ש"ך על יורה דעה עו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה עו |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) הצלי א"צ מליחה לפי שהאש כו'. כן הוא ג"כ לשון הטור ומשמע דסבירא ליה אפי' הדחה נמי לא בעי לכתחלה משום דם בעין שעליו לפי שהכל האש שואבו וכ"כ הרא"ש בהדיא ומביאו ב"י ועיין ס"ק ע':


(ב) לפי שהאש שואב כו'. ל' הרא"ש ל"מ אם נצלה יפה דאז נפלט כל הדם לחוץ אלא אפילו לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ נורא מישאב שאיב ליה ומישרק שריק ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פירש ולא חשוב כפי' מה שהולך בתוכו מצד זה לצד זה עכ"ל (ודברי העט"ז בזה מגומגמים ע"ש) וכתב הדרישה על דברי הרא"ש אלו וז"ל ול"ד למה שנתבאר לעיל סימן ס"ז דדם שנצרר בחתיכה או שפירש ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר אסור דשאני התם שמחיים נתעורר לצאת והוי דם שפירש מה שאין כן כאן שלא נתעורר לצאת רק מחמת האש הלכך אמרי' כל מה שבא אליו כח האש לזוזו ממקומו הוציאו לגמרי ונפל לאש עכ"ל ודבריו תמוהים דהא הרא"ש אפי' מה שנשאר בתוכו קאמר דלא הוי כפירש ובאמת יש לתרץ בקיצור דשאני הכא דלא חשיב (פירש כיון דלא פירש מחיים ממקום למקום ואולי יש ט"ס בדבריו:


(ג) אבל אם דם אחר נטף על הצלי כו'. לשון הטור על הצלי שאצל האש ובת"ח כלל ט' ד"ב כתב בשם או"ה דאם נפל דם צלול ובעין על הבשר וצלאו כך בלא הדחה טרפה דלא אמרינן כבכ"פ או אגב דפליט דם דידי' כו' גבי דם בעין שנפל עליו ממקום אחר עכ"ל ואפשר שמטעם זה השמיט המחבר שאצל האש לומר דמ"ש הטור שאצל האש הוא לאו דוקא דאה"נ דאם נפל עליו ואח"כ צלאו כך:


(ד) אפילו אותו דם הוא צונן. דקי"ל תתאה גבר וכדלקמן ר"ס צ"א א"נ כיון שהוא על האש כחם לתוך חם דמי כמ"ש בת"ח כלל כ"ג ד"ד:


(ה) ואוסר ממנו כדי נטילה. זהו לדעת הט"ו בסי' ק"ה ס"ה משא"כ לדידן דנהגינן לאסור אפילו במליחה בדם בס' כמו שנתבאר בדוכתי טובי כ"ש בצלייה וכ"כ הר"ב לקמן סי' ק"ה שם וכ"כ מהרש"ל באו"ש ובפכ"ה סי' צ"ה וכ"כ האחרוני' והוא פשוט ומה שלא הגיה הרב כאן מידי אדברי המחבר היינו שסמך עצמו אמ"ש בכמה דוכתי דנהגינן לאסור במליחה וצלייה בס' וממילא נשמע דזה לא כתב המחבר אלא לשטתו אבל על העט"ז שהעתיק לשון המחבר כהווייתו יש לתמוה:


סעיף ב[עריכה]


(ו) ולאכלו בלא הדחה. המחבר לא איירי כאן מדין הדחה שקודם המליחה אלא איירי בהדחה שאחר המליחה דמותר כשמולחו וצולהו מיד ושאין לחוש לדם שעל המלח שהאש שואב ומונע המלח מלבלוע הדם ודין הדחה שקודם המליחה כתבו הר"ב בסמוך ועיין בס"ק ט':


(ז) לפיכך מדיחו יפה קודם צלייה. ואם לא הדיחו קודם צלייה נכשר ע"י הדחה לאחר צלייה ועיין בס"ק ט"ו:


(ח) וי"א דצלי בעי הדחה תחלה כלומר דכל צלי בעי הדחה תחלה משום דם בעין שעליו ודוק:


