד יש לפרש הבעיא השניה בדרך אחרת דלפי מה שיפשטו לו בעיא זו יתברר כמאן הלכתא משתי אוקמתות דאי כפי האוקמתא הראשונה דשתות כלמעלה משתות בטול מקח לעולם חוזר ואי כפי האוקמתא השניה דשתות כלמטה משתות בטול מקח בכדי שיראה וגם זה על דרך הפירוש אשר כתבנו למעלה בשם הרב הנזכר וכל מה שהקשינו למעלה שייך גם לפי שיטה זו. ובמה שכתבנו למעלה לפי שיטת רש"י אתא סוגיין שפיר טפי. עד כאן לשון מורנו הרב נר"ו בתשובת שאלה סימן אלף ר"נ.

וזה לשון מהר"י אבוהב: ראיתי להקדים לפי זאת ההלכה אלו השרשים השורש האחד דלפי סוגיא דשמעתא נראה דאם יש להם ריוח בפחות משתות כסברת רבי טרפון או חכמים אף על פי שימשך להם הפסד מזאת הסברא בשתות או יותר משתות ריוח שבפחות משתות חביב להם ויעשו כסברת מי שירויח להם בזה ואפילו שיהיה להם הפסד בשתות ויתר משתות.

השורש השני הוא שכשיצטרפו שתות ולמעלה משתות זה לתועלת וזה להפסד שיותר משתות חביב להם משתות לפי שיש בו שיעורים רבים מה שאין כן בשתות שאינו אלא נקודה אחת וזהו כשנאמר דאונאת יותר משתות שכיח אבל אם נאמר דלא שכיח אז יש מקום לומר ששתות חביב ממעלה משתות השורש השלישי הוא שהנה יקרה לתגרי לוד תועלת והפסד כשיתקיים המקח לזה ויתבטל לזה עם היות שבמעות אינן מרויחים כלל השורש הרביעי שהנה בטול מקח חביב להם מאונאה מצד שהם בעלי בחירה מה שאין כן באונאה וזה סברת התוספות אבל לדעת רש"י כל היכא שזמנם שוה אין בכאן לא שמחה ולא חזרה לתגרי לוד השורש החמישי שבין חזרה לעולם ובין חזרה כל היום הנאה פורתא היא שמי שיש לו שהות לחזור כל היום הרי הוא כמו שיש לו לחזור לעולם וכשיהיה בכאן תועלת אחרת ממקום אחר אף על פי שיהיה קטן הערך יחשב לתועלת בערך זה וישגיחו לו ולא לזה אבל אם לא יהיה בכאן אלא הוא אף על פי שהוא קטן ישגיחו בו לדעת רש"י ולדעת בעל המאור אפילו שיהיה זה בפני עצמו לא ישגיחו לו לא לתועלת ולא להפסד.

והנה אחר ההצעה הזאת פירושא דשמעתתא הוא כך הנה באוקמתא הראשונה אנו אומרים שהשמחה היא מצד קיום המקח עם היות שהזמן הוא שוה לכל בכדי שיראה ולבסוף חזרו שהנה טוב להם סברת רבנן מסברת רבי טרפון ויהיה סברת רבנן בבטול מקח בכדי שיראה או לעולם הנה דבר מבואר שהם מרויחים בדרבנן יותר לפי שביטול מקח לא שכיח ולפי זה נתבאר בכאן השורש הראשון שפחות משתות חביב מיותר משתות שהרי מצד שיש להם הפסד בו עם היות שהיו מרויחים ביותר משתות חזרו שהנה אין מקום לומר שמצד שהיה להם ריוח בחכמים בשתות ופחות משתות חזרו אבל אם היה באחד מהם לא יחזרו שיותר משתות חביב להם על הכל כשיהיה אחד לאחד עם היות דלא שכיח שהרי לקמן נתבאר שיותר משתות אם היה שכיח היה חביב להם משתות ואם לא שכיח שתות עדיף ומבואר הוא דפחות משתות הוא יותר מצוי להם משתות שאינה אלא נקודה אחת. ואם כן מבואר שהוא חביב להם יותר משתות עצמה ואם היה שוה יותר מזה כל שכן שהוא שוה יותר מיתר על שתות ואפילו כשיהיה תועלת מיתר משתות ובשתות והפסד בפחות משתות או בהפך יש לומר שזה חביב להם אלא שלא נתבאר זה בפירוש.

