שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד/דף מו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מו עמוד א[עריכה]

דלית ליה סודר:    פירש ר"מ דלית להו סודר לא להאי ולא להאי דאי אית ליה סודר לאידך ליקני ליה ביה למאן דאמר בכליו של קונה ולמאן דאמר בכליו של מקנה ליתביה ליה להאי במתנה כיון דהיה אהובו ורצה לסייעו להפקיע מעשרו מחומש. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: וקשיא לי לפום סוגיין משמע משום דליכא סודר לבעל הפירות הוא הוו אית ליה סודר מיקני בחליפין והא קיימא לן דבעינן כליו של קונה. ויש לומר שהקונה לא היה רוצה לתת כלי שלו בהערמה זו אלא שיתן לו בעל הפירות סודר שיחזור ויקנה לו. כן תירץ לי מורינו. עד כאן.

ועוד הקשה הר"מ למאן דאמר פירי עבדי חליפין ניתיב ליה במתנה חד פירא וליקני ליה המעות בההוא פירא. ולמאן דאמר בכליו של מקנה יקנה לו המעות בפירות ותירץ דמצי לאוקמי כמאן דאמר בפרק שני דקידושין מעשר שני ממון גבוה הוא ולא מצי קני ביה כי היכי דאמרינן התם המקדש בו אינה מקודשת. הרא"ש.

ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: הא דלא קאמי ונקנינהו אגב פירות משום דרב פפא סבר פירי לא עבדי חליפין. ולרב ששת אין הכי נמי דמצי להקנות אגב פירות אלא דלרב נחמן נימא דאין מטבע נקנה בחליפין. ועוד נראה ליה דרוצה לעשות תקנה לכל הפירות בבת אחת. אבל דוחק הוא קצת דהא הדרי למרייהו אחר קנין כדין קנין סודר. עד כאן.

וכתב תלמיד הר"פ וזה לשונו: דלית ליה סודר. אינו רוצה לומר שאין לו סודר כלל אלא הכי פירושו דלית ליה סודר אלא שאול מכאן משמע דאין קונין בסודר שאול והיינו טעמא כדאמרינן לעיל האי דתפיס ביה כמאן דפסיק דמי וכיון שהוא שאול לא מהני כלום דאין בעליו רוצה שיפסקו סודרו ואם כן צריך ליזהר שלא לעשות קנין בסודר הכלה דשמא לפעמים שאול הוא אלא יעשו קנין בסודר העדים. עד כאן.

אבל הריטב"א כתב וזה לשונו: דליכא סודר. פירוש סודר כלל ואפילו מושאל דהיינו דאמרינן איכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי ושמעית מינה שאלו הוה ליה סודר מושאל קונין בו וכשם שקונין אגב קרקע מושאל כדאיתא במסכת גיטין וטעמא דמילתא דכיון דסודר ואגב קני על מנה להקנות הוא בכל דהו סגי ואין קפידא למשאל בדבר זה. עד כאן.

וליקנינהו ניהליה אגב ארעא:    פירש רש"י דלאו לרב פפא פרכינן אלא לגופה דמתניתין וכן נראין פשוטן של דברים. ומיהו קצת קשה דהא בתר הכי הדרי לאקשויי לרב פפא איכפל תנא וכו'. לכך פירשו בתוספות דהשתא נמי לרב פפא פרכינן וכו' כמו שכתוב בתוספות. ומאי דפרכינן והא עומד בגורן קתני פירכא דתלמודא הוא דלדידך נמי הכי הוה סביר לן דכגורן שאינו שלו הוא דלית ליה ארעא. מכאן דקדקו שאין ד' אמות של קבורה וארץ ישראל מועילות כלום וכו' והדין אמת כדאיתא בפרק חזקת וכדמוכח התם להדיא.

אבל מכאן נראה לי שאינה ראיה שאפילו היו לו לזה כמה קרקעות בעלמא אין מועילות בזה כיון שאינן בכאן דבמאי מקנה ליה לקרקע למקני מטלטלין אגביה דהא סודר ומעות אין כאן וכל שכן דלא אפשר בשטר חזקה. ואנן הכי פרכינן דליקנינהו ניהליה אגב קרקע שיש לו בכאן שיקנהו בחזקה וכן פירש רש"י יתן לו קרקע זה בחזקה ועמהם המעות. ומהדרינן דליכא קרקע כאן במקום שעומדים. כן נראה לי. ומסייע ליה מאי דגרסינן בעיקר נוסחי דליכא ארעא דליכא סודר. ולא גרסינן דלית ליה ודוק. הריטב"א.

דלית ליה קרקע:    יש מפרשים דהא דכתבינן בשטרי מתנה ונתתי לך ד' אמות בחצרי ואגבן הקניתי וכו' אף על פי שאין לאותו אדם קרקע משום דאין לך אדם שאין לו ד' אמות קרקע לקברו או בארץ ישראל. ואי אפשר לומר כן מדמשני הכא דלית ליה קרקע.

אלא שמע מינה דאין מטבע נקנה בחליפין שמע מינה:    תימה דפירות אמרינן לעיל דאפילו למאן דאמר לא עבדי חליפין אקנויי מיקנו בחליפין אם כן מטבע דאין נקנה בחליפין כל שכן דלא עביר חליפין ואמאי לא פריך מינה למאן דאמר נעשה חליפין. ויש לומר דלא דמי דפירות ממעטינן מדכתיב נעלו אבל אקנויי מיקנו בחליפין דמהיכא תיתי לן למעוטי ומטבע היינו טעמא דלא מקנה משום דדעת הקונה לקנותו בשביל צורתם וצורה הוא דבר שאין בה ממש דחשיבות הצורה אינו אלא על פי דבר המלך ואין קנין סודר נתפס בו כדפרישנא בריש בבא בתרא וכי קנו מאי הוי ליהדרו בהו ומשני בשקנו ברוחות אבל אם קנו לחלוק אין הקנין מועיל בדבר שאין בו ממש אבל מכל מקום נעשה חליפין דשפיר הוא דומיא דנעל דחשוב כלי כדפרישנא לעיל מתוך שראוי לנוקבן וכו'. הרא"ש.

ובתוספות שאנץ מסיים וזה לשונו: ומאן דממעט לה הכא משום דכיון דצורתא עבידא דבטלה שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הוה ליה כדבר שאינו מסויים ושלם ממעטים דבר שאינו מסויים מדכתיב נעל.

נפק לאפיה עד תווך כי היכי ולא לגמרוה טענתא במתא לאחזוקי בהו לנפשיה וכתב רבינו חננאל כי היכי דלא ליחזיק בסיפא דביתיה הוא דנפק לאפיה דאמר רבא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבה מקרקעי גבי מטלטלי. עד כאן. הרמ"ך.

וקשה לפי זה אף על גב שלא החזיק אסיפא קנה על ידי שטר דקרקע נקנית בשטר ועל כרחך קודם שהלך לבי חוזאי קנה האסיפא דאי לאו הכי מאי עבד אם כן לא קנה מעות ולא עבד ולא כלום. ועוד למה יצא לקראתו בשביל כך יאמר בפני עדים שהוא חוזר בו עד שלא החזיק ועוד מה היה חושש אם יחזיק באסיפא הא פסקינן במרובה גבי אדרכתא והלכתא שליח שויא. תוספות שאנץ.

