ש"ך על יורה דעה סח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סח |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) המוח והקרום אסורים ושאר הראש מותר וכן כתוב בהג"ה סעיף ד' ואפילו קליפה א"צ לפי שהקרום () מפסיק בין הדם שבתוכו לבשר ואין הדם נפלט לחוץ כ"כ הפוסקים וע"ל סי' ע"א ס"ק ח':


(ב) אא"כ ניקב עצם המוח כו'. אפילו לא ניקב הקרום דכיון שהוא צולהו כל שניקב העצם שוב אין הדם מתכנס בתוכו כ"כ הב"י בסי' ע"א בשם הרשב"א:


(ג) נהגו להחמיר כו'. אלא רגילים להסיר המוח ולמלחו תחלה קודם צלייה תשובת הרא"ש שם מביאו ב"י וד"מ סי' ע"א וע"ש בד"מ:


סעיף ב[עריכה]


(ד) אם נעץ בו כו'. בנקב החוטם כדי שלא יסתם. רש"י:


סעיף ג[עריכה]


(ה) והסברא הראשונה היא עיקר כו'. הלשון מגומגם דהא משמע דלסברא הראשונה אפי' הטמנה שמונח במקום א' שרי כיון דאינו רוצה לצלותו אלא להסיר שערו בלבד ואח"כ מסיים ואינו אסור אלא הטמנה ונראה דהר"ב אזיל לטעמיה שכתב בד"מ וז"ל ולי נראה דדברי הר"ן הם כדברי רבינו ירוחם שכתב בנט"ו דוקא הטומן אבל לשומו ע"ג גחלים לחום ולשנות מקומו תמיד מותר בכל ענין ע"כ ובזה לא מצינו דפליג הטור וכ"פ באו"ה כלל י"ו דמותר לחרוך הראש ולהסיר השיער על האש אפי' אותביה אצדדים הואיל ואינו מטמינו ברמץ שמונח במקום אחד תמיד וכן ברגלים ע"כ עכ"ל. ומעתה כך הם ביאור דבריו כאן בהג"ה והסברא הראשונה היא עיקר דגם הסברא השנייה לא נחלק עליו אלא בהטמנה אבל בהחרכה מותר וכן נוהגין לחרוך כו' ואינו אסור אלא הטמנה כו':


סעיף ד[עריכה]


(ו) כנגד המוח כו'. מיירי כשנמלח תחלה וק"ל מיהו אנן קי"ל דלעולם צריך ס' נגד כל הראש כמו שיתבאר:


(ז) ואם צלאו כך כו'. אשמועינן הכא דאפילו צלאו בלא הטמנה הקרו' והמוח אסורים וזה לא נתבאר בדברי המחבר סעי' א':


(ח) ובדיעבד אם חתכו כו'. כלומר אם מלחו בדיעבד אפי' לא בשלו עדיין ולא הסיר הקרום קודם המליחה סגי בחתכו שתי וערב וא"צ להסיר המוח אבל אם בישלו שרי בלא חתיכת שתי וערב אם ניקב העצם כנגד הקרום קודם מליחה והניח הנקב למטה כדלקמן סימן ע"א וע"ש:


(ט) אי אמרינן חנ"נ כו'. ר"ל דכמו דקי"ל לקמן סימן ע"ב וצ"ב גבי לב הדבוק בעוף דאי ליכא בעוף גופיה ס' נגד הלב צריך ס' בקדרה נגד כל העוף ואפ"ה העוף אסור ה"נ אי ליכא בחתיכה גופיה ס' נגד המוח והקרום צריך בקדירה ס' נגד כל החתיכה ואפ"ה החתיכה אסורה והלכך היכא דנתבשל הראש לבד דודאי אין בראש ס' נגד המוח והקרום צריך בקדירה ס' נגד כל הראש ואפ"ה הראש אסור וכ"כ האו"ה כלל י"ז דין ז' ואם הראש מחובר בעוף כל העוף מצטרף לששים נגד המוח והקרום וכ"כ בת"ח כלל כ"ז סוף דין ו' וכלל צ"א דין נ' ע"ש:


סעיף ה[עריכה]


(י) צריך לחתוך חוטין כו'. ואע"ג דבסי' ס"ה סעיף א' הביא דברי המתירין לצלי בלא חתיכה יש לחלק בין צלי למליגה ועד"ר ומהרש"ל פ' ג"ה סי' י"ב לא כ"כ ע"ש:


(יא) ואפילו אם חורך כו'. וכתב בת"ח כלל צ"א דין ד' וכמדומה לי שאף לכתחלה לא נהגו ליזהר ונ"ל הטעם משום דנהגו להבהב ע"ג קש ותבן ובזה אין לחוש שמא יבליע הדם עכ"ל וע"ש ומשמע מדבריו שם דבחורך על גבי עצים צריך להדיח בית השחיטה ובדיעבד אם לא הדיחו שרי וכ"כ בסימנים שם וא"כ כאן בהג"ה מיירי בחורך ע"ג עצים וכתב עוד שם דאין למלחו קודם ההבהוב והוא מדברי המרדכי ועיין בב"י מיהו בטמנו ברמץ ולא הדיח הדם יתבאר דינו בסעיף ט':


סעיף ו[עריכה]


(יב) וא"צ לחזור ולמלחם כו'. ומהרש"ל כתב באו"ש ובספרו פרק ג"ה סימן י"ב דהעיקר למלוח אחר המליגה או החריכה וזהו מצוה מן המובחר אע"פ שאין המנהג כן עכ"ל וע"ש:


סעיף ח[עריכה]


(יג) אבל השאר מותר. ואין חילוק בין אם מונחים לארכן או שעומדים על טלפיהן כ"כ בד"מ בשם או"ה וכ"פ בת"ח כלל ע"ו דין ט"ז (וכתב האו"ה ריש כלל י"ז ואין לדמותו ממש למולח בכלי שאינו מנוקב (דלקמן סימן ס"ט ס"ח) לאסור אף מה שלמעלה מן הטלפין משום דבדבר מועט שבטלפין אינו מעכב כל הרגל מלפלוט עכ"ל) אבל מדברי מהרא"י בהגהת ש"ד סי' צ"א ומביאו מהרש"ל בספרו שם נראה לאסור כשעומדין על טלפיהן דכתב ולא דמי למולח בכלי שאינו מנוקב דהכל אסור דהתם המקום דחוק לדם מלצאת אבל כאן סתם רגלים מונחים בחריכתן לארכן ויש ריוח להן של כל הרגל שמחוץ למנעל לצאת דרך ארכו ולמה נאמר שהוא זב והולך דרך המנעל כי אין דרך הדם שיזוב למטה אלא להתפשט () לצדדין עכ"ל וכן מחלק העט"ז וכ"כ במהרי"ל וז"ל רגלים שלא נתקצצו ראשי הטלפים ונמלחו אם שכבו על צידן כל זמן שהייתן במליחה לא נאסר רק מה שבתוך הטלפים ואם נזקפו נאסרו כולן עכ"ל מיהו הא בלאו הכי רוב הפוסקים מתירין אף מה שבתוך הטלפים:


(יד) אבל בחרוך כו'. ומהרש"ל שם אוסר אף בחרוך נראה דמיירי כששוהה אותם קצת על האש אבל כשמעבירם על האש ומשנה מקומם תמיד מודה דמותר:


(טו) הכל מותר. מ"מ לכתחלה טוב להחמיר אפילו בהבהוב להסיר ראשי הטלפים כמ"ש הר"ן לדעתו דמיירי בהבהוב ואפ"ה כתב דמנהג יפה הוא להסירן תחלה עכ"ל ד"מ:


סעיף ט[עריכה]


(טז) מותר למלוג תרנגולת כו'. אע"ג דבראש לא שרי אלא היכא דאותביה אנחירים או אבית השחיטה היינו משום דיש בראש עצמות הרבה ודברים המעכבים את הדם מלצאת אבל בתרנגולת האש משאיב שאבי דמא כ"כ הפוסקים:


(יז) והוא שידיח ביה"ש כו'. ומשמע מדברי הר"ן דאם לא הדיח בית השחיטה אף דיעבד אסור אפילו בצלי דדם בעין שנבלע אינו יוצא אפילו ע"י צלי כדלקמן סי' ע"ו וכמה דוכתי אלא דכתב שם בשם הרשב"א דמשום פליטת לב וכבד אין לחוש לצלי וטעמא דגבי דם פליטה אמרי' כבולעו כך פולטו כדלקמן סי' ע"ב וסי' ע"ג וכמה דוכתי כך משמע בר"ן וכן משמע מדברי הרשב"א בת"ה הארוך דף ע"ו ע"א ומדברי המחבר לחלק בין דם ביה"ש ללב וכבד וכ"כ ר' ירוחם ומביאו ב"י דם הקרוש כגון ביה"ש צריך להדיחו אפילו לצלי שכל דם הקרוש ע"פ הבשר אין האש שואבו אלא מבליעו ובמעט חם הוא נבלע ולפיכך יש ליזהר כשמולגין הראש עם הצואר להדיח מקום ביה"ש וכן בעוף במליגתו עכ"ל ובד"מ כתב דר' ירוחם דאוסר בצלי פליג אהרשב"א הנ"ל ולפי מה שכתבתי לא פליגי אך צ"ע דלקמן סי' ע"א ס"ק ט' כתבתי בשם הרשב"א דאף דם הלב מיחשב דם בעין לגבי בשר שאצלו וצריך נטילה בצלי ואפשר דבהחרכה דקילא מצלי לא מחמיר כולי האי למיחשביה דם בעין דדוקא בצלי שפולט הרבה הוי דם בעין ולא בהחרכה:


(יח) בית השחיטה. כדי שלא ישאר הדם בעין ומתבשל שם ומטעם זה ג"כ אם הוציא בני מעיים תחלה צריך שידיחנו מבפנים יפה יפה קודם שיהבהבנו לפי שהגוף מלא דם ואין כח באש להפליטו לחוץ שאין האש מוציא אלא דם הבלוע אבל דם שהוא בעין אין האש מפליטו אדרבה מיצמת צמית ליה ואסור עכ"ל הר"ן:


(יט) ולא נהגו עכשיו כו'. דאיכא למיחש שמא לא יפתחנה להוציא בני מעיה מפני שיחוש שרמץ ואפר יכנסו לתוכה וילכלכו אותה ואם יטמין אותה שלימה ודאי אסו' מחמת הכבד שהיא בתוכה דקי"ל (לקמן סי' ע"ג סעיף ד') כבדא עלוי בישרא לכתחלה אסור אפילו בצלי כ"ש בכה"ג כו' עכ"ל ת"ה ולפ"ז אפילו להטמין בלא ראש אסור:


(כ) הראש כולו אסור. משום דאין להבחין אז בקרום המוח שלו ד"מ בשם או"ה אבל מהרא"י בהגהת ש"ד כ' שאין איסור בשאר הראש של תרנגולת אלא משליכין אותו משום דלא חשיב וכ"כ מהרש"ל פ' ג"ה סי' י"ב וכתב האו"ה שם אבל במליחה גרידא ודאי ניכר עדיין הקרום וכ"כ הרב בהג"ה בסי' ע"א ס"ג דבמליחה שאר הראש מותר ע"ש:


(כא) צריך ליטול או לקלוף כו'. צ"ע מהיכן הוציא הרב זה דנראה דכיון דקי"ל בדם בעין לא אמרי' כבולעו כך פולטו ואפילו בצלי צריך ס' כדלקמן ריש סי' ע"ו כ"ש בהטמנה ברמץ ונראה דס"ל להרב דדם דידיה לא מיחשב כ"כ דם בעין דהא מה"ט קי"ל לקמן ר"ס ע"ו דבשר שנצלה בלא הדחה קמייתא שרי ונהי דהתם לגמרי שרי מ"מ הכא כיון דדם בית השחיטה הוא וגם בהטמנה דגרע מצלי צריך קליפה או נטילה:


(כב) ליטול או לקלוף. כלומר או מי שאינו רוצה להחמיר כ"כ שיראה באומד הדעת שלא נכנס בו הדם בעומק די בקליפה:


סעיף י[עריכה]


(כג) בכלי ראשון. ואפי' דיעבד אסור כדין בשר שנתבשל בלא מליחה לקמן סי' ס"ט סעיף י"א:


(כד) וכן לא יערה כו'. דיני עירוי וכלי שני עיין בסי' ק"ה ס"ק ד' ע"ש:


(כה) בקליפת העור. בין שרגלי העוף למעלה או שהיה מונח על הצדדים צריך קליפה כ"כ העט"ז:


(כו) א"צ קליפה. הטעם שהנוצות מגינות כדי קליפה ובת"ח כלל ל"ג דין ג' הוכיח מהגהת מרדכי בשם מהר"ם שהביא ב"י בסוף סי' זה דאם עירה על התרנגולת בעוד הנוצות עליה צריך לראות שלא יערה פעם שני דאז הנוצות נושרות וצריך קליפה ע"ש:


סעיף יא[עריכה]


(כז) יש אומרים. הוא הרשב"א ואוסר אפילו דיעבד בכלי שני כדמשמע בב"י בסי' זה ובס"ס צ"ג ע"ש וכן משמע מדברי הרשב"א בת"ה הארוך והקצר בית ד' ריש שער א' (וע' בטור ר"ס ק"ה) וכן ממ"ש בת"ה הארוך דף צ"ב ע"ג דאם עירה מכלי שני לכלי נחשת צריך הגעלה דלא כהרב בת"ח ריש כלל ל"ג שכתב וז"ל וכתב הב"י ואף הרשב"א דס"ל דכלי שני מבליע ומפליט מ"מ בדיעבד אף הרשב"א מודה דשרי עד כאן עכ"ל דליתא ומ"ש ב"י ולענין הלכה כיון דהרשב"א אוסר יש ליזהר לכתחלה מיהו בדיעבד אין לאסור שהרי כתב הרמב"ם כו' רצה לומר נהי דהרשב"א אוסר אף דיעבד אנן בדיעבד נסמוך אהרמב"ם וכן מ"ש כאן ואם מלג מותר לאו אליבא די"א כתב כן אלא הוא הכרעתו וק"ל:


(כח) אינו מבשל. כלומר וכן אינו מבליע ומפליט:


(כט) אבל לכתחלה אסור. אם היד סולדת בו ת"ח שם בשם מהרא"י:


(ל) מותר להניח בכלי שני. אפילו היד סולדת בו וכן הוא בת"ח שם:


(לא) חתיכה מלאה קרח כו'. ע"ל סי' ס"ט ס"ק י"א מדין מליאת בשר שמלא קרח:


(לב) וטוב ליזהר לכתחלה. כלומר אם אפשר ליזהר:


(לג) ואין חילוק כו'. ולענין עירוי כתב רבינו ירוחם נט"ו דאם עירה יורה בשר לתוך כלי נחושת של חלב א"צ הגעלה דכלי נחושת אינו בולע אלא א"כ האור מהלך תחתיו וכן הסכימו הפוסקים ודקדקו מכמה דוכתי ע"כ ונמשכו לדעתו הב"י בס"ס צ"ג והר"ב בת"ח כלל ל"ג דין ג' ולא ירדתי לסוף דעתם דנלפע"ד פשוט מן הש"ס והירושלמי וכל הפוסקיס דכלי נחושת בולע ע"י עירוי. מן הש"ס דתנן במתני' פ' דם חטאת (דף צ"ה ע"ב) א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח טעון מריקה ושטיפה ותני עלה בש"ס בברייתא אשר תבושל בו אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מנין ת"ל ואשר תבושל בו ישבר אלמא הא דתני במתני' טעון מריקה ושטיפה בכלי נחושת מיירי דכלי חרס צריך שבירה וקאמר עלה בתר הכי בש"ס ת"ש א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח בלוע בלא בישול לא קמבעיא לן כו' אלמא דקרי ליה בלוע ודוחק לומר דמתני' איירי בשל ע"י דהא סתם כלים שבמקדש דמתכת הוי (וכ"כ מהרא"י בת"ה ס"ס קל"ב ואכלי נחושת קאי שאותו היו מגעילין בקדשים כו' ע"ש) ועוד דהא א' שבישל בו קתני ועוד דהא סתמא קתני ועוד דהא אקרא קאי דמיירי בכלי נחושת ועוד דבת"כ פרשת צו (רפ"ז) תניא בהדיא אין לי אלא כלי חרס שעירה לתוכו רותח כלי נחושת שעירה לתוכו רותח מנין תלמוד לומר ואשר תבושל בו ישבר עד כאן. מן הירושלמי (פ"א דמעשרות ופרק כירה ע"ש) דפריך והתנן אף בכלי נחושת כן אית לך למימר כלי נחושת בולע כלומר אית לך למימר שבולע אם אינו מבשל ש"מ דאפי' מבשל ואף ר' יוסי דפליג עליה וס"ל דאינו מבשל מודה דמבליע וכדכתבו הרשב"א בתה"א דף צ"ב והר"ן פ' כירה דאל"כ איך יתרץ הברייתא שהביא רבינו יונה וכן פי' התוס' אית לך למימר כלי נחושת בולע בתמיה פי' אם עירוי אינו מבשל לא בלע ע"כ והכי משמע מדברי הרא"ש פ' כירה והסה"ת והסמ"ג והגמ"י והרוקח וכל הפוסקים שהביאו הירושלמי הנ"ל לפסק הלכה ושאלתי דבר זה ממורי הרב הגדול הגאון המפורסם מוהר"ר יושע נר"י והשיב לי באריכות מה שנ"ל בדעת רבינו ירוחם ומ"מ העלה ג"כ לענין דינא דצריך הגעלה:


סעיף יב[עריכה]


(לד) מותר. משום דמרתת אבל מסיח לפי תומו לא מהני הכא כדמהני לקמן סי' ס"ט סעיף י' דהתם לא מהני אלא משום דאיכא נמי טעמא דעובדי כוכבים אנקיותא קפדי כמ"ש שם בס"ק ל"ט וזה לא שייך הכא:


סעיף טו[עריכה]


(לה) אבל אם עירו מים כו'. פי' העט"ז וז"ל אבל אם עירו על התרנגולת ועל הכלי ולא היה ראש התרנגולת למעלה יש אוסרים הכלי שהמים בלעו מן התרנגולת ונבלעו בכלי ויש מתירין שכבר נצטננו המים כשנשפכו על התרנגולת קודם שהגיעו לכלי אבל התרנגולת בין כך ובין כך צריך קליפה עכ"ל ובס' ל"ח דף קצ"ט ע"ב הביא דבריו וכ' ויפה פי' אלא שלא נזכר בב"י כלום מדברי המתיר ע"כ ואני תמה דגם מדברי האוסר לא נזכר בב"י כלום ועוד דאם כן לאיזה צורך כתב הר"ב בהג"ה לעיל סעיף י' דלא מקרי עירוי כשפסק הקילוח הא המחבר כ' כאן ב' דעות בזה ודוחק לומר דכאן מיירי שהתרנגולת מונחת במחבת ועירה על התרנגולת ועל המחבת ביחד בענין שהעירוי לא נפסק אלא הקילוח נזחל בפעם א' על התרנגולת ועל המחבת דפשט הלשון לא משמע הכי כלל ועוד דבנדון זה כתב הרב בהג"ה סימן צ"ה ס"ג בפשיטות דשרי מטעם דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שיבלע זה מזה ע"ש ועוד דפשט לשון המחבר משמע דקאי על התרנגולת לכן נראה דהדברים כפשטן והיש מי שמתיר הוא רשב"ם שהביאו הטור ובית יוסף דס"ל דאם עירה על התרנגולת א"צ קליפה אפי' ראשה למטה ואע"ג דבסעיף י' סתם המחבר כדעת ר"ת שהביא הטור דצריך קליפה סמך עצמו אמה שיביא בסוף הסימן גם סברת המתיר וע"ל סי' ק"ה ס"ק ד':