שולחן ערוך יורה דעה עו ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך יורה דעה · עו · ג · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז ש"ך באר היטב באר הגולה

שולחן ערוך

לא נקב הורידים [בעוף] בשעת שחיטה -- אסור לאכלו ואפילו צלי עד שיחתוך אבר אבר ויצלה. רצה לאכול ממנו בשר חי -- אסור עד שיחתוך וימלח.
ואם נקר הבשר מחוטי דם -- אוכל אפילו בלא מליחה חי או צלי; ואפילו כולו כאחד. ויש שהחמירו שלא לאכלו כולו כאחד אפילו בצלי אלא לאחר חתיכת הורידין ורוב שני הסימנים.

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(טז) לא נקב הורידים בשעת שחיטה כו' כבר נתבאר כל דיני ורידין בסי' כ"ב ע"ש:


(יז) רצה לאכול ממנו בשר חי אסור. כלומר אע"ג דמותר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה וכמבואר בסימן ס"ו דדם האברים שלא פי' מותר הכא כיון שהדם שבורידין כנוס הוא אסור:


(יח) או צלי. וכן לקדרה מותר ע"י מליחה כשאר בשר כיון שנקרו מחוטי הדם וק"ל:


(יט) ויש שהחמירו כו'. כלו' דלא מהני ניקור:


(כ) אלא לאחר חתיכת הורידים. הטור סיים ושחיטת שני הסימנים והמחבר השמיטו בכוונה משום דס"ל דשחיטת שני הסימנים לאו בהכי תליא וכמ"ש בספרי בסי' כ"ב:


(כא) ויש מי שאוסר השפוד. משום דלגבי שפוד לא אמרי' כבולעו כך פולטו:


(כב) לאחר שהוסר מעל האש לאחר שפסק הבשר מלזוב. משמע דבעודו עדיין על האש אפי' פסק כבר מלזוב דם של עצמו מותר וכן הוכחתי בספרי מדברי הר"ן וכן מבואר בשלטי הגבורים ד' תש"ך ע"א והיינו טעמא דכ"ז שהוא אצל האש אמרינן כל מה שבולע הבשר מן השפוד חוזר ופולט דכבולעו כך פולטו דלא כהעט"ז שכ' וז"ל אע"ג שכל זמן שהוא אצל האש אין חוששין לזה היינו משום שכל זמן שהוא אצל האש הבשר זב ופולט והואיל וטריד לפלוט אינו בולע עכ"ל דליתא אלא כדפי':


(כג) ואנו נזהרין לכתחלה כו'. ודעת מהרש"ל בסכין בזה כתבתי בסי' ס"ט ס"ק פ"ז ע"ש מיהו בשפוד משמע דעת מהרש"ל באו"ש סי' י"ז כדעת הר"ב ע"ש:


(כד) אע"פ שיש בככר מראה אודם. לשון הטור ועבר בכל הככר מעבר לעבר והכי איתא בש"ס פכ"ה (ד' קי"ב ע"א) ונראה מן הש"ס דאפי' המוהל עב מותר וכן כתב הרשב"א בחדושיו דף קכ"ד ע"ב ובת"ה בהדיא וכ"כ ב"י וכן כתב ר' ירוחם נט"ו אות כ"ה בהדיא ונ"ל מוכח שכן דעת הרי"ף והר"ן והרמב"ם והרב המגיד והגהמי"י פ"ו מהמ"א והרא"ש וראב"ן וסמ"ג וסה"ת ואגודה (וכ"ד הטור וכמ"ש בב"ח) ושאר פוסקים ומהרש"ל פכ"ה סי' ע"ב תלה עצמו בדקדוק קלוש מא"ז ופסק לאסור אם המוהל עב ונעלם ממנו כל הנך פוסקים גם מ"ש להחמיר כיון דספק דאורייתא הוא ליתא דהא קי"ל דם שבישלו אינו אלא מדרבנן וכמו שנתבאר בדוכתי טובא וכמ"ש הטור והרשב"א בס"ס זה:


(כה) בשר שצולין כו'. ל' הטור בשר שצולין כו' עד כדי צלייה זו וקאמר בש"ס שאם נתן בכלי שנים או שלשה גרגרים מלח מותר לפי שהמלח מושך בטבעו כל הדם לשולי הכלי והשומן צף למעלה ואחר צלייה שופך בנחת השומן מלמעלה ומשליך הדם הנשאר בשולי הכלי עכ"ל הטור ומבואר דאם נצלה עד שהוא ראוי לאכילה מותר ליתן כלי תחתיו אפילו בלא נתינת מלח בכלי וכן מבואר להדיא ברשב"א בת"ה וזהו דעת המחבר והיינו שכיון שנצלה שיעור הראוי לאכילה דהיינו חצי צלייתו וכמ"ש הר"ב ס"ב וס"ה כבר זב כל דמו ומה שזב אח"כ אינו אלא מוהל בעלמא והב"ח פי' דהטור לא מתיר אף כשהוא ראוי לאכילה אלא ע"י גללי דמלחא ולכך תמה תימה גדולה על המחבר גם מתוך כך הוצרך לדחוק וליישב דמ"ש הטור ס"ס ס"ט דאחר צלייתו מותר לבשלו היינו משום דאפילו את"ל דאית ביה קצת דם נתבטל בבישול בקדרה במיעוטו וכל זה גרם לו מפני שחשב דאם נצלה חצי צלייתו עדיין אית ביה דם אבל לפי מ"ש בס"ק י"ד דבחצי צלייתו כבר זב כל דמו ודאי דלק"מ והכל ברור ופשוט ותימה עליו שהוא עצמו כתב בס"ס ס"ט דבחצי צלייתו כבר זב כל דמו ופשיטא דאין שם דם עכ"ל ואולי מ"ש כל דמו הוא לאו דוקא ור"ל דלא נשאר בו אלא מעט ואותו מעט בטל במיעוטו בבישול מ"מ הדבר פשוט כמו שכתבתי וכן מוכח באו"ה סוף כלל ח' להדיא דבחצי צלייתו שוב אין בו דם כלל שהרי אם לא נצלה כל צרכו דהיינו חצי צלייתו פסק שם דאסור לאכלו אפילו כך צלי משום דם שבו שפירש ממקום למקום ובחצי צלייתו התיר לאכלו כך צלוי ש"מ דבחצי צלייתו שוב אין בו דם כלל וכן משמע דעת האחרונים וכמ"ש בס"ק י"ד:



באר היטב

(יג) וימלח:    כ' הש"ך אע"ג דבסי' ס"ז מתיר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה דדם האיברים שלא פי' הוא הכא כיון שהדם שבורידין כנוס הוא אסור.


(יד) צלי:    כ' הש"ך וה"ה לקדרה מותר ע"י מליחה כיון שנקרו מחוטי הדם.


(טו) כאחד:    דס"ל דלא מהני ניקור.







▲ חזור לראש