רב פפא הוה ליה תליסר אלפי זוזי בי חוזאי:    לפי הספרים דגרסינן בבבא קמא הוה מסיק יש לתמוה היכי אקנינהו ניהליה ואנן נמי היכי כתבינן הרשאה אמלוה הא אמרינן בפרק מי שמת מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ארכבה אתרי ריכשי הרי היא כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתו לפלוני מכלל דבריא לא מצי אמר ואפילו בקנין דבקנין מיירי. ועוד אמרינן התם לעיל למימר דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע והאמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני אף על גב דליתא בבריא.

וכי תימא דהתם מיירי בהלוהו מטבע שאין נקנה בחליפין אבל בהלואת שאר דברים דמיקנו בחליפין מהניא הרשאה אגב קרקע והתם בקנין דוקא מיירי ואין מטבע נקנה בחליפין. אם כן אמאי איצטריך לשנויי דהואיל ויורש יורשה אי נמי במעמד שלשתן הוה ליה למימר איתא בבריא אגב קרקע. ועוד אי טעמא התם משום דאין מטבע נקנה בחליפין בחנם נקט הלואתו לפלוני דהוה ליה למימר מטבעותיו לפלוני.

ואומר רבינו תם דכך תקנת חכמים שיוכל לעשות שליח לענין הרשאת מלוה אף על פי שאין יכול להקנות וסמך לדבר מהא דאמרי נהרדעי במרובה לא כתבינן אדרכתא למטלטלי דכפריה ומיירי במטלטלי דגזלי דהא מחתי עלה ההיא דרבי יוחנן דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדישו וטעמא דכפריה דמחזי כשיקרא הא לא כפריה כתבי והכי הלכתא כדמוכח בבכורות בפרק יש בכור ובשבועות פרק שבועת העדות אלמא דיכול להרשות אף על פי דאינו יכול להקנות כמו שאינו יכול להקדיש כדאמר רבי יוחנן אף על פי כן יש לחלק דאף על פי שאינו יכול להקדיש יכול להקנות כי ההיא דפרישית בפרק המוכר את הספינה גבי קני לך איהו וכל שעבודיה.

איתיביה רבי אבא לעולא הרי שהיו חמריו ופועליו וכו':    אי אמרת בשלמא בחליפין שפיר דבתורת חליפין יהב ליה הדינר ואקני ליה האיך דינר וטריסית וכעין מתנה היא אלא אי אמרת בדמים כיון שנתחייב זה להשלים לו דינר וטריסית ואחריותו עליו עד שיגיע לידו הויא ליה הלואה ואסור אבל בתורת חליפין אין אחריותו עליו שאם נגנב או אבד אחר החליפין אין לו עליו כלום. הראב"ד.

וזה לשון רבינו חננאל: איתיביה רבי אבא לעולא מהא דתני בתוספתא הרי שהיו חמריו ופועליו תובעים אותו לשוק וכו'. עד ואני אעלה לך יפה דינר טריסית ממעות שיש לי בבית יש לו מעות מותר אין לו אסור. פירוש דינר זולתי טריסית דתנינן בתוספתא אוכל פועל קשות ואפילו בדינר כותבת ואפילו בטריסית ואי סלקא דעתך אין מטבע נעשה חליפין הוה ליה הלואה ואסור ליטול ממנו טריסית בדינר יפה ששוה יתר מן הדינר שנתן לו.

ופרקינן בפרוטות שנינו. פירוש טריסית הן מעות דלית להו טיבעא שהן חשובין כפירות ודייקינן מדקתני יפה דינר טריסית כלומר תן לי ואני פורע לך פרוטות שהן טריסית ששוין דינר יפה ולא קתני אני פורע לך דינר יפה שמע מינה דמי דינר אמר לו ולא דינר ממש אלא פרוטות שקונין אלו ואלו. ובא רב אשי ופירק פירוק אחר לעולם מעות יפות נינהו וכיון דאית ליה מעות שרי ואף על פי ששוין בשעת הפריעה יתר כסאה בסאה דאם יש לו מותר. עד כאן.

בפרוטאות שנינן דליכא עלייהו טיבעא:    פירש הקונטרס מעות נתשת שהן עדיין בלא צורה כעין אסימון של כסף. וקשה דאכתי היאך נעשה חליפין הא טעמא דאין מטבע נעשה חליפין משום צורתא דעבידא דבטלה וחשיב כדבר שאינו מסויים כדפירש הקונטרס לעיל דכיון דסוף הצורה ליבטל הוה ליה כמו שאין בו צורה וכל שכן היכא דאכתי לית ביה צורה כלל כגון אסימון דטפי הוה ליה דבר שאינו מסויים.

ולכך נראה דאין להזכיר דבר שאינו מסויים ועיקר הטעם תלוי במאי דדעתיה אצורתא וצורתא לא חשיבא כיון דעבידא דבטלה. אבל היכא דלית בה צורה כלל דלאו דעתיה אצורתא ועשה חליפין דחשוב הוא כלי כיון דראוי לשקול בו או לנוקבו לתלותו בצואר דאף על פי שאין בו צורה ראויה היא לכך ואפילו לא יהא ראוי לתלות בלא צורה כיון דחסרון מועט הוא מה שחסר צורה לא חשיב חסרון לבטלו מתורת כלי. משאנץ.

דייקא נמי דקתני יפה דינר:    תימה למורי הר"ר פרץ היכי מוכח דמיירי בפרוטטות דילמא לא מיירי אלא בפרוטות ומשום הכי לא קתני דינר יפה דאינו רוצה לומר דימסור לו דינר אלא רוצה לומר שימסור לו פרוטות שוה דינר וטריסית. ונראה לי דאם כן הוה ליה למימר ואני אעלה לך מעות בדינר יפה כדאמר גבי חנוני ומדקאמר ואני אעלה לך יפה דינר אלמא בפרוטטות עסקינן והכי קאמר ואני אעלה לך מידי דהוה כמו מטלטלים שוה דינר וטריסית. עד כאן תלמיד הר"פ.

והריטב"א תירץ וזה לשונו: ויש לומר דהא מסתמא פרוטות הוא מקבל מן השלחני והיינו דאמר לו תן לי בדינר מעות ואם כן אמאי איצטריך ליה למימר יפה דינר אלא ודאי משום דדידיה פרוטטות נינהו וקשיא לי ניחא דבעל הבית אבל מנא לן דמאי דנקיט משולחני הוי פרוטטות והא תן לי בדינר מעות קאמר ליה. ויש לומר דכיון דאיהו אמר ליה ואני אעלה לך יפה דינר דהיינו פרוטטות איהו נמי לא בעי למיתן ליה אלא פרוטטות. עד כאן.

ולא תני דינר יפה:    כתוב בתוספות הא ממעות שיש לי בביתי קתני וכו' פירוש ומעות לאו היינו דינרים דשש מעות דינר ועל כרחך הא דאמר יפה דינר פירושו מעות שוות דינר. גליון.

רב אשי אמר לעולם בפרוטטות וכו':    ולאו משום כדאיירי מעיקרא שהשולחני נותן פרוטות והוא מחזיר לו פרוטות דהיינו רבית גמורה וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש ומייתי ראיה מהלוני כי היכי דשרינן סאה בסאה וכו' ומיהו קשה דהוה ליה לאיתויי מתניתין דפרק איזהו נשך דתנן היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש דאיירי במקח וממכר ומשמע דכיון דאית ליה מצי למיזל גביה. ויש לומר דבפוסק על הגדיש לא שרינן אלא למפסק עמו בשעת הלקוטות אכל לפסוק שוה שתא בחמשא לא כיון דאכתי לית ליה כי עדיין צריך תיקון ואי מוזיל גביה כולי האי מיחזי כי אגר נטר אבל בשיש לו בעין אלא שמחוסר ביאת בנו או הבאת מפתח מותר דרך מקח וממכר אפילו שוה חמשה בארבעה כמו סאה בסאה דרך הלואה. הרא"ש.

ובתוספות שאנץ מסיים וזה לשונו: ואפילו לרב נחמן אמר שמואל דאסר בסוף איזהו נשך דפסיק כהלל שאוסר בהלואה סאה בסאה אפילו בעד שיבא בני וכו'. או עד שאמצא מפתח דרך מקח וממכר היה מודה דשרי טפי. תדע דההיא אמרה רב נחמן גופיה והיכי קאמר נעשה כעי שיבא בני ושרי הכא במקח וממכר לכולי עלמא אפילו מוזיל לגביה מחמת הקדמת המעות כי היכי דשרי סאה בסאה לרבנן דהלל. ולמאי דפירש רשאי דלא שריא בפוסק עמו על הגדיש אלא דוקא כשער הלקוטות צריך לומר כי כל אותם המנויים שם כגון על הבצים של יוצר ועל הסיד מששקעו בכבשן יש בהן ענינים דהוו כעין שער הלקוטות ובקונטרס פירש דודאי מיירי בפרוטטות כדקתני יפה דינר ומיהו טעמא לאו משום דנקנה בחליפין אלא מיירי שפיר בתורת דמים וכי תימא הוה ליה הלואה ואסור לא קשיא דכיון שיש לו בביתו מעות הוה ליה כאומר הלויני עד שיבא בני וכו' ולא נהירא דכי מותר להלות סאה בסאתים במקום שיש לו הא ודאי לא דכי מותר כי יש לו היינו דוקא סאה בסאה דלא הוי אלא מדרבנן אבל הכא דנקיט יותר ממה שהלוה לו הוי רבית דאורייתא. ועוד קשה דלמה נקט בברייתא בפרוטטות הא בלא פרוטטות נמי מותר לפירוש הקונטרס. לכך נראה דהכי פירושו דלעולם פרוטטות דוקא כלומר אותם של בעל הבית וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש. תלמיד הר"פ.

וזה לשון גליון: נעשה כאומר הלווני וכו':    ואין להקשות לפי זה מה צריך להעמיד בפרוטטות הא אפילו מעות גמורין היה הדין כך. דיש לומר דדוקא בפרוטטות שרי דהוא דרך מקח וממכר אבל מעות גמורים היו דרך הלואה ואסור דהוי סאה בסאתים. עד כאן.

וכתב הראב"ד וזה לשונו: רב אשי אמר לעולם בדמים וכו':    יש בבני הדור שאומר שמותר להלות ברבית אם יש לו מעות בתוך ביתו וסומך דבריו על זה שאומר רב אשי. וכמה הוא טועה שלא מצינו זה ההיתר כי אם לסאה בסאה כדתנן לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטים וכו' אבל אומר הלויני עד שיבא בני וכו' ואמרו בגמרא יש לו סאה לוה עליה כמה סאין אבל לא ראינו לעולם שהתיר ללות ברבית במקום שיש לו בתוך ביתו והכא משום דדרך מקח וממכר הוא והאי דקאמר הוה ליה הלואה ואסור הוה ליה כהלואה קאמר ולאו הלואה ממש היא עד כאן. שמעתא דכל הנשום

תא שמע כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו:    כך הגירסא בכל הספרים. והא דנקט נתחייב זה ולא נקט זכה זה אתא לאשמועינן דכיון שמשך אחד מהן קנה חברו ונתחייב בכל אונס שיארע בחליפיו למימר דבאחריותיה דידיה קאי ולא באחריות בעלים הראשונים וכן פירש רש"י. הריטב"א.

כתוב בתוספות ללף הוי פירוש מחליף פרה בהנאה וכו'. ואין להקשות ללוי איך יישב הא דאמר לעיל אמר לשולחני תן לי בדינר מעות וכו' דיש לומר דלוקמא כרב אשי דאוקמה בדמים ונעשה כאומר הלויני וכו'. גליון.

וכתב הרא"ש וזה לשונו: והא דתנן המחליף פרה וכו'. ככתוב בתוספות. ומיהו אין אנו צריכין לדוחק זה דפלוגתא דתנאי היא לקמן וגם לפירוש רבינו תם דמפרש לקמן דשוה בשוה קונה בכל דבר ניחא. עד כאן.

שמע מינה מטבע נעשה חליפין ובמה יש להכיר אם נתנו בתורת חליפין או בתורת וכו':    רש"י פירש בתחלת הסוגיא אף על גב דמעות אינם קונים הני מילי בשנתנן בתורת דמים כדרך מקח וממכר אבל נתנן בתורת חליפין וכו' משמע מתוך לשונו שפירש בתורת חליפין. ונראה דאפילו בסתמא כמו שכתבו התוספות.

והריב"ם פירש דחליפין היינו כשאומר הלוקח כך וכך מעות אלו בחפץ זה ושניהם בעין ונותן לו המעות אז נקנה החפץ על ידם אבל כשאומר לו חפץ זה בכך וכך מעות ובשעת נתינת המעות לא הזכיר קנין החפץ אז הם דמים ולא חליפין והביא ראיה מדאמר רב הונא מכור לי באלו קנה משום דהוה חליפין ומסיק דחליפין מקפד קפדי אלמא אף על גב דקפיד בשיעור הדמים חשיב חליפין. ונראה דאין זה ראיה דאדרבה קשה לדבריו דהתם מחלק בין דמים לחליפין דכל חליפין מקפו קפדי וקנו אבל דמים דוקא דאמר באלו דאין מקפיד עלייהו אבל אם דקדק בחשבון המעות הוי כדמים בעלמא ולא קנו. הרא"ש.

כל הנשום דמים באחר:    פירש רש"י כל שרגילין לשום אותו כשנותנים אותו דמים באחר דהיינו מטלטלין שאין דרך לתת אותם דמים באחר אלא בשומא. אבל רבינו חננאל פירש כל המטלטלין ששמו אותם כשנתנום דמים באחר כיון שזכה וכו' משום דכיון ששמו אותם סמכא דעתיה אבל אם לא שמאום בדמים לא סמכא דעתייהו ולא קנה ופסק הלכה כן.

ואיכא למידק דאם כן היינו חליפין ומקפיד עליה. ויש לומר דחליפין ומקפיד עליהם היינו ששמו שזה שוה כזה אבל כאן שלא שיהא מקפיד בהשואת שניהם אלא בשומתו כמה שוה כדי שידע כמת שוה וכמה מוזיל ובכמה מחליף. ומכל מקום תמהני מדקאמרינן מכור לי באלו דהשתא לא ידו כמה נינהו כלל ואמרינן עלה דמים ואין מקפיד עליהם הא אמרינן דקני חליפין ומקפיד מאי משמע דחליפין ואין מקפיד עליהם כענין מכור לי באלו שאינו מקפיד כלל פשיטא ליה נמי דקני ולא מיבעיא אלא במקפיד וצ"ת, הרשב"א.

ותמהני על פירוש רבינו חננאל דהא אסיקנא בענין קדושי אשה דשיראי לא צריכי שומא ואף על גב דאשה לא בקיאה בשומא. ואיכא למימר דשאני אשה דניחא לה בכל דהו וכיון ששוין פרוטה מקודשת דהא גמרה ומקניא נפשה בגוף השיראין אבל בחליפין דרכן של בני אדם להקפיד הילכך יכול לטעון ולומר סבור הייתי ששוה יותר וכל זמן שלא שמאום לא סמכה דעתייהו. אבל עדיין לא נתברר לי דין זה ולא ידעתי מנין לו.

