שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד/דף מד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מד עמוד א[עריכה]

הזהב קונה את הכסף:    פירוש לא שקונה ממש מדין מעות קונות דהא קיימא לן דמעות אינן קונות במטלטלין או מדאורייתא או מדרבנן. ולא שקונה מדין חליפין דאם כן אף כסף קונה את הזהב דכל שהוא מדין חליפין כיון שזכה זה זכה חברו ועוד דהא קיימא לן שאין מטבע נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין אלא האי קונה היינו בתורת דמים דכל שנתן זהב בכסף הזהב הוא הנקנה והכסף הוא הקונה והדמים וצריך שימשוך הדבר הנקנה. ומתניתין בזקנותו דרבי דדהבא פירא וכספא טיבעא הילכך משך הזהב קנה במשיכתו ונתחייב לתת לו את הכסף לא משך את הזהב אף על פי שזה נתן את הכסף לא קנה דמעות אינם קונות וקונה דקתני בכולה מתניתין אינו קונה ממש אלא רוצה לומר מחייב כדאיתא בגמרא. ואף על פי שאין לשון קנין גמור אלא בשקנה דבר מסוים נקט קונה לפי שאינו יכול לשנותו ממטבע למטבע ואפילו מארנקי ישנה וכו'.

הנחשת קונה את הכסף:    פירוש משום דנחשת פירא וכספא טיבעא ואף על גב דלזקנותיה דרבי כל דחריף טפי הוי טיבעא ונחשת חריף טפי דמסגי בכל דוכתא. הא פירשו בגמרא דאפילו הכי כספא עיקר הוי טיבעא דלא משמשי בפריטי אלא בדברים דקים דלא אפשר בכספא דכל דאפשר בכספא לא משמשי אלא בכספא ושמעינן מהאי טעמא דדוקא לגבי כספא הוי נחשת פירא אבל לגבי דהבא נחשא טיבעא הוי דהא נחשא חריף ודהבא לא חריף כלל.

ואם תאמר אם כן אמאי לא קתני הזהב קונה את הנחשת והנחשת אינו קונה את הזהב. ויש לומר דאי תנא הכי הוה אמינא דוקא נחשת דחריף טובא ומסגי בכל דוכתא להכי קתני דאפילו לגבי כספא דחשיב קצת ולא חריף כולי האי בכל דוכתא הוי דהבא פירא לגבי דידיה וכל שכן לגבי נחשא דחריף טפי ומסגי בכל דוכתא. הריטב"א.

וכתב בגליון תוספות על מה שכתבו בתוספות האי אצטריך דאף על גב דבאתרא דמסגו וכו'. ולפי זה זהב ונחשת דהבא פירא ונחשא טיבעא כיון דאי לאו סיפא הוה אמינא אפילו גבי כספא הוי נחשת טיבעא כל שכן לגבי דהבא. ולמאי דשנה בילדותיה הוי דהבא טיבעא ונחשא פירא דהא אפילו לגבי כספא הוי דהבא טיבעא כל שכן לגבי נחשא דהא נחשא פירא אפילו לגבי כספא. עד כאן.

וכתב עליו הגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות כיון דאי לאו סיפא הוה אמינא אפילו לגבי כספא וכו'. ואין לומר בתר דגלי לן סיפא דלא מהני סברא באתרא דסגיין חריפי טפי אז נאמר דהוי פירי אפילו לגבי דהבא. דיש לומר אם כן לימא סיפא הנחשת קונה הזהב וכל שכן ידעינן דקונה הכסף. עד כאן ולקמן האריכו הרמב"ן והרשב"א בזה אי דהבא הוי פירא לגבי נחשא אי לא. עיין שם.

כתוב בתוספות אך תימה דאמאי אצטריך למתני דמעות הרעות וכו'. ולא מצי לתרוצי דנקטיה משום דבעי למיתני סיפא ומטלטלין קונים את המטבע דהוי פירושו אפילו מטבע דמעות הרעות שהזכיר כבר כדפירשו תוספות בסמוך. דיש לומר דלא שייך למימר לא זו אף זו אלא אם כן היו שנויות שני הבבות בשוה אבל הכא דתנא בבבא קמייתא והיפות אינן קונות הרעות ובשניה קונין זה את זה לא שייך למימר לא זו אף זו. גליון.

וזה לשון תלמיד הר"ף: כולה מתניתין לא זו אף זו קתני לא זו הזהב קונה הכסף דפשיטא משום דדהבא לא חריף הוי פירא אלא אפילו נחשת דאיכא אתרא דסגיאן טפי וסלקא דעתך אמינא דטיבעא הוי מכל מקום הוי פירא. ולא זו נחשת דפשיטא דפירא הוי כיון דאיכא אתרי דלא סגי כלל אלא אפילו מעות הרעות דבכל מקום יוצאין מיהא על ידי הדחק וסלקא דעתך אמינא דהוו טיבעא קמשמע לן דהוו פירא. ולא זו מעות הרעות דפשיטא דלאו מטבע נינהו אלא אפילו אסימון דאינו מחוסר אלא צורה וסלקא דעתך אמינא דהוי מטבע קמשמע לן דהוי פירא. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: הזהב קונה את הכסף וכו'. אשמועינן מתניתין כספא לגבי דהבא ונחשא משום חורפיה טיבעא הוי. הדר אשמועינן מעות הרעות לגבי יפות פירא הוי ואפילו שניהם כסף. הדר אשמועינן אסימון פירא הוי ואפילו לגבי מעות הרעות. הדר אמר מטלטלין קונין את המטבע יהיב טעמא לכולה מתניתין. אי נמי משום דקא בעי למיתני וכל המטלטלין קונין זה את זה בתורת חליפין. עד כאן.

עוד כתוב בתוספות ואסימון אצטריך לפירוש רש"י וכו'. ולרבינו תם וכו' צריך לומר שיוצאה בדוחק. ור"מ תירץ דמטבע דאסימון היינו אפילו מעות הרעות וחשיב מטבע לגבי אסימון. וטובא אשמועינן דמעות הרעות פירא נינהו לגבי היפות ולגבי אסימון טבעא הוי. הרא"ש ועיין לקמן בלשון הרשב"א בדבור המתחיל: אצטריך וכו'.

מעות הרעות:    פירש בקונטרס שנפסלו. וקשה דמשמע הא דקתני המטבע אינו קונה את המטלטלין אכל הני דלעיל קאי ואשמועינן אף על גב דחשיבי פירא לגבי טבעא אחרינא לגבי מטלטלין חשיבי טבעא ובגמרא משמע דמעות שנפסלו קונות את המטלטלין דמוקמינן מתניתין דכל המטלטלין קונין וכו' אפילו כיס מלא מעות וכו'. ואין לומר דהיינו דוקא כיס מלא מעות בכיס מלא מעות אבל ארנקי לגבי שאר מטלטלים חשיב מטבע. דהא משמע בגמרא דלרבותא נקט כיס מלא מעות בכיס מלא מעות אף על גב דשאר מעות אין נקנין בחליפין וכל שכן כיס מלא מעות כגון ארנקי בשאר מטלטלים דמטלטלים נקנים בחליפין. ונראה לפרש דמעות הרעות היינו כגון מטבע שנסדק ויוצא על ידי הדחק וחשיב מטבע טפי ממטבע שנפסל. הרא"ש.

וזה לשון הרשב"א: פירש רש"י שנפסלו. ולדבריו אפילו את הזהב הן קונות דפירא גמור הוא וכדאמר ריש לקיש בגמרא אפילו כיס מלא מעות וכו' ואם כן מאי שנא קונות את היפות דחריפי טפי אפילו לגבי דהבא דלא חריף הוי פירא ורבותא טפי הוה משמע לן אי תנא מעות הרעות קונות את הזהב. ועוד וכו' אלא נראה שפירוש מעות הרעות דשיפי וסומקי דיוצאין הן אלא שאינן יוצאין להדיא וכו' עד כאן.

אסימון:    הקשו בתוספות על פירוש רש"י מפרק במה אשה ורש"י נשמר ממנה שם ופירש אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא וליעביד ביה צורתא ואינו מיושב. הרשב"א.

ורבינו תם תירץ דהיכא שהוא של נחשת קרי ליה פולסא לפי שאין לו צורה והתם שהוא של עץ קרי ליה פולסא אף על פי שיש עליו צורה דכפולסא דמי כי המטבע הוא של מתכת ושיהא עליו צורה וכשחסר אחד מהם נקרא פולסא. הריטב"א.

ויש מפרשים שהפולסא דבר שיש עליו צורה הוא' אלא שאין צורתו שלמה והוא מלשון שבירה כמו ופלסיה הסלע וכיון שנשברה או נסדקה צורתו שוב אינה חשובה ואין יוצאה למקח ולממכר אלא בשויה כלומר בשווי כסף שבו. ומיהו אין המלך ולא בני המדינה מקפידין בהוצאתו במדינה שהרי הוא ממטבע שלהם ואינו פסול אלא שנשברה או נסדקה צורתו ומפני שאין צורתו חשובה ואינו שוה אלא ככסף שאינו טבוע חשיב כפירות ואין מחללין וכו'. ופירוש לשון אסימון כסף שאינו טבוע שכן בלשון יון קורין לכל כלי כסף אסימי.

ויש מפרשים פולסא משקל על שם שאינו שוה אלא משקלו כסף או מפני שדרך לשקול בה בסלע שנפגם כדאמרינן לקמן והוא מלשון ושקל בפלס הרים שהוא כלי משקל והמשקל קרוי פליס בלשון מקרא. ובארמית עשרין שקל כסף עשרין פלס דכסף ויותר נכון מלשון שבירה. הרמב"ן.

גמרא: מתני ליה רבי שמעון לבריה וכו'. עד ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה וכו' ואמרינן בזקנותו מאי סבר וכו':    פירוש דקים לן שלא החליף משנתנו מחמת שכחה שהרי לא חזר בו עכשו אדרבה עמד בדברי זקנותו ולא מסתברא דתהוי תנאי אלא שהיו שתי גרסאות ובתרי תנאי אליבא דרבי מאיר ובילדותו הכריע כגירסא זו ובזקנותו חזר בו והכריע כגירסא האחרת וכן נראה מפירוש רש"י. דוק ותשכח. הריטב"א.

בילדותיה סבר דהבא דחשיב וכו':    והטעם היינו משום דחשוב דמי למוות כנגד פירות שהמעות חשיבי מן הפירות. ובזקנותו סבר כספא דחריף טפי הוי טבעא דהבא דלא חריף וכו'. דדמי לפירות שאינם יוצאים בהוצאה. תוספות חיצוניות.

דף מד עמוד ב[עריכה]

אמר רב אשי כילדותיה דרבי מסתברא:    פירוש דסיפא דמתניתין מכרעת כגירסא דגריס בילדותיה מדקתני הנחשת וכו' פירוש דבנוסחא דסיפא לא היה מחלוקת וכולם גורסים כן. הריטב"א.

דאיהו חשיב מיניה ואיהו חריף מבעיא:    כך הגירסא בספרים. ומדלא כתיב מיניה אחריף כמו אחשיב משמע דשניהם שוין בחריפות ומכח חשיבות עביד קל וחומר אף על גב דלא אזיל בתר חשיבות הני מילי כסף נגד זהב דכסף חריף וזהב לא חריף כלל הילכך עדיף חריפות מחשיבות אבל כסף ונחשת דשוין בחריפות וכסף חשיב עביד שפיר קל וחומר מחשיבות. ומשני אצטריך סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגי וכו'. כלומר בכל מקום הם שוין לכסף בחריפות ויש מקומות דחריפי טפי אימא טיבעא הוי מכל מקום משום דחריפות עריף ליה מחשיבות קמשמע לן. ונראה דנחשת הוי טיבעא לגבי דהבא מדהוה קא סלקא דעתין דאפילו לגבי כספא דחריף מדהבא הוי טיבעא.

ומיהו לפי מה שהיה שונה בילדותו הכסף קונה את הזהב ואף על פי כן היה שונה הנחשת קונה את הכסף וכיון דלגבי כספא דהוי פירא כל שכן לגבי דהבא דהוי פירא. וכי תימא מאי ניחא ליה לרב אשי לילדותיה טפי מזקנותיה גם לילדותיה תיקשי ליה כיון דתנא בכסף אף על גב דאיהו חריף קונה את הזהב משום דחשוב כל שכן נחשת שיקנה הכסף דחשוב וחריף. ויש לומר לילדותיה ניחא דתנא גבי כסף דבר וחילופו הוא קונה את הזהב והנחשת קונהו ואשמועינן אף על גב דלגבי דהבא פירא הוי לגבי נחשת טיבעא הוי ואף על גב דממילא ידענא ליה. אבל לזקנותו דלעולם כספא טיבעא הוי פריך שפיר אמאי תני סיפא. הרא"ש.

וזה לשון הראב"ד: הא דדאיק רב אשי ממתניתין כילדותיה מסתברא מדאצטריך למתני הנחשת וכו'. קשה לי כיון דבתר חשיבות אזלינן בילדותו אצטריך לאשמועינן דכספא תשיב מנחשת. ואיכא למימר אף על גב דלא הוה צריך למיתני כיון דחדא אורחא הוא דחשובים הוו טיבעא וזו למעלה מזו נינהו תנינהו אבל בזקנותו דבתר חורפא אזיל ושיטה דמתניתין מיחלפא ליה כיון דלא הוה צריך לא איבעי ליה למתנייה. עד כאן.

אצטריך סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגיין וכו':    הקשה רמב"ן מכל מקום מתניתין גופא קשיא למה ליה למתני תו המטלטלין קונין את המטבע וכו'. ותירץ דהאי מטבע לאו מטבע כסף בלחוד הוא אלא כללא הוא לכל המטבעות דמתניתין וכן הסכימו הריא"ף ורבינו חננאל דדהבא לגבי פירי טיבעא הוי.

אבל הראב"ד כתב דהא דהדר ותנא מטלטלין קונין את המטבע משום דבעי למיהב טעמא לכולה מתניתין. אי נמי משום דקבעי למתני וכל המטלטלים קונין זה את זה בתורת חליפין. עד כאן. ואפשר נמי משום דאצטריך למיתני הזהב קונה את הכסף והנחשת קונה את הכסף איידי דתנא הני תנא הני נמי דאורחא דמתניתין הוא דאגב דתני הא תני הא. אבל מעיקרא כי הוה סביר לן דלזקנותיה דרבי לא הוה צריך למיתני אלא חדא קשיא ליה לרב אשי למאי אצטריך תו למיתני הנחשת קונה את הכסף אבל מכיון דאיצטריך למיתני תרתי תני כלהו דאילא תקשי לן נמי אסימון קונה את המטבע למאי אצטריך הא תנא ליה מעות הרעות קונה את היפות אלא שהראב"ד נשמר גם מזו ואמר דאסימון קונה את המעות הרעות קאמר וקמשמע לן דאסימון פירא הוי אפילו לגבי מעות הרעות. הרשב"א.

ובתוספתא תנא כוותייהו דרבינו חננאל והריא"ף דקתני כללו של דבר כל שנקנה קונה. פירוש כל שהוא נקנה ואינו דמים כגון המטלטלים שהן הנקנין קונה במשיכתו הדמים ולא הדמים שהם הקונים קונים אותו במשיכתן וזה כלל לכל מטבע שבעולם כנגד המטלטלים בין של זהב בין של נחשת.

