שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב/דף כט

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף כט עמוד א

עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש: יש מפרשים דהכי פירושו בנשתמש בהן כבר ומשום הכי קאמר רבי טרפון דאם אבדו חייב באחריותן. ולא נהירא דכיון דנשתמש בהן היכי אמר רבי עקיבא אינו חייב באחריותן הא אמרינן לקמן השולח יד בפקדון חייב באחריותו ואף על גב דאהדריה למקומו וכל שכן הכא כשלקחן ונאבדו. ועוד קשה דלישנא דמתניתין משמע דאם אבדו דחייב באחריותן אכבר לא נשתמש. ולי נראה דהכי פירושו עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש כלומר אם מותר להשתמש. אבל אם נשתמש בהן פירוש אם היה אסור להשתמש בהן אפילו רבי טרפון מודה. ואפילו אי גרסי אם נשתמש רצה לומר עד כאן לא פליגי אלא בהיתר דנשתמש כדפירש רש"י. תלמיד הר"ף.

וזה לשון הראב"ד: עד כאן לא פליגי אלא בלהשתמש בהן דמר סבר ישתמש וכיון דשרי ליה לאשתמושי חייב באחריותן בנגיבה ואבידה. אבל לא נשתמש בהן כלומר דבר שאינו רשאי להשתמש בהן כגון אבידה עצמה אם אבדו אינו חייב בגניבה ואבידה. עד כאן.

והוי שואל עלייהו וכו': כתוב בתוספות ורבי אלעזר לית ליה דשמואל ואפילו שוה שיעור זוזי לא אבדו מעותיו וכו'. וכתוב בגליון תוספות וזה לשונו: רש"י פירש שם בענין אחר וסתרוהו מדקתני ישבע. וצריך עיון שם דלא סתרוהו מכח סיפא דהלוהו בשטר. עד כאן.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

לפיכך דרבי עקיבא למה לי וכו': אין להקשות דנימא כיון דהפירוש של אבדו באונס לרב יוסף כדמסיק שטבעה ספינתו בים אז נימא דנקטינן לדיוקא דוקא משום דאסור להשתמש אינו חייב באונסין אבל אם היה מותר להשתמש היה חייב אפילו באונסין כמו שפירש לרבי טרפון התוספות לקמן. ויש לומר כשלפיכך דרבי עקיבא הוי לגופיה קאמר שפיר דנקט רבי טרפון לפיכך לדיוקא אגב אבל השתא לא ידע אם לפיכך דרבי טרפון לגופיה לכך קאמר לפיכך דרבי עקיבא למה לי. אי נמי יש לומר כשלפיכך דרבי טרפון לדיוקא אז משכחת נפקותא לדבריו במעות אבידה דאסור להשתמש בהן אפילו לרבי טרפון אבל לפיכך דרבי עקיבא אי הוי לדיוקא לא משכחת שום נפקותא לדידיה דכל אבדה אסור להשתמש בה. אך קשה דמשכח נפקותא בפקדון דאמרינן לקמן מותרין ישתמש בהן. ויש לומר אי הך דהכא לא נקט אלא כדי לאשמועינן דין בפקדון אם כן מה צריך לפיכך במתניתין דלקמן גבי פקדון הא כבר אשמועינן הכא או הך דהכא לא נימא דידעינן מלקמן אבל כשזה רק באבידה ולא נקטיה בשביל לדקדק בפקדון ניחא דאצטריך הך דלקמן דהוי אמינא דאבידה הוי בקל טפי שומר שכר משום דבלא זה איכא מצוה. גליון.

והא אבדו קתני: אף על גב דאפשר דלרבה נמי הוי כשואל אליבא דרבי טרפון דכיון דבידו להשתמש בהן קיימי ברשותיה מיהו לא קשה ליה והא אבדו קתני דהא משום דקתני לפיכך נקט אבדה לאשמועינן דאי לאו משום דמותר להשתמש בהן לא הוי אפילו כשומר שכר אלא כשומר חנם לחוד ובכלל אבדו אבדה ואונסין. אבל לרב יוסף דאפילו אם לא היה מותר להשתמש בהן היה כשומר שכר והשתא הוי כשואל אם כן קשיא היכי קאמר ולפיכך אם אבדו דהא האי אבדו אונסין דוקא הוא ואם נאנסו הוה ליה למימר. ומפרקינן דאבדו שטבעה ספינתו בים. הריצב"ש.

ולענין פסק קיימא לן דהלכה כרב יוסף דשומר אבדה כשומר שכר הוי וכן פסק הרי"ף והרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גזלה ואבדה ולענין פלוגתייהו דרבי עקיבא ורבי טרפון אפסיקא הלכתא בהדיא כרבי טרפון הלכך במעות אבידה חייב באחריותן כשואל כיון דיכול להשתמש אף על פי שלא נשתמש. ואיכא דרמי דהא תנן לקמן בפרק המפקיד מעות אצל שלחני אם צרורין לא ישתמש בהן מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. ואמרינן עלה בגמרא דדוקא אבדו אבל נאנסו לא אלא אם כן נשתמש בהן אלמא דאף על גב דיכול להשתמש בהן לא חשבינן ליה שואל אלא אם כן נשתמש ומאי שנא הכא.

תירץ רבינו אפרים דשאני הכא דכבר היה שומר שכר כרב יוסף הילכך משום דיכול להשתמש בהן מסקינן ליה דרגא ועבדינן ליה כשואל אבל התם אם לא היה מותר להשתמש בהן לא הוי אלא שומר חנם הילכך אפילו מסק ליה דרגא לא הוי אלא שומר שכר. כך נאמרו דברים הללו בספר המאור.

ואין זה מחוור דאי משום שכר שמוש אינו אלא שומר שכר כי ההיא דהתם כי הוי מעיקרא שומר שכר אמאי עבדת ליה שואל שהרי לא נתחדש כאן שום דבר אלא שנתרבה שכרו ובשומר שכר לא שני לן בין שכר מרובה לשכר מועט. ותו קשיא לי דאם כן קם ליה רב יוסף כרבי טרפון ורבה דאמר שומר חנם דלא כוותיה ואם כן הוה לן לאוקמי פלוגתא דרבה ורב יוסף כתנאי דמתניתין דרבה על כרחך כרבי עקיבא ולא כרבי טרפון ורב יוסף כרבי טרפון ומצי אמר נמי אנא דאמרי אפילו לרבי עקיבא וכל כהאי גוונא הוה ליה לתלמודא לפרושי כיון דפלוגתייהו דרבה ורב יוסף בפלוגתייהו דתנאי דמתניתין שייכא.

ולפיכך נראה לי דרבי טרפון אפילו סבירא ליה כרבה דאמר שומר חנם הכא שואל הוי ולא תיקשי לך ההיא דפרק המפקיד דהתם היינו טעמא לפי שאין אדם נעשה שואל ולוה בעל כרחה וכיון שכן שלחני זה שהופקדו אצלו מעות מותרין. נהי דעל כרחך שומר שכר הוי שהרי מקבל שכר בשמירתן דהיינו ההיא הנאה שאם רצה משתמש בהן מאן אמר לך שדעתו ללוותן שאתה עושה אותו כלוה מעכשו דילמא אין דעתו ללוותן שמא יבא מפקיד ליטלן הימנו בשעה שאין מעות מצויות אצלו ובדעתו להחזירן למפקיד כדי שיצא מחיוב גניבה ואבידה כיון דברצונו הוא תלוי להחזירן בכל שעה שירצה אבל מעות אבידה שאין הדבר תלוי בו להחזירן שהרי אינו יודע בעליהן שמו חכמים דעתן של בני אדם שכל אדם רוצת ללוותן ולהתחייב באונסין ולא להעמידן בעין לעולם ושיהיה חייב בהן בגניבה ואבידה. כן נראה לי. הר"ן.

והריטב"א כתב דתירוץ רבינו אפרים נכון הוא. וכתב עוד ועוד יש לומר דהתם מדעת הבעלים באו לו ומן הסתם כך היה דעת שניהם שלא יתחייב אלא בגניבה ואבידה מפני הנאת שימור אבל הכא שלא באו המעות לידו ברשות הבעלים ובית דין הוא דיהבי ליה רשותא להנפוקינן דאלו מדינא לא היה לו ליגע בהן לא רצו חכמים לתת לו רשות אלא אם כן הן אצלו מעכשו במלוה גמורה להתחייב באונסין מרבי. עד כאן.

כתוב בספר המאור הלכה כרבי טרפון בדמי אבדה וכו'. עד סופו וכללא דהא מילתא דלא מפקינן משומר חנם למהוי שואל אלא משומר חנם לשומר שכר ומשומר שכר לשואל. אלר דברי הרב ונראין דבריו. עד כאן.

וכתב הראב"ד עליו וזה לשונו: אמר אברהם אנכי עפר ואפר כבר כתבתי את זה ועוד טעם אחר דלגבי דמי אבדה כיון דשרו ליה לאשתמושי בהו סמכא דעתיה אמר השתא אתי מריה דזוזי ובעי להו הילכך עד דאשתמש בהו לא הוי שואל אלא שומר שכר בלבד וזה הטעם גם כן נאה ומתקבל. עד כאן.

דף כט עמוד ב

והני נמי כמעות אבידה דמו: פירש מורנו במעות אבידה דלית ליה רשות להנפוקינון ואפילו טרח בהו דדוקא בדמי אבידה יהבו ליה רבנן רשותא להנפוקינן היכא דטרח בהו מפני תיקון העולם אבל במעות של יתומים ואפילו בדמי סחורה לא יהבו ליה רבנן רשותא וכן פירש הרמב"ן. הריטב"א.

והראב"ד כתב וזה לשונו: ביד רחבה הוי זוזי דיתמי. פירוש עשאו אבי היתומים נפקד עד שיגדלו. ואם תאמר הלא אמרו במשנה המפקיד מעות אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין אסור להשתמש בהן. התם דאי בעי מפקיד למשקלינהו לשכחינהו מזומנים אבל הכא לזמן אריכא הוא משום דאיכא הנאה ליתמי בתשמישייהו דמחייב באונסין ולא הוה בעי לאשתמושי בהו. עד כאן.

זיל לא שבקו לי דאשרי לך: שהרי הקשו לי תלמידי. והכא לא הוה משום לא תלך רכיל דאמרינן במסכת סנהדרין מנין שלא יצא מבית דין יאמר אני מזכה וכו'. כיון דרחבא גופיה הוה בבי מדרשא וחזא התלמידים המקשים לו ליכא משום הולך רכיל ומגלה סוד. ה"ר יהונתן.

המוצא תפלין שם דמיהן בפני בקיאין ומניחן לאלתר שהרי ימצא בעליהן ליקח ואין חושש להן שמא מין כתבן דלא שכיח. הרמ"ך.

תנו רבנן השואל ספר תורה לא ישאילנו לאחרים ופותחו וקורא בו ובלבד שלא ילמוד בו לכתחלה: פירוש שלא ילמוד בו בדבר שאינו רגיל והוא לומדו עכשו בתחלה. כתב הרמב"ן שאין זה הדין אמור אלא בספר תורה וכו' אבל עכשו שהתירו לכתוב התלמוד משום עת לעשות לה' כל ששואל מהם וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ונראה שאפילו בספר תורה נביאים וכתובים אם יודע משאיל בשואל שאינו רגיל וצריך ללמוד כן בתחלה והשאילו סתם מותר ללמוד בו בתחלה שעל דעת כן השאילו לו. הריטב"א ז"ל.

כאן שנה רבי בפרק כל הגט הלכתא: ואם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל וכו' דכל מתניתא דשנאה רבי חייא אמרינן רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו וזו שנויה במשנת רבי חייא ורבי אושעיא הכי אין השואל רשאי להשאיל ולא זה המופקדין אצלו רשאי להפקיד אצל אחר אלא אם נתנו לו בעלים רשות לפיכך הוצרך ריש לקיש לפרש שגם זו שנאה רבי. ר"ח.

סלקא דעתך אמינא ניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממוניה קמשמע לן: פירוש קמשמע לן דבהא כיון דאיכא קפידא לקלקול הספר לא ניחא ליה דהא יצא שכרו בהפסדו כי היום או מחר לא יהיה לו ספר במה ללמוד. אבל במידי דליכא שום חשש קלקול ודאי יכול לשאול שלא מדעת הבעלים למעבד מצוה כגון אם מצא טלית או תפלין של חבירו בבית הכנסת רשאי להניחן שם ולהחזירן למקומן ולא חשיב גזלן כששאל שלא מדעת בעלים. הריטב"א מרבו. וכן כתב בנמוקי יוסף בבתרא פרק הספינה (דף ד' ע"א).

גוללו כל שנים עשר חודש ופותחו וקורא בו מאי עבידתיה גביה: מסתברא דהכי פירושו. למה גוללו דקסלקא דעתין דחייב לגלול כדרך שהוא חייב במוצא ומשום הכי אקשינן מאי עבידתיה גביה ולמה מחייבין אותו לגלול יבא בעל הפקדון ויגלול את שלו ואם אינו עושה כן אבידה מדעת היא. ועוד דקתני סיפא ואם בשבילו פותחו אסור אמאי והא אמרת פותחו וקורא בו דקסלקא דעתין נמי דפותחו לכתחלה וקורא בו קאמר דאי לא אמאי קתני פותחו וקורא בו ואי משום שינערנו דרך גלילתו ליתני גוללו כל י"ב חדש לחוד או נמי קורא בו כדקתני במתניתין ופרקינן דלאו להתחייב בגלילתו קאמר אלא הכי קאמר אם רצה לגללו ורצה לקרות בו כשהוא גוללו מותר. הרשב"א.

אימא אחד זה ואחד זה שלשים יום: פירוש דאלו רבי אליעזר לא הזכיר סך אלא שאמר אחד זה ואחד זה שוין. הריטב"א.

פרשה וישנה פרשה ויתרגם: שניהם מפני ששוהא יותר מדאי. תוספות שאנץ.

כסא דחרשין ולא כסא דפושרין: פירוש נוח לו לאדם לשתות כוס שיש בו מיני כשפנית כדמתרגמין מכשפה חרשא מלשתות כוס יין פושרין שלא הוחמו כל צרכן כי קשין הם לגוף. והוא שהוחמו בכלי מתכות ויש אומרים פושרין הן הלוחשין. ושאר שמעתא דרבי יוחנן פירשנוה בפרק כיסוי הדם. ר"ח.