ומצאתי בירושלמי במסכת קידושין דמתניתין כל הנעשה דמים וכו' תמן תנינן כל המטלטלין קונים זה את זה רבא בר הונא בשם רב ואפילו צבור בצבורין. אמר רבי אלעזר לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר ובלבד דבר שהוא צריך לשום אתיא דרבא בר הונא כרבי יוחנן ורבי אלעזר כשיטתיה דתניא תמן האחין השותפין חייבין בקלבון פטורים ממעשר בהמה אמר רבי אלעזר והן שחלקו גדיים כנגד תיישים תיישים כנגד גדיים אבל אם חלקו וכו' אמר רבי יוחנן ואפילו חלקו גדיים כנגד גדיים וכו' ופירושו דתנן כל הנעשה דמים דהיינו הנשום והיינו כל המטלטלין ואתא רבי אבא בר הונא ופירש שאפילו צבור בצבור שהן שוין ודמיהן שוין צריך לעשות דמים ולשוממן ואם לאו לא קנה ורבי אלעזר סבר לא שנו אלא בדבר שהוא צריך לשום שהוא נעשה דמים אבל דבר שוה אינו צריך שומא שאינו נעשה דמים ואתיא דרב הונא כרבי יוחנן דאמר גבי אחין אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים לקוחות הן וכיון שכן צריך לשומם שהן דמים ורבי אלעזר לטעמיה דאמר הן חלקו משעה ראשונה שאין אלו נעשים דמים לאלו אף כאן אין צריך לשומא ומכאן סיוע לדברי רבנו חננאל. הרמב"ן.

דף מו עמוד ב[עריכה]

מאי כיצד:    פירוש דבשלמא לדידן אף על גב דמתניתין כללא הוא לכל הנשום בין קרקעות בין מטלטלין פריט בחד מינייהו והוא הדין לאידך אבל לדידך דמפרשת לה לרישא במטבע דוקא מאי כיצד. הכי קאמר ופירי נמי עבדי חליפין. כלומר כשם שמטבע נעשה חליפין ולא חיישינן לבטול צורתו כך פירי נמי עבדי חליפין ולא חיישינן דלא מקיימי דומיא דנעל כיצד החליף שור וכו', הריטב"א.

הכי קאמר ופירות נמי עבדי חליפין:    פירש הקונטרס כל המטלטלין אף על פי שאינו כלי עבדי חליפין והכי מפרשינן לה כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע אם נתן בתורת חליפין כיון שזכה זה נתחייב זה בתליפין כיצד חליפין ומהו חליפין כגון המחליף שור בפרה ואשמעינן אגב אורחיה בסיפא דפירי נמי עבדי חליפין. ואף על פי שדחק בקונטרס ליישב הכיצד אפילו נאמר כל הנעשה כמשמעו דהיינו מטבע מכל מקום אין בטל דהגמרא משום דאתי בפשיטות טפי לפי מה שפירש רב יהודה כל הנשום. משאנץ.

כיצד החליף בשר שור בפרה וכו':    ונראה דשור ופרה חיים הוי כלי חשוב וכו' ככתוב בתוספות. והשתא הא דקאמר הכא הניחא לרב ששת וכו' אלא לרב נחמן וכו' כולה סוגיא קיימא למאי וסלקא דעתין מעיקרא אבל לרב יהודה דמפרש כל הנשום אתיא שפיר אפילו לרב נחמן כיון שנאמר החליף ממש שור בפרה ולא נאמר בשר דשור ופרה כנעל חשיבי כדפירש.


ואם תאמר ולמה דוחק ליישב דברי רב נחמן ורוצה לומר למאי דסלקא דעתין מעיקרא הא קיימא לן דאין מטבע נעשה חליפין. ויש לומר משום דרב ולוי דפליגי לעיל במטבע אי נעשה חליפין או לא הם אמוראים קדמונים ולא מצינו שנחלקו רב ולוי בפירות ואם לתריץ חד מינייהו נצטרך לומר ופירי נמי עבדי חליפין אם כן יש ללמוד דפירי לא עבדי חליפין ולא מצינו שנחלק עליו בכך דלא אפשר לפרש כרב יהודה דאמר כל הנשום דכל הנשום משמע לאפוקי מטבע שאין צריך לשומו ואיהו סביר ליה דמטבע נעשה חליפין. וכשיטה זו פירשו גם רבינו חננאל ושערים דרבינו האי.

עוד יש ליישב כולה סוגיא אפילו לפי המסקנא דתירצנו כל הנשום ואף דפשוטה דכל דקתני או כל הנעשה או כל הנשום אתא לרבויי שום דבר דאי כל הנעשה תנן אתא לרבויי שום מטבע גרוע שאין לו שום חשיבות שבעולם אלא חשיבות צורה וצורתא עביד דבטלה וא"ה נעשה חליפין או אתא לרבות שהוא טבעא יותר מכל השאר כדמשמע בריש פרקין ואי כל הנשום תנן אתא לרבויי פירי. ומיהו לפירוש זה לא נהירא אלא לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד דמכיצד לא דייק אלא מכל ונראה מאי איכא למימר וכן יש ברוב ספרים בפרק קמא דקידושין.

ומיהו ברוב ספרים כתוב מאי כיצד. ויש לדחות לפירוש זה דמשום הכי פריך מכיצד דמאחר שהוצרכנו להגיה בשר מלשון דכל הנעשה סברא הוא כמו כן להגיה בשר ללישנא. דכל הנשום אחרי שבא כל לרבות אפילו פירות שיהא השתא מפורש במשנה ריבוי של כל.

ומיהו אכתי קשה לדידן דקיימא לן אין מטבע נעשה חליפין כדמוכח בסוף שמעתין וקיימא לן נמי דפירי לא עבדי חליפין היאך נפרש משנתנה ויש לומר דנפרש כל הנשום דרב יהודה וכל דקתני לא יבא לרבות פירות אלא לרבות שיש דמים שהן כחליפין כמו שמפרש והולך. ופירוש זה דחוק כמו שפרשתי תחלה כרבי.

ורבינו תם מפרש שיש שלשה עניני קנין ונפקי מקרא דעל הגאולה דדרשינן לקמן גאולה זו מכירה תמורה זו חליפין לקיים כל דבר שלף איש נעלו מי נתן למי וכו' ומטעם זה אומר רבינו תם דלרב נחמן אתי שפיר לישנא דכל הנשום אף על גב דשור וחמור חשיבי פירי וכן המחליף פרה בחמור דהשואל דבחליפין שוה בשוה מיירי וכולהו פירכי דשמעתין למאי דסלקא דעתין מעיקרא ואם תאמר אפילו למאי דסלקא דעתין מעיקרא מאי קשיא לרב נחמן נוקמה שוה בשוה יש לומר דמשמע ליה ופירי נמי עבדי חליפין כעין חליפי מטבע דאיירי בהו דהוו בתורת נעל ואף על גב דלמאי דמשני יש דמים שהן כחליפין לא הוו בתורת נעל כמטבע דרישא אלא בתורת דמים מכל מקום בהא דמיא לרישא דאיירי בקנין מטבע. ואומר רבינו תם דאותו קנין של שוה בשוה נוהג בכל דבר לכולי עלמא במטבע ופירות והוי ככליו של קונה ואפילו ללוי דאמר חליפין בכליו של מקנה.

ואם תאמר היכי דייק שמע מינה מטבע נעשה חליפין דילמא שוה בשוה קאמר שנעשה חליפין לכולי עלמא. וצריך לומר לפירוש רבינו תם דאין נעשה חליפין משום שהוא שוה בשוה אלא בכל כיוצא בו כגון מטבע במטבע ופירות בפירות אבל מטבע בטלית לא. ולשון כל הנעשה דמים באחר משמע ליה בחפץ אחר כגון פרה וטלית שהמטבע נעשה דמיו של זה. ולעיל בריש שמעתין דפריך למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין ממתניתין וברייתא דהזהב קונה את הכסף לא הוה מצי לשנויי בחליפי שוה בשוה דלא מהני מטבע ופירות אלא בכיוצא בו דוקא.

ואם תאמר ולמאן דאמר דפירי ומטבע נעשה חליפין כדבעינן למימר הכא למה נכתבו אותן חליפין של שוה בשוה דלא צריכינן להו כלל. ויש לומר דאצטריך ללוי דאמר בכליו של מקנה אי נמי לדבר שאינו מסויים כגון חצי רמון וחצי אגוז דלא מהני בתורת נעל וכן למדו האי כיוצא בו. אי נמי לאקנויי בחליפין דאף על גב דאפילו למאן דאמר מטבע נעשה חליפין מכל מקום אינו נקנה בחליפין כדאמרינן לעיל בחליפין שוה בשוה מיהו נקנה.

ומיהו לענין מטבע אי נראה שיוכל להתקיים פירש רבינו תם מדאצטריך לשנויי בסמוך בדינרא אניקא ואניגרא ולעיל בפרוטטות דלוקמה שוה בשוה. וגם קשה ולמה דוחק לישני דברי ריש לקיש למאי דסלקא דעתין מעיקרא דקאמר על כרחך דרב ששת סבירא ליה לוקמה כדשני רב יהודא כל הנשום דלפירושו אין שייך לפרש כמו שפירשתי לעיל דלשון כל הנשום משמע למעוטי מטבע ודעל כרחך לאו למעוטי מטבע אתא כיון דאוקימנא שוה בשוה שגם במטבע שייך קנין זה. ומיהו יש לומר דשפיר ממעט מטבע שאין נעשה חליפין כשאין מטבע אחר כנגדו אלא מטלטלין כגון שור ופרה. עד כאן משאנץ.

אלא לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין ומטבע נמי לא קני מאי כיצד:    וקשה ולימא דמיירי כדאוקי לה רב יהודה דאמר כל הנשום דמים באחר ולא מיירי כלל מפירות וכי תימא דלישנא דכל הנשום נמי קשה לרב נחמן דכל הנשום משמע אפילו פירי. זה נוכל ליישב דאין למדין מן הכללות. ויש לומר להא דפירש ניחא דגרסינן שור ופרה דהוו פירי ואפילו אי הוה מיישב לה כדאמר רב יהודה דאמר כל הנשום מכל מקום יקשה לו מסיפא דהחליף שור בפרה דהיינו פירות כדפריך אלמא פירות עבדי חליפין אלמא קשה לרב נחמן. אבל קשה לרבינו תם דאם איתא דשור ופרה דבעלי חיים הוו פירי וכו' תלמיד הר"פ.

וזה לשון הראב"ד: אלא לרב נחמן דאמר כלי אין פירות לא ומטבע לא קני פירוש ומעות אינם קונות דבר תורה מאי כיצד כלומר שאם היו מעות קונות מן התורה היינו יכולין לתרץ ויש דמים שהן כחליפין כדמפרש לקמיה אבל אי סבר לה כריש לקיש דאמר מעות אינן קונות היכי מתרץ כיצד הכי קאמר כלומר כרבי יוחנן סבירא ליה וכולה כדמפרש ואזיל. עד כאן.

וכתב הרמב"ן וזה לשונו: אלא לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי תליפין מאי כיצד. ותמהני על שיטת רש"י דהכא לאו אעיקר מימרא דרב נחמן קיימין כי היכי דנקשי ממתניתין לרב נחמן אטו משום דמייתי לה הכא למקשי מינה לרב ולוי איכפל גמרא למקשי מינה לכולי עלמא ואם תאמר משום דסוגיין איתא בקידושין אעיקרא נקט לה הכא אגררא אכתי קשיא כיון דמתניתין גופה קתני שור ופרה עבדי חליפין דהיינו פירי היכי אמרינן בגמרא הניחא לרב ששת אלא לרב נחמן וכו' הוה ליה למימר נימא תהוי תיובתיה דלא אמרינן בגמרא הניחא אלא בפירוקי דאמוראי שאם היו רוצים להקשות על אותו פירוק מדברי רב נחמן היו אומרים הניחא וכו' אלא לרב נחמן מאי איכא למימר כלומר אין פירוק זה כלום אבל מאחר שמשנתינו גופא קשיא עליה דרב נחמן לא הוה ליה למימר הניחא וכו' וזו הדרך פשוטה בתלמוד וקאמרי מאי כיצד והוה ליה למימר היאך שור ופרה עושין חליפין אלא ודאי משמע דלא קשיא ליה אלא לשון כיצד.

ותו קשיא עליה הא דתביא לקמן היה תפוס פרה ועומד וכו' ודייקינן שמע מינה חליפין ומקפיד עליהן לא קנה ומאי קושיא שאני התם משום דפירי נינהו ורבא נמי דפרקה משום דלא הוי משיכה מעלייתא למה ליה למימר הכי לימא משום דסבירא ליה כרביה דהוא רב נחמן בר יעקב ומאן דפריק דרבא נמי סבר פירי לא עבדי חליפין אלא הכא היינו טעמא דאוקמה כגון דלא הוי משיכה מעלייתא משום דכיון דאמר פרתך בכמה בכך וכך הוו להו דמים שהן כחליפין וקנו טעה דהא אמרינן השתא דחליפין ומקפיד עליהן חליפין נינהו דאטו חליפי דקרא בשופטני עסקינן דלא קפדי.

וכי תימא מאי חליפין ומקפיד עליהן דאמר אם שוה זה כזה אבל לא אמר בכך וכך לא סלקא דעתך דהא מייתינן עלה תא שמע מברייתא דקתני בכך וכך ובר מינה דההיא דמעיקרא הכי איבעיא לן אי נימא חליפין ומקפיד עליהן חליפין נינהו וקני או דילמא הואיל והקפיד עליהן הוו להו מעות ואינן קונות עד שימשוך גם השני וכך פירש רש"י ושמע מינה דאי שוינהו דמים מטבע הוא ואינו קונה והא מילתא שכיחא היא וגזור בה רבנן ועוד מצאתי בירושלמי מפורש תמן תנינן כל הנעשה דמים וכו' אמר רבי יוחנן לא שנינו אלא שור בפרה או חמור בשור הא צבור בצבור לא קנה רב ירמיה בשם רב אמר אפילו צבור בצבור קנה פירוש צבור פירות ושמע מינה דשור ופרה וכל בעל חיים לענין חליפין מטלטלי נינהו וקנו.