ועוד ראיתי בירושלמי זה הכלל כל הירוד מחברו קונה את חברו אמר רב בר אסי מאן תניתה ר"ש ברבי וכו'. פירוש דסבירא ליה דכסף קונה את הזהב ולמדנו שהמטלטלים קונין את הזהב ואת הכסף ואין הזהב והכסף קונה אותם ואפילו הנחשת קונה הזהב והכסף ואין אחד מהם קונה אותו ואם תאמר אם כן ליתני הנחשת קונה את הזהב ואין הזהב קונה את הנחשת וכל שכן כסף דחריף דהוי טיבעא. איכא למימר אי תנא הכי הוה אמינא נחשת קנה זהב משום דעדיף טובא מיניה ואף על גב דפריטי חריפי כיון דזהב עדיף כמה כפלי כפלים הוה ליה זהב טיבעא וגבי כסף דעדיף אף על גב דלא עדיף כזהב הוה ליה זהב פירא כיון דכסף חריף אבל נחשת לגבי כסף כיון דנחשת חריף וכסף לא עדיף מיניה כולי האי אימא לך נחשת טיבעא להכי תנא נחשת קונה את הכסף וכו' ועוד ראיה לדבר כסף בילדותיה דרבי שהוא פירא וקני זהב ואף על פי כן אינו קונה את המטלטלים שאם כן מצינו מעות קונות במטלטלים ומתניתין קתני נתן לו מעות יכול לחזור בו. אף הזהב בזקנותו דרבי אף על פי שהוא פירא לגבי כספא טיבעא הוא לגבי מטלטלים.

וכי תימא לא דמי כסף לזהב כדאמרינן לקמן בסמוך וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת ולא אמרינן מידי דהוה אכסף לבית הלל. לאו מילתא היא דכיון דמתניתין קתני בילדותיה הכסף קונה את הזהב בזקנותיה הזהב קונה את הכסף שמעינן ממילא דכי הדדי נינהו דבחד לישנא תנינהו וחד דינא אית להו. ועוד הביא רבינו ראיה מדתניא לקמן רבי שמעון אומר טלית קונה דינר זהב וכו'. ומה שדחו דרבי שמעון סבירא ליה כילדותיה דרבי ליתא דאי הכי דמהדרינן בתר דיוקיה לאשכוחי תנא דסבירא ליה כילדותיה לימא רבי שמעון דאמר הכי מפורש. ועוד דהא לא פליגי רבנן עליה כלל ולאו הא מילתא אתא לאשמועינן כי היכי דנימא פלוגתא היא אלא משום אבל אמרו נקט לה ואיהו אמר מכל מקום כך הלכה אלמא מילתא פשיטא היא וליכא מאן דפליג עלה.

ותניא נמי הכי בתוספתא הזהב קונה את הכסף וכו' עד טלית קונה דינר זהב כל שכן כשאמרו טלית קונה דינר זהב מכל מקום וכו' ואם תאמר אי הכי תיקשי למאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת דאלמא פירא מיקרי לדידיה אפילו לגבי פירי. איכא למימר טעמיה דמאן דאמר הכי משום דלא מחללינן אלא על טבעא גמור דומיא דוצרת הכסף והיינו דקסלקא דעתין לאותובי מפריטי ופריק שאני פריטי דחריפי ודמו לכסף. ועוד הרי נחשת שהוא קונה כסף ואינו קונה מטלטלים דדמים נינהו וכדאמרינן לקמן נתנה לספר מעל ואקשינן והא בעי ממשך תספורת וכו'. אף הזהב אף על פי שהוא קונה כסף אינו בדין שיקנה מטלטלין וכל זה ראיה שאין דינר זהב קונה טלית ופירות ואין כאן בית מיחוש.

אלא שהגאון רבינו האי חלוק בדבר ואומר שדינר זהב קונה טלית ונקנה בחליפין. ותמהני פה קדוש היאך יאמר דבר זה שיהא נקנה בחליפין ואפילו כשתמצא לומר פירא הוי לענין דמים במקח וממכר לענין חליפין לא מקני דדעתיה אצורתא וכל שכן שאינו נעשה חליפין. תדע. דאמרינן לקמן תנן הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין פירוש ושמע מינה מטבע נעשה חליפין ואי סלקא דעתך לענין חליפין נמי פירא הוי היכא שמעת מינה דמטבע נעשה חליפין הא זהב פירא הוי לתנא דידן ונהי נמי דמטבע נקנה בחליפין שמעת מינה נעשה חליפין לא שמעת מינה. ומאי האי דאקשינן תרווייהו ליקנו אהדדי דילמא זהב קונה את הכסף משום דפירא הוא ומטבע נקנה בחליפין כסף אינו קונה את הזהב משום דטיבעא הוא ואינו נעשה חליפין. אלא ודאי אפילו לגבי מאי דהוי פירא הני מילי לענין דמים במקח וממכר אבל לענין חליפין לא דהא דעתיה אצורתא.

ובקשתי לי חבר ומצאתי כתוב בשם רבינו ברוך ליכא למיחש לגאון דאמר זהב נקנה בחליפין דדעתיה אצורתא ואף על גב דלענין מיקנא כפירא הוי. ונראה שרבינו הגדול סבור שמפני כך חשבו זהב כמטבע לענין חליפין אפילו לגבי כסף כשום דכיון דטיבעא לענין פירי חשיבא צורתא ודעתיה אצורתא אבל אם היה פירא לכל מילי כדמים הוה פירא נמי לענין חליפין דהא לאו מטבע הוא כלל וצורתא דאית ביה כמאן דליתא דמי ועביד חליפין כדברי הגאון ונמצא מסתייע אף מזה לומר שהוא טיבעא לענין פירי ולפיכך דעתיה אצורתא ולא עביד חליפין אפילו לגבי כספא וכן עיקר. הרמב"ן ז"ל.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כזקנותיה דרבי וכסתמא דמתניתין ואף על גב דמתניתין דמעשר כילדותיה דרבי רהטא האי נמי כיון דאפיך רבי מתניתין האי נמי אפכה ואיהו נמי אפכה כי היכי דתיקום מתניתין כבית הלל אלא דמשנה לא זזה ממקומה. ופסקו רבינו חננאל והריא"ף וכו'. והביא הריא"ף ראיה ממתניתין דמעשר וכו' ומכאן ראיה דדהבא לגבי פירי טבעא הוי דאינהו לאו לענין מעשר דוקא פליגי אלא הוא הדין נמי לענין מקח וממכר.

אבל מה שכתב רבינו בהלכה וכל שכן דבית שמאי במקום בית הלל אינו משנה אינו מחוור דהתם לאו בדהבא לגבי פירי פליגי אלא דבית הלל סברי טיבעא הוי אפילו לגבי כספא כילדותיה דרבי אבל לזקנותיה דרבי דילמא אף בית הלל הוו מודו דאפילו לגבי פירי ומטלטלי כפירא משוינן ליה. ועוד דלההוא לישנא ודאי דבית שמאי משנה דסתמא דמתניתין כוותיה וקיימא לן כסתם מתניתין דכזקנותו דרבי. וכן מה שכתב הוא ראיה מלישנא בתרא דלכולי עלמא מוקמינן טעמייהו דגזרינן שמא ישהה עליותיו דאלמא כספא ודהבא תרווייהו טיבעא נינהו וליכא חד מינייהו פירא לגבי חבריה וכל שכן לגבי פירי.

איני רואה מכאן ראיה כלל חדא דמנא לן דלהאי לישנא סבירי להו לבית שמאי ולבית הלל כספא ודהבא טיבעא הוו דילמא טעמייהו משום דסבירא להו כילדותיה ודוקא סלעין אדינרין אבל דינרין אסלעין לא. ועוד דהא רבינו ז"ל סבור דנראין דבריו דכמחלקותם של בית שמאי ובית הלל לענין מעשר כך מחלקותם במקח וממכר ואם כן היאך אפשר לומר דתרווייהו הוו טיבעא הא לא כילדותיה דרבי ולא כזקנותיה. ואם דעת הרב לומר דלהאי לישנא בתרא מחלוקתם לגבי מעשר דוקא לומר דלענין מעשר דוקא הוו בין דהבא בין כספא טיבעא הא לענין מקח וממכר דהבא פירא וכספא טיבעא כזקנותיה דרבי אם כן אין ראיה מכאן לפירי ומטלטלי דעלמא.

וראיתי לרמב"ן נר"ו שטרח להעמיד ראייתו מכאן וכתב דכוונת הרב ז"ל בזה לומר דמכל מקום כיון דאיתרבי זהב אפילו לגבי כסף מכסף הכסף שמעינן דטיבעא הוי לגבי פירי לענין כל מילי דאי סלקא דעתך פירא הוה לכל מילי היכי איתרבי מכסף הכסף והא לא נקרא כסף כלל. עד כאן.

ואין לשון ההלכות מוכיח כן ועוד דאכתי לאו ראיה היא דמנא לן דמרבינן מיניה כסף מיני כסף מכסף הכסף דילמא לא מרבינן מיניה אלא כסף שני וכי מחללינן כספא אדהבא משום דאית להו כילדותיה דרבי אבל לעולם אי סבירי להו כזקנותיה לא הוה סבירי להו דנחיל סלעים אדינרין אלא סלעין אסלעין אי נמי פריטי אסלעין משום כסף הכסף לרבות כסף שני. ועוד דודאי ליכא מאן דאמר דלא תיהוי דהבא טבעי חשיב קצת משום צורתיה דאי לא בכדי לא טרחי ביה ולא טבעי ליה והילכך כסף מיקרי משום דדמי למטבע דחשיב משום צורתיה והיינו דקיימא לן דאין דינרי זהב נעשין חליפין וכו' וזה שלא כדברי רבינו האי גאון וכו'. ומכל מקום כיון דיוקרא וזולא שייכי ביה תדיר שויוה כפירא לגמרי לכל מקח וממכר. וגם הרמב"ן ז"ל מביא ראיה מדתניא בתוספתא כללו של דבר וכו'.

ולולי שאין דעתי מוכרח איני רואה מכאן ראיה שהרי זה כמתניתין דקתני המטלטלין קונה את המטבע בלא חסר ובלא יתר. והא דגרסינן נמי בירושלמי כל הירוד מחברו וכו' אין מכאן ראיה דאף על גב דמטלטלין ופירות ירודין מן הזהב אין מכאן ראיה דההיא כילדותיה דרבי אתיא כדאיתא התם בהדיא ולהאי סברא ודאי דהבא טיבעא גמור הוי ולא קתני מידי ולא שהוא ירוד כנחשת קונה את שהוא למעלה ממנו כגון את הכסף דבתר חשיבותא אזלינן לגמרי. אבל לזקנותיה דלא אזלינן בתר חשיבות מנא לן דדהבא טבעא אפילו לגבי פירי ומטלטלי ואי אמרת מכל מקום דהבא לזקנותיה דרבי ככספא לילדותיה לא היא דלא דמי דהבא לכספא אפילו לילדותיה דרבי כספא חריף הוא ובו קונין כל מילי וכתיב נמי ונתן הכסף וקם לה אלא דלגבי דהבא בלחוד משום דדהבא חשיב מיניה שויוה רבנן כפירא להשוות מדותיהן דירוד מחברו וכו' אבל לזקנותו דאזלינן בתר חריפות וכו' כתב הרב בעל העיטור יש לבעל הדין לחלוק דכילדותיה דרבי מסתברא וסתם מתניתין הכסף קונה את הזהב גרסינן וכן כתוב במשניות מדויקות שלנו עד כאן. ולכאורה ודאי כך היה נראה דהא רב אשי דהוא בתרא אמר כילדותיה דרבי מסתברא ואף על גב דדחינן לה דחויא היא. ועוד דהא מתניתין דמעשר ללישנא קמא וכו' וגרסינן נמי בירושלמי וכו'. הרשב"א.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: אפילו דינרי זהב ודינרי זהב אינן קונין זה את זה דכל לגבי נפשיה לעולם טיבעא הוי לענין מקח וממכר ולענין הלואה הוא שהחמירו שלא ללות דינרי זהב בדינרי זהב למאן דאמר דדהבא לגבי כספא פירי הוי כזקנותו של רבי וכדמוכח בעובדא דרב ורבי חייא והא קיימא לן כזקנותו של רבי ואלו. ואלו הטרונישיש של כסף או הזהובים או הכפולות פירא נינהו דהא לא חריפי ואסור ללותם זה בזה כל היכא דלית ליה. אבל מטבע של מדינה זו והוא מתחלף במלכות אחרת כיון דלא קפדי עליה ובאתריה הוי טיבעא גמור אף באידך נמי טיבעא חשיב ואפילו לגבי הלואה ואין בו משום רבית וכן דעת קצת רבותינו. אבל יש חוששין בדבר זה. עד כאן.

אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסור לדעת רבינו חננאל והרי"ף:    ואיכא למידק לימא ליה לעולם קסבר רבי יהודה דדהבא לגבי כספא פירא הוי אבל לגבי נפשיה טיבעא הוי וכו' ואלו היו דינרי זהב פירא לכל מילי כדעת מקצת הפוסקים לא היה קשה כלל משום דדהבא כיון דהוי פירא לכל מילי לגבי נפשיה לענין רבית נמי הוי פירא. אבל אי טיבעא הוי לגבי מטלטלי ופרי כל שכן דלגבי נפשיה הוי טיבעא. ויש לומר דהכא אמסקנא סמיך וכו' כמו שתירצו התוספות וכו'.

ותמהני דאם כן נחשא נמי ליתסר דהא שויוה כפירא לגבי כספא והאי דלקמן לאו ראיה היא דאיכא למימר דהכי קאמר כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא לגבי כספא ונחשא ואפילו לגבי פירא שויוה רבנן נמי כפירא לגבי הלואה. ותדע לך דאי לא לוקמה בדינר של כסף לבית הלל ואפילו לגבי נפשיה שויוה כפירא כיון דלמקצת מקח וממכר שויוה כפירא דבית הלל כילדותיה דרבי סבירי להון אלא דאיכא למימר דשאני דהבא דכיון דלגבי מקח וממכר דכל המטבעות בין דכספא בין דנחשא הוי כפירא לגבי הלואה נמי שויוה כפירא אפילו לגבי נפשיה אבל כספא אף על גב דהוי כפירא לבית הלל לגבי דהבא לגבי נחשא מיהא הוי טיבעא וכיון שכן לגבי נפשיה כל שכן דחשבינן ליה טיבעא ושרי והוא הדין לנחשא לזקנותיה דרבי דכיון דלגבי טיבעא דדהבא טיבעא הוי לענין הלואה נמי חשבינן ליה טיבעא כן נראה לי לדעת רבינו חננאל והריא"ף. הרשב"א.

כתוב בספר המאור מה שכתב הריא"ף בכללא דנקט שמעתתא דדהבא לגבי כספא פירא הוי כזקנותיה דרבי דסתם לן הזהב קונה את הכסף וכו'. עד ומאן דבעי למימר דלענין מקח וממכר הוי דהבא טיבעא לגבי פירא ומטלטלי צריך הוא להביא ראיה על כן וכו' וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם נראין דברי הרב רבינו חננאל וה"ר יצחק דגמרי טעמייהו ממילתא דרבי יוחנן דאמר אף על פי שאמרו אסור ללות דינר בדינר אבל מחללין עליו מעשר שני דהאי מילתא אליבא דבית שמאי אסירא כדאיתא בגמרא ובית שמאי לא דרשי כסף הכסף ולא אזלי בתר חשיבותא אלא בתר חורפא אם כן מאי שנא מקח וממכר והלואה מחילול דהא בהנך נמי בתר חורפא נמי אזלינן אלא לאו שמע מינה דא ודא אחת היא ודהבא לגבי כספא פירא הוי לכל מילי אבל לגבי פירא טיבעא הוי לכל מילי ומדבית שמאי נשמע לבית הלל דכל דכן הוא. ואי איכא מאן דבעי למימר דרבי יוחנן אפילו לבית הלל אמר למילתיה והיכן אמרו אסור ללות דינר בדינר ממתניתין דהזהב דלגבי מקח וממכר הוי פירא לענין הלואה נמי פירא הוי דהא הלואה ופרעון כמקח וממכר הוי ולענין חלול טעמא אחרינא הוא דכסף הכסף ריבה. הא לאו מילתא היא כלל דאי לבית הלל מאי אצטריך למימר אבל מחללין עליו מעשר שני פשיטא ואפילו כספא נמי מחללין עליה אלא בעל כרחך לבית שמאי קאמר ומבית שמאי נשמע לבית הלל כדפרישנא ומתניתין דהכא אפילו לבית הלל היא דהבא לגבי כספא פירא הוא מיהו לענין מעשר משום דכסף הכסף ריבה דהא תרווייהו טיבעא הוי לגבי פירי הילכך כספא מיקרו דאי סבירי להו לבית הלל דלכל מילי לא הוו טיבעא לא למקח וממכר דפירות ולא להלואה ולא לחליפין היכי מתרבו לענין חילול מכסף הכסף והא לאו שמעת מיניה לגבי קניות פירי ולענין חליפין טיבעא הוו. הילכך לענין חילול אפילו לגבי סלעים נמי כספא הוו ומחללין זה על גב זה ואהאי טעמא סמכינן כי היכי דתיקום מתניתין דהכא כבית הלל.

ומאן דמפרש טעמא דבית הלל לענין חילול משום חשיבותא לא נהירא דבית הלל מתירין קאמרי מחייבינן לא אמרי ואם בא לחלל דינר על סלעים נמי טפי עדיף משום דחריפי טפי. והא דרבי שמעון דאמר טלית קונה דינר זהב וכו' הלכה היא וליכא לדחויה ועוד מגופא דמתניתין איכא למלפא להאי מילתא דקתני בסיפא מטלטלין קונה את המטבע ואין המטבע קונה את המטלטלין מאי מטבע אי דכספא השתא לגבי דהבא חשיב טיבעא לגבי מטלטלין מיבעיא אלא לאו אפילו דדהבא קאמר ושמע מינה כדאמרי רבוותא שמע מינה מיהו לגבי הלואת דינר בדינר אסור הואיל ולגבי כספא פירא הוי דאמרינן הוא ניהו אייקר וזול וחומרא יתירא היא. והכי פסק הרב. עד כאן.

עוד כתוב בספר המאור והא דתנן כל המטלטלין קונין זה את זה וכו'. עד כל מילי דלאו נעל או כלי דומיא דנעל כפירות דמו וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו אמר אברהם אין בזה הספר שגגה גדולה מזאת כי כל דבר שאינו כלי עליו דין פירות וכל שכן בעלי חיים ונעל לאו דוקא דאם כן סודר נמי לא. אלא כל דבר שאינו אוכל הוי כנעל ואיך יעלה על לב איש שהמעות הנפסלות ליהוי פירות ושור וחמור חיים מטלטלים הם אבל הבשר הוא הפירות. וכבר ראינו בנוסחת מי שראוי לסמוך עליו. ופירות נמי עבדי חליפין כיצד בשר שור בפרה או חמור בבשר שור וכו' וכבר חברתי עליו חבור גדול והוא אצלי יפקח עיניו הרואה ויראה.

וקצת מן הראיה לדברי תשובה לדבריו שהוא אומר כל דבר שאינו כלי פירות הוא. האי דאקשינן למאי דסליק אדעתין מעיקרא מטבע מאי כיצד ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין. ואם כדבריו מאי פירות נמי עבדי חליפין הוא ניהו מטבע הוא ניהו פירות דהא לאו נעל הוא. ועוד דפירות עדיפי ממטבע דהא דעתיה אצורתא ועבידא דבטלה ותרווייהו פירי נינהו. אלא שמע מינה דמעות וכל דדמי להו ככלים נינהו אי לאו דדעתיה אצורתא ולא מיקרו פירי אלא דבר הנאכל כמו שהוא. עד כאן.

נעשה כאומר לו עד וכו':    הקשו בתוספות דרב מאי קמיבעיא ליה. ותירצו דדילמא אסתפק ליה אי הלכה כהלל. ואם תאמר מעיקרא מאי סבר רב כי יזיף מינה. איכא למימר דמעיקרא הוה פשיטא ליה כתנא קמא ולבסוף אסתפקא ליה. כן נראה לי, הרשב"א ז"ל.

והר"ן ז"ל תירץ כקושית התוספות דמתניתין הוא דאמר הכי בהדיא אבל הכא נעשה כאומר קאמרינן. עד כאן

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ורבינו ז"ל היה אומר דרב קים ליה דהלכתא כרבנן אלא דהכא מיירי כשקבע לו זמן וסלקא דעתיה שלא התירו שם אלא בשלא קבע לו זמן וכדתנן הלויני עד שיבא וכו'. אבל אם קבע לו זמן אסור ואף על פי שיש לו וכדקתני רישא לא יאמר לו הלויני עד הגורן וכו' דכיון שיש לו אף על פי שקבע לו זמן מותר כיון שאינו אלא סאה בסאה וסבר דרישא דהתם שאמר שלא יאמר לחברו הלויני עד הגורן זמן קבע לה ואף על פי כן לא אסרו אלא לפי שאין לו.

ולבסוף חזר בו רבינו ונראין הדברים בעיני בהפך דהא דמספקא ליה לרב היינו מפני שלוה סתם ולא קבע זמן גם לא אמר עד שיבא בני וקיימא לן דסתם הלואה שלשים יום ומיהו דעתו של רב לפרוע ואפילו תוך שלשים יום וגם יש בני אדם שפורעין תוך שלשים ואף על גב דמיעוטא נינהו וכדאיתא בפרק השותפין ומשום הכי מספקא ליה אם חשוב כקובע זמן או כאומר עד שיבא בני. אבל בקביעות זמן פשיטא דאסור דרישא דהתם אפילו בשיש לו מיירי כן נראה לי.

אחד משמנה באיסר:    כתוב בתוספות ובפרק קמא דקדושין קאמר הא דאייקור איסרי וכו'. צריך עיון דמה מקשה דלעולם נימא דאיסר הוי טיבעא טפי מפרוטות אבל דינר הוי טיבעא טפי מאיסר ולכך קאמר הא דזול איסרי וקיימי ל"ב בדינר. וכן כלהו דמייתי דתלי חד בחבריה הוי אותו שנתלה בו מטבע טפי מן התלוי בו וכן פירשו תוספות לקמן גבי נפקא מינה למקח וממכר שאין יכול לומר הדינר הוא שהוקר והאיסרין עמדו במקומן. ובזה מיושב לקמן דפריך אי דהבא פירא לגבי כספא איך תולה דינר בדהבא ואולי יש לומר דזה בכלל תירוץ של התוספות. אך אין הלשון משמע כן וצריך עיון. גליון.

למקח וממכר:    פירש בקונטרס אם מכר לו דינר ביותר מעשרים וארבעה וכו' ואף על גב דפרישית לעיל דפעמים נמכר ביותר הכי פירושו כשנותנין עשרים וחמשה בדינר זהב, הרא"ש.

וזה לשון רבינו חננאל: למקת וממכר. פירוש מי שמכר חפץ בכך וכך איסרים צריך ליתן לו איסרים שהן עשרים וארבעה בדינר של כסף והם רביע של סלע. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"ף: למאי נפקא מינה למקח וממכר. פירש הקונטרס ואם מכר דינר ביותר מעשרים וארבעה איסרין ונתאנה הלוקח וכו'. ואם תאמר למה איצטריך לאשמועינן דאם נתאנה הלוקח יחזיר לו האונאה פשיטא. לכך נראה לי למקח וממכר דאם מכר לו חפץ בעשרים וארבעה איסרין כשהן הולכין עשרים וארבעה בדינר והמתין עד שהוקרו לא יאמר לו אתן עשרים וארבעה איסרין אלא יתן לו דינר. ע"כ.

והראב"ד פירש לענין הא דתנן כמה תהא הסלע חסרה ויהא בה אונאה רבי מאיר אומר ארבעה איסרות וכו'. כי האונאה אחד מעשרים וארבעה בדינר אבל פחות מכאן לא שאם הוזלו איסרין ועמדו שלשים בדינר אין שיעור האונאה כאיסר אלא באחד מעשרים וארבעה בדינר. עד כאן. ובספר אחד מספרי חידושי הראב"ד כתוב וזה לשונו: אי נמי שאם קנה ממנו איסרין צריך שיתן לו כמשקל השער הזה. וזה עיקר דלדעת כל התנאים קתני לה. עד כאן.

משער תנא במידי דאוקיר וזול:    ואם תאמר ואלא מאי כספא פירא והא קמשער ביה תנא כדתניא פרוטה שאמרו אחד משמונה באיסר האיטלקי. יש לומר דלא משער ביה אלא נחשא. משום דנחשא לגבי כספא פירא הוי וכספא טיבעא לכולי עלמא ונפקא מינה דהיכא דקאי כספא בשיעוריה לגבי דהבא ולגבי נחשא יקיר וזול תלינן יוקרא וזולא בנחשא ובעינן לשעורי פרוטת קידושין בכסף זה. אבל כספא אי סלקא דעתך טיבעא הוי לגבי דהבא משער תנא כספא דהוי טיבעא בדהבא דאיהו פירא לגביה. הרשב"א ז"ל.

נפקא מינה לפדיון הבן:    ותימה התורה אמרה חמשת שקלי כסף ולמה לא נשער בכסף אלא בזהב ויש לומר דמסתמא כשקצב המקום שיעור פדיון הבן תלה הקצבה במטבע החשוב והיינו דינר זהב וקבלה בידיהם דבימי משה היה נמכר דינר זהב בעשרים וחמשה דינרי כסף ומה שכתוב בתורה חמשה שקלים כסף משום דקרא נקט מילתא דפסיקא ולא רצה לכתוב ארבעה חומשי דינר זהב ומכל מקום חמשת שקלים כסף הוי כאלו נכתב ארבעה חומשי דינר זהב. הרא"ש.

וזה לשון גליון תוספות: נפקא מינה לפדיון הבן ואם תאמר מנא לן לשער בזהב והתורה לא אמרה אלא חמשה שקלים כסף. ושמא כן היה שיעור חמשה שקלי כסף בימי משה. ואם תאמר ואמאי צריך ליתן חמשה שקלים של עכשו שהם גדולים דבימי משה לא היה שקל אלא עשרים גרה דהיינו עשרים כדמתרגמינן עשרין מעין שהם שלשה דינרים ושליש. ויש לומר דאמרינן בבכורות שאם יוסיפו על השקלים שצריך להוסיף ומפיק מיהיה השקל.

וכתב הגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות ושמא כן היה בימי משה וכו'. פירוש שהשקל היה החומש מדינר זהב. ומה שהקשה שוב בגליון אמאי צריך ליתן חמשה שקלים של עכשו. אין לתרץ הא צריך ליתן ארבעה חומשי דינר זהב וכן הוא עתה. דיש לומר דפשיטא גם נתוספו על דינר זהב ממה שהיה בימי משה דלא מסתבר שהוקר הזהב יותר מכפלים ממה שהיה בימי משה שהיה תחלה סלע עשרים מעין והשתא ארבעה דינרין. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"ף: פירש הקונטרס דפדיון הבן חמשה שקלים דהיינו עשרים דינרין והשקל הוי ארבעה דינרין ואם נתן לו ישראל לכהן דינר של זהב יחזיר לו הכהן חומש דבדינר של זהב יש חמשה ועשרים דינרין של כסף והוא אינו חייב אלא עשרים דהיינו ארבעה חומשים של דינר זהב. אי אמרת בשלמא טיבעא הוי משער תנא וכו' ולעולם ימסור לכהן ארבעה חומשים של דינר זהב בין היכא שהדינר שוה שלשים דינרים דהשתא הוי הארבעה חומשים ארבעה ועשרים דינרים ובין היכא שאינו שוה אלא חמשה עשר דינרים דהשתא הוי הארבעה חומשים שנים עשר דינרים.

ואם תאמר והא בפדיון הבן כתיב חמשה שקלים והיינו עשרים דינרים משמע דלעולם הוי עשאים דינרים וזימנין אינו עולה כל כך. ואומר מורי ז"ל דנימא דקרא מיירי מהדינרין שהדינר הוי אחד מחמשה ועשרים בדינר של זהב וגם כשהדינר אינו שוה אלא חמשה עשר דינרים אז נתמעט הדינר כל כך שיהו שוין לפי חשבון הדינר של זהב. אכן צריך לומר דודאי גרה דכתיב בפסוק רצה לומר כדפרישית דחמשה גרה דהיינו דינר הוי לעולם אחד מחמשה ועשרים של דינר זהב כדמפרש דמסתמא מיירי בדבר קצוב. אבל מעין התרגום היינו לפי חשבון דחמשה ועשרים דינרין של כסף בדינר של זהב לא פחות ולא יותר ואונקלוס תירגם לפי חשבון שהיה בימיו חמשה ועשרים של כסף.

זימנין דמהדר ליה כהנא:    פירש הקונטרס זימנין דמהדר טפי מן החומש כגון שהדינר של זהב שוה שלשים דינרים דהשתא מהדר ליה כהנא השליש ומעכב השני שלישים. וזימנין דמוסיף ליה לכהנא כגון שהדינר אינו שוה אלא חמשה עשר דינרין דעריין הוא חייב לכהן חמשה דינרים. וקשה למורי ז"ל דלישנא דקאמר זימנין דמהדר ליה כהנא משמע דמעיקרא לא מהדר ליה כלל ולפירוש הקונטרס דפירש שהישראל נותן לכהן דינר של זהב לעולם הוא מחזיר הכהן חומש לישראל.

לכך נראה למורי ז"ל דאינו נותן לו הדינר אלא תמיד הוא נותן לו ארבעה חומשים של דינר זהב ואם כן כשהדינר של זהב שוה עשרים וחמשה דינרין של כסף לא פחות ולא יותר אינו מחזיר לו כלום. והשתא ניחא דהכי פירושו זימנין דמהדר ליה כהנא פירוש כגון שהדינר של זהב שוה שלשים דינרים שהארבעה חומשים שנתן לו הישראל שוים עשרים וארבעה דינרים ואינו חייב לו אלא עשרים דינרים ואם כן יחזיר לו ארבעה דינרים וזימנין דמוסיף ליה איהו לכהנא כגון שהדינר של זהב אינו שוה אלא חמשה עשר דינרים דהשתא הארבעה חומשים שנתן לו אינם שוים מה שהוא חייב לו. עד כאן. וכן פירש הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: למאי נפקא מינה לפדיון הבן. פירש רש"י ואם נתן לו אבי הבן דינר זהב וכו' זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמוסיף איהו לכהנא. אין הלשון הזה מתישב יפה דמשמע מדקאמר זימנין דמהדר ליה כהנא דכל היכא דהוו עשרים וחמשה דינרים של כסף בדינר זהב לא מהדר ליה כהנא וזה אינו כי לעולם צריך להחזיר לו חמשה דינרים ואפילו היכא דהוי עשרים וחמשה בדינר ולא יקיר ולא זול. ויש לומר דהכי קאמר זימנין דמהדר ליה כהנא טפי מחמשה דינרין כששוה יותר מעשרים וחמשה דינרין ואין לשון הגמרא נח יפה לפירוש זה.

לכך יש לומר דאנן הכי אמרינן נפקא מינה לפדיון הבן לכהן ארבעה חומשי דינר זהב ויהא פטור שהרי ארבעה חומשין אלו שוין חמשה שקלים דאורייתא שהן עשרים דינרי כסף וכדפירש רש"י והשתא פרכינן שפיר ראי אמרת בשלמא טיבעא הוי משער תנא במידי דקיץ דבין ששוה הדינר זהב יותר מעשיים וחמשה דינרי כסף או פחות מכאן מעות הוא דיקירי וזילי אבל דהבא כדקאי קאי ובדידיה משערינן הילכך נותן ארבעה חומשי דינר לעולם לא פחות ולא יותר. אלא אי אמרת דינר פירא הוי היאך משער תנא במידי דיקיר וזיל זימנין דכי יהיב ליה ארבעה חומשי דינרי זהב מהדר ליה כהנא וכו'.

ואם תאמר ואפילו נימא דדהבא טיבעא הוי היכי משער ביה התנא שיתן לו לעולם ארבעה חומשי דינר זהב ויפטר ואפילו היכא שאינן שוין עשרים וחמש דינרי כסף והלא גזרת הכתוב שיתן חמשת שקלים כסף בפדיון הבן דאינון חמשה סלעי כסף של דבריהן דאינון עשרים דינרי כסף והיאך אפשר לפחות משיעור זה לעולם. ויש לומר דהתורה שיערה חמשת שקלים לפי אותו הזמן שהיה שוה דינר זהב עשרים וחמשה דינרי כסף אבל לעולם לא שיער הכתוב אלא בדהבא דקאיץ ולא יקיר וזיל שיהא השיעור שוה בכל זמן. דאי אמרת בכספא שיער כיון דכספא פירא ויקיר וזיל לא היה שיעור פדיון הבן קצוב בכל זמן.

כללו של דבר כל היכא דאמרת דכספא פירא ודהבא טיבעא על כרחך שיער קרא בדהבא כלומר שיתן לו ארבעה חומשי דינר זהב וחמשה שקלים לאו דוקא. וכל היכא דאמרת דכספא טיבעא ודהבא פירא בכספא הוא דשיער וחמשה שקלים דוקא. וכזקנותיה דרבי קיימא לן הילכך חמשה שקלים יהיב ליה לעולם. עד כאן.

לא יעשה אדם סלעין דינרין:    תימה דאמרינן לקמן דמחללין כסף על נחשת מדוחק ואמאי והא לא מחללינן טיבעא אפירא ואף על גב דנחשת הוי טיבעא לגבי פירא הכי נמי הוי דהבא טיבעא לגבי פירא ואפילו הכי אין מחללין עלייהו סלעין. ויש לומר דהכא מדרבנן הוא דלא יעשה. גליון תוספות.

וכתב עליו הגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות תימה דאמרינן לקמן מחללין כסף על נחשת מדוחק וכו'. ואין לתרץ דהכא איירי שלא מדוחק. דיש לומר דמשמע ליה לגליון דמדתלי טעמא משום דדהבא פירא אז אפילו מדוחק אין מחללין. ואף על גב דבסמוך אמרינן דמחללין מעות אפילו על בהמה דשאני התם דלא אפשר דכיון דאין יוצאות בירושלם ליכא למימר ונתת הכסף בכל אשר תאוה. עד כאן.

מחלוקת בסלעין על דינרין דבית שמאי סברי וכו':    פירוש דבית שמאי סברי כזקנותיה דרבי ובית הלל כילדותיה. ופירא וטיבעא דקאמרינן הכא בין לענין מקח וממכר בין לענין מעשר קאמרינן וכן דעת רי"ף ז"ל. ולא לענין מעשר דוקא קאמרינן כדעת מקצת רבוותא ז"ל ויש לי ללמד חדא מדמייתי לה הכא לענין שמעתיה קמייתי לה ודבר הלמד מעניינו הוא דאי לענין מעשר דוקא מאי שייכא הכא. ועוד דאי לענין מעשר דוקא קאמר לומר דאם בא לחלל זה על זה משום חשיבותא דמעשר לא מחללינן חשיבא על גבי גריעא מיניה אם כן מאי קאמר מידי דהוה אכסף לבית הלל דהא כספא בין לבית שמאי בין לבית הלל טיבעא גמור הוי לענין מקח וממכר ולגבי דהבא דמעשר בלחוד הוא דפליגי. ואם כן מאי ראיה קמייתי מינה לדהבא דאפילו לגבי מקח וממכר הוי פירא אלא ודאי כדאמרן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"ן ז"ל: אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין. כלומר אף על גב דסבירי להו לבית שמאי דדהבא לגבי כספא פירא הוי לגבי פירא טיבעא הוי וזה על הדרך שכתבנו במשנתנו דבית שמאי דהכא היינו כזקנותו דרבי ומיהו מאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת משמע לכאורה דפליג אהך סברא וסבירא ליה דדהבא אפילו לגבי פירא פירא הוי. ואפילו הכי לענין דינא לא קשיא כלל דהא אסיקנא דרבי יוחנן הוא דאמר מחללין וקיימא לן כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש.

עוד כתב הרמב"ן ז"ל דאפילו מאן דאמר בפירות על דינרין מחלוקת דוקא לענין חלול הוא דאמרינן הכי משום דכיון שלבסוף הוא צריך לחלל דינרי זהב על כסף שאין אדם מוצא ליקח צרכיו בזהב אף מעכשו אנו רואין אותו כפירא כיון שהוא עתיד להיות פירא לגבי כספא. אבל לענין מקח וממכר דהבא לגבי פירא טיבעא הוי. והיינו טעמא דלא מדמינן זהב לבית שמאי לכסף לבית הלל דהתם משום הכי מחללין פירות עליו ואף על גב דאינהו סברי דכספא לגבי דהבא פירא הוי משום דכיון דלגבי פירא טיבעא הוי ושוב אין אנו צריכין לחלל כסף על זהב מחללינן. אבל זהב לבית שמאי אף על גב דלגבי פירא טיבעא הוי כיון שסופו לעשות פירא לגבי כספא לא מחללינן. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: חד אומר מחלוקת בסילעין על דינרין דוקא וכו'. פירוש דבית שמאי סברי כזקנותיה דרבי ובית הלל כילדותיה. אבל בפירות על דינרין דברי הכל מחללין ואפילו לבית שמאי וכומפרש ואזיל. ולהאי לישנא בין לבית שמאי ובין לבית הלל אין בענין זה הפרש בין חילול מעשר למקח וממכר ומאי דהוי טיבעא או כספא למקה וממכר הוי טיבעא או כספא לענין חלול. וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. כלומר דאפילו בפירות על דינרין אמרי בית שמאי אין מחללין והשתא נמי בית שמאי כזקנותיה דרבי אלא דסבירי להו דלענין חלול מחמרינן וכיון דדהבא לגבי כספא וחמשא פירא הוי לענין מקח וממכר אף לגבי פירא חשבינן ליה פירא לענין חלול ואף על גב דלענין מקח וממכר הוי טיבעא ויש אומרים דלהאי לישנא בית הלל כדקיימי קיימי דסבירי להו כילדותיה דרבי ופליגי עם בית שמאי נמי דסבירי להו דלא שני לן בין חילול למקח וממכר.

ויש מרבותינו הצרפתים שאומרים דלהאי לישנא לית לן לאפושי פלוגתא בכדי וכיון דסבירי להו לבית שמאי דאיכא הפרש בין חילול למקח וממכר הוא הדין לבית הלל ולכולי עלמא כזקנותיה דרבי סבירי להו והא דשרו בית הלל לחלל סלעין על דינרין היינו משום דסבירי להו לגבי חלול הקילו וכיון דלענין מקח וממכר דהבא לגבי פירא טיבעא הוה נקט לענין חלול שיהא טיבעא אפילו לגבי כספא כלי שיהא קל להוליכו לירושלם ונכון הוא. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"ף: ובית הלל סברי דהבא טיבעא:    ואם תאמר מתניתין דקתני הזהב קונה את הכסף נימא כבית שמאי ולא כבית הלל. ויש לומר דסגנון משנה זו לבית שמאי דדהבא פירא הוי ולבית הלל דהבא טיבעא נשנית בילדותו של רבי דהוה תני במתניתין הכסף קונה את הזהב אבל בזקנותיה דתני הזהב קונה את הכסף הכי נמי דניתני הך פלוגתא איפכא ובית הלל סברי דהבא פירא כמו במתניתין. תוספות חיצוניות ותלמיד הר"ף.

ובית הלל סברי כספא פירא:    פירוש למאי דקסלקא דעתין השתא הוא הדין דהוה ליה למיתני לא יעשה אדם דינרי זהב סלעין דברי בית הלל ובית שמאי מתירין אלא רבותא קמשמע לן דאפילו למיחל סלעין על דינרין שרו בית הלל דטיבעא הוי לגמרי וכחא דהיתרא לבית הלל עדיף ליה. הרמב"ן.

וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: ובדין הוא דלהאי לישנא מצי למיתני איפכא בית שמאי אומרים עושה אדם דינריו סלעין של כסף ובית הלל אוסרים אלא דניחא ליה למיתני כחא דהיתרא דבית הלל דהלכתא כוותייהו. דאף על גב דאנן כזקנותיה דרבי קיימא לן ובית הלל מוקמינן השתא כילדותיה. הא ודאי דהאי תנא סבירא ליה דהלכתא כילדותיה דלא הוה מוקים לבית הלל דלא כהלכתא. עד כאן.

וטיבעא אפירא לא מחללינן חוץ לירושלים דוקא אפירא כי האי לא מחללינן או בכל פירי שאינו ראוי לאכלו בירושלם. אבל דבר שראוי לאכלו בירושלם כגון בהמה טהורה מחללין וכדאיתא בקידושין פרק האומר. וכן פירשו בתוספות דהא דאמרינן בהגוזל מי שיש לו מעות ובין בהמה ומסיק לה לירושלם היינו כדי לאכלה בקדושתה כמו התם שיאכל הבהמה בירושלם ומה לו לקנותה בבבל או בירושלם. אבל היכא שיחלל עוד הדינר של זהב לקנות פירות הכי נמי כהאי גוונא לא מחללינן טיבעא אפירא.

ודעת מורי דכי אמרינן דלא מחללינן טיבעא אפירא דדהבא או כסף חוץ מירושלם היינו דרבנן דאלו מדאורייתא לא אסיר אלא על פירות שיש בהן טורח להוליכן בדרך כדכתיב לא תוכל שאתו כי ירחק וגו' אלא דרבנן הוא דגזרו בכל מידי דמיקרי פירא אטו פירא ממש דיקירי ודוקא היכא דלא חזו למיכל בירושלם כדעת התוספות. הריטב"א ותלמיד הר"ף.

אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין:    תימה וכי טעמא דבית שמאי אתא לאשמועינן דלא אשמועינן שום רבותא אלא אליבא דבית שמאי דאליבא דבית הלל פשיטא דהשתא לגבי כספא הוי טיבעא לגבי פירא מיבעיא. וכהאי גוונא פריך במסכת שבת בפרק רבי אליעזר דמילה. ויש לומר דהכא איצטריך למימר דמחללין פירות על דינרין משום דתנא דמתניתין סבר דפירא הוי וסלקא דעתך אמינא דאין מחללין משום דאין מחללין פירא אפירא קמשמע לן דלגבי פירא טיבעא הוי. ותימה אם כן אתיא מתמתין כבית שמאי. ויש לומר דסבירא ליה לתנא דמתניתין לפי מה ששנה בזקנותו לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה ולפי מה ששנה בילדותו נשנה מחלוקת זו. הרא"ש.

אי הכי אדמפלגי בסלעין על דינרין ליפלגו בפירות על דינרין:    כלומר וליתני דלבית שמאי אין מחללין פירות על דינרין. ומהדרינן אי איפליגו בפירות וכו' כלומר להודיעך כחן דבית הלל דשרו אף בסלעין על דינרין נקט פלוגתייהו בהכי. וקשיא לי ודקארו לה וכו' וכי לא ידע דהא דקתני עדיפא דאשמועינן כחא דהיתרא וכחא דבית הלל דהילכתא כוותייהו במקום בית שמאי מאידך דהוי כחא דאיסורא ולבית שמאי.

ויש אומרים דכיון דמוקמינן לבית הלל כילדותיה דרבי ואנן קיימא לן כזקנותיה ניחא לן בכח איסור לבית שמאי מכח היתרא לבית הלל. וזה כפי הפירוש הראשון שאמרנו לעיל דאפילו להאי לישנא מוקמינן בית הלל כילדותיה ועדיין אינו מחוור דהא אנן לפום דעתא דתנא פרכינן ולדידיה הילכתא כילדותיה מדמוקים לבית הלל הכי. והנכון דהא דאמרינן אי הכי אדמפלגי בסלעין על דינרין וכו' לאו פירכא ממש היא אלא בירור הדבר בדרך קושיא ותירוץ. הריטב"א.

הוה אמינא הני מילי בפירות על דינרין וכו':    ותימה ונפלגו בתרווייהו כי היכי דפריך בפרק קמא דיום טוב ונפלגו בתרנגולת וביצתה להודיעך כחא דתרווייהו ויש לומר דהתם פריך שפיר משום דפלוגתייהו בביצה הויא רבותא דבית שמאי דאפילו בביצה שרו ומשום הכי פריך ונפלגו אפילו בתרנגולת לאשמועינן רבותא דבית הלל דאף בתרנגולת אסרי. אבל הכא דפלוגתייהו בסלעין על דינרין הוא רבותא דבית הלל לא פריך ונפלוג אף בפירות על דינרין לאשמועינן רבותא דבית שמאי. אבל מעיקרא פריך שפיר כיון דבלאו הכי פליגי בחדא אדמפלגי בסלעין ליפלגו בפירות אבל לאפלוגי בתרווייהו להודיעך כחא דבית שמאי ליכא לאקשויי. הרא"ש.

אבל סלעין על דינרין מודו בית הלל לבית שמאי דדהבא לגבי כספא פירא הוי לגבי חילול וכדין מקח וממכר לזקנותו דרבי קמשמע לן דאף על גב דלענין מקח וממכר פירא הוי לזקנותיה דרבי לגבי חילול מקילינן וחשבינן ליה טיבעא ומחללינן כספא עליה. ולעולם אף בית הלל כזקנותו דרבי סבירא להו לפום האי לישנא וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א.

תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר וכו'. דאמר רבי יוחנן אסור ללות דינר בדינר:    פירוש משום דחשיב סאה בסאה וכדמפרש ואזיל. ולפום פשטא דלישנא משמע דמשעת הלואה איכא איסורא ללות סאה בסאה דאף על גב דאפשר דלא הוי רביתא כיון דאפשר דיוקירו ואתי לידי אבק רבית אסור משעת הלואה אלא אם כן עשאו מעות מיד בשעת הלואה וכן נראה מפירוש רש"י. וקשיא לי מעובדא דרב דלעיל דיזיף דינרי מברתיה דרבי חייא ולא שאל לרבי חייא כלום אלא לבתר דאייקור דינרי.

ולכך פירש מורנו בשם רבותיו דהכא הכי קאמר אסור ללות ולפרוע סאה בסאה קאמר אבל הלואה גרידתא שריא ונראה לי דהכא לישנא כפשטיהן וכשהתנה בפירוש שיפרע סאה ואפילו יוקירו וכדאמר אסור ללות דינר בדינר הא כל שלוה סתם מותר אלא שאם הוקירו הפירות אסור לתת לו אלא כפי מה שהיה שוה בשעת שלוה. ועובדא דרב מלוה סתם היתה כדמוכח מלישנא דלעיל. מכאן היה נראה לי קושיא על מה שהיה אומר מורנו דבשום אבק רבית ליכא איסורא אלא גבי מלוה אלא שרבינו מתרץ דהכא אסור ללות ולגבות קאמר. הריטב"א.

וכתב הרמ"ך וזה לשונו: אסור ללוות דינר זהב בדינר זהב כדין סאה בסאה היכא דאין לו דינר זהב אחד ללוה. והיכא דאית ליה שרי. ונראה לומר דהני לא ידיע תרעייהו לעולם ועל פי מעברות סוחרין חלפיהן מתחלפין לפיכך לא אמרו בהן עד שיצא השער. עד כאן.