ש"ך על יורה דעה סט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סט |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) (צריך להדיח הבשר) קודם מליחה. הטעם כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה ר"ן וי"א במרדכי והמרדכי כ' הטעם דהדחה ראשונה היא להעביר הלכלוך שעל החתיכה שאל"כ המלח נתמלא ממנו ושוב לא יוציא המלח הדם שבחתיכה ולהנך תרי טעמי מהני אם יחזור וידיחנו וימלחנו אפי' אחר זמן אבל הגמי"י כתבו בשם סמ"ק הטעם מפני שהמלח מבליע ואינו מפליט דם שהוא בעין וכן כת' בסמ"ג (לאוין קל"ד דף מ"ח ע"ב) וכן כתוב בשערי דורא ובהגהת ש"ד דדם שעל גבו הוי כמו דם בעין שנפל ע"ג בשר רותח ואסור דלא שייך מישרק שריק ולא כבולעו כך פולטו וכן נמי צ"ל לדידהו דלא אמרינן גבי דם בעין איידי דטריד למיפלט לא בלע וכן כתב הר"ב סוף סימן ע':


(ב) ואם הדיחו הטבח אין צריך להדיחו בבית. וכת' באו"ה ריש כלל ד' ומביאו בת"ח כלל ט"ו ד"ד דלא מועיל אפילו בדיעבד מה שרוחצים הטבחים הצלעות שלימות בבי טבחי כמו שרגילים לשפוך עליהם בהעברה בעלמא לנאותם ואפילו לא בקען אח"כ דאינו קרוי הדיחו הטבח עד ששרה אותן קצת בכלי עכ"ל ועד ששרה [בכלי] הוא לאו דוקא דאה"נ אם לא הדיחו דרך העברה אלא הדיחו היטב וכמ"ש הר"ב בסמוך לכך כשהעתיק בת"ח שם ל' או"ה העתיק דאינו נקרא הדיחו הטבח אלא כששרה אותו קצת כדרך בשר שמדיחים כשרוצה למלחו ע"כ נ"ל מיהו אי ידעינן דהדיחו הטבח אמרי' דמסתמא הדיחו יפה וכן משמע בב"ח:


(ג) חתך כל נתח לשנים כו'. דקדק לכתוב חתך דהיינו דוקא בסכין הוא דצריך לחזור ולהדיח וכמ"ש המרדכי דאגב דוחקא דסכינא מפליט מיהו דעת הר"ן בפ"ק דחולין גבי הטבח צריך שיהיו לו ג' סכינים דאם חתכו אח"כ לשנים א"צ לחזור ולהדיחו וכן מוכרח דעת הר"י ן' חביב שהביא הב"י בס"ס ו' ע"ש אך י"ל דהר"ן לטעמי' אזיל דס"ל דטעם הדחה לאו משום דם הוא אלא כדי שיתרכך הבשר וכמ"ש בשמו בס"ק א' וכיון דחללינהו בי טבחי כבר נתרכך ולא איכפת לן במה שחתכו אח"כ לשנים וזהו ג"כ דעת הר"י ן' חביב אבל לדידן דקי"ל דטעם הדחה הוא משום דם וכדלקמן סעיף ב' צריך הדחה אף בדיעבד:


(ד) או שהסיר טלפי הרגלים לאחר ההדחה. אבל אם לא היה מסירם היה נחשב הכל כחתיכת בשר א' והיה די בהדחתן כך כמות שהן והיינו דכתב הר"ב בסי' ס"ח סעיף ח' דפרסות הרגל שנמלחו בקליפתן דנהגינן לאסור מה שבתוך הקליפה מטעם דהוי כמולח בכלי שאינו מנוקב ולא אסרינן להו מטעם שנמלחו בלא הדחה (ואז אפי' מה שחוץ לקליפה אסור וכמ"ש בסמוך) אלא ודאי דאם לא הסירם די להם בהדחה כמות שהן הואיל ואין כאן דם נראה לעינים וכן מוכח באו"ה ריש כלל י"ז:


(ה) רק הדיחו היטב סגי ליה. פירוש וא"צ לחזור ולטרוח ולשרותו אפי' לא נמלח עדיין אבל בהדחה מועטת לא סגי ליה וצריך לחזור ולהדיחו היטב אבל אם נמלח אף בהדחה מועטת סגי ליה בדיעבד כמ"ש בהג"ה בסעיף ב' וכן משמע להדיא בת"ח ריש כלל ט"ו כדפי' ובספר ל"ח דף רל"ח ע"ב כתב דהר"ב שינה בהגהותיו ממ"ש בת"ח ע"ש ולפעד"נ כמ"ש:


(ו) ימתין מעט. לאפוקי שלא ימתין עד שיתנגב לגמרי דאז לא ימס המלח כלל ולא יוציא דם ת"ח שם ד"ב:


(ז) ונהגו שלא להשתמש כו'. כלומר ודאי מדינא שרי להשתמש בו דברים אחרים דלא נאסר הכלי כיון דאין שורין בו מע"ל דצונן הוא ולא בלע אלא דנהגו שלא להשתמש בו לכתחלה אפי' בצונן דחיישינן שמא נדבק בו עדיין דם מיהו בדיעבד שרי אפי' נשתמש בו רותח אם הדיחו קודם:


(ח) הבשר וגם הכלי אסורים. דכיון שנשרה בו מע"ל הוי כבוש וכבוש הרי הוא כמבושל:


(ט) וע"ל סימן זה. סט"ו דשם נתבאר דהבשר אסור אפי' לצלי ואם יש במים ס' כנגדו מותר אפי' לקדר' וע"ש:


(י) מותר לחזור ולשרות בו. דהא אין שורין בו הבשר שני מע"ל ואינו בולע או"ה שם משמע דאסור לשרות בו מע"ל בשר שנמלח כבר והודח כהוגן מטעם שנכבש בכלי איסור ופשוט הוא מיהו בדיעבד שרי דהא לא נעשה כבוש עד אחר מע"ל ואז הוי נותן טעם לפגם וכמ"ש בסי' ק"ה סס"ק ב' ע"ש וע"ל ר"ס צ"א:


(יא) (דין בשר שמלא קרח) כו'. בשר שנקרש אסור למלחו עד שירכך אותו כמו שהיתה מתחלה ואם נמלח ואח"כ נקרש קודם ששהה שיעור מליחה אם נפשר אח"כ טוב למלחו פעם אחרת ולהשהותו שיעור מליחה ואם לא מלחו פעם אחרת ושהה שיעור מליחה אחר ההפשר ונתבשל מותר בדיעבד כן העלה במהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' צ"ג:


סעיף ב[עריכה]


(יב) אם מלח ולא הדיח כו'. ז"ל הב"י ז"ל הרא"ש פ' כ"ה אם מלח בלא הדחה י"א שאין תקנה לאותו בשר כו' עד לענין הלכה אם הוא במקום הפסד מרובה או שהוא בע"ש וא"א להכין אחרת כדאי הם הרא"ש והר"מ לסמוך עליהם עכ"ל ונראה דעת הב"י לסמוך עליהם במקום הפסד מרובה אם הדיחו ומלחו שנית דוקא וכן משמע מדבריו כאן בש"ע וא"כ מה שכ' הר"ב מיהו במקום הפסד מרובה יש להתירו נמי איירי בכה"ג וכן מבואר להדיא דעת העט"ז ודעת מהרש"ל באו"ש ופ' השוחט סי' י"ח נראה דאין תקנה לאותו בשר בהדחה ומליחה שנית אף במקום הפסד מרובה ואין זה עיקר ולקמן סי' ע' נתבאר דבכל מקום דשרי הדחה ומליחה שנית כ"ש דשרי לצלי ע"ש:


(יג) ואפי' לא שהה במלחו שיעור מליחה. כתב בד"מ דהיינו לקדרה אבל לצלי שרי אם לא שהה שיעור מליחה כמ"ש הר"ב בסימן ע"ז ס"ב ע"ש ומהרש"ל פ' השוחט שם פסק דאפי' לא שהה שיעור מליחה אסור ג"כ לצלי וכ"פ הב"ח ובספרי העליתי כדברי הר"ב ודחיתי ראיותיהם ע"ש גם מה שפסק הב"ח דבשהה אסור אף במקום הפסד מרובה אף ע"י הדחה ומליחה שנית לא מחוור כמ"ש שם באריכות ע"ש:


(יד) מותר בדיעבד וה"ה כו'. כלומר דודאי לטעם כדי שיתרכך לא מהני הדחה מועטת דאינו מתרכך בזה ופשיטא נמי דלא שייך כאן ס' אלא שאנו סומכים בדיעבד דטעמא לא הוי אלא משום דם שע"ג והלכך מהני הדחה מועטת וכן אם יש ס' נגד הדם וכן מבואר בת"ח כלל ה' ע"ש ומשמע דכיון שנמלח אף שלא בישלו עדיין חשוב דיעבד וא"צ לחזור ולהדיחו ולמלחו ודוק ועיין ס"ק ה':


(טו) אם היה ס' כו'. ל' הת"ח שם ד"ג ואע"ג דאין לך חתיכה שיש בה ס' נגד דם שעליו היינו בסתם אבל אי ידעינן דיש בה ס' ודאי מהני ע"כ:


(טז) שאר חתיכות מותרות. דלגבי האחרות מיקרי דם פליטה וכבולעו כך פולטו שם:


סעיף ג[עריכה]


(יז) במלח דקה כקמח. שהמלח הדק נבלע בבשר ואינו פולט מיהו בדיעבד בכל מלח שמלח סגי כ"כ בת"ח כלל ט"ז דין י' ובב"ח:


(יח) רק מלח דק כו'. אבל אם אין לו רק מלח גס לא הוצרך להשמיענו דהרי יכול להדקו:


סעיף ד[עריכה]


(יט) וא"צ להרבות עליו מלח יותר מזה. כלומר שא"צ לעשותו כבנין וקי"ל כהרשב"א דאף שהחתיכה עבה א"צ לחתכה לשנים ודלא כהמרדכי וכ"כ מהרש"ל באו"ש שער ח' ובספרו פ' כ"ה סי' פ"ג:


(כ) ויש אוסרים אפי' בדיעבד. קאי נמי ארישא שאף בדיעבד צריך שלא ישאר מקום מבלי מלח כדמוכח בת"ח שם סוף דין ז' ע"ש ודוק וגם דברי מהרש"ל פכ"ה שם נראין כן וחזר בו ממ"ש באו"ש דחומרא יתירה היא אכן הב"ח פסק לחלק בכך וראייתו מאו"ה נכונה וכן נוהגין העולם שאין מדקדקין בכך:


(כא) ודוקא אם כבר נתבשל כך. כלומר הא דאסור בדיעבד ואין לו תקנה דוקא אם נתבשל כך כו' וכן מוכח בת"ח שם אבל לצורך דהיינו במקום הפסד מרובה וכה"ג יחזור וימלח צד השני תוך מעל"ע כמ"ש הר"ב ס"ס ע' ודוחק לחלק דשאני הכא כיון דאפשר בצלי:


(כב) אלא אם הוא תוך י"ב שעות. שאז כיון שפולט עדיין ציר פולט מה שבולע מצד השני ונראה דמיירי כשלא הודח עדיין אבל אם הודח אחר מליחתו מיד נסתמין נקבי הפליטה ולא מהני מליחה אח"כ וכמ"ש לקמן סי' ע' ס"ק כ"ו וכ"כ הב"ח:


(כג) דנורא משאב שאיב ואין הצד שנמלח כבר בולע כו'. ואפילו בולע כבולעו כך פולטו כדלקמן בסי' ע"ג ובכמה דוכתי:


סעיף ה[עריכה]


(כד) אחר שנמלחה החתיכה. דוקא אחר שנמלחה החתיכה כראוי הוא דא"צ לחזור ולמלוח מקום החתך אבל תוך שיעור מליחה צריך להדיחו שם היטב ולחזור למלחו כמ"ש הר"ב ס"ס כ':


סעיף ו[עריכה]


(כה) כדי שלישית שעה בקירוב. דהיינו פחות חלק ל' מן השעה לפי חשבון דמהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום דהיינו י"ב שעות:


(כו) (ועל זה יש לסמוך בדיעבד.) כגון אם הודח אחר ששהה שיעור מיל ונתבשל:


סעיף ז[עריכה]


(כז) ינפץ מעליו המלח כו'. שאם יניחו עם מלחו בכלי שאינו מנוקב עם המים נמצא המים שוברים כח פליטת הבשר ונמצא הדם שע"פ הבשר ושעם המלח חוזר ונבלע בתוכו. ל' הרשב"א:


(כח) וי"א כו'. הג"ה זו צריכה ביאור דהא המחבר נמי קאמר דלכתחלה ינפצנו או ישטפנו וידיחנו שני פעמי' ונראה משום דמבואר הוא דלהכי מצריך המחבר שטיפה או ניפוץ משום דם ומלח שלא יהא נבלע בבשר כשמניחו בכלי וא"כ כשמדיחו ביד כשתופס הבשר באויר א"צ ניפוץ או שטיפה ודי בהדחה ב' פעמים דס"ל דהדחה לבשר לא בעינן אלא ב"פ ע"ז כתב וי"א שצריכים הדחה לבשר ג"פ ואם כן אפי' ביד צריך הדחה ג"פ ע"כ אפי' ביד ישטפנו להמלח או ינפצנו וידיחנו לבשר ב"פ דזה הוי כהדחה ג"פ (ועיין בהג"מ שהביא הב"י בד"ה ואחר ששהה כו') ויותר נראה דלא הביא הר"ב הי"א אלא להורות די"א שידיח ג"פ ושכן נוהגין וס"ל די"א אלו לא פליגי אהמחבר לזה אמר על כן ישטפנו כו' כלומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ודוק. ומ"ש או ישים המים תוך הכלי כו' צריך ג"כ ביאור דהיכי דמי דאי בלא ניפוץ ושטיפה תחלה הא אסור לכתחלה וכמ"ש המחבר מטעם שכתבתי בס"ק הקודם ודוחק גדול לומר דפליג בהא אהמחבר מכמה טעמים ודוק ואי בשטיפה או ניפוץ קאמר אם כן אמאי צריך הדחה ג"פ תיסגי בהדחה ב"פ דהא שטיפה וניפוץ חשיבי כהדחה וכמ"ש מקודם ויש לדחוק וליישב דהדחה ראשונה שבכלי לאו הדחה מעליותא חשיבא א"נ בלא שטיפה וניפוץ מיירי ואפי' הכי שרי כשנותן מים הרבה בהדחה ראשונה שמבטלין כח הציר וכדמסיים ולכתחלה יתן מים הרבה כו' ודוחק ובעט"ז לא הביא אלא דברי המחבר ותו לא מידי וצ"ע:


(כט) והכי נוהגין לכתחלה. אבל בדיעבד אפי' לא הודח רק פעם א' ונתבשל כך מותר כדלקמן סוף סעיף ט' בהג"ה:


(ל) מותר להדיח כו'. כתב הר"ב בתשו' קל"ב דין י"א שאלת על מה שכ' הר"ן והבאתיו בת"ח שלי דיכול להדיח הבשר לקדרה במי פירות ודקדקת הא הדחה ראשונ' לא ושאלת טעמא ואפשר לומר דשאר משקין מטרשי ליה כו' עכ"ל וסברא זו קלושה גם צ"ע דלא נמצא כן בדברי הר"ן פרק השוחט כלל דיכול להדיח הבשר במי פירות ובע"כ צ"ל דהר"ב כוון למ"ש בפ' השוחט אמתני' דהשוחט ולא יצא דם כשרה ונאכלים בידים מסואבות לפי שלא הוכשר בדם ומקשו הכא נהי שלא הוכשר בדם על כרחך קודם אכילה הוכשרו במים דאי לקדרה בעי לה הוכשר במים שבה יש לומר דלצלי דלא בעי הדחה אי נמי משכחת לה כשהודחו ע"י גשמים עכ"ל. וסבירא ליה להר"ב (או שהיה כתוב בגירסתו) דה"ה במי פירות וכן כתבו התוס' בפרק השוחט (דף ל"ג ע"א) בהדיא וז"ל לצלי איירי דלא בעי הדחה א"נ לקדרה והודח במי פירות עכ"ל (ויותר נראה דט"ס הוא ובמקום ר"ן צריך להיות תוספות) אם כן משמע להדיא דמיירי בהדחה ראשונה (ועוד) דאם לא כן הדרא קושי' לדוכתא דהא הוכשר בהדחה קמייתא ומ"ש לקדירה היינו משום דלצלי לא בעי הדחה כלל וצ"ע:


סעיף ח[עריכה]


(לא) כי המים שבכלי מבטלין כח המלח. ולא חשיב כרותח לאסור הבשר ולאו דוקא מים אלא ה"ה ציר) אלא דנקט מים לאפוקי היכא דליכא לא מים ולא מוהל אלא מיחוי דם של איסור גרידא דאז המלח חוזר ונבלע בבשר ואסור עכ"פ כדי קליפה ועיין בסעי' כ':


(לב) דאין לחוש בשעה מועטת כזו כו'. וכ' באו"ה כלל י' דין י"ט דאפי' נמצא קצת מוהל תוך הקערה שרי בזמן מועט כו' ע"ש ולקמי ס"ק ע"ד) יתבאר דאם נמצא ציר ממש בכלי נאסר) מיד ע"ש:


(לג) ואין חילוק כו'. כלומר כיון שהכלי אינו מלוכלך אין חילוק אפי' אין שם מים בכלי ומשמע מדברי הר"ב דאפי' הכלי בן יומו מותר כשאינו מלוכלך ועמ"ש מזה בס"ק ע"ז:


סעיף ט[עריכה]


(לד) כדי המלח שבו. כ"כ גם הטור וצ"ל דהיינו מטעם דלא ידעינן כמה דמא בלע וכ"כ ב"י ס"ס ק"ה דליכא למימר מטעם דהמלח נעשה נבלה וכמ"ש הגה"מ בשם סמ"ק דהא ס"ל להטור לקמן סי' צ"ב דלא אמרי' חנ"נ אלא בבשר בחלב דלא כהב"ח ומ"מ מ"ש הטור והרב נגד המלח הוא לאו דוקא אלא ששים נגד לחלוחית דם ומלח שעליו מבחוץ בעינן וכך מבואר בדברי הפוסקים ובת"ח ריש כלל א':


(לה) וכל הקדרה מצטרף לס'. גם דברי המחבר צריך לפרש כן ומ"ש צריך שיהא בו ס' לאו למימרא דצריך שיהא בו לבדו ס' נגד המלח שבו (וכדעת מהרש"ל שאכתוב בסמוך) דהא אפי' למ"ד דחתיכה נעשית נבלה אף בשאר איסורין וכשהאיסור דבוק בעינן ששים נגד כל החתיכה כדלקמן סי' ע"ב ס"ג בהג"ה גבי לב הדבוק בעוף דאם אין בעוף ס' נגד הלב בעינן ס' נגד כל העוף מ"מ הכא לא מיקרי איסור דבוק וכמ"ש המרדכי פכ"ה והגהת ש"ד ע"ש ראב"ן בס' צפנת פענח ובאו"ה כלל י"א ד"ד ובת"ח שם דמיד שבא החתיכה למים נמס כל המלח ודם שעליו ונופל לקדרה ועוד דהא ס"ל להמחבר דלא אמרי' חתיכה נעשית נבלה רק בבשר בחלב וגם הטור כתב צריך שיהא בקדרה ס' לבטל כל המלח וא"צ ס' נגד כל החתיכה עכ"ל וכ"כ הרבה פוסקים ומהרש"ל באו"ש שער ח' ובספרו פ' ג"ה סי' ל' האריך מאד לפסוק דלמאי דקי"ל דבאיסור דבוק בעינן ס' נגד כל החתיכה דה"נ בעינן שיהא בקדרה ס' נגד כל החתיכה ואפ"ה החתיכה עצמה אסורה והטיח הרבה כלפי המורים נגד זה ע"ש ובספרי דחיתי כל דבריו ושלא כוון יפה בהג"מ בשם מהר"מ ובדברי מהרא"י אשר עליהם בנה יסודו והעיקר דמהר"מ ס"ל דבחתיכה עצמה יש ס' לבטל הדם והמלח שעליו וא"צ לצירוף הרוטב שבקדרה והאוסרים ס"ל דאין בחתיכ' עצמה ס' ולכן בעינן לצירוף הרוטב והכי נהגינן ובזה נדחו כל דבריו ודוק והוכחתי זה מהגהת ש"ד שבר"ס א' והוספתי בראיות ברורות לפסוק כדברי הר"ב גם הבאתי שם הש"ד והסמ"ק והמרדכי וכל בו ואו"ה ומהרי"ל דפסקו בעלמא באיסור דבוק בעי' ס' נגד כל החתיכה והחתיכה עצמה אסורה וכאן פסקו כדברי הרב גם כתבתי שם שכן משמע דעת מהרא"י ע"ש וכך נוהגין כל בעלי הוראה:


(לו) ואם יש בקדרה כ"כ כו'. דודאי אין החתיכה ס' נגד דם ומלח שעליה אפי' החתיכה עבה ת"ח כלל א':


(לז) אפי' לא הושם רק בכלי שני. שהיד סולדת בו ת"ח שם ומ"מ מהרש"ל באו"ש סי' א' ובפ' כ"ה שם חולק ומתיר בכ"ש אפי' בכה"ג וכן מוכח מל' המרדכי פ' כ"ה במה שמצא כתוב בשם מהר"מ ומל' תשובת הרשב"א סי' תתמ"ד ומדברי הרא"ש פ' כירה והמחבר בא"ח סימן שי"ח ס"ט דלית להו האי סברא דהמלח גורמת להתבשל אף בכ"ש אלא שיש לחוש לדברי האו"ה והרב (וכן דעת מהר"מ מלובלין בתכו' סי' כ"ט) במקום שאין הפסד מרובה כי יש לדחוק וליישב דברי הפוסקים הנ"ל לדעתם ע"ש ודו"ק:


(לח) שיש שם מלח וציר כו'. וה"ה אם יש שם חומץ ושאר דבר חריף כה"ג מבשל אף בכ"ש כ"כ בס' אפי רברבי:


(לט) ובשר יבש כו'. פי' שלא הודח אחר מליחתו נתייבש אח"כ יש להתיר אפי' בכלי ראשון שהיד סולדת בו אלא דלכתחלה יזהר כו' אבל אם הודח והוכשר כדינו קודם שנתייבש ודאי דהרי הוא כשאר בשר וא"צ זהירות אפי' לכתחלה:


(מ) אסור למלוח בו פעם שנית. אבל בדיעבד מותר ת"ח כלל ט"ו דין כ' ע"ש ונ"ל דוקא אם נתבשל חשוב דיעבד אבל אם לא בישלו עדיין ידיחנו ויחזור וימלחנו וכן משמע קצת בסימני ת"ח ע"ש ודו"ק:


(מא) וכ"ש שאסור כו'. כתוב בס' אפי רברבי דף ל"ז ע"ב מיהו כשנתייבש היטב נראה שמותר וצ"ע לדינא גם ממה שנתבאר מקודם דבשר יבש מותר מטעם דודאי יש ס' מאחר שכבר נתייבש משמע הא לאו הכי אסור:


סעיף י[עריכה]