הילכך מחוורתא דשמעתא דאמאי דקסלקא דעתין מעיקרא רהטא כולה שמעתא וכו' כמו שפירשו בתוספות. ואקשינן לרב נחמן מאי איכא למימר כלומר והיכי מצינן לאוקמי מתניתין דלאו כהלכתא ולמקשי מינה לרב וללוי לדידן נמי קשיא ועוד תפשוט דרב נחמן סבר מטבע לא עביד חליפין דאי כל הנשום קתני מטלטלי בכלל ולא מטבע. ומפרקינן וכו' ואקשינן תו ולריש לקיש אי סבר לה כרב נחמן קשיא מתניתין והיכי לא אקשינן מינה לריש לקיש דאיהו ודאי כרב נחמן סבירא ליה. ואי קשיא לך למה ליה לאוקמי לריש לקיש כרב נחמן לימא כל הנשום נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה דהיינו מטלטלי. לאו מילתא היא דהשתא מטבע קתני רישא ולא אמרינן דעתיה אצורתא כל שכן שאר מטלטלי ובעלי חיים דקנו.

ויש מקשים היכי קסלקא דעתין לרב ששת דבשר עביד חליפין הא לאו דבר מסויים הוא. ולאו קושיא היא דכל שהוא בשלמותה דבר המסויים מקרי ולא אימעיט אלא חצי דבר. אי נמי קסלקא דעתין דרב ששת לא ממעט דבר שאינו מסויים דהא לא שמעינן ליה דאמר הכי. ויש לומר דהכי קאמר לרב ששת ופירי נמי עבדי חליפין דבעלי חיים פירי נינהו.

ואי קשיא לרב נחמן מאי איכא למימר הא על כרחך לדידיה ליכא למימר דקסלקא דעתין דבעלי חיים הוו פירי דעל כרחך לא קנו. וכאן יש מקום להקשות ולימא דהכי קתני ובעלי חיים נמי עבדי חליפין. כיצד וכו' וקמשמע לן דלאו פירי נינהו. איכא למימר תנא לא מספקא ליה מאי ניהו פירי ומאי ניהו מטלטלי ולא אצטריך לאשמועינן הכי. ועוד דהוה ליה למתני מקמי הכי דפירי לא עבדי חליפין. עד כאן.

כתב הגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות וקשה דאם כן הכי נמי מסתברא לא קאי לפי המסקנא וכו'. מיהו רש"י יישבו לקמן דפירש יש דמים שהן כחליפין והכי קאמר כל הנשום דמים באחר כל המטלטלים שאדם שם לחברו וכו' ומיהו עדיין מקשים התוספות שפיר דנהי דלמאי דקאמר יש דמים כחליפין מתיישב שפיר כל הנשום מכל מקום גם כל הנעשה מתיישב בטוב והכי קאמר כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע כיון שזכה זה וכו' כיצד פירוש כיצד קונה אותו מטבע והזכרנו בכל הנעשה כגון החליף דמי שור בפרה ולא בנתן המטבע עצמו ואם כן לא יתיישב הכי נמי מסתברא דמשמע דצריך לומר כל הנשום דהא כל הנעשה מתיישב וכן משמע כפירוש רש"י בקדושין וכן משמע כאן בתוספות רשב"א ז"ל.

ואין להקשות אם כן גם לפירוש התוספות לא קאי הכי נמי מסתברא כי נוכל לפרש כל הנעשה כרפירשנו דיש לומר לפירוש התוספות נוכל לומר דרב נחמן לא יאמר יש דמים אלא יאמר כדקא סלקא דעתין מעיקרא כל הנשום דוקא כגון כלים דהיינו כדמפרש כיצד החליף שור בפרה דאינהו הוו כלים ולמעוטי פירי ומטבע למאן דאמר מטבע אין נעשה חליפין ולא חשיב לקמן אלא שרב נחמן יוכל למצוא יישוב גם למאן דאמר מטבע נעשה חליפין שלא יצטרך לומר כל הנעשה כי כל הנשום משמע למעוטי מטבע כדפירשו תוספות ואם היה צריך לומר כל הנעשה אז היה צריך לומר ופירי נמי דאם לא כן יקשה סיפא ואם כן אידך לא הוה פליג בזה כדפירשו התוספות וכיון דאשכח ישוב אליביה כדמסיק יש דמים וכו' אז מצי סבר שפיר לפי האמת דמתניתין כפשטה כל הנשום כדפירש דהא קיימא לן אין מטבע נעשה חליפין כדמסיק לעיל ואם כן לרב נחמן קאי הכי נמי מסתברא לפי האמת ולא יאמר יש דמים אלא כפשטה וכמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין כדפירש. אבל לפירוש רש"י לא מצי קאי לפי האמה כל הנשום לרב נחמן כפשטה דהא איהו פירש דשור ופרה פירי נינהו ולדידיה פירי לא עבדי חליפין וכיון דצריך לומר יש דמים וכו' אז יתיישב כמו כן בטוב כל הנעשה כדפירש כמו כל הנשום ואם כן לא קאי הכי נמי מסתברא.

עוד כתוב בתוספות ועוד דתניא לקמן פרתך בכמה בכך וכך תקשי לרב נחמן וכו'. פירוש דלא מצית למימר דהא דאמר לא קנה היינו משום דפירי לא עבדי חליפין דאם כן למה ליה למימר פרתך בכמה בכך וכך וכל אותו אריכות לימא המחליף פרה בחמור לא קנה אלא על כרחך נקטיה לדקדק דוקא בכהאי גוונא לא קנה או משום דמקפיד או כדמסיק בפרה וטלה הא החליף פרה בחמור בפשוט קנה.

עוד כתוב בתוספות דלא מצי מיירי בדמים. היכי הוה מצי למימר היכא דאמר ליה בחמור פרה וטלה ומשך הפרה דלא קנה בעל החמור את הפרה כדקאמר בברייתא בשלמא אי לא איירי בדמים ניחא דכיון דבעל הפרה לא קנה את החמור עד שימשוך גם הטלה דהא חמור בפרה וטלה אמר לו ולא מצי קני חצי החמור בפרה לחודה לכך גם הפרה אין נקנית לבעל התמור אבל אי איירי בדמים שמכר לו פרה וטלה בדמים בסכום אחד ובאותן דמים רוצה לקנות את התמור אם כן כשמשך בעל החמור את הפרה אז מיד קנה הפרה ונתחייב לזה דמיה דמי הפרה.

עוד כתבו בתוספות בדיבור המתחיל: ולרב נחמן. אלא ודאי קרא דמייתר לשוה בשוה לפירי אתא וכו' ואין להקשות אם כן למאן דאמר פירי עבדי חליפין אז לא יצטרך לפירי אם כן נימא דלמטבע אתא למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין ונימא דלדידיה שוה בשוה אהני אפילו במטבע ואם כן לקמן מריש לקיש דאמר אפילו כיס מלא מעות הא אסיקנא דריש לקיש כרב ששת סבירא ליה דאמר פירי עבדי חליפין אם כן לוקמה בשוה בשוה וכך משמע דלמאן דאמר פירי עבדי חליפין דאפילו אי אין מטבע נעשה חליפין מכל מקום שוה בשוה מהני חדא דמוכח כדפירש ועוד מאחר שהקשה תוספות למאן דאמר בין פירי בין מטבע עבדי חליפין קרא למאי אתא משמע אבל למאן דאמר מטבע לא עבדי חליפין ניחא. ועוד דסברא הוא דלא גרע מטבע שאינו מסויים דמרבינן שוה בשוה כדפירשו תוספות.