(ט) מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל כו' הטעם בזה דנורא מישאב שאיב ליה וכמ"ש הט"ו בס"א ואע"ג דאם דם אחר בעין נפל עליו לא אמרינן שהאש שואבו והאי נמי חשיב דם בעין כיון שלא הודח ולא נמלח דהא מה"ט אסור אם נמלח בלא הדחה תחלה ושהה שיעור מליחה אפי' לצלי וכן לקדרה אפי' לא שהה שיעור מליח' וכדלעיל סי' ס"ט ס"ב והיינו מטעמא דכיון דלא הודח המלח מבליע דם בעין שעליו וה"נ נימא כיון דהוי דם בעין ולא הדיחו ולא מלחו כלל אין האש שואבו י"ל דכיון דלא הוי דם בעין ממש אמרינן שפיר שהאש שואבו ומ"מ אם לא הודח ונמלח ושהה שיעור מליחה אמרינן שהמלח מבליעו ושוב אינו יוצא אפי' ע"י צלייה דלגבי דם בעין שנבלע לא אמרינן כבולעו כך פולטו אבל אם לא הודח ונמלח ולא שהה שיעור מליחה אע"ג דהמלח הבליע דם בעין שעליו דמה"ט לא מהניא ליה מליחה שנית לקדרה מ"מ לא נבלע בחוזק וגם לא נבלע הרבה ויוצא על ידי צלייה אח"כ דטובא אשכחן כה"ג מה שיוצא ע"י צלייה ולא ע"י מליחה כגון בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה בסי' ס"ט סי"ב ובשר שנשרה מעל"ע במים לדעת המחבר שס סט"ו ושאר פוסקים וכה"ג טובי מיהו ודאי בדם בעין ממש שנפל ע"ג בשר מליח שחשוב כרותח אסור אפי' לצלי כדמשמע מדברי הרב ס"ס ע' וע"ש וע' בסי' ס"ט ס"ב ובמ"ש שם. ומ"ש או שמלחו בלא הדחה תחלה ונצלה כך מותר לאו למימרא דאסור לכתחלה אפי' לצלי דהא בת"ח כלל ה' ד"ב משמע להדיא דמותר לצלותו ועוד דאם אתה אוסרו לצלי נמצא דלית ליה תקנתא והוי כדיעבד אלא משום דכתב בריש ההג"ה דהמנהג להדיחו תחלה ולמלחו קצת כאשר נתחב בשפוד משום הכי כתב כאן לשון דיעבד אי נמי משום דלכתחלה בעי הדחה אחר המליחה לצלותו להכי נקט וצלאו כך בלא הדחה שאחר המליחה. ומ"ש אם שהה כ"כ קודם שצלאו אסור כבר נתבאר הטעם דהמלח מבליע הדם בעין שעליו ולפ"ז אפי' אם מדיחו אחר המליחה אסור ואפי' אם מדיחו אחר הצלייה ג"כ דבכל ענין אסור והכי מוכח להדיא בת"ח כלל ה' ד"ב וכלל ט' דין ג' ובאו"ה כלל ד' ד"ד והוא פשוט. ומ"ש המחבר אבל אם שהה במלחו המלח בולע ונאסר ולפיכך מדיחו יפה קודם צלייה מיירי שהודח תחלה ואח"כ נמלח וכמ"ש בס"ק ו' וכל זה פשוט ולא הוצרכתי לכתבו רק מפני שהעט"ז השמיט כל דינים אלו שכתב הר"ב וקיצר וכתב וז"ל אם לא הדיחו ולא מלחו כלל או מלחו בלא הדחה תחלה וצלאו כך מותר לאכלו וא"צ להדיחו מן הדם שיצא עליו בשעת צלייה ונשאר עליו ועל המלח שדרך שמולחין אותו בשפוד והוא שואב ומונע את המלח מלבלוע דם בד"א כשמלחו וצלאו מיד אבל אם שהה במלחו כבר בלע המלח ונאסר לפיכך צריך הדחה אחר צלייה קודם שיאכלנו עכ"ל נראה מדבריו דאף בשלא הודח מתחלה ונמלח שרי אח"כ ע"י הדחה שאחר הצלייה דאין כאן איסור אלא משום המלח שעליו שנאסר והבין דהר"ב והמחבר איירי בחדא מלתא ולא דק גם מ"ש מותר לאכלו וא"צ להדיחו מן הדם שיצא בשעת צלייה כו' ליתא וכמ"ש הר"ב לקמן דכל צלי צריך הדחה אחר צלייתו משום דם הדבוק בו:


(י) ואין חלוק בכל זה בין אווזות כו'. כלומר דאין חילוק בכל זה בין בשר ובין אווזות ועופות החלולים שאע"פ שהדם בהן פירש מדופן לדופן מ"מ כבולעו כך פולטו:


(יא) ובלבד שלא יהיו מלואים בביצים או בשאר בשר כו'. לצדדים קתני בביצים אפילו דיעבד אסור ובבשר לכתחלה אסור וכמו שיתבאר בסי' שאח"ז:


(יב) בלא מליחה. או שנמלח ולא שהה שיעור מליחה ובדיעבד אין לחוש אפי' הפכו כל שעת הצלי' ת"ח כלל ט' ד"ה בשם או"ה:


(יג) רק שיצלנו תחלה כו'. לכאורה משמע דאאם רוצה לבשלו אח"כ לחוד קאי דאז אם לא יצלנו כדי שיהא ראוי לאכילה נשאר דם בתוכו ויוצא אח"כ ע"י בישול אבל אם רוצה לאכלה כך צלוי אף שנצלה מעט שרי דמה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פי' ומותר) אבל האו"ה כתב דאף לאכלו כך אסור אם לא נצלה כל צרכו וא"כ י"ל דקאי אתרווייהו ומשמע באו"ה סוף כלל ח' דמותר אפילו להתחלה לצלותו חצי צלייתו כדי לבשלו אח"כ ולא חיישי' שמא לא יצלה כל צרכו כי יסמוך על הביכול ע"ש:


(יד) דהיינו כחצי צלייתו. כ"כ באו"ה שם וטעמא דאז יצא כבר כל דמו והכי איתא בהדיא בטור ס"ס ס"ט במקום שאין מלח מצוי יצלה הבשר עד חצי צלייתו ואח"כ יבשלהו עכ"ל משמע דבחצי צלייתו זב כל דמו כ"כ הב"י והב"ח והדרישה שם ועוד ביאר הב"ח דעת שאר מחברים כן ע"ש והיינו דלא כמהרש"ל באו"ש ובפ' כ"ה סי' ע"ב דאוסר בחצי צלייתו ע"ש:


(טו) דכל צלי צריך הדחה כו'. וכתוב בת"ח כלל ט' די"ב בשם האגודה דאם נצלה בלא מליחה צריך להדיחו אחר הצליה ג"פ והוא באגודה ר"פ כ"צ וכ' שם שכן משמע מהגדולים וכ"כ באו"ה כלל ח' ד"ח וכ' דהכי נהוג עלמא ומשמע שם באגודה ובאו"ה דה"ה אם נמלח ולא שהה או אפי' שהה ולא הודח אחר המליחה דצריך הדחה ג"פ אחר הצלייה ע"ש ומהרש"ל באו"ש חלק ע"ז וכ' דלעולם א"צ אלא הדחה אחת אחר הצלייה ולא ידעתי איך מלאו לבו לחלוק על הגדולים הקדמונים בסברא בעלמא בלי ראיה ברורה בפרט להקל:


סעיף ג[עריכה]


(טז) לא נקב הורידים בשעת שחיטה כו' כבר נתבאר כל דיני ורידין בסי' כ"ב ע"ש:


(יז) רצה לאכול ממנו בשר חי אסור. כלומר אע"ג דמותר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה וכמבואר בסימן ס"ו דדם האברים שלא פי' מותר הכא כיון שהדם שבורידין כנוס הוא אסור:


(יח) או צלי. וכן לקדרה מותר ע"י מליחה כשאר בשר כיון שנקרו מחוטי הדם וק"ל:


(יט) ויש שהחמירו כו'. כלו' דלא מהני ניקור:


(כ) אלא לאחר חתיכת הורידים. הטור סיים ושחיטת שני הסימנים והמחבר השמיטו בכוונה משום דס"ל דשחיטת שני הסימנים לאו בהכי תליא וכמ"ש בספרי בסי' כ"ב:


(כא) ויש מי שאוסר השפוד. משום דלגבי שפוד לא אמרי' כבולעו כך פולטו:


(כב) לאחר שהוסר מעל האש לאחר שפסק הבשר מלזוב. משמע דבעודו עדיין על האש אפי' פסק כבר מלזוב דם של עצמו מותר וכן הוכחתי בספרי מדברי הר"ן וכן מבואר בשלטי הגבורים ד' תש"ך ע"א והיינו טעמא דכ"ז שהוא אצל האש אמרינן כל מה שבולע הבשר מן השפוד חוזר ופולט דכבולעו כך פולטו דלא כהעט"ז שכ' וז"ל אע"ג שכל זמן שהוא אצל האש אין חוששין לזה היינו משום שכל זמן שהוא אצל האש הבשר זב ופולט והואיל וטריד לפלוט אינו בולע עכ"ל דליתא אלא כדפי':


(כג) ואנו נזהרין לכתחלה כו'. ודעת מהרש"ל בסכין בזה כתבתי בסי' ס"ט ס"ק פ"ז ע"ש מיהו בשפוד משמע דעת מהרש"ל באו"ש סי' י"ז כדעת הר"ב ע"ש:


(כד) אע"פ שיש בככר מראה אודם. לשון הטור ועבר בכל הככר מעבר לעבר והכי איתא בש"ס פכ"ה (ד' קי"ב ע"א) ונראה מן הש"ס דאפי' המוהל עב מותר וכן כתב הרשב"א בחדושיו דף קכ"ד ע"ב ובת"ה בהדיא וכ"כ ב"י וכן כתב ר' ירוחם נט"ו אות כ"ה בהדיא ונ"ל מוכח שכן דעת הרי"ף והר"ן והרמב"ם והרב המגיד והגהמי"י פ"ו מהמ"א והרא"ש וראב"ן וסמ"ג וסה"ת ואגודה (וכ"ד הטור וכמ"ש בב"ח) ושאר פוסקים ומהרש"ל פכ"ה סי' ע"ב תלה עצמו בדקדוק קלוש מא"ז ופסק לאסור אם המוהל עב ונעלם ממנו כל הנך פוסקים גם מ"ש להחמיר כיון דספק דאורייתא הוא ליתא דהא קי"ל דם שבישלו אינו אלא מדרבנן וכמו שנתבאר בדוכתי טובא וכמ"ש הטור והרשב"א בס"ס זה:


(כה) בשר שצולין כו'. ל' הטור בשר שצולין כו' עד כדי צלייה זו וקאמר בש"ס שאם נתן בכלי שנים או שלשה גרגרים מלח מותר לפי שהמלח מושך בטבעו כל הדם לשולי הכלי והשומן צף למעלה ואחר צלייה שופך בנחת השומן מלמעלה ומשליך הדם הנשאר בשולי הכלי עכ"ל הטור ומבואר דאם נצלה עד שהוא ראוי לאכילה מותר ליתן כלי תחתיו אפילו בלא נתינת מלח בכלי וכן מבואר להדיא ברשב"א בת"ה וזהו דעת המחבר והיינו שכיון שנצלה שיעור הראוי לאכילה דהיינו חצי צלייתו וכמ"ש הר"ב ס"ב וס"ה כבר זב כל דמו ומה שזב אח"כ אינו אלא מוהל בעלמא והב"ח פי' דהטור לא מתיר אף כשהוא ראוי לאכילה אלא ע"י גללי דמלחא ולכך תמה תימה גדולה על המחבר גם מתוך כך הוצרך לדחוק וליישב דמ"ש הטור ס"ס ס"ט דאחר צלייתו מותר לבשלו היינו משום דאפילו את"ל דאית ביה קצת דם נתבטל בבישול בקדרה במיעוטו וכל זה גרם לו מפני שחשב דאם נצלה חצי צלייתו עדיין אית ביה דם אבל לפי מ"ש בס"ק י"ד דבחצי צלייתו כבר זב כל דמו ודאי דלק"מ והכל ברור ופשוט ותימה עליו שהוא עצמו כתב בס"ס ס"ט דבחצי צלייתו כבר זב כל דמו ופשיטא דאין שם דם עכ"ל ואולי מ"ש כל דמו הוא לאו דוקא ור"ל דלא נשאר בו אלא מעט ואותו מעט בטל במיעוטו בבישול מ"מ הדבר פשוט כמו שכתבתי וכן מוכח באו"ה סוף כלל ח' להדיא דבחצי צלייתו שוב אין בו דם כלל שהרי אם לא נצלה כל צרכו דהיינו חצי צלייתו פסק שם דאסור לאכלו אפילו כך צלי משום דם שבו שפירש ממקום למקום ובחצי צלייתו התיר לאכלו כך צלוי ש"מ דבחצי צלייתו שוב אין בו דם כלל וכן משמע דעת האחרונים וכמ"ש בס"ק י"ד: