שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב/דף כח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כח עמוד א[עריכה]

מצא תכריך של שטרותיו ניחא ליה ללוה וכו':    ואם תאמר מאי פריך איך הכי נמי דניחא ליה דהא כולי עלמא לא ידעי סימן מובהק דידיה ואתא איהו ויהיב סימן מובהק דידיה ושקל ליה כדפירש לעיל. ויש לומר דלמאי דפירשתי לעיל ניחא שפיר ופירש דמשום הכי ניחא ליה לבעל האבידה דניהדרו ליה בסימנים משום דזימנין דלית ליה עדים דאי לא מהדרינן בסימנים אם כן תהא מונחת עולמית ולהכי ניחא ליה דניהדרו בסימנים כי היכי דכי אתא איהו ויהיב סימן מובהק ושקיל ליה. והשתא נימא שפיר דדוקא לעיל ניחא ליה לשום עצמו בספק לאהדורי ליה בסימנים דאי לא מהדרינן ליה בסימנים אלא בעדים אם כן תהיה לו אבידה דזימנין דלית ליה עדים כדפירשתי אבל הכא גבי שטר לא מפסיד ליה הלוה אם יהא מונח דהא לא יגבה חובו המלוה כיון שאינו בידו כמו שהיה בידו של לוה ואם כן לא ניחא ליה לאהדורי ניהליה דאינו חושש אם יהא מונח. תלמיד הר"פ ז"ל.

אמר רבא אם תמצי לומר סימנים דאורייתא וכו':    אם תמצי לומר הא פשטינן וכו' משום דאיכא למימר כדשנינן דרשהו בעדים. ואם תאמר משנתנו מצא תכריך של שטרות וכו' דהא פשטינן מינה סימנים דאורייתא. דהא לא סגי לן להאי דמתניתין כטעמא דאמרינן לסימנים דרבנן מתניתין נמי דקתני הרי זה יחזיר לאו משום סימנים אלא לצורבא מרבנן משום טביעות עינא ובסימן כל דהו סגי ליה והכי איתא בפירוש הנעתק בספרים משום הכי אמרינן באם תמצי לומר. הראב"ד.

אבל הר"ן כתב וזה לשונו: אלא אמר רבא סימנים דאורייתא שנאמר עד דרוש אחיך וכו'. ולאו מהאי דרשא פשיט ליה רבא דהא איכא לשנויי כדשנינן בעדים. אלא רבא ממתניתין דייק והכי קאמר דכיון דמתניתין דייקא דסימנים דאורייתא קרא דעד דרוש אחיך בסימנים מוקמינן ליה. ולפי זה לא גרסינן מאי דכתב במקצת נוסחי בסמוך אם תמצי לומר הא פשטינן סימנים דאורייתא משום דאיכא למימר כדשנינן בעדים. דליתא כלל דרבא לאו מדרשא דקרא יליף לה אלא ממתניתין כדפרישנא. עד כאן לשונו.

וכן כתב הרא"ש דלא גרסינן ליה אלא רבא נקט אם תמצי לומר לאלומי למילתיה דאפילו אם תמצי לומר סימנים דאורייתא כדפשטינן אפילו הכי עדים עדיפי מסימנים. עד כאן. וכן פירש רש"י דלאו דוקא אי אמרינן סימנים דאורייתא אלא אם תמצי לומר מדאורייתא קאמר ורבא דיני דיני קא פסיק והכי קאמר אפילו אם תמצי לומר סימנים דאורייתא וכו' וסימנים דקאמרינן יניח דוקא בדשוין הא בעדיפי למאן דאמר סימנים דעדיפי יהבינן בין תמצי לומר דאורייתא בין תמצי לומר דרבנן דהא דאמר מדת ארכו ומדת רמבו ינתן למדת ארכו אפילו תמצי לומר מדאורייתא קאמר. ואין צריך לומר סימן שאינו מובהק וסימן מובהק וכו' והא דאמר הוא אומר סימני הגט וכו' ואוקימנן בדאמר נקב יש בצד אות פלוני למאן דאמר סימנים דרבנן קאמר דאלו למאן דאמר דאורייתא אפילו בנקב בעלמא סגי כדאמרינן בפרק קמא גמרא מצא גיטי נשים וזו ראיה לפירושו של רש"י דרבא אפילו תמצא לומר סימנים דאורייתא קאמר ולאו דוקא דאורייתא קאמר ומאי דפסיקא ליה קאמר. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: אלא אמר רבא סימנים דאורייתא דכתיב עד דרוש אחיך וגו' פירוש לאו מהכרחא דקרא דהא איכא למימר דבעדים קאמר כדדחינן לעיל. אלא הכי קאמר דכיון דלא אשכחן טעמא דלתקון רבנן האי תקנתא יש לנו לומר דסימנים דאורייתא ובדרישה בסימנים משתעי קרא ומשום דהא לאו הכרחא הוא דדילמא איכא איניש דידע טעמא לתקנתא דרבנן נקטיה בסמוך אמר רבא אם תמצי לומר סימנים דאורייתא למימר דלא אפשיטא לן בהכרחא דתהוי הכי.

ויש נוסחאות שכתוב בהן מלשון רב יהודאי גאון אם תמצי לומר והא פשטינן דסימנים דאורייתא ופרקינן משום דאיכא למימר כדשנינן. ומרי אומר דשפיר איפשיט ליה לרבא דסימנים דאורייתא מכיון דלא אשכח טעמא לתקנתא דרבנן. והא דנקיט הכא אם תמצי לומר סימנים דאורייתא הכי פירושו אפילו אם תמצי לומר סימנים דאורייתא כדפרישית סימנים ועדים ינתן לעדים וכל סימן מכוון מחברו עדיף טפי. אבל רש"י גורס כגירסת הספרים מלשון הגאון רבי יהודאי. ע"כ.

אם תמצי לומר סימנים דאורייתא:    כתוב בחידושין לאו דוקא למאן דאמר דאורייתא דהוא הדין אי דרבנן דהכי דינא אלא לרבותא נקט הכי דאפילו למאן דאמר דאורייתא עדים וסימן נותן לבעל עדים דעדים עדיפי טפי. ולי נראה דמשום בבא דסימנים וסימנים ועד אחד נקט לה דדוקא למאן דאמר סימנים דאורייתא הוא דאמרינן יניח דעד אחד לאו כלום הוא דכיון דכל חד מינייהו אמר סימנים שהן חשובין וראויין לסמוך עליהם בשל תורה אין כח בעד אחד להכריע אבל למאן דאמר סימנים דרבנן אפשר דכיון דמשום תקנתא דרבנן הוא דהכי נמי תקון רבנן שיכריע עד אחד. הריצב"ש.

סימנים וסימנים יניח:    לפי לשון הגמרא שאומרת אם תמצי לומר סימנים דאורייתא כלומר כשאנו מחזירין אבידה בסימן שאינו מובהק. מריבוי קרא דחמור דלא איצטריך חזינן להחזיר חמור בסימני אוכף דהיינו סימנים שאינם מובהקים ואם כן הלכתא אם יבאו שני בני אדם אחד יתן באבידה סימן מובהק והשני סימן שאינו מובהק לא אמרינן תנתן לאומר סימן מובהק דכיון דחזינן מקראי החזרת אבידה בסימן שאינו מובהק אשתכח דשקולין הן סימן מובהק וסימן שאינו מובהק ולא יתן לא לזה ולא לזה. שאם לא היתה חזרת אבידה בסימן שאינו מובהק אלא מדרבנן אם היו שנים כענין זה שהזכרנו היינו נותנים אותה לאומר סימן מובהק דהא דאורייתא והא דרבנן.

סימנים ועדים ואף על גב דהוו סימנים דאורייתא אפילו הכי עדים עדיפי דאפשר מתחלה היתה של בעל הסימנים (ומכרה) ועכשיו מכר וראוה עדים בידו כמה פעמים.

סימנים מובהקים ושאינם מובהקים ועד אחד מסייעו אי נמי איפכא שהעד עוזר לאומר סימנים מובהקים עד אחד כמאן דליתיה דמי דלענין אפוקי ממונא לאו כלום הוא ואינו מועיל אלא לשבועה והכא אינו מועיל לו שבועתו שאף על פי כן אחר שנשבע לא יהבינן ליה דהא סימנים שאינם מובהקים חשיבי כסימנים מובהקים. עד כאן.

וכתוב בשטה וזה לשונו: עד אחד כמאן דליתיה דמי. כתב הרא"ש וצריך אותו שכנגד העד לישבע ואם לא רצה לישבע יתנו לבעל העד. ואין זה ברור אצלי דאפשר לומר כיון דשנים נתנו בה סימן מוכחא ומיגליא מילתא שאינה של שנים אלה אלא למי שיתן סימן מובהק יותר או שיביא עדים. עד כאן.

וכתב הרמ"ך וזה לשונו: בא זה ונתן סימנים ובא זה ונתן סימנים אפילו סימנים מובהקים וסימנים שאינן מובהקים ועד אחד דקא מסייע לחד מינייהו עד אחד כמאן דליתא דמי וסימנים שאינן מובהקים כמובהקים דמו מיהו מקמי תקנתא איתמר דהשתא הא קיימא לן דלא מהדרינן בסימן שאינו מובהק דלרמאין חיישינן. מיהו סוגיא דמורנא זצק"ל גלימא מכריז כרב נחמן ואם אמר סימנים מובהקים דיליה יחזיר ואם אמר סימנים שאין מובהקים אף על פי שאינו רמאי לא יחזיר ולרמאי אפילו בסימן מובהק לא יחזיר הילכך אית לן לפרושי סימנים וסימנים מובהקים ומובהקים וכן פירש הר"ם. ולפי מה שכתב המפרש צריך עיון היכא דנתן אחד סימנים מובהקים והשני סימנים שאינם מובהקים ועד אחד קא מסייע (חסר כמו שורה אחת) כיון דעד אחד הכא כמאן דליתיה דמי אמאי לא יחזיר למי שנתן סימנים מובהקים וכן נראה כיון דקא מסייע סהדא לההוא דיהב סימנים מובהקים. עד כאן. והמפרש שזכר הוא ה"ר יהונתן ז"ל.

עדי אריגה ועדי נפילה תנתן לעדי נפילה:    כי עדי אריגה אינה עדות שהיא שלו אימר אומן הוא. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: דאמרי זבוני זבנה. פירוש דאף על גב דבעלמא לא חיישינן למכירה הכא לא סגיא דלא נימא הכי כיון דאיכא עדי נפילה לאידך. עד כאן.

מדת ארכו ומדת רחבה ינתן לאומר מדת ארכו:    דמדת רחבו מתוך שהוא מועט יכול לשער אותו בעוד הטלית על בעליו אבל מדת ארכו לא משתער אלא אם כן היתה שלו לגמרי לפי שגדול הוא מדת האורך ולא יוכל אדם לשערו בצמצום ובמדה. ה"ר יהונתן.

וכתב הראב"ד וזה לשונו: מדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת ארכו. והא ודאי לסימנים דרבנן דאי לסימנא דאורייתא אף על גב דהאי מובהק טפי מהאיך יניח קאמרינן. עד כאן.

מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו:    כלומר אם האחד אומר מדת הטלית ארכו ורחבו והשני אומר משקלו עשרה לטרין או חמשה ינתן למדת משקלותיה שהוא עדיף מסימן מובהק לגבי סימן שאינו מובהק לפי שמדת ארכו נמי משתער בעמל גדול וברמאות גדולה מה שאין כן במשקל. וצריך לפרש ששניהם מודים שכל הימים היתה שלו ולא של חברו לפיכך אנו חוששין שמא מכרה זה שיודע משקלה לזה שאומר מדת ארכו ורחבו אי נמי יש לומר שאין אנו חוששין למכירה אלא היכא דאיכא עדים לזה ולזה שראו הטלית בידם אבל למאי דלא חזינן לא חיישינן וינתן לבעל המשקל. ה"ר יהונתן.

וז"ל תנתן למדת משקלותיה כל דברים אין מוכיחין דסימנים שאינם מובהקים במקום סימנים מובהקים לאו כלום נינהו.

ולענין פסק הלכה בסימנים אי דאורייתא אי דרבנן. דעת הרי"ף דמספקא מילתא ולחומרא דהא לרבא מספקא ליה וכדכתיבנא. ולרב אשי נמי מספקא ליה אי מדאורייתא אי מדרבנן כדאיתא בפרק קמא. הילכך לא סמכינן באיסורא אלא בסימן מובהק ומכל מקום נראה לי לפי דרך זה דמדת ארכו סימן מובהק הוא דהא אמרינן היא אומרת סימני החוט ינתן לה ואמרינן דאמרה מרת ארכה אלמא אף על גב דבעינן הכא סימן מובהק וכדאמרינן נקב יש בצד אות פלונית מדת ארכו סימן מובהק הוי. ולענין אם מעידין על השומא נקטינן כלישנא בתרא דבשומא סימן מובהק הוא קמיפלגי דתנא קמא סבר לאו סימן מובהק הילכך קיימא לן דאין מעידין דסימנים לאו דאורייתא ולחומרא. הר"ן.

אבל מרי פוסק דסימנים דאורייתא מפשיטותיה דרבא דלעיל ומהדרינן גט האשה בסימן אף על פי שאינו מובהק. הריטב"א ז"ל.

הוא אומר סימני הגט והיא אומרת וכו':    לאו למימרא דאי לא אמרה היא כלום ינתן לה דהא סימני הגט לדידיה לאו ראיה דכלום נינהו לאפוקי מינה אלא לרבותא בעלמא נקט הכי ולעולם נמי כך דינו דלדידה מהדרינן בסימני הגט ולדידיה לא מהדרינן אלא בסימני נפילה כגון קשור בכליו בארנקי וטבעת וכל אימת דלא אמר הכי לא יחזיר לא לזה ולא לזה. וכי תימא אי לאו מיניה נפל מי ידע ביה דנפל אי הכי בלא סימן נמי נהדריה לדידיה ואנן תנן בפרק קמא לא יחזיר לא לזה ולא לזה. אלא שאני איש ואשה דמידע ידעי בהדדי עניני דגיטא. ודאמרינן נמי הוא אומר בחפיסה ינתן לו לאו דוקא דאיהו נמי מידע ידע דבחפיסה מנחא ואיכא למימר איתתא לאו אורחה לאנוחי גיטא בחפיסה דנטירותא מעליה מינה קא מנטרא ליה דבעיה לאינסובי ביה. הרמב"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: הוא אומר סימני הגט וכו'. פירוש דליכא למימר יניח כדאמרינן לעיל בסימנין וסימנין דלגבי אשה הוו סימנין ראיה שנתנוה לה דאלו גבי בעל ליכא ראיה בסימנים שלא הגיע לידה. דדילמא אחר שכתבו וידע סימניו חזר ונתנו לה ונפל מידה. ולא עוד אלא שאפילו אין האשה נותנת סימן והבעל נותן לא מהדרינן ליה ניהליה והכא הכי קאמר אף על גב דהבעל נותן סימנים כיון שהאשה נותנת סימנים גם כן לדידה מהדרינן וזה ברור. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל.

ויש שפירשו דלעולם כל שהאשה באה לפנינו ולא ידעה לתת סימני הגט והבעל אומר סימני הגט ינתן לו ולא מהני סימניו לבדו כאן אלא דכיון דאיהי לא ידעה סימנים ראיה הוא שלא הגיע לידה. ואין זה הטעם נכון דדילמא לא היה לאשה פנאי ולא נתנה דעתה להכירו בסימנים. עד כאן.

אילימא דאריך וגוץ הא אמרת אין מעידין. אלא דאמרה נקב יש בצד אות פלוני:    יקשה למורי הר"פ ז"ל דוקא נקב הא שאר סימנין לא אלמא סימנים לאו דאורייתא ומשום הכי צריך שיאמר סימן מובהק דאי סימנים דאורייתא אפילו נקב בעלמא נמי. ואם כן כי קפריך אילימא דאריך וגוץ לפרוך אילימא בנקב בעלמא דילמא בהדי דנקט חזיתיה דהא כיון דסבר סימנים לאו דאורייתא נקב בעלמא לא מהני. ואומר מהר"פ דשריך פירכא דאיכא חידוש ומשני שינויא דאיכא חידוש והכי פירושו אילימא דאריך וגוץ דילמא בהדי דנקט ליה חזיתיה דאפילו אם תמצי לומר סימנים דאורייתא מכל מקום האי סימנא לא מהני מידי אפילו מדרבנן ומשני נקב יש בצד אות פלוני ואפילו אם תמצי לומר סימנים דרבנן מהני שפיר האי סימנא אפילו מדאורייתא תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: דאמרה נקב יש בצד אות פלוני. ואם תאמר וכיון דסימנים דאורייתא בסימנים בינונים סגי לה. ויש לומר דאין הכי נמי אלא דנקטיה הכי לרווחא דמילתא משום דמעיקרא סלקא דעתך שאין לה שום סימן אלא ארוך וגוץ דלאו סימן הוא. והכין אורחא דתלמודא. וכדאיתא בפרק קמא דחולין כגון שלבנה באור ודכוותה טובא. אי נמי דמשום דקאמר אם תמצי לומר סימנים דאורייתא וכיון דלא איפשיטא שפיר נקטיה הכא כגון דאמרה נקב יש בצד אות פלוני דמהני מדאורייתא ואפילו תימא דסימנים לאו דאורייתא. עד כאן.

אלא במדת ארכו וכו':    הכא נמי צריך לומר כדפרישית לעיל אלא במדת ארכה ואפילו אם תמצי לומר דסימנים לאו דאורייתא מכל מקום מהני שפיר. וקשה למורי הר"פ דמאי שנא מגט דמדת ארכו לא מהני שפיר וגבי החוט מהני.

ונראה לומר דדוקא בגט עצמו לא מהני סימן ארכו אי אמרינן סימנים לאו דאורייתא משום דהגט קשה ואפשר דבהדי דנקט ליה הבעל חזיתיה האשה ושיערה ליה למדת ארכו ומשום הכי לא מהניא ליה אבל החוט אינו קשה ומצי כאיף ליה ואם כן אי אפשר לשעוריה אי לאו דנקיטא ליה בידה ומשום הכי מהני שפיר גם כי אמרינן דסימנים לאו דאורייתא. תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: דאמר מדת ארכו. פירוש דלגבי חוט מדה הויא סימן. שאלמלא לא הגיע לידה ושיערתו יפה לא היתה יודעת מדתה מה שאין כן בגט עצמו כי מכיון שתראה אותו ביד הבעל תוכל לשער מדתו כשהיה קוראו בעודו פשוט בידו. עד כאן.

הוא אומר בחפיסה וכו':    כלומר בחפיסה שיש בו סימן כך וכך מצאתי הגט בתוכו והבעל כמו כן נותן סימן לחפיסה ינתן לו ולא לאשה דלא חשיב סימן זה כלל יותר מטענת הבעל שאפשר שמאומד היא אומרת שהיא היתה יודעת בעודה תחתיו שדרכו להניח בכיס אחד ובחזקת הבעל היה עומד הגט שהרי שלו היה מתחלה ומעמידין לו בחזקתו. ולא אמרינן נמי שלא יחזירנו לא לו ולא לה דכיון שנתן הבעל סימן בחפיסה ראוי להחזיר לו החפיסה ומה שבתוכה כדתנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא הרי זה יחזיר. ה"ר יהונתן ז"ל.

ינתן לו:    אפשר דלחומרא קאמר ומגורשת ואינה מגורשת דהא איהו ידע נמי היכא מנחה איהי כל אשר לה אם לא שנאמר שהיא תצטרך לשמור יותר הגט להנשא בו או לגבות כתובתה ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דמנחה ליה בחפיסא אף על פי שמניחה שם שאר חפצים ולפי זה בחפיסה דוקא קתני אבל הוא אינו דבר חשוב לו הגט שרוצה לגרש בו שאם יאבד יכתוב אחר וכמה שירצה הילכך איהו ידעה היכא מנח ליה. אי נמי יש לומר שהיא בעודה עמו אין לה מקום מיוחד להניח חפציה כמו כשהיא מגורשת ממנו. ואם תאמר למה לא נאמר שבעודה עמו ראתה אותו בידיו ושהניחו בחפיסה ולא גרשה בו מעולם. ויש לומר ודאי איהו לא מודע לה דגיטה בידיה עד שעת גרושיה ממש ולא מודיע לה היכא מנח ליה שלא תטלנו משם ושלא תרבה הקטטה כי הוא רוצה בשהייה להתחרט ולכך לא מגרש לאלתר. שיטה.

ולענין פסק כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: הבעל אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה כיון דאמרה סימן מובהק כגון נקב יש בצד שטה פלונית במקום זה בראשה או בסופה או באמצעה והיא ודאי מגורשת ואם מת בעלה לא חולצת ולא מתייבמת. הוא אומר סימני החוט והיא אומרת סימני החוט במדת ארכו ינתן לה שזהו סימן שאינה יכולה לדעת אותו אלא אם כן הגיע הגט לידה. וגם זו נראה לומר דודאי מגורשת. אבל אי אמרה סימן החוט שהיה לבן או שחור או אדום לא ינתן לה דאפשר דחזיתיה בידא דבעל הילכך לא סימן מובהק הוא וינתן לבעל.

והוא שיתן סימני החוט כפי מה שנתנה היא ואם לא נתן הבעל סימן החוט ונתנה האשה סימן החוט אפילו לא נתנה סימן אלא בחיורא וסומקא אף על פי שנתן הבעל סימן הגט והיא לא נתנה נראה לומר דינתן לה דאם איתא דלא יהביה ניהלה הוה ליה למידע סימני החוט. והיכא דנתן הוא סימני החוט בחיורא וסומקא ואיהי נמי בחיורא וסומקא לאו סימנים מובהקים נינהו ולא יחזיר מיהו ספק מגורשת היא. והוא הדין אפילו היכא דנתן הבעל סימנים מובהקים והיא נתנה סימן צבע החוט שיש לחוש לספק גירושין ואם בעלה כהן אסורה לחזור לו דהא קיימא לן האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה אין זה סימן דודאי ידעה דסתמיה בחפיסה מנח ליה. ומחזי למימר דאפשו ספק מגורשת ליתא כיון דלא טענה גרשתני אלא מטעם קבלת הגט והא לא יהבה סימן בגט. עד כאן.

מתניתין: שידעו בו שכניו:    מפרש בגמרא שכני מקום שנמצאת בו האבידה שמא מאותם בני כפרים אשר סביבותיה היא ואין צריך להמתין עד הרגלים שיהיו שם כל ישראל. שלש רגלים דלא סגי בחד דשמא חולה או אנוס ולא עלה לרגל מי שהאבידה שלו אבל בשלש רגלים אי אפשר אם חי הוא שלא יבא. ואחר רגל האחרון יתעכב שם שבעה ימים שיהא שהות לבעל האבידה לשוב לעירו ולבקש בביתו אם נאבדה ממנו גלימא ששמע שהכריזו עליה ואם לא ימצאנה ישוב לירושלים וביום השביעי יכריז בעל האבידה בקרן אפל ויאמר אני אבדתי גלימא שיש לי סימנים כך וכך ומי שמוצאה נמי עומד בקרן אפל שם כל היום השביעי.

ויש לפרש להכריז יום אחד זאת מלשון חפוש כדאשכחן בפסחים על ששה דברים הנאמרים על עמי הארץ וקא חשיב ואין מכריזין על אבידתו ואי אותה הכרזה הכרזה ממש היא היאך יאמר אין מכריזין על אבידתה ומי יודע שהיא של עם הארץ שלא יכריז עליו שמא של תלמיד חכם היא וחייב להכריז אלא ודאי לשון חפוש הוא כלומר אין אנו מחפשין וטורחים אחר אבידתו כדי שתשוב אליה הכא נמי רצה לומר ויחפש יום אחד כל ביתו מה שנאבד ממנה משום הכי צריכין לומר שבעה ימים שלשה להליכתו ושלשה לתשובתו ויום אחד בנתים לחפש ביתו. וכל לשון הכרזה נמי חפוש הוא כלומר שהוא מחפש מי שנאבדה ממנו האבידה. ה"ר יהונתן ז"ל.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: הא דתנן כדי שילך לביתו שלשה ימים ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. פירש רש"י דברים כפשוטן כי בעל האבידה יכריז יום אחד אני אבדתי דבר פלוני ואלו הן סימניו. אבל ר"ת ז"ל פירש ויחפש בכליו יום אחד ומצאנו לשון הכרזה שהוא לשון חפוש וכדומה לו מדאמרינן בפסחים גבי עם הארץ שאין מכריזין על אבידתו וכו'. ובדין הוא דהוה ליה למיתני כדי שילך לביתו שלשה ויכריז יום אחד ויחזור שלשה אלא דבעי למיתני הליכה וחזרה ביחד. ואין פירוש זה נכון ולשון הכרזה לא משמע הכי וההיא דפסחים הכרזה ממש היא וכגון דאשתכח בשוקא דעמי הארץ וידעינן דהוא דעם הארץ, אלא דלא ידעינן מנו וכדפרישנא התם בסייעתא דשמיא. עד כאן.

ורבינו חננאל ז"ל פירש וזה לשונו: כדי שילך לביתו שלשה ויחזור בשלשה ויכריז יום אחד. פירוש כדי שילך שומע המכריז למקומו ויגיד וישמע בעל האבידה ויבא מיד וישמע ביום השביעי המכריז ויתן סימניה ויקחנה.

גמרא: ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל וכו':    ואם תאמר והיכי סגי בט"ו ימים הא קיימא לן דארץ ישראל היא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסא וכו'. ויש לומר דהוי מסגי ביממא ובליליא. אי נמי דרוכבים היו ומסגו טפי. הר"ן ז"ל.

והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ולאו מילתא היא דדילמא אינהו מסגי טפי. אי נמי דבט"ו יום מסגו בלילותא. אי נמי איכא מדברות דלא מסגו בהו. עד כאן.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ולאו קושיא היא כי החוזרים לבתיהם מעולי רגלים ראוי להם לטרוח וללכת יותר ממהלך אדם בינוני. שלא תתאחר שאלת הגשמים. עד כאן.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וזה לשונו: ואם תאמר והא אמרינן דארץ ישראל הויא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה וכו'. ואם כן היינו לכל ארץ ישראל עשרים יום מכל צד עד ירושלים דהויא באמצע כל ארץ ישראל. יש לומר דהיו הולכים על סוסים ט"ו פרסאות בכל יום אבל אדם בינוני המהלך ברגליו אינו הולך כי אם עשרה פרסאות ליום. עוד יש לומר דודאי האחרון שבארץ ישראל מן הישובים היו הולכים לביתם בט"ו יום אבל מישוב האחרון שבארץ ישראל עד נהר פרת היה מהלך חמשה ימים מיערות ומשדות. עד כאן.

הא דאמרינן איפכא מסתברא מקדש ראשון דהוו שכיחי וכו':    לאו למימרא דסגי בשלשה יומי דאפילו מסגו ביממא ובלילותא לא מסתגי להו אלא בתמניא יומי אלא הכי קאמר דאי איכא לאפלוגי אדרבה איפכא מסתברא אבל קושטא דמילתא דבין במקדש ראשון בין במקדש שני לא סגי אלא כאן וכאן לא הטריחו באבידה יותר מדאי. הר"ן ז"ל.

והריטב"א כתב וזה לשונו: והא דאמרינן בסמוך דבמקדש ראשון דשכיחי שיירתא דמסגו ביממא ובלילא סגי בתלתא יומי לאו דוקא דסגי דהא יומם ולילה דתלת יומי אינו אלא מהלך ששה ימים אלא לומר דאפשר דסגי ליה כי טרח טובא למיזל ביממא ובלילא ויותר ממהלך שאר בני אדם כדי שלא להטריח על מוצא אבידה. עד כאן.

וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגאש כתב בתשובת שאלה וזה לשונו: מועתק בלשון ערבי. וששאלת על מה שאמרו עד מתי חייב להכריז רבי יהודה אומר שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעה ימים ובא בתלמוד ורמינהו ט"ו ימים אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת ותירצו כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני במקדש ראשון דאיכא שיירתא דמסגן בלילותא וביממא סגי בתלתא יומי. ואמרת שלא היה ראוי שיהיה ההפרש לסבת היותם מסגן בלילותא וביומי אלא חצי הזמן בלבד שהם שבעה ימים וחצי.

תשובה. מה שאמרו ורמינהו ט"ו יום אחר החג אינו הכוונה בו שנדון גם כן באבידה בכיוצא בו ושנתן לו זמן ט"ו יום להליכה וט"ו יום לחזרה לפי שמי שחושב שאבדה לו אבידה מוכרח הוא שמסעיו יהיו נכפלים וילך ביום אחד מה שהולך זולתו בשני ימים ואם כן הרומיא כך היתה שדרך ט"ו יום איך לא ינתן בו זמן אלא שלשה ימים ואף על פי שתאמר שיהיה נחפז על הרוב יכפול המסעות אבל שילך ביום אחד מה שראוי ללכת בחמשה ימים זה אי אפשר. והעמידוה כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני וכו'. אחר כך אמרו אדרבה איפכא מסתברא במקדש ראשון דאיכא שיירתא דמסגו בלילותא וביממא סגי בתלתא יומי לפי שבעל האבידה בלי ספק הוא כופל המסעות ומה שהולכים העולם בט"ו יום ראוי שילך הוא בחצי המספר ועם היותו מוצא השיירתא עם מי שילך יום ולילה די לו בשלשה ימים בקירוב. ואפשר לומר עוד שמה שאמרו ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע האחרון וכו' שהזמן הזה אינו מהלך כל היום אבל הוא כפי העיכוב בדרך עד שתזדמן חברה ויחויב שאם היו השיירות מצויות שיהיו פחות מזה וכשהיו מצויות בלילותא וביומי שיספיק בהם שלשה ימים.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: והא דאמרינן הכא במקדש ראשון וכו'. לאו למימרא דמצי אזלי כולי האי דהא לא הוו להו אלא שיהא יומי אלא הכי קאמר לא במקדש ראשון ולא במקדש שני לא בעינן כולי האי ואי איכא לאפלוגי אדרבה איפכא מסתברא דבמקדש שני בעינן יותר ממקדש ראשון. ואתא רבא ופריק דלא שנא ולא הטריחו באבידה יותר מזה כלל. ע"כ.

ליבעי יומא יתירא לעיוני במאניה:    ר"ת פירש לפי פירושו שפירש במשנה דהכי קאמר ליבעי יומא יתירא לעיוני במאניה בר מההוא יומא דקתני מתניתין. ולנוסחי דגרסי ליבעי חד יומא לעיונא במאניה הכי נמי מפרש לה ליבעי חד יומא יתירא. ולפירוש רש"י דברים כפשוטן יומא יתירא על שבעת הימים שנתנו לו וכל שכן לאינך נוסחי דלא גרסי יתירא דאתי שפיר טפי. הריטב"א.

שלישי אומר סתם:    תימה דהא אתיא על כרחך כרבי יהודה דאית ליה במתניתין שלש רגלים אם כן לימא ראשון ושני סתם ושלישי יאמר רגל שלישי דהכי אית ליה לרבי יהודה בנדרים בפרק קונם אדר ראשון כותב סתם שני כותב אדר שני. גליון תוספות.

וכתוב על זה בגליון וזה לשונו: בגליון תוספות הקשה דילמא רגל ראשון ושני רגל סתם.

ורש"י תירץ זה דמזכיר רגל ראשון בפירוש שלא להטריח האובד לעלות בשני אם חולה הוא או אונס אחר דימתין עד שלישי ואם היה אומר סתם היה סבור דילמא שני הוא. עד כאן.

תנו רבנן רגל ראשון אומר רגל ראשון וכו':    פירוש ולא עביד איפכא שלא יזכיר שם הרגל עד השלישי משום דילמא לא ישמע או (חסר) מכריז וקא מפסיד חפציה אבל השתא אם יטרח לצורך אינו כל כך היזק ומאי דאפשר לתקוני מתקנינן. שיטה.


דף כח עמוד ב[עריכה]

תנו רבנן בראשונה וכו':    כתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: בזמן הזה מכריזין האבידה בבתי כנסיות ומדרשות והוא דליכא רמאין אנסים ומוסרים שמוסרים אבידה למלך.

ובמקום שיש רמאין או אנסין או מוסרים מודיע לשכני מקום שנמצאת שם האבידה ודיו. ע"כ.

אם נמחית אבן הטועין:    פירש רש"י ז"ל אם נכסית שאינה נראית כמו ומחה ה' דמעה וכו'. שהוא לשון קינוח שמקנחין דבר עד שאינו נראה יותר. הרא"ש ז"ל.

ובירושלמי מפרש נמחית ממש כדכתיב אבנים שחקו מים כלומר אם נמחית קצת מפני המים לפי שהיה דוחה אותם דיודע היה שאינה יכולה למחות ולא היה אומר כך אלא כדי לדחותם שאין מתפללים על רוב טובה. ופירוש טועין שהיו טוענין ליה דברים זה מכריז וזה נותן סימנים. תוספות חיצוניות.

מתניתין: אמר את האבידה ולא אמר סימניה:    פירוש ולא אמר סימן מובהק דידה כלומר שהוא דתקינו רבנן שיחזיר אדם אבידה בסימן שאינו מובהק דסבירא ליה להאי תנא דסימנים לאו דאורייתא כלומר כשאנו מחזירין אבידה בסימן שאינו מובהק אינו מן התורה אלא תקנת חכמים היא ומדאורייתא סימנים מובהקים או עדים בעינן ומשנה זו מדאורייתא קתני ולא קתני דרבנן והכי קאמר אף על פי שיאמר גלימא שיש לי בה סימנים כך וכך אבדתי כיון שאותם סימנים אינם מובהקים לא יחזיר מדאורייתא אלא מדרבנן.

והרמאי אף על פי שאמר סימניה:    כלומר סימנים שאינם מובהקים לא יחזיר דדילמא לאיניש אחרינא הוה והכי קאמר אף על פי דתקון רבנן להחזיר אבידה בסימן שאינו מובהק אבל מי שהוחזק כפרן ורמאי לשכניו אף על פי שאמר סימנים שאינם מובהקים דלאיניש אחרינא הוינן מהדרינן מדרבנן לא מהדרינן ליה עד שיתן סימנים מובהקים או עד שיביא עדים שנשמר עד דרוש אחיך וגו' דלפי התורה לרמאי מחמירה שמצריכו להביא עדים אף על גב דלאיניש אחרינא סגי בסימנים מובהקים דידה והשתא דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון להקל לאיניש דעלמא ממה שאנו מקילין ברמאי דלאיניש בעלמא סגי בסימנים שאינם מובהקים ולרמאי בעינן סימנין מובהקין. ה"ר יהונתן ז"ל.

תלמוד ארץ ישראל. שמע סימניה בהאי כנישתא ואזל לכנישתא אחריתי יהיב סימניה זהו רמאי וכן כיוצא בו. ר"ח ז"ל.

גמרא: איתמר אמר רב יהודה אבדתא מכריז וכו':    נראין הדברים דלא נחלקו אלא אמר שרבו הרמאין ומטעמא דמפרש ואזיל והיינו דאייתי ליה תלמודא הכא אבל מן הדין דכולי עלמא גלימא מכריז וכדאמר רבינא בפרק קמא טיבעי מכריז. חיישינן לרמאי. פירש רש"י שמא ישמע לבעל האבידה מתאונן בין שכניו טליתי נאבדה וכו' וקשיא לי והא תנן שהרמאי אף על פי שנתן סימניה לא יתן לה ויש לומר דדילמא ידע סימן מובהק דידה וקדים ויהיב ליה. אי נמי דהכא לאו לרמאי ידוע חיישינן אלא לאיניש דעלמא שירצה לעשות רמאות עכשו כן נראה לי. הריטב"א.

הא דאמרינן מאי לא אמר סימניה דלא אמר סימן מובהק דידה לאו סימן מובהק ממש קאמר דהא מהדרינן אבידתא בסימנים כל דהו אלא לאפוקי חיורא וסומקא אי נמי ארוך וגוץ קאמר דהוו סימנים גרועים טפי דלא סמכינן עלייהו כלל ואפילו למאן דאמר סימנין דאורייתא כדאיתא לעיל. הרשב"א.

והראב"ד כתב וזה לשונו: דאמר סימניה ולא אמר סימן מובהק דידה כיון דאית בה סימן מובהק ולא קאמר לה שמע מינה לאו דידיה היא דאי דידיה היא מידע הוה ידע ליה וכי אמרינן דמהדרינן אבדתא בסימן שאינו מובהק דלית ביה אלא הוא. עד כאן. כתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: אמר סימנים שאין מובהקים אף על פי שאינו ידוע ברמאי לא יתן עד שיאמר סימנים מובהקים.

ואם הוא ידוע ברמאי אפילו אמר סימנים מובהקים לא תנו לו אלא אם כן יביא עדים שהיא שלו. ומשרבו הרמאין אף על פי שאין אנו יודעין בו שהוא רמאי אפילו אם אמר סימן מובהק לא יחזירו לו עד שידרשוהו ויחקרוהו ויביא עדים שאינו רמאי. עד כאן.

והראב"ד כתב וזה לשונו: משרבו הרמאין היו אומרים לו הבא עדים שאין רמאי אתה וטול בסימן שאינו מובהק. אבל אם לא הביא עדים לא ידעתי אם נותנין לו בסימן מובהק וכל שכן לרמאי ידוע. עד כאן.

מסתברא לא מייתי איניש חובה לנפשיה:    פירש רש"י מסתברא שכן היתה מחמלה ואין בזה משום מגיד וחוזר ומגיד. וקשיא לי ואפילו חוזרין ומגידין מאי הוי כיון דתוך כדי דיבור הדרי בהו חהא קיימא לן שהעדים שאמרו תוך כדי דיבור אנוסים היינו נאמנין. ויש לומר והתם שחזרו מעצמן אבל הכא שחזרו מחמת אימתו של זה שאמר להם אנא רמאה אנא יש לנו לומר שאינם חוזרין ומגידין. הריטב"א.

מתניתין: ודבר שאינו עושה ואוכל כגון עגלים וסייחין ימכרם מיד ויניח הדמים אצלו שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו כלומר ראה שתעשה לו השבה שאם יניחם ויוציא עליהם הוצאתן בחדש אחד יוציא אחד מן העגלים נמצא שלא החזיר לו אותו העגל והוא נתחייב בכולם להשיבם ואף על גב שגם הבעלים היו מוציאין הוצאות כאלו בהן דהא לאו בני מעבד מלאכה נינהו אפילו הכי חייבתו התורה שיחזור לו את כולן והאי לא אפשר אלא במכירה אחת מהן דכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולא רצה להחמיר על המוצאה שיאכילנה משלו דדי לו מה שטרח בהן בגופו.

אי נמי יש לומר שהבעלים לא היו מאכילין לעגלים שיש להן שדות וכרמים ומכניס אותם שם ורועים במרעה טוב אבל זה המוצא אין לו נחלת שדה וכרם ויצטרך לקנות הכל במעותיו ויחזור ויגבה מן הבעלים כלומר שיעכב אחד מן העגלים בשביל מה שהוציא עליהם לפיכך טוב הוא לבעלים שימכרם מיד. ה"ר יהונתן.

גמרא: גירסת כל הספרים כל דבר שעושה ואוכל מטפל בהם כל י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. ופירש רש"י ז"ל מוכרן ומניח דמיהן אצלו. ונראה מדבריו שאי אפשר לו לשום לעצמו משום חשדא וכדאמרינן לקמן בפרק המפקיד גבאי צדקה שאין להם עניים וכו'. ויש מפרשים שם דמיהן אפילו לעצמו דאין כאן חשד דהא משיב אבידה הוא. ומסתברא לי כדברי רש"י ז"ל מדקתני במתניתין כל דבר שאינו עושה ואוכל ימכר והא דקתני בברייתא שם דמיהן לומר שהוא שם דמיהן ומוכרן שלא בבית דין. אבל בהלכות הרי"ף ז"ל גריס מכאן ואילך מוכרן בבית דין והא דקתני שם דמיהן ומניחן איכא למימר דמניחן אצלו שלא ישתמש בהן קאמר וברייתא כרבי עקיבא. ואי נמי מניחן אצלו ומשתמש בהן קאמר. ובתוספות פירש דאפשר לומר דהאי מניחן אפרה וחמור קאי כלומר שמניחן אצלו והן שלו. הרשב"א.

ויש לתמוה על פירוש רש"י ז"ל דלקמן פירש בההיא דהמוצא תפלין דאמרינן שם דמיהן ומניחן דשם דמיהן לעצמן אם ירצה ומניחן בראשו. ואיכא למידק עליה למה אינו מוכרן לאחרים משום חשדא כדאמרינן הכא. ואפשר דתפלין בי בר חבו שכיחי וקיצי דמייהו. אבל אין צריך לכך דההיא דלקמן כההיא דהכא מפרשה והכי קאמר שם דמיהם לאלתר כלומר מוכרן לאחרים וכי קאמר ומניחן אדמים קאי ולא אתפלין ולאלתר דקאמר אשם דמיהן קאי דומיא דמאי דאמרינן שבועה שלא אישן שלשה ימים לוקה וישן לאלתר דפירושה לוקה לאלתר וישן לכשירצה. הר"ן ז"ל.

וזה לשון גליון תוספות: שם דמיהן ומניחן. פירש הקונטרס למכרן לאחרים. ואין הלשון משמע כן ולפירושו מניח הדמים כרבי עקיבא שלא ישתמש בהן. ואם תאמר לשמואל דאמר לקטן גבי תפלין מניחן ולפירושו נמי מניח הדמים והא שמואל פסיק כרבי טרפון דמשתמש בהן. ויש לומר הני מילי בבעלי חיים דטרח בהו אבל תפלין דלא טרח בהו לא והוו כמעות אבידה דאמרינן לקמן דלא ישתמש בהן. ע"כ.

שם דמיהן ומניחן:    פירש הקונטרס מוכרן ומניח הדמים אצלו. ונראה דלגופיה נמי יכול לשום שכך משמע הלשון. ולא דמי לגבאי צדקה דלקמן פרק המפקיד דהא ליכא חשד כיון שהוא משיב אבידה. והא מניחן נמי מצי למימר דאפרה וחמור קאי שמניחן אצלו ויהיו שלה וכן לקמן גבי מוצא תפלין בשוק דאמר שם שמין דמיהם ומניחן לאלתר היינו מניחן לראשו ומיהו יש לומר דמניחן אדמיהן קאי ולא ישתמש בהן כרבי עקיבא ושם דמיהן ומניחן לאלתר דתפלין נמי הכי פירושו לאלתר שם דמיהם ומניחן שלא ישתמש בהם ואם תאמר והאמר שמואל הלכה כרבי טרפון דמותר להשתמש בדמים ויש לומר דהני מילי בדמי אבידה שטרח בהן להאכילן כגון עגלים וסייחין ואווזין ותרנגולין אבל בתפלין דלא טרח בהם לא. תוספות שאנץ.

הא דרעיא הא דפטומא:    כלומר אם אלו העגלים וסייחין הם כל כך גדולים שרועין מאליהן אי נמי שמצאן בזמן שהדשא מצוי ואוכלין מאליהן אין טיפולן מרובה משום הכי מטפל בהן שלשה חדשים והא דקתני שלשים יום ותו לא כגון שהם קטנים כל כך שצריכין לפטמן על האבוס אי נמי שהם גדולים שיוכלו לרעות אם ימצאו דשא אלא שאין הדשא מצוי וצריך לפטמן על האבוס דאיכא טירחא יתירה. רברבי אוכלים אוכלין הרבה הילכך שלשה ימים ותו לא שאם יעמדו יותר יאכל תרנגול אחד לתרנגולים הרבה ובזוטרי שאוכלין מעט שלשים יום. ה"ר יהונתן.

והרמ"ך כתב וזה לשונו: אווזין ותרנגולים זכרים גדולים שלשים יום. והוא שאין הוצאתם מרובה מפני שמחטטין באשפות ואינו צריך לטרוח בהן הרבה. ואווזין ותרנגולים קטנים שאינו עושה כלל וטרחתו מרובה אף על פי שירויח בהן בעל האבידה אם יגדלו אין המוצא מטפל בהם אלא שלשה ימים ואחר כך ימכרו בבית דין. והמפרש כתב בהפך קטנים שלשים יום לפי שאוכלין מעט וגדולים שלשה ימים מפני שאוכלין הרבה עד כאן. ודבריו צריכין פירוש כדי להעמיד הדין כדבריו לפי שהגדולים הוצאתן מרובה משבחן אבל הקטנים שבחן מרובה מהוצאתן שבעודן קטנים אינם ראוין לאכילה ואין אדם מוצא בהן לוקחין וכשיגדילו מעט ימכרו ביוקר. עד כאן. והמפרש שזכר הוא ה"ר יהונתן כידוע.

שלא יאכיל עגל לעגלים:    פירוש לא תמכור עגל היום ותאכיל לנשארים דקא מכליא קרנא אלא ימכור היום הכל. ר"ח.

עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש בהם:    ואם תאמר אי בנשתמש היכי קאמר רבי עקיבא דאין חייב באחריותן הא שמעינן ליה בסוף המפקיד דשולח ידו בפקדון חייב ואפילו הוי בעין ואהדריה לדוכתיה בעינן דעת בעלים כל שכן היכא דמוציא לגמרי דלא מיפטר במה שמניח אחרים תחתיהם אפילו יזכו בהם לצורך הבעלים. ויש לומר דמיירי בשלא הגביה הכוס ליקח הפרוטה שאז היה שולח יד בכל אלא בלא הגבהה נטלה ואז אינו חשוב שולח יד אלא באותה פרוטה כדמוכח בסוף המפקיד.

ודוקא בנשתמש במקצתן גלי אדעתיה דניחא ליה בשאלה זו קא סלקא דעתך דפליגי דרבי טרפון סבר דאם אבדו חייב באחריותן אף על גב דלא אשתמש בכולהו דכיון שנשתמש במקצתן גלי אדעתיה שהיה דעתו להשתמש גם בנשארים והניחם שם לדעת שיהיו שלו ויקחם כשירצה. ורבי עקיבא סבר דאינו חייב אלא באחריות אותן שנשתמש בהם אבל בשאר לא דשואל לא הוי עלייהו כיון דאסור להשתמש בהם.

ולפי זה יש לפרש נמי כעין זה ההיא דלקמן דהמפקיד מעות אצל שלחני דבשנשתמש במקצת איירי. ומיהו דוחק גדול לפרש כן. ועוד מנין לו לתלמוד להעמיד מחלוקתן בשנשתמש בהן דוקא כיון דמלישנא דמתניתין ליכא למשמע דהכי דוקא מיירי. ונראה דגרסינן עד כאן לא פליגי אלא בישתמש בהן כלומר אם מותר להשתמש בהם או לא. אבל לא ישתמש בהם פירוש אם היה אסור להשתמש אפילו רבי טרפון מודה שהיה מותר. ואפילו גרס בנשתמש יש לפרשה בענין זה וכן פירש הקונטרס דנשתמש לאו דוקא ומיהו קשה בסמוך שמקשה התלמוד לרב יוסף ולפיכך דרבי טרפון למה לי דמשמע דוקא לרב יוסף הוא דקשה ליה ליתני רבי טרפון אומר ישתמש בהם ולשתוק ואנא ידענא דכיון דמותר למשתמש חייב באחריותן אבל לרבה ניחא ליה ודרבה יותר הוא חידוש לרב יוסף מלרבה שמשמיענו לרב יוסף דאפילו שואל נמי כמו שמתרץ ומה שייך להקשות ולתרץ על רבי טרפון לרב יוסף יותר מלרבה. ולפיכך קמא דפריך ניחא.

ויש לתרץ דמעיקרא הוה ניחא ליה לתלמודא דנקט רבי טרפון ולפיכך. משום לפיכך דרבי עקיבא דאצטריך לאפוקי מדרב יוסף וגם לפיכך דרבי טרפון עצמו מצי למימר דאתא לאפוקי מדרב יוסף דאצטריך למידק הא אם היינו אומרים לא ישתמש בהם אם אבדו לא היה חייב באחריותן דשומר אבידה כשומר חנם אבל עכשו לרב יוסף קשה לו למה הוצרך לפיכך דרבי טרפון כלל דזה אינו דומה לו שום חידוש להשמיענו אף על גב דלא נשתמש כיון דיכול להשתמש הוו עלייהו כשומר שכר לרבה או שואל לרב יוסף דפשיט ליה הואיל ונהנה מהנה.

ומיהו קשה כיון דמעיקרא כי ניחא ליה לרבה לא הוה מחייב רבי טרפון אלא באבדו ולא בנאנסו והשתא מסיק לרב יוסף דאפילו נאנסו מחייב אם כן חידוש גדול דלפיכך דר' טרפון דמפיק ממאי דסלקא דעתין מעיקרא דלא הוי שואל לרבי טרפון ועוד אי משמע ליה דמילתא דפשיטא היא ולא אצטריך למתני אם כן תקשי ליה לפיכך דהמפקיד מעות אצל שלחני דלקמן למה לי למאן דאמר נאנסו לא וזה קשה גם לפיכך קמא דפריך. ונראה לי דהאי דקאמר תלמודא ולפיכך דר' טרפון למה לי לא אתי לאקשויי לרב יוסף יותר מלרבה אלא דפירוש בעלמא הוא דמפרש ואזיל בניחותא. תוספות שאנץ.