ומצאתי בתוספות ישנים דהשתא לא צריכינן לבטול מקח לא שכיח שאפילו נודה דשכיח ונאמר דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר עם כל זה דרבנן חביבא להו שהרי מרויחים בפחות משתות ושתות מצד הזמן דלרבנן בכדי שיראה ולרבי טרפון כל היום וזה חביב להם יותר מיתר משתות שיש הפרש בין כל היום עד לעולם שזה אינו חשוב כל כך. ואף על גב דלקמן אמרינן להאי טעמא דבטול מקח לא שכיח היינו משום דלא מצי למשכח פגם אלא משתות עצמה ומשום הכי אצטריך לומר דבטול מקח לא שכיח דאי שכיח היה חביב להם טפי אותו ריוח של יותר משתות לפי שיש בו צדדים רבים יותי מנקודת שתות עצמה שאין בו אלא צד אחד ריוח.

ואשכחן שפיר חזרו משום נקודת שתות ופחות משתות כדפירש רש"י והנה סברת רש"י יראה שהיא זאת שהנה אי אפשר לומר שרש"י בנה סברתו על שיהיה סברת רבנן בכדי שיראה דוקא אבל בענין אחר לא דאם כן תפשוט ביתר משתות דבכדי שיראה אבל רש"י אמר שיהיה סברת רבנן מה שיהיה הנה טוב להם הזמן קצר מצד קיום המקח.

ומה שפירש רש"י בשמחו לרבנן בכדי שיראה להודיענו שאפילו שיהיה בכדי שיראה יהיה בכאן שמחה ולא אמר כן בחזרו מי סברת וכו' שהיא סברא רחוקה מצד הכלל הנודע לנו בתלמוד שכל עוד שאפשר למעט המחלוקת בין התנאים נמעט ולזה אמר הנה לסברתך אתה מרבה להם מחלוקת שאתה אומר שהם חולקין משליש ולמטה עד שתות ושתות בכלל שמה שעשו רבנן אונאה ובטול מקח עשה רבי טרפון מחילה והוא מבריח מן הקצה אל הקצה אלא משתות ועד שליש וכו'. ומזה הצד חשב בעל הגמרא דשתות דרבי טרפון כלמעלה משתות ולא היה בכאן מחלוקת אלא ביתר משתות אם הוא בטול מקח או לא. ועל זה הקשה אי הכי במאי שמחו שהנה אין כאן ריוח בכל הצדדים אלא שמה שרבנן אומרים שהוא בטול מקח עשה הוא אונאה. והנה אם הזמן שוה אין בכאן שמחה אבל אדרבה יש הפסד כדברי התוספות דניחא להו לתגרי לוד להיות בעלי בחירה אבל רש"י אינו סובר כך שהנה בזה אין להם לא ריוח ולא הפסד מאחד שהם לעולם מתאנים.

והנה אמר תפשוט וכו' והנה שמחו מעיקרא בשאמר להם אונאה והיו סבורים בכדי שיראה שמחו ביתר משתות שקצר להם הזמן ובזה יש שמחה לכולי עלמא וכי אמר להו כל היום חזרו לפי שהיו מפסידים בשתות עצמה דלרבנן בכדי שיראה ולרבי טרפון כל היום ועם היות שיתר משתות חביב להם משתות כמו שפירש ביסוד הראשון אם לא יהיה בכאן הבדל אלא בין היום ובין לעולם הנאה פורתא היא ומעט תועלת שיהיה להם מצד אחר יהיה שקול מזה.

וכן פירש רש"י שהנה החזרה בכאן היינו מצד שבין לעולם ובין כל היום הנאה פורתא. ועוד דאונאת יתר משתות לא שכיח. והנה יראה שרש"י לא עשה בכאן עיקר מבטול מקח לא שכיח כמו שעשה הגמרא להלן לזה הדעת ועם היות שרש"י להלן צירף עם לא שכיח וכי מקרי והוי הרי נתן לו שהות כל היום וכו' עם כל זה אינו דומה לכאן שהעיקר הוא מה שאמר חדא דבין כל היום ובין לעולם הנאה פורתא היא.