ונראה דלכך לא אוקמיה בסמוך בשוה בשוה משום דקיימא לן כרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין וקיימא לן נמי אין מטבע נעשה חליפין ואילו אוקי מתניתין אפילו לריש לקיש כל הנשום כפשטה כגון שור בפרה דהוי כלו וכיון וסבירא ליה דפירי לא עבדי חליפין אם כן צריך קרא לשוה בשוה דפירי אבל מטבע אפילו שוה בשוה לא לכך צריך לאוקמי באניקא ואניגרא. והא דקאמר דריש לקיש על כרחך כרב ששת סבירא ליה היינו דוקא למאי דקסלקא דעתין כדפירשו תוספות. עד כאן.

כתב הרמ"ך וזה לשונו: באתרא דלא סאגו בין דינרי זהב בין דינרי כסף בין פסלתו מלכות בין פסלתו מדינה כדין פירי דיינינן להו לכולהו ומקנו בחליפין והן נעשין חליפין דבר זה צריך עיון. וכן נראה כמ"ש לפי מה שכתב רבינו הגדול בתשובה דפירי דקאמר רב נחמן דלא עבדי חליפין אפירי דמתאכלי הוא דקאמר אבל לא קאמר הכי בפירי דלא מתאכלי ונראה שדעתו לומר דכל ממון מטלטל פירא מקרי הילכך מטבע פסול פירא דלא מתאכיל הוא ואפילו לרב נחמן נעשה חליפין. עד כאן.

וזה לשון התשובה הנזכרת: מה שאמרו פירי לא עבדי חליפין פירי אלו הן הנאכלין ואין הפרש בזה בין אם ינתנו במקום הקנין או להחליף אותם באחרים שאין האחד נקנה במשיכת האחר והראיה שמה שאמרו פירי שלא כוונו בו אלא הפירות הנאכלין מה שאמרו בפירוש דבר זה כיצד החליף בשר שור בפרה או בשר חמור בשור ומאמר רב ששת שאמר כמנעל מה מנעל דבר מסויים אף כל דבר מסויים לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז דלא. יורה אותך גם כן שהפירות שנחלק בהם עם רב נחמן הם הפירות הנאכלים. הנה נתברר לך ממה שהקדמנו שהפירות הנאכלים אין קונין בהם ואין נעשה חליפין מן הראיה שזכרנו החליף בשר שור בפרה וכו'. עד כאן. מכלל תשובות הריא"ף המועתקות מלשון ערבי.

ויש דמים שהן כחליפין כיצד וכו':    פירשו הגאונים הראשונים כגון שמכר לו שור בכך וכך מעות ומשך את השור ונתחייב לו המעות ואמר לו לוקח פרה יש לי שאני נותן לך באותן דמים שיש לך אצלי וכן כתב רבינו חננאל בפירוש ורבינו בהלכות. וקשיא לן עלה הא דגרסינן בקידושין המקדש במלוה וכו' אלמא לא מקניא ארעא במלוה וכל שכן מטלטלי וכל שכן דהכא לא בעינא היא דלא קנה כלל שאין כאן דמים. ויכולני לפרש דמים שהן כחליפין כגון שמכר לו פרה בדמים וזקפן עליו במלוה ולא משך את הפרה ואתר כך אמר תן לי מעותי ומשוך פרתך שאני רוצה ליקח בהן חמור אמר לו חמור יש לי שאני נותן לך בדמי הפרה משך את הפרה ואמר לו קנה חמור בכל מקום שהוא בדמי פרה זו קנה דהשתא פרה גופא דיהיב ליה דמים נינהו ולאו מלוה היא.

ורש"י כתב כלשון הזה: שם לו השור בדמים על מנת שיתן לו זה פרה באותן מעות וכו' פירוש לפירושו מתחלה שם לו שור בדמים ממש ואחר כך נמלך ליתן לו פרה באותן מעות ואינו נכון. ואף בלשון רבותינו המפרשים שכבר משך ונתחייב בדמים. וכתב וכן ראיתי בנוסחא ראשונה בהלכות שהיה רבינו מפרש דמים שהן כחליפין כגון ששמו השור במאה זוז והפרה במאה זוז ואמר לו משוך אתה את השור במאה זוז ואמשוך אני את הפרה כיון שמשך בעל הפרה את השור נתחייב בעל השור בפרה וכו' הרי נתברר לך דפירי בפירי לא מיקנו אלא אם ישומו בכסף דלאו בתורת חליפין קנו להדדי אלא בתורת דמים כטעמא דרבי יוחנן וכו'. כל זה היה כתוב תחלה בהלכות. וחזר הרב ומחקו וחזר לדרך הפירוש שכתבנו למעלה. וכן בדין שזה הענין אינו דמים שהן כחליפין אלא חליפין גמורין ומקפיד עליהן הוא והרי מכל מקום עדיין לא נתחוורה שמועתינו וראינו לכתוב בכאן מה שמצינו בירושלמי בענין זה בקידושין ובפרקין דהזהב איתיה אבל משובש הוא. רבי בא רב המנונא רב אדא בר אהבה בשם רב מכר לו פרה בדמים דחקיה אמר ליה הב לי אילין פריטי. אמר ליה ומאי את בעי מנהון. אמר ליה ליקח לי בהם חמור. אמר ליה הרי חמור לפניך משך בעל הפרה את החמור לא נקנה הפרה. פירוש בשלא משך בעל החמור את הפרה שאין כאן חליפין שהרי מתחלה לדמים נתכוונו ודמים קבל עליו ליתן. עד כאן.

חמור מהו שתקנה רבי בא אמר נקנית רבי יוסי אמר אינה נקנית:    סבר רבי בא דאינון חליפין וליתינון חליפין. רבי מנא בשם רבי יוסי פעמים שתחלת מקח לזה ותחלת מקח לזה והיך עבידא מכר לו פרה בדמים סמכיה גבי טרפזיטא למחר אתא אשכחיה קיים תמן אמר ליה מאי את עבד הכא אמר ליה בעי אינון פריטי אמר ליה ומה את בעי מזבון מנהון אמר ליה ליקח לי בהן חמור אמר ליה הרי חמורי לפניך משך זה לא קנה זה משך זה לא קנה זה אלא זה קנה לעצמו וזה קנה לעצמו.

נוסחא אחרינא כל אחד ואחד נקנה בגופו. פירוש סמכיה גבי טרפזיטא המחהו אצל השולחני. ובבראשית רבה פרשה י"א (בר"ר, יא) פעם אחת זמנני בדלוסקיא והביא לפנינו טרפיזין טעון בט"ז מוטות ופירש הערוך שלחן כך נקרא השלחני טרפזיטא. ושוב מצאתי במדבר סיני רבה בפרשה ד' (במדבר רבה, ד) שקורא השלחני טרפזיטא כפירושו ומכיון שסמכו אצל השלחני נתחייב לו באותן דמים מעתה ונעשית מלוה ואין זה חליפין ולא דמים שהן כחליפין אלא כל אחד ואחד נקנה במשיכתו. נראה עכשו מן הענין הזה שאם לא סמכו אצל השלתני אלא שזקפן על עצמו במלוה לא קנה לעילם אלא אם כן משך את הפרה ואף בעל הפרה שמשך החמור לא קנה החמור שלא הקנה לו חמורו אלא על דעת שיקנה לו הפרה שהוא סבור שהן חליפין ואינן חליפין וכשסמכו כל אחד ואחד נקנה במשיכת גופו אבל שיקנה באותן דמים של הלואה לא.

ואף על פי כן לא נתברר דיננו שאין זו דומה לזו דהתם בירושלמי כיון שלא משך ממנו כלום אין כאן דמים אלא הלואה גרידא הוא ואפילו קנו מידו וכל שכן כשלא קנו שאין כאן לא הלואה ולא דמים וכשסמכו אצל שלחני אין אלו דמים אלא הלואה לפיכך הוא תחלת מקח לכל אחד. ומכל מקום אנו יכולין לקיים שטה דגמרא דילן בדמים שהן כחליפין במושך פרה והסמיכו אצל שלחני בדמים ולאחר זמן מכר לו חמורו באותן דמים וקבלן מיד השלחני דהוו בעין. וזה שלא האריכו בגמרא לפרש כן משום דמלוה להוצאה נתנה פלוגתא היא ומיפרשא בדוכתה להכי אמרינן סתם דקני בדמים דלא שכיחי כדקני כסף בקרקעות. ולפי מה שפירשו רש"י ורבינו יצחק ז"ל בקדשה בהנאת מלוה מקודשת שהוא באומר לה התקדשי לי בהנאה זו וכו' אף כאן אפשר לאוקמה באומר לו בהנאת אותה מלוה וכו' הרמב"ן.

ולדידי לא קשיא לי ואין צורך לזה אלא הכא במאי עסקינן כגון דאית ליה לשמעון ברשותיה הנהו חמשין זוזי שנתחייב לו מדמי השור ולא דמי למלוה דאית ליה רשות לאפוקה אבל הכא מעת שנתחייב לו דמי השור ואית ליה לא מצי לאפקינהו לא מחייב למיפרעינהו ליה מיד הילכך הוו כפקדון גביה והוי כנתינת מעות בעין. כן נראה לי. שיטה.

וזה לשון הריטב"א: הכי קאמר יש דמים שהן כחליפין פירש רש"י מכר לו שור וכו'. ואינו מחוור דאם כן היכי קאמר דהא מילתא דלא שכיחא. ועוד דבירושלמי פירשו היך עבידא מכר לו פרה בדמים סמכיה וכו' כלומר המחהו אצל שולחני למחר אשכחיה תמן וכו' עד אמר ליה הרי חמורי לפניך. עד כאן.

ומיהו בירושלמי פסקו דלא קנה ולא חשבי ליה להא מילתא דלא שכיחא אליבא דהלכתא וכן עיקר דהא לא עבדינן האי אוקמתא בגמרא דילן אלא למאי דסלקא דעתין מעיקרא ולהאי פירושא אתי שפיר מאי דקרי ליה מילתא דלא שכיחא. ע"כ.

רש"י פירש בתחלה שנתרצה ליתן לו הפרה אחר משיכת השור ואפילו הכי קנה כי הפרה נקנית לו בדמי שורו שהוא חייב לו אף על גב דהמעות בהלואה אצלו וכו'. כמו שכתבו בתוספות. ואחר כך פירש רש"י שנתרצה ליתן לו הפרה קודם משיכת השור ולא שיקנה הפרה במשיכת השור בחליפין דאין זה דמים שהן כחליפין אלא חליפין ממש אלא לעולם בדמי השור הוא קונה הפרה ולא פירש כן אלא ליישב הלשון כל הנשום דמים באחר כיון שזכה זה דמשמע דבשעת זכיית הראשון בשור נקנית הפרה לשני. הרא"ש.

מה שפירש רש"י דרישא וסיפא חדא מילתא היא ואיירי הכל בדמים שהן כחליפין לא נראה לי שהרי בא ליישב גם למאי דקסלקא דעתין מעיקרא דמטבע נעשה חליפין. לכך נראה יותר כפירוש בעל הלכות גדולות דבתרי עניני איירי רישא בקנין חליפין וסיפא בדמים שהן כחליפין. הרא"ש.

יש דמים שהן כחליפין בשערים דרבינו האי בשער י"ג פסק דהחליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור לא קנה משום דכולה סוגיא למאי דקסלקא דעתין מעיקרא ודברי רב יהודה עיקר כדקא דייקא נמי ופסק דהחליף שור בפרה או חמור בשור קני. משאנץ.

תנן כל המטלטלים קונין זה את זה ואמר ריש לקיש וכו':    אלמא מטבע נקנה בחליפין. אבל למטבע נעשה חליפין לא מצי לאקשויי דהא איכא כיס שהוא כלי ואי אמרת דהאי כיס מלא מעות דקאמר שיעורא הוא כאלו אמר צבור מעות בצבור מעות אם כן מלא למה לי וכיון דאמר קונין משמע בתורת חליפין. ועוד כיון דבעינן משיכה לפירות או מטלטלין אף על פי שמשך זה חמורו של זה אם האחר לא משך פרתו של זה אמאי קנה והלא הפרה גם היא מטלטלין ואם לא נמשכה במה תקנא הלא היא מחוסרת משיכה אלא ודאי כשהמטלטלים קונין זה את זה מפני שהן כחליפין שאין מקפיד על שווייהן ומשום הכי איבעיא לן לקמן חליפין ומקפיד עליהן בדמים מאי קנו או לא וקא פשיט רבא ואף על גב דמקפיד עליהן קנו מתורת חליפין שכל אחד נעשה כאומר לחברו לקנותו. הראב"ד.

הא דאמרינן מכור לי באלו כיון דלא קפיד כחליפין דמי לאו למימרא דמדין חליפין קני דדמים נינהו וכדאמרינן בסמוך דמים ואין מקפיד עליהן הא קאמרינן דקני ומדרבי יוחנן הוא דקנה כדאיתא במסקנא. וכן נמי לא דמו לחליפין לומר שחליפין לא קפיד בהו קאמר אלא משום דקיימא לן דחליפין קנו ודמים לא קנו אמרינן הכא דדמים כאלו קונין כמו שחליפין דעלמא קונין וכענין שאמרו לעיל יש דמים שהן כחליפין. הרשב"א.

ויש מביאין ראיה מכאן שאין אונאה בחליפין כי אולי הוא רוצה באותו חפץ ואף על פי שאינו שוה כשלו ואין זה טעם נכון דאטו בשופטני עסקינן דמחליפין ולא קפדי הא כל חליפין מקפד קפדי כדאיתא לקמן. וכי תימא דבמכר אמר רחמנא ולא בחליפין אם כן כל דבר שנקנה בסודר לא יהיה בו אונאה וזה לא אמרו אדם מעולם והכא הכי קאמר דאף על גב דאמר לו באלו דמשמע דחייתא דקטרי סבר וקביל יש לו עליו אונאה דהא מכור לי קאמר ועל דין מכירה ירד ולאפוקי מאידך דאמר שאין לו עליו אונאה משום דאמר לו באלו. מפי רבי. הריטב"א.

אבל הריא"ף כתב בתשובות שאלה מועתק מלשון ערבי: וששאלת אם יש בחליפין אונאה אם לא. מה שנראה מן התלמוד הוא שאין בהן אונאה וזה במה שאמרו מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה ואמרו קנה דבחליפין קנו ומחזיר אונאה דמכור לי באלו קאמר כלומר לפי שהיה בלשון מכירה מחוייב להיות בו אונאה והתורה גם כן מעידה על זה באמרה וכי תמכרו ממכר וגו' בממכר הוא דאזהר רחמנא בבל תונו אבל בחליפין לא אלא הדבר תלוי בהיותם מתרצים זה לזה ומה שנתרצו בו וקבלו אותו על עצמן נתקיים.

וכתב תלמידו ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו מועתק מלשון ערבי: מי שהחליף עם חברו סחורה בסחורה מבלי שישומו אותם בדמים כלל אין אחד מהם יכול לטעון על חברו טענת אונאה לפי שהעיקר בידינו חליפין אין בהן אונאה. עד כאן.