(מב) עובד כוכבים משמש כו'. נ"ל דלכך לא הביא המחבר דין דמסיח לפי תומו שהוזכר בטור ופוסקים דאזיל לטעמיה שכתב בב"י דלסמ"ג וריב"א לא מהני מסיח לפי תומו ודוקא מירתת מהני לסמ"ג ע"ש ונהי דריב"א פליג דמירתת לא מהני מ"מ כיון דסמ"ק נמי סבירא ליה דמירתת מהני פסק דמסל"ת לא מהני ומירתת מהני (וכתוב בספר אפי רברבי דף מ"ו ע"א נראה דבעבדו ושפחתו שייך מירתת) א"נ משום דהקשה בב"י דהא קי"ל דאין עובד כוכבים נאמן במסיח לפי תומו אלא לעדות אשה בלבד ותירץ דהיינו דוקא באיסור דאורייתא משא"כ הכא דדם שבשלו (וכן דם שמלחו) אינו אלא מדרבנן ולקמן בס"ס קל"ז גבי אם עובד כוכבים נאמן במסל"ת בהכשר כלים האסורים שהוא מדרבנן הביא מחלוקת הפוסקים בזה ופסק בב"י ובש"ע שם דאינו נאמן לכך השמיט כאן דין דמסל"ת כנ"ל אבל הר"ב שכ' ובחד מינייהו סגי כו' ולא כתב בלשון וי"א נראה דמשמע ליה דאפשר דגם המחבר ס"ל כסמ"ק דבחד מינייהו סגי אלא דנקט מירתת וה"ה לאידך וכן נראה דעתו בת"ח סוף כלל א' במ"ש שם בשם הב"י ולדבריו צ"ל דל"ד לס"ס קל"ז דהכא כיון דאיכא נמי טעמא דעובד כוכבים אנקיותא קפדי דנקיותא הוא להדיח אחר המליחה כמ"ש הסמ"ק והסמ"ג יש להקל טפי (וע"ל סימן קכ"ב ס' י"א) ותיקון לשון הר"ב שכ' ובחד מינייהו כו' דמשמע כאילו המחבר הזכיר בדבריו ממסל"ת נראה דמשום דהמחבר כ' סומכין על דבריו דלא שייך במירתת דלא בעינן למיסמך אדבריו כלל דאפילו אינו אומר כלום אמרי' שהדיחו מטעם דמירתת וכמבואר בב"י והוא פשוט לכך פירש הר"ב דתרתי קאמר דסומכין על דבריו היינו היכא דבעינן למיסמך אדבריו דוקא והיינו במסל"ת או אם היה שם ישראל יוצא ונכנס כו' (ועיין בסי' ס"ח סי"ב ובמ"ש שם ובסי' קי"ח ס"ק ל"ב) ומ"מ מה שכתבתי הוא עיקר בדעת המחבר ולישנא דסומכין על דבריו הוא לאו דוקא וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי וכמ"ש בסי' ב' ס"ק י"ג ע"ש:


(מג) או במסל"ת שהדיחו יפה. בב"י כ' דאף כשיודע העובד כוכבים מנהג ישראל נאמן במסל"ת והפרישה והב"ח תמהו עליו דהיאך שייך מסל"ת כשיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה והב"ח הוסיף להביא ראיה מלקמן סי' צ"ח ולק"מ דודאי לא דמי לסי' צ"ח דהתם יהבינן ליה לטעום אם יש בו איסור או לאו ובלא"ה ליכא למיקם עלה דמילתא הלכך כשיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה ודאי אין כאן מסל"ת משא"כ הכא דאפשר לומר דאע"פ שיודע מנהג ישראל מ"מ משכחת לה כגון דהסיח לפ"ת לפני אחרים שלא שאלוהו אם הדיחו והסל"ת דהדיחו והגע עצמך דהא קי"ל דמומר לעבודת כוכבים נאמן לעדות אשה במסל"ת כמו שנתבאר בא"ע סי' י"ז ולא אמרינן כיון שיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה חזקתו משקר אלא ודאי משכחת לה בכה"ג וזה ברור:


סעיף יא[עריכה]


(מד) בשר שנתבשל כו'. אף אם לא נתבשל לגמרי רק ששמוה בקדרה שמקצתה חם והיד סולדת בה. ת"ח כלל ב' ד"ב בשם הגהת ש"ד וכן הוא במהרי"ל:


(מה) ששים כנגד אותו הבשר. דלא ידעי' כמה דמא נפק מיניה:


(מו) ויש אוסרין אותה חתיכה כו'. אין לפרש הטעם דחנ"נ דהא לא נאסר הבשר מעולם אלא עתה מחמת הבישול נאסר וכן כ' הרא"ש ומביאו בית יוסף אלא הטעם משום דרוטב מבלבל טעם החתיכה וגורם שהדם שבתוכו פירש ממקום למקום וכדאיתא במרדכי והג"ה ש"ד וע"ל ס"ק ס"ח:


(מז) או לכבוד אורחים. או במקום הפסד מרובה ת"ח שם דין א':


(מח) ואם נתבשל צריך ס' כנגדו. להתיר מה שנתבשל עמה אבל החתיכה אסורה עכ"פ כדאיתא בת"ח שם דין ב' ע"ש:


סעיף יב[עריכה]


(מט) ואין לאכלו מבושל. ואפילו שיתנו במים פושרים כדי שיתעורר דמו לצאת לא מהני ת"ח כלל ד' דין ד' ומהרש"ל באו"ש סימן ד' ופכ"ה סימן פ"ה:


(נ) אלא צלי. ולצלי מותר בלא מליחה אלא דלכתחלה יש למלחו קצת כשאר צלי וכדלקמן סי' ע"ו ס"ב בהג"ה אבל לא אמרינן כיון ששהה ג' ימים בלא מליחה ניבעי מליחה ממש אף לצלי ת"ח ריש כלל ד' ומבואר עוד שם דאפילו לא ניקר אותו מגידי הדם שבו מותר לצלי ולעיל סימן ס"ד סעיף י"ח נתבאר דלכתחלה יש לנקר הבשר מחלב שבו תוך שלשה ימים ובדיעבד אם מנקרו אחר כך מותר אף לקדירה ע"ש:


(נא) לא יבשלנו. דשמא לא יצא כל דמו על ידי צלייה ויצא אח"כ על ידי בישול דהבישול פועל יותר מצלייה ואם בשלו מותר שאנו תולין לומר שיצא הכל ומה שנשאר ולא יצא שוב לא יצא ג"כ ע"י בישול ול"ד לכבד בר"ס ע"ג דג"כ אין לה היתר ע"י מליחה כי אם ע"י צלייה ומותר לבשלה אחר הצלייה ואפי' לכתחלה דהתם אינו מועיל מליחה משום ריבוי דם שבה ומסתמא נפלט הכל בצלייה ומה שלא נפלט בצלייה לא יפלוט בבישול אבל הכא אינו מועיל מליחה משום שכבר נתייבש דמו בתוכו ואפשר דצלי אינו פועל לרכך הדם שיצא הכל והבישול פועל לרככו:


(נב) ואין להשהות בשר ג' ימים בלא מליחה. כדי לצלותו דחיישינן דילמא אישתלי ומבשל ליה:


סעיף יג[עריכה]


(נג) ואם שרו כו'. דעת הר"ב בת"ח דלכתחלה אין לשרות אותו תוך ג' ימים כדי להשהותו עוד ג' ימים אחרים אך בדיעבד שכבר שהה אותו ג' ימים מותר לבשלו אפילו לא שראו רק מעט תוך הג' ימי' אם היה מנוקר מגידי הדם וכן בשעת הדחק או במקום הפסד מרוב' יכול לשרותו אפילו לכתחלה ולשהותו עוד ג' ימים ע"ש ובסימני ת"ח שכן מוכרח דעת הר"ב ודוק וכאן השמיט כל זה לפי שכתב שם שיש מקומות רבים נוהגין היתר אפי' לכתחלה ושבק"ק קראקא נהגו כן והניח להן מנהגן לכך סתם כאן הדברים להיות נהרא נהרא ופשטיה ובאמת אין להחמיר בדינים אלו כיון שלא מצינו חומרא דבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה בש"ס וגם הריב"ש סי' פ"ז שדא בה נרגא ומ"מ לכתחלה יש לשרותו היטב כשרוצה להשהותו עוד ג' ימים וכדאיתא באגור ות"ח שם:


(נד) פחות חצי שעה. לאו דוקא אלא פחות מעט וק"ל:


סעיף יד[עריכה]


(נה) ונתערבה אותה חתיכה באחרות. פירוש שנתערבה בחתיכות אחרות שלא שהו עדיין ג' ימים ולא נמלחו עדיין מותר לבשל כולן כשימלח כולן א"נ מיירי שכבר נמלחו כולן ואחת נמלחה אחר ששהה ג' ימים והאחרות נמלחו תוך ג' ימים דמותר לבשל כולן בלא מליחה:


(נו) בטלה ברוב. וקמ"ל דל"ת דהוי דבר שיש לו מתירין בצלי דלצלי לא נאסר מעולם וע"ל סי' ח"ב ס"ד בהגה ובמ"ש שם:


(נז) ברוב. צ"ע דהא קי"ל לקמן סי' ק"ט דמין בשאינו מינו צריך ששים מטעם דאם יבשלם יתן טעם אם כן הכא אמאי סגי ברוב הא הדם יתן טעס) כשיבשלה מיהו אמהרא"י והמחבר לק"מ דאפשר דס"ל דכיון דבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה היא חומרת הגאונים יש לומר דהגאונים לא גזרו כולי האי וכה"ג כתוב בתשובת ר' אהרן ששון סימן קע"ט בבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתבשל דמאחר שאינו אלא חומרת הגאונים נראה שיש לסמוך אהראב"ד דס"ל אפילו בבשר שנתבשל בלא מליחה דא"צ ששים נגד כל החתיכה אלא משערינן במאי דנפיק מיניה אלא שאין להקל לענין מעשה עכ"ד) אבל על הר"ב קשה דכתב וכן כו' משמע דבטל נמי ברוב וכדכתב בת"ח כלל ב' דין ג' בהדיא והא בשר שנתבשל בלא מליחה מדינא אסור מיהו אאו"ה לק"מ דאזיל לטעמיה דס"ל דהא דיבש ביבש שלא במינו צריך ס' אין הטעם משום דיתן טעם כשיבשלם אלא משום שנקרא דבר שיש לו תקנה קצת להכיר האיסור ולהסירו משם כו' וכמ"ש בשמו בסימן צ"ח ס"ק ו' א"כ הכא א"א להכירו שהרי הוא בלוע (ואפשר דמהרא"י נמי סובר האי טעמא ודוק) אבל הר"ב דס"ל הטעם דלעיל והוא עיקר כמ"ש שם קשיא ודוחק לחלק דהכא שאני דהאיסור בלוע ואפשר דהכא לא אתא אלא לאשמועינן דלא נאסר משום חתיכה ר"ל ורוב הוא לאו דוקא אלא צריך ששים וצ"ע:


(נח) ומותר לבשל כולן. דוקא כל א' וא' בפני עצמו או אפילו כולן בקדרה א' כשירבה עליו היתר עד ס' הא לאו הכי לא וכדלקמן סי' ק"ט ס"ב וע"ש ומלשון ומותר לבשל כולן משמע שא"צ להשליך א' או ליתן לעובד כוכבים ואע"ג דבסימן הנזכר כתב הר"ב דיש מחמירין להשליך א' או ליתן לעובד כוכבים מ"מ סתם הכא כדברי המחבר דכבר כתב שם דאינו אלא חומרא בעלמא וכאן כיון שבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה אינו אלא חומרת הגאונים אין להחמיר


(נט) ואפילו היתה. ר"ל משום דאין איסורה מחמת עצמה אלא מחמת דם הבלוע בה וכדלקמן סימן ק"א ס"ב ע"ש:


סעיף טו[עריכה]


(ס) בשר המלוכלך בדמים כו'. כן הוא ל' ר' ירוחם (נט"ו אות כ"ה) הובא בב"י ונ"ל דדוקא נקט ר"י מלוכלך בדמים וכדאיתא נמי להדיא בסמ"ק סימן ר"ה (דף נ"ו ע"ב) בשם מהר"מ ובאו"ה כלל ב' דין ה' בשם המרדכי ומהר"ם וסבירא להו דלא נאסר מטעם הבשר עצמו שנכבש דאע"ג דמבליע ומפליט מ"מ לא עדיף מכלי שני דיש לו תקנה במליחה וכמו שהביא הב"י המ"כ בשם מהר"מ אבל בשר המלוכלך בדמים הוי דם בעין דאינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה אפילו בלא טעמא דכבוש הוי כמבושל ממש וכמ"ש לעיל ובר"ס ע"ו וכ"כ באו"ה שם בהדיא דדם זה הוי דם בעין דאינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה ודוק אכן הביא הב"י הגהת ש"ד מה שנהגו רבותינו לאסור הבשר ששהה במים היינו בבשר הרבה שאין במים ס' נגד כל החתיכות אבל אם יש ס' במים נגד כל החתיכות אז הדם שיצא בטל במים כבר ואם חזר ונבלע בבשר אינו מזיק ומה שנשאר בחתיכה יוצא ע"י מלח עכ"ל משמע להדיא דאפי' אינו מלוכלך בדמים אסר ליה מטעם החתיכה עצמה שנכבש דהוי כמבושל וכן משמע מדברי ש"ד ומהרא"י והאגור דאפילו אינו מלוכלך נאסר וכן דעת מהרש"ל באו"ש ובפכ"ה סי' צ"א וכ"ד הר"ב בת"ח כלל ג' ולעיל ס"א בהג"ה ע"ש וכ"נ דעת כל האחרונים וגם המחבר שכתב מלוכלך בדמים צ"ל דל"ד מלוכלך אלא אורחא דמילתא נקט דלכך שורין אותו שהרי כתב אלא אם כן יש ס' במים כנגדו ר"ל נגד הבשר ומ"מ צ"ע דהיאך כתב כ"א ע"י צלי דזה לא נמצא בשום פוסק דבשר המלוכלך בדמים שנשרה מע"ל שיהא מותר לצלי והוא תמוה דכיון דנבלע בבשר ע"י כבוש תו לא מהני ליה צלייה דדם בעין שנבלע אינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה וכמבואר לעיל ובר"ס ע"ו ובכמה דוכתי והש"ד והאגור שהזכירו דיש מתירין לצלותו לא הזכירו בדבריהם מלוכלך בדמים וס"ל דכבוש לא עדיף ממליח ואינו כמבושל ממש ור"י ושאר פוסקים שהזכירו מלוכלך לא הזכירו היתר בצלייה וא"כ המחבר הוא מזכה שטרא אליבא דבי תרי ואולי דעת המחבר דאפי' מלוכלך מ"מ כיון שנשרה ונתערב הדם במים ונכבש לא חשיב תו דם בעין (ודלא כמ"ש למעלה גם דלא כאו"ה) וצ"ע ועס"ק ס"ו:


(סא) אא"כ יש במים ס' כנגדו. כלומר אז החתיכה עצמה מותרת גם כן וכן דעת הר"ב בת"ח כלל ג' וכתב שם דלא דמי למבושל (לעיל סי"א בהג"ה) דלא אמרו כבוש כמבושל לכל דבר רק שבולע ומפליט אבל אינו מבלבל טעם החתיכה כמו ברוטב וגם שם אינו אלא מנהג לאסור אותה חתיכה ולכן אין להחמיר בכה"ג עכ"ל ומהרש"ל שם אסר אותה חתיכה ודאי ועכ"פ יש לסמוך על דברי הגהת ש"ד והמחבר והר"ב להתירו לצלי הואיל ובלא"ה יש מתירין כבוש לצלי ועוד דגם בש"ד רס"ג משמע לכאורה הכי מדתלי טעמא דבשר שנשרה במים מעל"ע אסור לפי שהדם חוזר ונבלע בבשר ע"ש ונראה דלהמתירין אפי' הוא מלוכלך בדמים שרי דכיון שיש במים ס' כנגדו נתבטל הדם בעין שעליו בס':


(סב) ויש אוסרים. אפי' לצלי אפילו אינו מלוכלך כדמוכח בש"ד ואגור ות"ח שם וכן משמע בס' אפי רברבי:


סעיף טז[עריכה]


(סג) אסור להשתמש באותו כלי רותח. אפי' אחר שהודח הכלי:


(סד) ואם נשתמש כו'. הג"ה זו צ"ע ואחרי העיון היטב בת"ח כלל י"א דין ח' נראה לכאורה לפרש דמיירי כאן שהקערה היא אם לכך אם הוא דבר יבש סגי בקליפה אפי' הקערה חם כיון שהוא נגוב (ואה"נ דאם נתן בה רותח יבש שיש בו רטיבות קצת דצריך נטילה וכדמוכח מדברי הרשב"א בחידושיו ובת"ה הארוך וע"ל סי' צ"ד ס"ק ל"ב וסימן ק"ה ס"ק כ"ב) ולכך אם הוא דבר רותח לח כרוטב צריך ס' נגד הקליפה מן הקערה (וא"צ ס' נגד כל הקערה משום דמתחלה לא נאסרה במליח' רק כדי קליפה כדקי"ל לקמן סי' צ"ח ס"ד בהג"ה) אף במקום שלא נגע שם הרוטב) אלא שדוחק לפרש דמיירי שהקערה חמה וגם דוחק לפרש דמ"ש ס' נגד קליפה מן הקערה מיירי אף במקום שלא נגע שם הרוטב ועוד דדוחק לומר דמיירי בדבר יבש לגמרי ועוד דבת"ח שם ע"כ בדבר יבש שיש בו רטיבות קצת מיירי מדכתב שם אי הקערה קר סגי בקליפ' ולא ביאר החלוקה השנית כשהקערה חם אלא ודאי מ"ש שם בסיפ' ואי הקערה חם קאי נמי אדבר יבש דרישא שיש בו רטיבות קצת דצריך ס' כשהקערה חם לדידן וכמ"ש בסי' ק"ה ס"ק כ"ב אלא ודאי מיירי בהג"ה נמי כשהיא קר וכפשטא דמלתא ואפ"ה צריכה קליפה אפי' נשתמש בו דבר יבש לגמרי וכדמשמע בת"ח כלל כ"ג דין ב' ע"ש וכדאית להו להתוס' דהקערה צוננת היא ואפ"ה אם נתן בה רותח נגוב צריך קליפה וכמבואר ברשב"א שם ומ"ש ואם הוא דבר לח בעינן ס' כנגד קליפה מן הקערה היינו במקום שנשתמש בקערה אבל קשה לפ"ז דלקמן סימן צ"א סעיף ד' כתב הר"ב דבמקום שהבשר צריך קליפה אם לא קלפוהו ובשלו כך מותר בדיעבד והיינו מטעם מאחר דאינו ראוי לקלוף וכ"כ בת"ח כלל כ"ג דין ה' וז"ל ופסק עוד בארוך דכל מקו' שצריך קליפה ועבר ובשל בלא קליפה שרי ולפ"ז אם עירה תבשיל של בשר לתוך קערה אסורה מותר דהא מדינא אינו אוסר רק כדי קליפה ומאחר דאינו ראוי לקלוף הכל שרי עכ"ל וא"כ אמאי צריך כאן ס' נגד קליפה מן הקערה ולפי' הראשון שכתבתי לק"מ דלא אמרינן הכי אלא במקום שהבשר עצמו צריך קליפה לחוד במה שנגע משא"כ הכא דלא סגי בקליפה במה שנגע דהא נבלע בתוכו כל מה שיש בקליפת הקערה אף במקום שלא נגע שם הרוטב ועוד דכיון שהקערה חמה א"כ ה"ל התבשיל שבתוכה כנתבשל בתוכה דכתב הר"ב סימן צ"ח ס"ד דכלי שנאסר במליחה כדי קליפה צריך אח"כ ס' נגד הקליפה וזה לא דמי לסי' צ"א בהג"ה כיון שהקליפה של הקערה בעצמה אוסרו מחמת שהיא חם והיא עומדת בעין ושייך בה קליפה כמ"ש בסימן צ"א ס"ק ז' אבל אי נימא דמיירי כשהקערה קרה א"כ צריך קליפה מפני שהתבשיל בלע קצת קודם שנצטנן א"כ צריך ס' נגד קליפת התבשיל והיא אינה עומדת בעין ולא שייך בה קליפה ודוק וצ"ע וי"ל דסבירא ליה להר"ב דהכא יש להחמיר להצריך ס' נגד קליפת הקערה כיון דבלא"ה יש פוסקים כאן דס"ל דלאחר הדחה רותחת היא מתוך המלח שבה כגון הראב"ד וסייעתו ומביאו הרשב"א וב"י א"כ אע"ג דקי"ל בעלמא כסברת ר"ת מ"מ הכא יש להחמיר כסברת ריב"א דמצריך בעלמא ס' נגד הקליפה וכה"ג צריך ליישב דברי הרשב"א בת"ה הקצר ומביאו הרב המגיד וב"י דלא ליסתרי לדבריו שבת"ה הארוך דף ע"ג ובחדושיו לחולין (ומביאו ב"י) ע"ש כן נ"ל ודוק היטב:


(סה) בעינן ששים נגד קליפה כו'. לקמן סי' קל"ז מוכח בפשיטות דסתם כלי יש במה שבתוכו ס' נגד קליפת הכלי ואפשר דהיינו דוקא בשאר כלים אבל בקערה שרחבה ואינה גבוה מסתמא ליכא ס' וכן משמע באו"ה כלל ל"ו דין ב' דליכא ס' במה שבקערה נגד קליפתה וכ"כ בס' אפי רברבי ריש דף ס' סתם תבשיל אין ס' נגד קליפה פנימי של הקערה:


(סו) וי"א שאפילו בצונן אסור להשתמש כו'. ובת"ח כלל י"ח ד"ח פסק דבכלי חרס אסור להשתמש לכתחלה בלא הדחה ובשאר כלים מותר וכן פסק מהרש"ל פכ"ה סי' ס' ומיהו ודאי אף בשאר כלים צריך לקנחם היטב קודם שישתמש בהם וכמבואר ברשב"א שם וכ"כ מהרש"ל שם:


(סז) אבל מותר לחזור ולמלוח כו'. בת"ח שם דין ט' כתב הטעם בשם או"ה דאין מליחה לכלי להפליט מה שבתוכו על ידי מליחה וכן הוא בהגהת ש"ד סי' י"ז ומביאם ב"י (ובכלל י"ז פסק דאפילו בכלי חרס אמרינן הכי) מיהו קשה כיון דאין מליחה לכלים להפליט ע"י מליחה כ"ש שמותר להשתמש בו צונן וא"כ אמאי כתב הרב האי דינא אחר הי"א שכתב המחבר ונראה דשאני בשר כמ"ש הט"ו ר"ס צ"א דבשר חי וכיוצא בו דאורחיה בהדחה (כלומר קודם שיתנו בקדרה וע"ל סי' ע' ס"ק י"ג) מותר להניח בכלי של איסור ולא אמרינן כיון דבעי הדחה דילמא מישתלי ואכיל בלא הדחה כיון דאורחיה בהדחה אבל שאר דברים אפילו צוננים אסור להשתמש בקערה זו שמלחו בה בשר דכיון דבעי הדחה אח"כ אם נשתמש בהן חיישינן דילמא ישכח מלהדיח וכמ"ש הט"ו שם (וע' בסי' צ"א ס"ק ב') ולא בא הר"ב לאשמועינן דמותר לחזור ולמלוח בה אלא דלא הוי מליח כרותח ואדלעיל קאי וא"ש בזה) דלא תקשי ממ"ש הרב בסי' ק"ה סי"ב דאסור למלוח לכתחלה גבינות בדפוסי העובדי כוכבים ע"ש:


(סח) או אפילו בלא נקיבה כו'. הקשה בדרישה סי"ח דליתסר מטעם דהוי כבוש אם שהה כשיעור שיתנו על האש ויתחיל להרתיח כמ"ש הט"ו בסי"ח א"כ מכח הציר הבשר כשר נעשה כבוש ומפליט הכלי והניחו בצ"ע ולק"מ דדוקא לענין נמלח מתחלה בכלי שאינו מנוקב דנאסר הבשר מציר גופה אמרינן הכי אבל לענין אין מליחה לכלים אין חילוק דלעולם אין כח מלח) והציר מפליט כלי ונראה דאפי' שהה בו הבשר כשר מע"ל מות' דנהי דבמע"ל הוי כבוש כמבושל ממש דמפליט כלי וכמו שנתבאר בר"ס ק"ה מ"מ בשעת פליטה הוא נותן טעם לפגם כיון דאינו פולט רק אחר מע"ל שאינו בן יומו וכמ"ש ר"ס ק"ה סס"ק ב' מיהו לכתחלה אסור להשהותו מע"ל דנ"ט לפגם לכתחלה אסור וכדלקמן ר"ס קכ"ב:


סעיף יז[עריכה]


(סט) מותר לאכול בו אפילו רותח. משום דכיון דהכלי מנוקב לא בלע מידי דמשריק שריק:


(ע) ויש ליזהר לכתחלה. אפילו בשאר כלים ובדיעבד מותר אפי' בשל חרס ת"ח כלל י"א דין ז' ודעת מהרש"ל שם דבשאר כלים מותר לאכול בהן רותח אפי' לכתחלה כיון שהם מנוקבי' ובשל חרס אפילו מנוקבת אסור אפילו דיעבד ונראה להכריע דבשאר כלים אסור לכתחלה ומותר בדיעבד כיון שהם מנוקבים ובשל חרס אף בדיעבד אסור וכ"פ הב"ח וכ"פ האו"ה כלל ג' דין ד' מיהו ודאי צונן מותר להשתמש אפילו לכתחלה בכלי חרס מנוקב לכ"ע בלא הדחה אלא בקנוח היטב ועי' בתשובת מהר"ל ן' חביב סי' צ"א:


סעיף יח[עריכה]


(עא) שנמלח בכלי שאינו מנוקב ושעור מליחה. משמע דעתו בב"י דהיינו שאינו נאכל מחמת מלחו והיינו כעין מליחה לקדרה וכדלקמן סי' צ"א ס"ה מיהו אנן קי"ל כמ"ש הר"ב:


(עב) ושהה בו כשיעור כו'. משום דכבוש הוי כמבושל ולכך בעינן האי שעורא אבל בפחות משיעור זה אף מה שבתוך הציר לא נאסר אלא כדי קליפה הרא"ש וטור והא דבעינן בסעי' ט"ו מעת לעת למחשביה כבוש היינו משום דהתם ליכא רותח דמליחה ומה"ט כ' המחבר לעיל דמותר לצלי וכאן אסר אף לצלי ויתבאר עוד זה בס"ס ע' ור"ס ק"ה:


(עג) אלא כדי קליפה. פי' במקום שנגע בחתיכה שהיה בציר ואפילו אם יש בה שומן לא אמרינן שמוליך הדם עמו דבכל דוכתי קי"ל דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם מצד טבע משא"כ הכא וק"ל וע"ל ס"ס ק"ה:


(עד) ויש אוסרין כל החתיכה כו'. ול"ד לחתיכה שנפלה תוך הציר שאינו אסור אלא מה שבתוך הציר וכדלקמן ס"ס ע' דהתם נמלח החתיכה כדינה ופלטה כל דמה הלכך אינו אסור אלא מה שבתוך הציר דדם אינו מפעפע למעלה אבל כשנמלח בכלי שאינו מנוקב הכל אסור שלא יצא דמה ממנה לפי שהמקום דחוק כיון שאין הכלי מנוקב ואע"פ שדם האברים שלא פירש מותר היינו דוקא שלא פירש כלל ממקומו אבל פירש ממקום למקום לא כגון הכא דכיון שמלח מיד הדם פירש ויצא ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי כיון שהוא בכלי שאינו מנוקב ושוב אינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלייה כ"כ הפוסקים וכ"כ האו"ה והרב בת"ח כלל י"ב דין י' ובסימנים שם והעט"ז הטעם משום שפירש ממקום למקום וכ"כ שאר אחרונים ואע"ג דבשובר מפרקתה של בהמה שאסור נמי לאכול ממנה באומצא משום שהדם פירש ממקום למקום ואפ"ה שרי ע"י מליחה וצליי' כמו שנתבאר לעיל סי' ס"ז י"ל דהכא כיון שפירש ע"י מליחה גרע טפי אי נמי כיון שנמלח בכלי שאינו מנוקב הוי כבוש וכבוש הרי הוא כמבושל דלא מהני ליה מליחה וצלייה אח"כ וע"ל ס"ק מ"ג וסי' ע"ו ס"ק ב':


(עה) ואפילו לא שהה שיעור מליחה כו'. ואם נפלה חתיכה לציר בכלי שאינו מנוקב וספק אם נפלה לשם קודם ששהה שיעור מליחה מותר מה שחוץ לציר וכ"ש אם ברי שנפלה לשם אחר ששהה שיעור מליחה אבל אם ברי לנו שנפלה לשם קודם ששהה שיעור מליחה אסור אף מה שחוץ לציר דכיון דעדיין לא פלט כל דמו הוי ממש כמולח בכלי שאינו מנוקב כן פסק בתשובת משאת בנימין סי' ל"ט והוכיח כן מדברי או"ה כלל ו' דין י"ד ע"ש וכן משמע להדיא מדברי הפוסקים שהבאתי בס"ק הקודם דכל זמן שלא נמלח כדינו ופלט כל דמו אסור כשהניחו בכלי שאינו מנוקב ע"ש ודוק ובספרי הוכחתי שגם הרב בת"ח מודה לזה דלא כמשאת בנימין שהשיג עליו בזה ועי' בס"ס ע' ובמ"ש שם בס"ק מ' וס"ק מ"ו:


(עו) וכן נוהגין כו'. כתב מהרש"ל פ' כ"ה סימן (ס"ז) [צ"ז] דאף דנהגינן הכי מ"מ אם נתערב חד בתרי אפילו בבישול א"צ ס' אלא בטל ברוב דמאחר דמדאורייתא חד בתרי בטל אלא דמדרבנן אסור עד ס' בבישול כדאי הם הפוסקים המתירין מה שחוץ לציר לסמוך עליהם בכה"ג עכ"ד וצ"ע לדינא ואולי יש לסמוך עליו בזה כיון דבלא"ה דם שמלחו ודם שבשלו אינו אלא מדרבנן מיהו משמע שם בדבריו דאפילו נמלח כשיעור מליחה לקדרה ושהה ג"כ שיעור מליחה יש להתיר בכה"ג ע"ש:


(עז) אבל שאר חתיכות. שאינם נוגעים בציר אלא מונחים על החתיכות הנוגעות בציר ת"ח כלל י"ב דין י"א וע' בסי' ע' ס"ק מ"ז:


סעיף יט[עריכה]


(עח) ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחין. כדי לחלוט ולצמת הדם שנשאר בתוכו ולהכי הביא המחבר סברא זו דהיכא דאפשר יש לחוש לעשות כן וכמ"ש בב"י ודעת הר"ב דאין לחוש לכך כלל וכמבואר בדבריו בת"ח סוף כלל ט"ו והטעם דהואיל ששהה שיעור מליחה כבר יצא כל דמו ומה שיוצא אח"כ אע"פ שהוא אדום אינו אלא מוהל בעלמא:


סעיף כ[עריכה]


(עט) ונתמלא מציר מותר. הטעם דציר היוצא מבשר לאחר ששהה שיעור מליחה אינו אלא מוהל בעלמא ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו והמלח נתמחה בציר מ"מ בטל הוא בציר כ"כ הפוסקים:


(פ) ויש אוסרין. דס"ל דציר זה הוי כשאר ציר ורותח הוא ונבלע בבשר ומ"מ אינו נבלע יותר מכדי קליפה וכתוב בת"ח ריש כלל י"ד דאם הדיחו קודם שנתנו לכלי שאינו מנוקב שרי לכ"ע ומשמע שם דאפילו נתמלא אח"כ ציר קאמר וכבר נתבאר לעיל סס"ח דבדיעבד סגי אפילו בהדחה א' אחרונה ונ"ל דה"ה הכא ומשמע דהאוסרין אוסרין אותו מיד אפילו לא שהה בכלי כיון שיש ציר בכלי וכ"כ באו"ה כלל י' דין ט"ז להדיא ע"ש ועיין בס"ק ל"א:


(פא) כדי קליפה. ואע"ג דהכא ליכא טעמא דפירש ממקום למקום שהרי כבר שהה שיעור מליחה מ"מ לא אמרינן איידי דפליט ציר לא בלע וכדלקמן סימן ע' כיון שהוא בכלי שאינו מנוקב וק"ל ומהרש"ל חלק בספרו פכ"ה סימן ע"ו ואסר כל מה שבציר ומעט למעלה ממנו כדי קליפה ולדברי הרב לא מהני' ס' לבטל דכל מקום דצריך קליפה אין מבטלין בס' וכדלקמן סי' ק"ה ולדברי מהרש"ל אם יש במה שבתוך הציר ס' נגד הציר שרי אבל מה שחוץ לציר אין מצטרף לבטל דדם אינו מפעפע למעלה וכ"כ באו"ה כלל י' דין י"ט וז"ל ומיהו מה שבתוך הציר אסור אפילו אם יש ס' בכל החתיכה נגדו דהא מה שחוץ לציר אינו מצטרף לבטל מאחר שדם אינו מפעפע עכ"ל וברור הוא והרב בת"ח שם דין ב' כ' על האו"ה ואינו נראה דאם היה ס' בבשר שבציר נגד הציר שרי לדבריו דאוסר הכל בדליכא ס' עכ"ל ותמהני דהא אף האו"ה לא קאמר אלא דמה שחוץ לציר אינו מצטרף וכמבואר בדבריו להדיא:


(פב) והכלי כו' אסור. כבר נתבאר לעיל דין קערה שמלח בה בשר בסעיף ט"ז ובס"ק ס' וכאן שכתב סתם והכלי שנפל בו הציר אסור מיירי בענין דא"א לקלפו כגון שנפל בו הרבה ציר או שהוא כלי חרס וכדכתב הרב לקמן סימן צ"א סס"ה ע"ש והכי איתא בת"ח כלל י"ג ע"ש:


(פג) וכן אם היה הכלי חולבת ויש בו לכלוך כו'. משמע מדברי הרב דכשהכלי אינו מלוכלך אפי' היה בן יומו מותר וכן משמע מדבריו לעיל סוף ס"ח וכ"כ בת"ח סוף כלל י"ד בהדיא ע"ש ואע"ג דבהגהת ש"ד (בסוף שער ז' ומביאה ב"י בס"ס זה) שממנה הוציא הר"ב מקור דין זה מבואר שאם הכלי ב"י צריך ס' נגד כל הכלי מ"מ הי' נראה להרב לפסוק דלא כוותיה בזה כיון דקיי"ל דאין מליחה לכלים וכ"כ בסימן ק"ה סי"ב בהג"ה דאם נמלח היתר בכלי איסור מותר דאין מליח כרותח כ"כ להפליט מה שבלוע בכלי וכ"נ להדיא דעת מהרש"ל פכ"ה סימן פ"ג והוא פשוט דלא כהעט"ז שהעתיק הג"ה ש"ד לפסק הלכה ותימה עליו שהרי הוא עצמו כ' בסי' ק"ה סי"ג דאם מלח בשר בכלי של איסור מותר שאין המלח מפליט האיסור מן הכלי ע"כ ומ"ש הר"ב אסור הבשר משמע דאסור כולו קאמר אי ליכא ס' נגד הלכלוך וכן כתוב בת"ח שם והטעם ע"ש:


(פד) אבל אם הוא הפסד מרובה כו'. כלומר דבכה"ג אפילו לענין לכלוך דחלב אמרינן דהציר לא מחשב רותח וכן מבואר בסי' צ"א ס"ה בהג"ה א' וכן מוכח בת"ה סי' קנ"ט להדיא ע"ש:


(פה) ולפי דבריו אע"פ ששהה הבשר כו' עד שידיחנו יפה יפה. צריך ביאור איך דין זה תלוי בזה והלא כל הפוסקים מודים בזה שצריך להדיח הבשר יפה יפה וכדאיתא בש"ס להדיא אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מלחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וגם המחבר כתב לעיל בסעיף ז' בסתם שצריך להדיחו יפה יפה ונראה דכוונת המחבר לומר דכיון דדעת היש מי שאוסר הוא דס"ל דציר היוצא מבשר מליח לאחר שיעור מליחתו רותח הוא וחשיב דם ולא מוהל ונבלע בבשר א"כ אסור לאכול ממנו עד שידיחנו יפה יפה מיד קודם פליטת כל צירו וכמ"ש לקמן סי' ע' ס"ה מה"ט וכמו שיתבאר שם וכן מוכח בב"י ס"ס זה ד"ה ומ"ש הר"ר יונה כו' עיין שם ודוק ועיין בסימן ע' ס"ק כ"ד עי"ל דודאי טעם הדחה לאחר מליחה הוא משום הלחלוחית ומלח שעליו ולפ"ז כשחתכו מכל צדדים מותר לאכלו בלא הדחה אבל לסברא זו דהציר קודם ההדחה חשיב דם אם כן לעולם צריך הדחה להסתים נקבי הפליטה ודוק:


(פו) ואם חתך צריך להגעילו. היינו דוקא לסברא האחרונה אבל לפי מה שפסק המחבר דלכתחילה יש לחוש לדבריו ובדיעבד שרי א"כ אינו אסור אלא לחתוך לכתחלה אבל אם חתך א"צ הגעלה וק"ל:


(פז) ויש מתירין. אפילו איכא גומות בסכין כי ע"י הולכת והבאת סכין בבשר מתקנח הלכלוך זה מן הגומות כ"כ מהרא"י בת"ה שם ובהגהת ש"ד שער ט' ומביאו הרב בת"ח סוף כלל י"ז ומהרש"ל בא"ו שלו שער ט' פסק דלכתחלה יש להגעילו ובדיעבד מותר אם קנחו בדבר קשה והמחמיר לאסור בלא הגעלה תע"ב והיינו דוקא לעצמו אבל לאחרי' יש להורות להתיר בדיעבד אף אם לא קנחו וחתך בו רותח עכ"ד וכן אם חתך בצלי שלא נצלה כל צרכו פסק ג"כ הכי וע"ש ועי' בסי' ע"ו ס"ד:


(פח) דאין מליחה לכלים. כלומר דהדם מישרק שריק ואינו נבלע בסכין וכ"כ בת"ח סוף כלל י"ז אבל ודאי יש מליחה לכלים לענין שבולע שפיר ע"י מליחה היכא דליכא טעמא דמשריק שריק ומה"ט נאסר כלי שא"מ שנמלח בו וק"ל:


(פט) וכן עיקר כו'. משמע דאפילו לכתחלה מתיר לחתוך וכ"כ בת"ח שם להדיא ותימה כיון דהסכין צריך הדחה אח"כ וכדמסיק א"כ אמאי לא חיישי' דלמא ישכח להדיחו וכדלקמן ר"ס צ"א דאסור להניח היתר צונן שאין דרכו להדיח בקערה של איסור צונן דילמא אכיל בלא הדחה וסכין דבר שאין דרכו להדיח הוא כדלקמן סי' צ"ה ס"ק א' ודוחק לומר דשאני הכא כיון שאין גוף המאכל צריך הדחה אלא דאיכא למיחש שמא יחתוך אח"כ בלא הדחה דהא הך דלקמן סי' צ"א מדברי הרשב"א הוא והרשב"א כתב דבכלי של היתר נמי דינא הכי כמ"ש שם בס"ק ב' ואפשר לומר דדוקא גבי כלי חיישינן דילמא משתלי להדיח מה שאין כן בסכין דהאיסור שע"ג נראה לעין ואם ירצה להשתמש בו יראה לעינים הדם שע"ג וידיחו א"נ שאני הכא כיון דמדינא ליכא איסורא לאחר ששהה שיעור מליחה לרוב הפוסקים מיהו בסכין של איסור משמע בת"ח שם דאסור לכתחלה לחתוך בו בשר ובדיעבד מותר ודמי למאי דלקמן סי' ק"ה סי"ב בהג"ה ע"ש:


(צ) אבל הסכין צריך הדחה. אף שעדיין לא נתיבשה הציר עליו וכ"כ בד"מ ובת"ח שם:


(צא) או נעיצה. דין נעיצה ע"ל ס"ס קכ"א:


(צב) מדיחין אותו יפה יפה. זה נמשך ג"כ לסברא האחרונה הנ"ל ולפי מה שפסק המחבר דלכתחלה יש לחוש לה וק"ל:


(צג) אם רוצה למלוח ולאכלו צלי כו'. עד סוף הסימן נתבאר על נכון בסי' ע"ו ע"ש: