שולחן ערוך יורה דעה עו ב
<< · שולחן ערוך יורה דעה · עו · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
רצה למלוח צלי ולאכלו בלא הדחה -- עושה, ואין לחוש לדם שעל המלח. ויש מי שאומר דהני מילי כשמולחו וצולהו מיד אבל אם שהה במלחו -- המלח בולע ונאסר; לפיכך מדיחו יפה קודם צלייה.
- הגה: ויש אומרים דצלי בעי הדחה תחילה (רמב"ן). ויש אומרים דצריך גם כן קצת מליחה תחילה (רש"י). והמנהג להדיחו תחילה וגם למלחו קצת כאשר נתחב בשפוד וצולהו מיד קודם שיתמלא המלח דם (הגה' ש"ד). מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל או מלחו בלא הדחה תחילה ונצלה כך -- מותר ובלבד שלא שהה כך במליחתו בלא הדחה שיעור מליחתו. אבל אם שהה כל כך קודם שצלאו -- אסור (כך משמע בארוך כלל ה).
- ואין חילוק בכל זה בין אווזות ושאר עופות החלולים (מרדכי וש"ד וב"י ועת"ח כ"ט ד"ו) ובלבד שלא יהיו מלואים בבצים או בשאר בשר. אבל אם מלואים -- דינם כבשול וצריכים מליחה תחילה כמו לקדרה (ש"ד).
- ונהגו להחמיר כשצולין בשר בלא מליחה שלא להפוך השפוד תמיד כדי שיזוב הדם (ארוך כלל ט). ובדיעבד אין לחוש. ואין חילוק בכל זה בין אם רוצה לאכלו כך צלי או רוצה לבשלו אחר כך, רק שיצלנו תחילה כדי שיהא ראוי לאכילה דהיינו כחצי צלייתו.
- יש אומרים דכל צלי צריך הדחה אחר צלייתו משום דם הדבוק בו (אגודה ואגור). וכן נוהגין לכתחלה. מיהו אם לא הדיחו ואפילו בשלו כך -- מותר (עיין לעיל סימן עג). ואפילו נמלח קודם צלייתו ולא הודח אחר המליחה -- אפילו הכי מותר ולא חיישינן לדם ומלח שעליו; דנורא משאב שאיב (או"ה).
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(ו) ולאכלו בלא הדחה. המחבר לא איירי כאן מדין הדחה שקודם המליחה אלא איירי בהדחה שאחר המליחה דמותר כשמולחו וצולהו מיד ושאין לחוש לדם שעל המלח שהאש שואב ומונע המלח מלבלוע הדם ודין הדחה שקודם המליחה כתבו הר"ב בסמוך ועיין בס"ק ט':
(ז) לפיכך מדיחו יפה קודם צלייה. ואם לא הדיחו קודם צלייה נכשר ע"י הדחה לאחר צלייה ועיין בס"ק ט"ו:
(ח) וי"א דצלי בעי הדחה תחלה כלומר דכל צלי בעי הדחה תחלה משום דם בעין שעליו ודוק:
(ט) מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל כו' הטעם בזה דנורא מישאב שאיב ליה וכמ"ש הט"ו בס"א ואע"ג דאם דם אחר בעין נפל עליו לא אמרינן שהאש שואבו והאי נמי חשיב דם בעין כיון שלא הודח ולא נמלח דהא מה"ט אסור אם נמלח בלא הדחה תחלה ושהה שיעור מליחה אפי' לצלי וכן לקדרה אפי' לא שהה שיעור מליח' וכדלעיל סי' ס"ט ס"ב והיינו מטעמא דכיון דלא הודח המלח מבליע דם בעין שעליו וה"נ נימא כיון דהוי דם בעין ולא הדיחו ולא מלחו כלל אין האש שואבו י"ל דכיון דלא הוי דם בעין ממש אמרינן שפיר שהאש שואבו ומ"מ אם לא הודח ונמלח ושהה שיעור מליחה אמרינן שהמלח מבליעו ושוב אינו יוצא אפי' ע"י צלייה דלגבי דם בעין שנבלע לא אמרינן כבולעו כך פולטו אבל אם לא הודח ונמלח ולא שהה שיעור מליחה אע"ג דהמלח הבליע דם בעין שעליו דמה"ט לא מהניא ליה מליחה שנית לקדרה מ"מ לא נבלע בחוזק וגם לא נבלע הרבה ויוצא על ידי צלייה אח"כ דטובא אשכחן כה"ג מה שיוצא ע"י צלייה ולא ע"י מליחה כגון בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה בסי' ס"ט סי"ב ובשר שנשרה מעל"ע במים לדעת המחבר שס סט"ו ושאר פוסקים וכה"ג טובי מיהו ודאי בדם בעין ממש שנפל ע"ג בשר מליח שחשוב כרותח אסור אפי' לצלי כדמשמע מדברי הרב ס"ס ע' וע"ש וע' בסי' ס"ט ס"ב ובמ"ש שם. ומ"ש או שמלחו בלא הדחה תחלה ונצלה כך מותר לאו למימרא דאסור לכתחלה אפי' לצלי דהא בת"ח כלל ה' ד"ב משמע להדיא דמותר לצלותו ועוד דאם אתה אוסרו לצלי נמצא דלית ליה תקנתא והוי כדיעבד אלא משום דכתב בריש ההג"ה דהמנהג להדיחו תחלה ולמלחו קצת כאשר נתחב בשפוד משום הכי כתב כאן לשון דיעבד אי נמי משום דלכתחלה בעי הדחה אחר המליחה לצלותו להכי נקט וצלאו כך בלא הדחה שאחר המליחה. ומ"ש אם שהה כ"כ קודם שצלאו אסור כבר נתבאר הטעם דהמלח מבליע הדם בעין שעליו ולפ"ז אפי' אם מדיחו אחר המליחה אסור ואפי' אם מדיחו אחר הצלייה ג"כ דבכל ענין אסור והכי מוכח להדיא בת"ח כלל ה' ד"ב וכלל ט' דין ג' ובאו"ה כלל ד' ד"ד והוא פשוט. ומ"ש המחבר אבל אם שהה במלחו המלח בולע ונאסר ולפיכך מדיחו יפה קודם צלייה מיירי שהודח תחלה ואח"כ נמלח וכמ"ש בס"ק ו' וכל זה פשוט ולא הוצרכתי לכתבו רק מפני שהעט"ז השמיט כל דינים אלו שכתב הר"ב וקיצר וכתב וז"ל אם לא הדיחו ולא מלחו כלל או מלחו בלא הדחה תחלה וצלאו כך מותר לאכלו וא"צ להדיחו מן הדם שיצא עליו בשעת צלייה ונשאר עליו ועל המלח שדרך שמולחין אותו בשפוד והוא שואב ומונע את המלח מלבלוע דם בד"א כשמלחו וצלאו מיד אבל אם שהה במלחו כבר בלע המלח ונאסר לפיכך צריך הדחה אחר צלייה קודם שיאכלנו עכ"ל נראה מדבריו דאף בשלא הודח מתחלה ונמלח שרי אח"כ ע"י הדחה שאחר הצלייה דאין כאן איסור אלא משום המלח שעליו שנאסר והבין דהר"ב והמחבר איירי בחדא מלתא ולא דק גם מ"ש מותר לאכלו וא"צ להדיחו מן הדם שיצא בשעת צלייה כו' ליתא וכמ"ש הר"ב לקמן דכל צלי צריך הדחה אחר צלייתו משום דם הדבוק בו:
(י) ואין חלוק בכל זה בין אווזות כו'. כלומר דאין חילוק בכל זה בין בשר ובין אווזות ועופות החלולים שאע"פ שהדם בהן פירש מדופן לדופן מ"מ כבולעו כך פולטו:
(יא) ובלבד שלא יהיו מלואים בביצים או בשאר בשר כו'. לצדדים קתני בביצים אפילו דיעבד אסור ובבשר לכתחלה אסור וכמו שיתבאר בסי' שאח"ז:
(יב) בלא מליחה. או שנמלח ולא שהה שיעור מליחה ובדיעבד אין לחוש אפי' הפכו כל שעת הצלי' ת"ח כלל ט' ד"ה בשם או"ה:
(יג) רק שיצלנו תחלה כו'. לכאורה משמע דאאם רוצה לבשלו אח"כ לחוד קאי דאז אם לא יצלנו כדי שיהא ראוי לאכילה נשאר דם בתוכו ויוצא אח"כ ע"י בישול אבל אם רוצה לאכלה כך צלוי אף שנצלה מעט שרי דמה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פי' ומותר) אבל האו"ה כתב דאף לאכלו כך אסור אם לא נצלה כל צרכו וא"כ י"ל דקאי אתרווייהו ומשמע באו"ה סוף כלל ח' דמותר אפילו להתחלה לצלותו חצי צלייתו כדי לבשלו אח"כ ולא חיישי' שמא לא יצלה כל צרכו כי יסמוך על הביכול ע"ש:
(יד) דהיינו כחצי צלייתו. כ"כ באו"ה שם וטעמא דאז יצא כבר כל דמו והכי איתא בהדיא בטור ס"ס ס"ט במקום שאין מלח מצוי יצלה הבשר עד חצי צלייתו ואח"כ יבשלהו עכ"ל משמע דבחצי צלייתו זב כל דמו כ"כ הב"י והב"ח והדרישה שם ועוד ביאר הב"ח דעת שאר מחברים כן ע"ש והיינו דלא כמהרש"ל באו"ש ובפ' כ"ה סי' ע"ב דאוסר בחצי צלייתו ע"ש:
(טו) דכל צלי צריך הדחה כו'. וכתוב בת"ח כלל ט' די"ב בשם האגודה דאם נצלה בלא מליחה צריך להדיחו אחר הצליה ג"פ והוא באגודה ר"פ כ"צ וכ' שם שכן משמע מהגדולים וכ"כ באו"ה כלל ח' ד"ח וכ' דהכי נהוג עלמא ומשמע שם באגודה ובאו"ה דה"ה אם נמלח ולא שהה או אפי' שהה ולא הודח אחר המליחה דצריך הדחה ג"פ אחר הצלייה ע"ש ומהרש"ל באו"ש חלק ע"ז וכ' דלעולם א"צ אלא הדחה אחת אחר הצלייה ולא ידעתי איך מלאו לבו לחלוק על הגדולים הקדמונים בסברא בעלמא בלי ראיה ברורה בפרט להקל:
ט"ז - טורי זהב
ולאכלו בלא הדחה. פי' בלא הדחה שאחר המליחה קודם הצלייה:
אבל אם שהה במלחו. פי' אפי' קצת לא שיעור מליחה:
המלח בולע ונאסר. היינו המלח וע"כ ידיחנו קודם צלייה לכתחלה ואם לא עשה כן ידיחנו אחר הצלייה וכל זה מיירי שהדיחו קודם המליחה ולא הוצרך להזכיר אותה הדחה כיון שזכר המליחה אבל בלא מליחה א"צ הדחה תחלה וע"ז קאי וי"א שלרמ"א דלצלי בעי הדחה תחלה וי"א דבעי ג"כ קצת מליחה ויש ט"ס בקצת דפוסי ש"ע שכתוב א"צ מליחה אבל אם לא הדיחו ומלחו יתבאר בסמוך:
בלא הדחה שיעור מליחתו. בת"ח לא פסק כן הוא עצמו אלא אין שיעור לדבר וכ"פ רש"ל פרק השוחט סי' י"ח אפי' בלא שהה אסור כמו בבישול וכן יש לפסוק וכתב רש"ל מה שנהגו הנשים להדיחו אחר שנצלה קצת קודם שנגמר כל צרכו ושוב חוזרין וצולין אותו לאו משום איסור נהגו כן אלא שלא יתקלקל טעם הצלי אחר הדחתו:
בין אווזות כו'. ולא אמרי' דחשיב כאילו פירש מחתיכה לחתיכ' אלא חשוב ממש כחתיכה אחת ולא עוד אלא אפי' בב' חתיכות לא חיישינן למה שפי' מזו לזו בצלי שאצל האש כ"כ רש"ל פ"ק דחולין סי' כ"ז ולי משמע מדברי המרדכי פ' כ"ה דבדבר חלול לא הוה כחתיכה אחת אלא דמ"מ מותר במליח' וצלי דכבולעו כך פולטו:
בביצים או בשאר בשר. תמוה הוא דהא בסי' ע"ז מתיר בבשר בכל גווני בצלי וצ"ל בדוחק דה"ק כאן בביצים לחוד או בבשר עם בצים ויותר נראה דהך מליחה תחלה צ"ל מליחה לכתחלה ור"ל דבזה לא סגי לכתחל' במליחה מועט שזכר בסמוך:
באר היטב
(ג) הדחה: פי' הדחה שאחר המליחה (קודם הצליה).
(ד) צליה: כתב הש"ך ואם לא הדיחו קודם צליה נכשר ע"י הדחה לאחר צליה.
(ה) הדחה: כתב הש"ך ואע"ג דאם דם אחר בעין נפל עליו לא אמרי' שהאש שואבו וה"נ חשיב בעין לעיל סי' ס"ט ס"ב י"ל דכיון דלא הוי דם בעין ממש אמרינן שפיר שהאש שואבו ובאמת דגם לכתחילה מותר לצלותו בלא הדחה תחלה דאם אתה אוסרו לצלי נמצא דלית ליה תקנתא והוי כדיעבד אלא משום דבריש הג"ה כ' הרב דהמנהג להדיחו תחלה ולמלחו קצת כאשר נתחב בשפוד מש"ה כ' כאן לשון דיעבד.
(ו) שהה: הטעם דאז לא נבלע הרבה ויוצא ע"י צליה.
(ז) אסור: כ' הט"ז דהמחבר עצמו לא פסק כן בת"ח אלא אפי' בלא שהה אסור כמו בבישול וכן יש לפסוק ובש"ך סי' ס"ט ס"ק י"ג חולק ע"ז ומתי' לצלי אם לא שהה ע"ש וכתב מהרש"ל מה שנהגו הנשים להדיח אחר שנצלה קצת קודם שנגמר כל צרכו ושוב חוזרין וצולין אותו לאו משום איסור נהגו כן אלא שלא יתקלקל טעם הצלי אחר הדחתו. ונ"ל שאחר הדחתו שלא לצלות עוד על שפוד זה דהשפוד הוא טריפה ונותן טעם בבשר אלא יצלה בלא שפוד וכן ראיתי נוהגין.
(ח) החלולים: שאע"פ שהדם בהן פי מדופן לדופן מ"מ כבכ"פ.
(ט) בשר: הקשה הט"ז דהא בסי' ע"ז מתיר בבשר בכל גווני בצלי וצ"ל בדוחק דה"ק כאן בביצים לחוד או בבשר עם ביצים והש"ך כ' כל צדדים קתני בביצים אפי' דיעבד אסור ובבשר לכתחלה אסור (ובשם הרב משעברשין שמעתי דכך יש לגרוס ברמ"א ואין חילוק בין אווזות החלולים לשאר בשר ובלבד שלא יהיו ממולאים בביצים אבל וכו').
(י) מליחה: או שנמלח ולא שהה שיעור מליחה ובדיעבד אין לחוש אפי' הפכו כל שעת הצליה.
(יא) לאכילה: כ' הש"ך וטעמא דאז יצא כבר כל דמו ומותר אפי' לכתחלה לצלותו חצי צלייתו כדי לבשלו אח"כ ואם רוצה לאכלו כך צלוי אפ"ה צריך לצלותו חצי צלייתו ועיין בסוף סימן ס"ט מ"ש בשם הט"ז היאך יש לנהוג לכתחלה.
(יב) צלייתו: כ' הש"ך בשם ת"ח דאם נצלה בלא מליחה צריך להדיחו אחר הצליה ג"פ ומשמע דה"ה אם נמלח ולא שהה או אפי' שהה ולא הודח אחר המליחה דצריך הדח' ג"פ אחר הצליה ומהרש"ל כ' דלעולם א"צ אלא הדחה א' אחר הצליה ותמה עליו הש"ך היאך מלאו לבו לחלוק על הגדולים הקדמונים בסברא בעלמא בלי ראיה ברורה בפרט להקל (וכ"כ הפר"ח).