הנה עשה זה הטעם מספיק בפני עצמו ולטעם לא שכיח צירף עמו וקא מפסיד להו בשתות עצמה הנה שאין זה הטעם מספיק בפני עצמו והנה נראה שנזהר בזה לפי שעכשו אי אפשר שנאמר שאנו סומכין על טעמא דלא שכיח מכל וכל שהנה לפי זה כשהקשו בגמרא על זה ואמרו בסוף שמעתין אי בטול מקח לרבנן לעולם חוזר אמאי חזרו הרי הוא מקשה על סברת דחזרה שאנו אומרים עכשו ואם כן מה השיבו לו בטול מקח לא שכיח הרי על זה הוא מקשה אלא שבהכרח יש לנו לומר שסברת החזרה שאנו אומרים עכשו הוא מצד שבין היום ובין לעולם איכא הנאה פורתא. ועל זה הקשה המקשה למטה דהנאה פורתא שבין היום לעולם הוא שקול יותר מהנאה דשתות שהוא שיעור מצומצם ולפיכך השיב לו אז ואמר בטול מקח לא שכיח כלומר העיקר הוא מצד לא שכיח.

והנה בכאן רש"י צירף ואמר כי מיקרי והוי משום שאם נאמר שזה הטעם לבד הוא מספיק ושיהיה לא שכיח כלל אם כן אמאי שמחו. ועוד יש הכרח שהכריחו לרש"י לפרש בכאן דלא הוי בטול מקח לא שכיח עיקר הטעם דאם כן כי מהדרינן דשתות עצמה כלמטה וחזרו לדברי חכמים שום היות שהם מרויחים יותר עם רבי טרפון בשתות עצמה עם כל זה יש להם פסידא ביתר משתות לסברת רבי טרפון והרי לפי זה נתבאר היסוד שאמרתי למעלה דיתר משתות חביב לתגרי לוד משתות עצמה היאך נאמר עכשו דשתות לא שכיח כלל לכך פירש רש"י דהשתא לא אמרינן זה לעיקר טעמא אלא הטעם כמו שפירשנו אבל על כל פנים יש לנו סברא דלמעלה משתות אם יש להם ריוח ניכר בסברת מי שיהיה אז חביב להם יותר משתות עצמו אבל אם לא יהיה בכאן ריוח ניכר יהיה מצד דלא שכיח או מטעם אחר אז חביב להם שתות מיתר משתות. והנה כפי זה אין סתירה בגמרא כשפעם אחת שתות חביב ופעם אחרת נאמר יותר משתות חביב שהכל הולך אל מקום אחד.

וכבר ראיתי בעל המאור שפירש דמאי דאמרינן בטול מקח לא שכיח כלומר לא שכיח ששמחו רצה בזה לתת מקום למאי דאמרינן עכשו שחזרו לרבנן משום ריוח דיתר משתות דנראה דשכיח אבל שימצא בכאן שמחה מצד דלרבי טרפון כל היום ולרבנן לעולם הוא דבר דלא שכיח שמחתו. והנה רש"י כפי פירוש שפירש בגמרא יש בכאן שתי אוקמתות אוקמתא ראשונה שהיו סוברים דשתות כלמעלה משתות ואוקמתא שניה דשתות כלמטה ואמרו בתוספות שהכריחו לפירוש זה מצד מה שראה בגמרא הבעיא בטול מקח לרבנן אם הוא לעולם או בכדי שיראה ואם לא יהיה בכאן אלא אוקמתא אחת שהשתות הוא כלמטה אין מקום לזאת הבעיא שהרי כבר פירשנו שבין שיהיה בטול מקח לעולם או בכדי שיראה יש מקום לפרש שמחה וחזרה לכך בא רש"י ותפס לו זה הדרך שהנה לפי דרכו כשאמרנו שהשתות הוא כלמטה לא נתבאר עדיין בלמעלה משתות אם הוא לעולם או בכדי שיראה.

והנה יראה בזה דוחק שהרי יראה שהמבואר עד כאן הוכרח דאוקמתא שאמרו בגמרא דשתות כלמטה משתות יראה שהוא מוכרח שיהיה סברא לרבנן בבטול מקח בכדי שיראה שאם יהיה לעולם אין בכאן חזרה. ומה שאמרו בתוספות דרש"י פירש הבעיא לפי האוקמתא האחרונה אלא שצירף בזה כשהשיבו בגמרא תא שמע נאמרו אלא אי אמרת רצו לפשוט אפילו לפי האוקמתא הראשונה וזה דוחק גדול. נראה לומר דלסברת רש"י מה ששואל בגמרא איבעיא להו הוא מצד מה שראה בכאן שתי אוקמתות ורצו לפשוט לענין הלכתא אי זה מהם נאמר שאם יהיה כאוקמתא אחרונה הנה תפשוט בדרבנן בכדי שיראה ואם יהיה כאוקמתא ראשונה תפשוט לעולם והנה למי ששאל היה נראה שזאת האוקמתא הראשונה יש לה יותר מקום מן השניה לפי שבזאת לא אמרינן דפליגי רבי טרפון ורבנן בתרי גווני אלא בחדא גוונא אבל לאוקמתא השניה פליגי בתרי בשתות ובלמעלה משתות וזה דוחק כמו שפירשתי ומטעם זה לא השיבו בגמרא מי סברת דשתות כלמעלה משתות כמו שהקשו בתוספות דלפירוש רש"י היה לו לומר כן שהנה האוקמתא הראשונה היא יותר מרווחת.

ומה שהשיב עכשו הוא כאומר לא תפשוט מזה שאני אומר לך שהשתות הוא כלמטה ולפי זה אין מקום לומר מי סברת. והנה מצד כל זה בעל הגמרא לא היה יודע אי זה מאלו האוקמתות הוא בוחר לענין דינא לפיכך שאל מבטול מקח מה דינו שמזה יתבאר זה ולפיכך השיבו כפי האוקמתא הראשונה שבכאן היא הבעיא ואמרו לו אי אמרת בשלמא בטול מקח לרבנן בכדי שיראה כפי האוקמתא השניה ניחא אלא אי אמרת בטול מקח לעולם חוזר כפי האוקמתא הראשונה שזאת האוקמתא היא מרווחת כפי פירוש רש"י שלא נאמר שהשתות הוא כלמטה משתות שזהו שינויא דחיקא אם כן תיקשי לך אמאי חזרו כמו שפירש רש"י ומפרקינן בטול מקח לא שכיח כפי מה שפירשו שבאומרו לעולם יש מקום לאוקמתא הראשונה על זה היסוד.

והנה לפירוש התוספות שפירשו בתחלת הסוגיא דקסלקא דעתין מעיקרא בטול מקח לא שכיח ומזה הצד אתי שפיר חזרו בין שיהיה בטול מקח לרבנן בכדי שיראה בין שיהיה לעולם צריך לומר שאחר שהשיבו על זאת הבעיא בטול מקח לא שכיח שאלו בפחות מה דינו וכסידור הגמרא רצו להקדים פחות משתות ליתר משתות. עד כאן לשון ה"ר יצחק אבוהב.

כתוב בספר המאור ויש מי שאומר הא דאמרינן הכא בטול מקח שניהם חוזרים לאו דסמכא הוא אלא דמייתא דלא אמרינן הכי אלא משום דאכתי לא קיימא אי בטול מקח לעולם חוזר וכו'.

וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם מי שאמר כך אין ראוי לסמוך עליו. ומבין ריסי עיניו ניכר שאינו יודע דברי רב חסדא בענין מכר לו שוה חמש בשש וכבר פירשתי יפה יפה ולא כדברי הרי"ף. עד כאן.

אמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח:    פירוש נקנה לאלתר והיינו דלא פריש ביה שום אונאה כדפריש בדשתות קנה ומחזיר אונאה ואפשר דפסק הכי משום דלרבי נתן הכי הוי כדפריך לעיל או משום דמשמע ליה דהכין מסקנא דבעיין לעיל לרבנן לפי הסברא השניה והשלישית דסוגיא דבעיא דבטול מקח בדידהו רהטא. הריטב"א.

שתות קנה ומחזיר אונאה:    יש מפרשים קנה אם רצה אותו שנתאנה קאמר וגרסינן לקמן אמר רבא לעולם רבי נתן היא ותני בברייתא רצה וליתא דהשתא ברייתא גופה קשיא לן ומשמע לן דבין רצה בין לא רצה היא וכי מתרצי לה אצטריך רבא למימר דמחסרא איהו דהוא אמורא מסתם לישניה ומחסר ליה ולא תני רצה אלא רבא מקח קיים קאמר וקנה לגמרי אלא דמחזיר אונאה ולקמן רבה גרסינן דהוא רביה דאביי והכא גרסינן רבא.

ולי נראה להביא עוד ראיה מדאמרינן בפרק הספינה אין מוסיפין על המדות יתר על שתות ואמרינן עלה מאי טעמא אילימא כי היכי דלא ליהוי בטול מקח והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמנין ושבמשקל אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ואלו היה אפילו שתות בטל מקח אלו רצה המתאנה מאי נפקא לן מינה אפילו בשתות יבטל המקח אותו שנתאנה. ואם תאמר פעמים שיתאנה מוכר ורוצה בקיום ממכרו ובלבר שיחזיר לו לוקח אונאה ואלו היה מקח בטל היה לוקח חוזר בו לגמרי קודם שיחזיר אונאה. סתמא דמילתא מוכר אינו מתאנה דאינהו בקיאי בתרעא וכענין שאמרו בתגרי לוד ותגרי לוד לאו דוקא. הרשב"א.

ועוד דהא דייק רב אשי לקמן דמתניתין רבי יהודה הנשיא ואשתכח דמאי קנה דקתני בברייתא קנה ממש קאמר ולא רצה ואף רבא נמי קנה על כרחו קאמר ולא רצה ואין צורך לכתוב זה שקבלת הגאונים מכריע שהם הסכימו בדבר זה דקנה. עד כאן קאמר. הרמב"ן.

כתוב בתוספות ועוד דרבא גופיה מוקי מתניתין כרבי יהודה וכו'. אין להקשות היכי הוה מצי לאוקמה כרבי נתן כיון דבמתניתין קתני רצה ועל כן צריך לאוקמה כרבי יהודה דיש לומר אי סבירא ליה כרבי נתן כדפירש רש"י אם כן לא הוה ליה לפלוגי ארבה והוה ליה לומר כרבה תני בברייתא רצה ופליגי במוכר ולוקח כדי לאוקמי מתניתין כרבי נתן גליון.

והריטב"א כתב לקמן וזה לשונו: יש מקשים כיון דאוקי רבא סתם מתניתין כרבי יהודה היאך פסק הלכה כרבי נתן דקאמר שתות קנה ומחזיר אונאה דהא סתם מתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתניתין. וזו אינה קושיא שאין למדין מן הכללות אף על פי שנאמר בהן חוץ והרבה פעמים פוסקים האמוראים הלכה כדברי היחיד. ואף על גב דיחיד ורבים הלכה כרבים וכן פוסקים לפעמים הלכה דלא כסתם מתניתין חוץ מר"י שהוא סובר כי לעולם הלכה כסתם משנה אבל רבינו תם פירש מכח קושיא זו דהא דאמר רבא שתות קנה רצה קנה קאמר ולאו מילתא היא דהא לא ניחא ליה לרבא הכא לפרושי דקנה דברייתא רצה הוא ומשום הכי נדי מאוקמתא דרבי נתן והיכי הוה אמר איהו קנה במקום רצה הא ודאי אין דרך האמוראים לסתום אלא לפרש. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: פחות משתות פירש רש"י והוי מחילה לאלתר שתות קנה פירוש קנה בעל כרחו. וקשה לפירושו דהא בפרק המוכר את הספינה משמע דסבר ליה לרב חסדא דמי שהוטל עליו ידו על העליונה ורב חסדא היה רבו של רבא והיכי פליג רבא על רביה. לכך נראה לרבינו תם דהכי פריך שתות קנה אם רצה והא דקאמר פחות משתות נקנה מקח רצה לומר והוי מחילה לאלתר. עד כאן.

אבל ליכא לפרושי האי נקנה מקח אבל לא הוי מחילה עד כדי שיראה לתגר דאם כן מאי איכא בין פחות משתות לשתות דשתות נמי נקנה מקח והיינו לפירוש הקונטרס דפירש קנה מקח בעל כרחו אבל לפירוש רבינו תם דפירש דשתות קנה אם ירצה ואם רצה חוזר בו אם כן איכא הרבה בין שתות לפחות משתות דפחות משתות נקנה מקח ובשתות רצה קונה רצה חוזר אבל מכל מקום לפרש כדפירש נקנה מקח והוי מחילה לאלתר דהכי משמע לקמן גבי ההוא דנקט ורשכי וכו'. דאי איתא דפחות משתות לא הוי מחילה עד כדי שיראה אם כן ליתיב ליה חמשא ופלגא דהיינו פחות משתות וליתבעיה לדינא בתוך שיעור כדי שיראה לתגר. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: פחות משתות נקנה מקח. מוכח לקמן מההוא ורשכי דהוי מחילה לאלתר דאמר אי יהבינא חמשא ופלגא הוי מחילה אתן שיתא ואתבעיה לדינא ועל כרחך מתי יתבענו לדין בכדי שיראה ואפילו הכי חמשא ופלגא הוי מחילה. ומה שלא אמר רבא הלכה כרבי נתן משום דבעי לסיומי למילתיה זה וזה בכדי שיראה לתגר. עד כאן.

יתר על שתות בטול מקח:    פירוש ושניהם חוזרים והוי יודע שאם נשתמש הלוקח במקח יש לו ג' דינים. אם התשמיש היה קודם שהכיר באונאתו מחזירו כמות שהוא דהא ברשות עבד. ואם נשתמש בו אחר שהכיר באונאה קודם שיודיע למוכר מחל אונאתו שאם לא כן לא הוה ליה להשתמש בו כיון דהוי בטול מקח. ואם הכיר אונאתו והודיעו ואחר כך נשתמש בו לא מחל אונאתו אלא שחייב לשלם למוכר מה שנשתמש או מה שהפסיד בתשמישו אם רצה המתאנה לבטל המקח לתבוע אונאה. ויש דין רביעי דהיכא דהוי אונאה של שתות אף על גב דהכיר האונאה ונשתמש בו לא הפסיד דהא על כרחו קנה והוה ליה להשתמש בו כפי פירוש רש"י הנכון וכן דעת הרמב"ם בדינים הללו. הריטב"א.

תניא כוותיה וכו':    ואף על גב דלגבי שתות דרבא תנאי היא אפילו הכי כיון דרבי נתן דיינא הוא אמרינן דתניא כוותיה כיון דרבי נתן קאי כוותיה בשתות ובאידך דינא תניא כוותיה אפילו לרבי יהודה. הריטב"א.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מי שנתאנה בשתות הוא דחוזר ותובע אונאתו ולא המאנה אף על גב דאייקר זבינא בתר הכי. מיהו לא מצי הדר ביה חד מינייהו היכא דקא בעי אידך לשלומי ליה אוניתיה. וכתב הרמב"ם דאם נתאנה בשתות ולא הספיק להראותו לתגר עד שהוקר הרבה חייב המאנה להחזיר לו האונאה דכי אייקר ברשות דלוקה אייקר. והיכא דנתאנה יתר משתות שהוא בטול מקח והוקר לאלתר כיון דברשותיה דמי שנתאנה היה למחול כי הוקר נמי לדידיה אייקר. מיהו מיחזי למימר דלא מצי למתבעיה במאי דהוה ביה אונאה מקמי הכי כיון שלא היה באותו המקח דין קיום המקח שהרי האונאה ביתא משתות ומילתא נמי צריכא עיונא דמסוגיא דגמרא משמע דאי אייקר מצי מוכר נמי הדר ביה היכא דנתאנה לוקח מעיקרא יתר על שתות דיתר על שתות שניהם חוזרים והא לאו מילתא היא דדוקא כי קתבע אוניתיה הוא דמצי מאונה אמר ליה לבטל מקח אבל אי לא תבע ליה לא מצי מאונה הדי ביה והכי אמרינן בבבא בתרא בפרק הספינה יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור ולא מוכר. וצריך עיון.

וכתב הרמב"ם פרק י"ב מהלכות מכירה היתה אונאה יתר משתות מי שנתאנה הוא שיכול לבטל המקח אבל המאנה אינו יכול לחזור אם רצה זה לקבל אף על פי שמן הדין היה בטל המקח. ונראה מלשונו שדעתו לומר שאינו יכול לתבוע אונאתו וצריך עיון. ובודאי מחזי למימר דלא גרע יתר על שתות משתות וכיון דשתות קנה ומחזיר אונאה כל שכן ביתר על שתות שמחזיר אונאה דאי לא תימא הכי אין לך חוטא נשכר גדול מזה כיון דלא אייקר זבינא והיכא דאייקר הוא דמחזי למימר דלא מצי לוקח למתבע אוניתיה כיון דהשתא מיהא ליכא פסידא ומעיקרא נמי לאו בתורת חזרת אונאה אתא לידיה כיון דנתאנה מיתר משתות הלכך איבעי למיקם בזבינא משום דאייקר לא מחייב מוכר לאהדורי ליה אוניתיה. כן נראה. וצריך עיון. עד כאן.

אבל מוכר לעולם חוזר:    והא דאמרינן אבל מוכר לעולם חוזר טעמא דהא כתוב ברוב הנוסחאות מלשון רב יהודאי גאון דבשלמא לוקח נקט ליה זביניה כל היכא דאזיל מחוי ליה וכו' ואין הגירסא הזאת בפירוש רש"י אבל הוא עצמו פירש הטעם הזה. הריטב"א.

כתב הריא"ף אבל מוכר לעולם חוזר עד דמתברר דאיתרמי ליה בזבינתיה וידע דטעה ולא הדר ביה והיינו דקאמר לעולם חוזר שאין לו זמן קבוע אבל לוקח שמקחו בידו קבעו לו זמן לחזרתו שיעור שיוכל להראותו בלי עירוב אונס ואם לא הראהו איהו דאפסיר אנפשיה. ואושפיזכניה דרמי בר חמא דידע דטעה ושהה בכדי שיראה ואמר ליה רמי בר חמא לחזור כבר שהה בכדי שיראה קודם שנודע לו שנתאנה ולכך היה סבור שלא יוכל לחזור בו אבל לא מחל על אונאתו. אבל אי איתרמי ליה כזבינתיה וידע שטעה מדלא חזר אצל המאנה להחזיר לו אונאתו ודאי מחל. הרא"ש ולקמן נאריך עוד בזה בסייעתא דשמיא.

וכתב הרמ"ך והיכא דקא טעין לוקח דודאי איתרמי ליה כי ההוא זבינא וידע טעותא ומחל נראה לומר דמשתבע מוכר ושקיל וכן לפי מה שכתב רבינו חננאל דליכא מחילה באונאה בהדי מוכר ולא מצי אמר ליה לוקח למוכר ידעת ומחלת. עד כאן. מיהו נראה לי דמשתבע היסת. עד כאן.

אי אמרת בשלמא מוכר לעולם חוזר משום הכי חזרו. שמחו מעיקרא משתות עצמה ולבסוף חזרו מיתר על שתות שהיו מפסידים בדרבי טרפון כשהם מאונים דלרבי טרפון יכול לחזור בו כל היום ולרבנן הלוקח אינו יכול לחזור אלא כדי שיראה. וכי תימא מכל מקום היו מרויחים בדרבי טרפון כשהיו מתאנים דלרבי טרפון יכולין לחזור כל היום ולרבנן כדי שיראה. יש לומר דמזה לא נפקא להו בדרבי טרפון דהא לרבנן לעולם חוזר המוכר.

ואם תאמר כשהם לוקחים והם מתאונים מפסידים בדרבנן ומרויחים בדרבי טרפון ולרבי טרפון יכולין לחזור כל היום ולרבנן אינן יכולין לחזור אלא כדי שיראה. ויש לומר דלא היו לוקחים תדיר אלא קונים הרבה סחורה בבת אחת ובאותו הפעם יכולין ליזהר שלא יתאנו אבל כשמוכרים מוכרים תמיד ומסתמא הם מתאנים. תלמיד הר"פ.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_ד/דף_נ&oldid=1055359"